שאלות ותשובות בהלכה - הרב ש. ב. גנוט

 

שאלה:
בביתו של הרב ע. כ. גדלים ציפורים מזן כנרית. בתקופה זו מקימות הציפורים קן בתוך הכלוב, מטילות בו ביצים ודוגרות עליהם, עד לצאת הגוזלים. בעל הציפור מכניס לכלוב חוטים מיוחדים והציפור נוטלתן במקור ובונה איתם את הקן. אין אפשרות להניח לציפור חוטים רבים בבת אחת, כיון שהיא מלכלכת והורסת אותם, ולכן צריך להכניס לכלוב רק מספר חוטים, בכל מספר שעות. הרב ע"כ שואל: האם מותר להכניס לציפור את החוטים הללו בשבת?

 

תשובה: 
שאלה זו מתחלקת למספר נושאים ואנו רק נעלה מספר נקודות לעיון ולמחשבה בענין, לא להלכה ולא למעשה.

 

א) איסור בונה בקן ציפור: ישנו איסור בנין וסתירה בכלים, במקרה שהבנין נעשה באופן שיש לו חשיבות, כגון שתקע היטב את החלקים זה בזה או שעשה כלי מתחילתו (עי' תוס' שבת קב, ב ושאר ראשונים שם, רמב"ם שבת י, יג), והשו"ע (שיד, א) פסק שיש בנין בכלים (ועי"ש ס"ז ומשנ"ב, והגר"א סובר דאין בנין וסתירה בכלים), ויל"ע האם בניית קן ציפור, הנבנית על ידה ביסודיות, מתחילה ועד סוף, ומודבקת ברוק וצואה כדי לחזק את הקן, נחשב לבנין מושלם וחשוב, והאם בניית הציפור נחשבת לבניין, למרות שהאנשים אינם בונים קן כזה, (או שגם אנשים בונים לעיתים סלסלות קש דומות). ולעיתים יש בכך איסור מכה בפטיש. ונושא זה ראוי לדיון בפני עצמו, (והוא גם נפ"מ לסתירת קן) ואכמ"ל.

 

ב) שביתת בהמתו: נאמר בתוה"ק "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׁה מַּעֲשֶׁיךָ וּבַּיּוֹם הַּשְּׁבִיעִי תִשְּׁבתֹּ לְּׁמַּעַּן יָנוּחַּ שוֹרְּׁךָ וַּחֲמרֶֹּׁךָ", ולמדו חז"ל (בירושלמי שבת פ"ה ה"ג) שאדם מצווה מהתורה בשביתת בהמתו, ואם הבהמה תעשה מלאכה, עובר הוא בעשה. ומבואר בביה"ל (רמו, ג) בשם הגרעק"א שאיסור זה שייך גם בדגים, חיות ועופות. ולכאורה כשהאדם מניח חומרי בניית קן והיא בונה בהם את הקן מעצמה, יש בכח איסור שביתת בהמתו בכך שהציפור עשתה 'איסור בונה'. ואם הדבר אסור, א"כ ייאסר גם להניח לה חוטים מער"ש, וכן אם רואה שבונה קן, עליו למונעה מלעשות זאת בשבת.

 

ואיתא בשבת (קכב, א): "מעמיד אדם בהמתו על גבי עשבים בשבת אבל לא על גבי מוקצה בשבת", וכ"פ הרמב"ם (שבת כא, לו) והטושו"ע (שכד, יג) כך: "מעמיד אדם בהמתו על גבי עשבים מחוברים, ולא חיישינן שמא יתלוש מהם; אבל לא על גבי מוקצה, מפני שאיסורו קל וחיישינן שמא יתן לה ממנו בידים. ודוקא להעמידה על גביו ממש, אבל לעמוד בפניה בענין שלא תוכל להטות אלא דרך שם, מותר". וכתבו התוספות (שם): "מעמיד אדם בהמתו ע"ג עשבים בשבת כדדרשי' במכילתין למען ינוח שורך וחמורך וגו', יכול לא יניחנו תולש לא - יניחנו עוקר, ת"ל למען ינוח ואין זה נוח אלא צער". וברש"י (שמות כג, יב, וכן בילקוט משפטים רמז שנד): "למען ינוח שורך וחמרך תן לו ניח להתיר שיהא תולש ואוכל עשבים - מן הקרקע. או אינו אלא יחבשנו בתוך הבית, אמרת אין זה נייח אלא צער". וא"כ למדנו שכאשר מעמידים בהמה על גבי עשבים והיא תולשת ואוכלת מעצמה עשבים, הדבר מותר, כיון שמניעתה מתלישת עשבים הוא צער בעבורה.

