שמואל ברוך גנוט

 

שאלה: א) ישנם מקומות בהם האנשים מכבדים אדם יותר מדרגתו הרוחנית, מושיבים אותו בכותל המזרח ונועצים עימו בכל נושא. האם עליו להסביר ולהצהיר בפניהם שהוא אינו ראוי לכבוד שכזה?

ב) אדם כותב מכתבים לחבירו ומכנהו בתואר 'הגאון הצדיק', למרות שאיננו כה גאון וצדיק. האם יש בכך פגם?

 

תשובה: א) נאמר במשנה במכות (יב, ב) שרוצח שגלה לעיר מקלט ואנשי העיר רצו לכבדו, עליו לגלות להם שהוא רוצח, ואם רצו לכבדו בכל זאת, יתכבד מהם. המאירי (שם) ביאר זאת כך: "כלומר שצריך להודיע ולפרסם שהוא נכנע ועצב למה שבאה תקלה על ידו". ומשמעות דבריו היא שאחד מדיני חיוב הגלות, הוא גם להכניע את לבבו.

 

ואמנם מו"ר הגאון רבי שמעון משה דיסקין זצ"ל, בספרו משאת המלך (שופטים יט,ד) מצטט את דברי הירושלמי (שביעית פ"י ה"ג) שלמדים מהלכה זו שאדם שמכבדים אותו כבקי ויודע שתי מסכתות והוא יודע רק מסכת אחת, עליו לגלות זאת. ומבואר מכך שהצורך שלא לכבדו אינו דין מיוחד ברוצח בשגגה, אלא כדי שלא יגנוב את דעת הבריות. והמשאת המלך מעיר שהדבר תמוה מעט, שדוקא בהלכות גלות הובא הדין האוסר לאדם לגנוב את דעת הבריות, וכותב שדחוק לומר שכאן נאמר שאין לו דין כבוד וממילא הוא גונב את דעת הבריות כשחושבים לכבדו, לפי שאינו בר כבוד.

 

והקשה המשאת המלך, שאם כל דין זה הוא מפני שגונב את דעת הבריות, אם כן מדוע הוצרכה המשנה להשמיע לנו שאם אמרו לו 'אף על פי כן', יקבל מהם, והרי במקרה זה אינו גונב את דעתם. ולדעת המאירי, שהוא דין בדיני גלות והנהגות הרוצח, יש בכך חידוש גדול, שהשיעור שעליו לדאוג שלא יכבדוהו הוא עד אשר רוצים לכבדו ואם רוצים לכבדו, אינו חייב להימנע מהכבוד.

 

ואמנם נראה לתרץ על כך בפשיטות שאכן, זהו עצמו חידוש המשנה, על פי דברי הירושלמי, לחדש שדין זה אינו מהלכות רוצח, ואז גם אם יאמרו לו 'אף על פי כן', יהיה עליו לסרב. אלא הוא דין בגניבת דעת הבריות, ולכן כשאמרו לו 'אף על פי כן', יכול להתכבד. כן חשבתי, וכן שמעתי גם לתרץ ממרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א וגם מאאמו"ר שליט"א.

 

ואמנם יתכן שדין זה נובע מהנהגה אחרת, והוא צורך האדם "להכיר את מקומו", כמובא במסכת אבות (פ"ו מ"ו). ולפי זה אין זה דין של האדם כלפי האחרים, אלא הוא דין כלפי עצמו, ולכן היודע מסכת אחת ומכבדים אותו כמי שיודע שתי מסכתות, עליו לציין זאת לאחרים, כדי שיכיר את מקומו. ולכן היתה סיבה לומר שגם כאשר האחרים רוצים לכבדו, עליו לסרב ליטול לעצמו עטרה שאינה הולמת את מקומו האמיתי, וחידשה המשנה שבמקרה כזה הוא אינו צריך לסרב לעשות זאת.