 

ויש לדעת האם היתר העמדת הבהמה ע"ג העשבים הוא משום שבהמה מצטערת באי אכילתה, וכיון שאכילתה הוא צורך בסיסי ביותר, ואם לא אוכלת הוא צער גדול, לכן התירו להעמידה על עשבים, אך בצורך של הקמת קן, שיתכן שאינו צורך כה בסיסי ואין בזה צער כ"כ גדול, לא התירו, א"ד שמש"כ חז"ל דאי"ז מנוחה אלא צער, אין כוונתם להתיר דוקא במקום צער, אלא כל דבר שנועד לצרכי הבהמה ודרך טבעה, אין זה מוגדר כמלאכה אלא כמנוחה, וא"כ אם חלק מבריאת וטבע הציפור הוא לבנות קן, הדבר מותר.

 

והנה המדקדק בלשון המכילתא ובלשון הילקוט ורש"י, יראה שינוי. שבמכילתא נקיט שמשום צער מותר להעמיד בהמה על עשבים, ואילו בילקוט הוסיף "או אינו אלא יחבשנו בתוך הבית, אמרת אין זה נייח אלא צער". ומדקדוק לשונו עולה שהצער בזה אינו עצם הרעבון של הבהמה, אלא הצער הוא בכך שיחבשנה בבית, והיינו שגם אם יתן לה את מזונה בבית, מ"מ יש לבהמה צער מכך שהיא חבושה ואוכלת בבית ולא במרחבים הפתוחים. וכמו"כ לא מצינו בפוסקים שישנו חילוק בהיתר העמדת על העשבים במקרה שיכול היה למנוע את צערה ע"י תלישת העשבים מער"ש או בבהמה שיכולה לאכול ממזון אחר המצוי ברשותו, וצ"ל דכיון דדרך בהמה לתלוש עשבים, מותר להעמידה בכל גווני, וא"כ מסתבר שמותר להכניס חוטים לקן והציפור תקחם ותעשה בהם קן בעצמה. כיון שכך טבעה ודרך ברייתה, וכשם שמותר להעמידה כדי לאכול עשב בתלישה. (והגר"א פרידמן והר"צ אוחיון הרואני לד' הקרבן נתנאל (ביצה פ"ה סוף אות ז) שכתב שמותר לרכוב על בהמה כדי להשקותה או להביא לה מזונות, דאין לה צער כי אם הנאה. ולכאורה ה"ה בבניית קן, שאף שטורחת בעשייתו, מ"מ לבסוף ודאי שהוא להנאתה, שתוכל להטיל ביצים בהשקט ובטח. ואולם חושבני שעדיין יל"ע, כיון ששם מצינו שתועלתה נחשבת מנוחתה, אך דוקא תועלת אכילה ושתיה).

 

ג) איסור מלאכה בשבת: המג"א (שכח סקנ"ג) פסק שאסור מהתורה להעמיד עלוקה על גוף אדם, כדי למצוץ לו דם. והמג"א (שטז סק"ד) פסק שכאשר כלבי הציד של האדם צדין לבדם בשליחותו, הוא איסור דרבנן, והחילוק הוא בכך שדבר שזוהי צורת מלאכתו, אסור מהתורה, כשם שכשבהמה חורשת בשדה, זהו איסור מהתורה, כך זאת צורת המלאכה, ואינו אסור רק מדין 'שביתת בהמתו', אלא מאיסור חורש. כן נתינת העלוקה, שכך דרך מלאכה זו, אסורה מהתורה, ולא מדין 'שביתת בהמתו'. ומשא"כ צידה ע"י כלב, שאי"ז צורת מלאכת צידה. ולפי"ז יש לדון האם עשיית קן נחשבת כצידת כלב או כעלוקה. ועי' אבן העוזר (סי' שכח) שחידש שהיתר העמדת בהמה על עשב היא משום שכוונתו להנאתה ולא למלאכה, אך כשכוונתו למלאכה, כמו בעלוקה שכוונתו למציצת הדם, חייב חטאת ככל מלאכה. והנה אם בעל הציפור אינו זקוק לקן ומסירת החוטים נועדה לצרכי הציפור, אזי אין זה שייך לנדו"ד, אלא לענין 'שביתת בהמתו' הנ"ל. אך כשרוצה את הקן לצרכו, לתועלת הגוזלים, יתכן והדבר אסור, כיון שמוסר לציפור את החוטים כדי לבנות קן וכך צורת הבנייה. ואמנם בשש"כ (פכ"ז הערה יח) כתב בשם מרן הגרשז"א זצ"ל שנראה מד' האבן העוזר שמותר להעמיד הבהמה ע"ג העשבים להנאתה, אף אם עיקר כוונתו ליפוי הקרקע, דמשמע דאם העלוקה היתה מצטערת ורוצה בכך, לא היה אסור משום 'שביתת בהמתו', וע"ע שם הערה יט ובאורחות שבת פל"א הערה יא ובד' החזו"א שציינו, ובשו"ת אבני נזר או"ח סי' קצ"ו ובחוט שני ח"א פט"ו סק"ב לענין שיסוי כלב לצוד.