 

ב) בשו"ת משנה הלכות (ח"ח סי' רכה) כתב הגר"מ קליין זצ"ל מכתב למרן הגרי"י קנייבסקי זצ"ל, בתגובה ל"תוארי הכבוד המופרזים", שכתב לו הגרי"י קנייבסקי זצ"ל, ובו דן בדבר התוארים הנהוגים בזמנינו, שהרי אמרו חז"ל בירושלמי בסוף שביעית (פ"י ה"ג) שהיודע מסכת אחת והציבור מכבדו כאדם הבקי בשתי מסכתות, שעליו לגלות זאת, כפי שרוצח צריך לגלות לרבים שרצח, והוא מזכיר את דברי הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל (בהקדמתו לשו"ת), הכותב שצריך לכתוב בתשובות רק את המילה הראשונה מהתוארים שנכתבו במכתבים, וניתן להוסיף על כך תיבת וכו', והמקבל את המכתב יפרש את ה"וכו' " כרצונו. 

 

ועוד כותב המשנה הלכות שהרי מותר לתלמיד להחניף לרבו כדי שילמדו תורה, וכן הרב מותר להחניף לתלמידו בשביל שילמד ממנו תורה, אם כן יתכן שגם כתיבת תוארים מופלגים ומופרזים הם בכלל זה. זאת ועוד שבאמת הכל לפי המכבד והמתכבד ויפתח בדורו כשמואל בדורו, ובכל דור ודור עמד ושתלן הקב"ה ובכל דור ודור חייב אדם לומר בשביל אלו הצדיקים נברא העולם ומצוה לכבדם ולגדלם ולנשאם ולרוממם על כל עם, ולכן, כותב המשנה הלכות, "אדרבה מצוה שיראו התלמידים שברוך ה' לא אלמן ישראל חס וחלילה וישנם עדיין בינינו צדיקים טהורי לב ונפש קדושי עליון, שמוסרים את נפשם על התורה, וגם זה ענין של לימוד לדור הזה... וידעתי כי כמה צעירי התלמידי חכמים מתעודדים על ידי זה לכתוב חדושי תורה... ומטעם זה הנהיגו בדור האחרון שמפריזים קצת בתוארים". (וראה עוד בדבריו באריכות).

 

ולענ"ד אין כל מניעה לכתוב לאדם תוארי כבוד, כאשר הוא רוצה בכך. ואקדים בזאת דברי מו"ר הגרש"מ דיסקין זצ"ל, דהנה בכתובות (יז, א):" כיצד מרקדין לפני הכלה? בית שמאי אומרים: כלה כמות שהיא, ובית הלל אומרים: כלה נאה וחסודה. אמרו להן ב"ש לב"ה: הרי שהיתה חיגרת או סומא, אומרי' לה, כלה נאה וחסודה? והתורה אמרה: "מדבר שקר תרחק". אמרו להם ב"ה לב"ש: לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? הוי אומר: ישבחנו בעיניו, מכאן אמרו חכמים: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות". וביאר מו"ר זצ"ל שבית הלל סוברים שכאשר אדם התחתן כבר עם אשה זו או כשקנה מקח זה, רוצה הוא שהאנשים יחמיאו לו ולא יאמרו לו את האמת לאמיתה, שהרי כבר נישא לאשה וכבר קנה את המקח, ואינו יכול לחזור בו. ולכן, כאשר אדם נהנה מכך שמשבחים את מקחו ולא איכפת לו האם השבח אמיתי לחלוטין, אין בכך איסור שקר, שהרי האדם כביכול אומר: "אל תגידו לי את האמת". וב"ש סברו שלמרות זאת, עדיין הוא לתא דשקר ואנשים ילמדו מכך לשקר ועלינו להתרחק מהשקר.

 

ולפי"ז י"ל שהרי כולנו יודעים שרוב האנשים רוצים שהאחרים ישבחו אותם, בעל פה ובכתב, וזאת למרות שהם יודעים שאינם כה מושלמים, גאונים או תלמידי חכמים. וממילא אין מניעה לשבח אדם החפץ בכך. (ויעויין בחולין צ"ד ע"א וע"ב, בכל הסוגיה שם).