 

ד) איסור טירחה: איתא בשבת (קנה, ב): "נותנין מזונות לפני כלב ואין נותנין מזונות לפני חזיר ומה הפרש בין זה לזה זה מזונותיו עליך וזה אין מזונותיו עליך". וכ"פ השו"ע (שכד, יא), וביארו הראשונים (תוס' שבת יט, א ד"ה נותנין, הרמב"ן ורבנו פרחיה קנה,ב) שטעם האיסור משום טירחא שלא לצורך, כמש"כ המשנ"ב (שם סקכ"ט).

 

והנה בהיתר האכלת בעלי חיים שמזונותיו עליך יל"ע האם הכוונה היא שכיון שאם לא נאכיל את בעלי החיים הללו, הם ירעבו, ולכן מותר להאכילם ואי"ז טירחא שלא לצורך, א"ד שההיתר אינו רק מפני שירעבו, אלא כל דבר וענין שבבעלי החיים שאילולי שאנו נעשה אותם, לא ייעשה, אינו נחשב לטירחא שלא לצורך, וזה למרות שאי"ז צורך קיומי ומאד חשוב לבעל חי. ובב' הצדדים תלוי ועומד נדו"ד, שלולי בעל הציפור, לא תוכל היא לבנות קן ולהטיל ביצים, וא"נ שהותר רק מזונות, הכא אי"ז מזונות אלא צורך נוסף של הציפור, וא"נ שכל צרכי בעלי החיים המוטלים על האדם, מותרים, הדבר יהיה מותר. והגר"י פרנקל וכן הרה"ג רבי צוריאל אוחיון העירוני לדברי השו"ע (שכד,ד), דאסור לטרוח ולתקן את מאכלה, הגם שמכשירו ומתקנו יותר לצורך אכילת הבהמה ומונע ממנה צער. הרי דלא התירו אלא היכא דאיכא צערא לבהמה בעצם חסרון מזונותיה, ולא יותר, כבמשנ"ב שם סקי"ג. וההשלכה ההלכתית לזה תהיה גם למקרים נוספים, כמו נתינת משחקים לקופים, או חומרי בניית בית שעשועים לאוגרים וכדומה בשאר ענינים שאינם צרכים קיומיים כמזונות, אך הם מהנים את בעלי החיים שמזונותן מוטלים עלינו. (והרה"ג רבי יהושע בחר טען שיל"ע בדיוק להיפך, שאפשר ורק מזונות אסרו משום טירחא יתירא, כיון שהכנת מזונות כרוכה במקרים רבים בטירחה ולכן אסרו, אא"כ מזונותן עליך. אך אפשר ואין בכלל האיסור לתת משחקים לקופים וכדו', כיון שהם דברים שאין בהם כלל טירחא. ויש להוסיף שישנם מהפוסקים הסבורים שלדעת הרמב"ם, איסור האכלת בע"ח הוא משום חשש לישה וכתישה, ולכאו' זה ל"ש בנדו"ד).

 

ה) נושאים נוספים שיש לדון בהם הם האם יש בכך צער בעלי חיים, במניעת בניית הקן, ומצינו שהתירו הרבה ענינים בשבת בכה"ג, וכן ענין מוקצה, כאשר חוטים אלו אינם כלי ולכאו' הינם מוקצה מחמת גופו, אם לא שייך בזה יחוד לצורך נתינתם לבהמה.