מי מחובר

יש באתר 23 אורחים מחוברים

יגדיל תורה ויאדיר

על האתר

לתשומת לבך, יש לפתוח חלון חדש. PDFהדפסהדוא

נכתב ע"י מנהל האתר חמישי, 10 דצמבר 2009 12:42

על האתר

 

מאחורי האתר לא עומד ארגון כלשהו ואין לי כבונה האתר כוונות מסחריות מכל סוג שהוא.

 

אתר "יגדיל תורה ויאדיר", כשמו כן הוא, אתר שנועד לסייע - לשמוע ללמוד וללמד לשמור לעשות ולקיים - באהבת תורה ויראת שמים.

כל המובא כאן אינו אלא להרבות בלימוד תורה ובדבקות בנותן התורה, המלמד תורה לעמו ישראל באהבה.

 

המטרה המקורית בהצבת במה זו לדברי תורה, הייתה לעודד כתיבת ד"ת ומאמרים תורניים.

בשלב השני נוספו הקישורים כדי שהגולש יוכל ליהנות לא רק מאתר קדישא הדין אלא מכל אתר ואתר.

 

אף שבחנתי כל אתר אליו אני מפנה, אין אני יכול להיות אחראי לתוכן האתרים המשתנים או לתקינות הקישורים.

יתכן שטעיתי בהערכת תוכן האתר ושגיאות מי יבין.

 

בברכת יגדיל תורה ויאדיר,

רזיאל זקבך

1

 

ענוה - לקראת כלה

לתשומת לבך, יש לפתוח חלון חדש. PDFהדפסהדוא

עדכון אחרון ב-חמישי, 10 דצמבר 2009 13:00 נכתב ע"י מנהל האתר חמישי, 10 דצמבר 2009 12:55

בס"ד                                                                                                                                                                 ט' טבת, שנת השמיטה, תשנ"ד

 

 

ענוה - לקראת כלה

בספר איש צדיק היה (עמוד 229) מספר העיתונאי עמנואל פורת:

"אדוני אינו מכיר אותי", פתחתי, "אף אני מכיר את כבודו מזמן. שמעתי עליו עוד בחו"ל..."

"מנין אדוני?" והשאלה כאילו באה לעמעם ולמעט את העובדה ששמו הולך לפניו גם מחוץ לגבולות המדינה...

"שמעתי על כבודו עוד בסין".

"אה- אתה מסין... וכיצד אתה יודע שמה שסיפרו לך עלי – אמת?"

"אתה מכיר אותם, רבי, הם לא ישקרו בדברם עליך".

והנה הוא לוקח את ידי בידיו החמות כמשי ואומר: "שמע סיפור: פעם אירס בחור עלמה, ולפני שהלכו לחופה אמר שרצונו לדבר עמה. הסכימה. אמר לה: 'שמעי, השדכנים ששידכו אותנו לא ספרו לך את האמת. אינני גאון, אינני צדיק ואינני עשיר – כפי שסיפרו לך'. שאלה הכלה: 'אבל הרי לאדם חייבת להיות לפחות מעלה אחת, ודאי יש גם לך מעלה אחת לפחות?' 'אינני יודע' – השיב החתן – 'אולי המעלה היחידה שלי היא העובדה שכל מה שסיפרתי לך אמת הוא'..."

 

הבעייתיות בגילוי ההערכה העצמית

ויש לברר האם לא היה מן הראוי לארוס הנ"ל להודיע לארוסתו את מצבו הנכון עוד לפני שהתארסו? ועוד יש לברר האם מעלה זו של אי ראית מעלות עצמו, היא מדרגת הענווה והדבקות הנדרשת מהאדם מישראל או שמא זו מדרגה מופלאה של אדם יחיד בדורו, אדם מופלא שמעלותיו הם מעבר להשגותינו? האם מותר למשודך להבליט את מעלותיו או אף להתגאות על מנת להצליח במשימתו או שמא מתוך דביקות באמת עליו לנסות להיות ניטראלי למיטב הבנתו וענוותנותו?

 

בגנות הגאווה והצורך בשלילתה

בפתיחת דברינו נשלול את המחשבה להתיר להתגאות, שכן ברגע שהגדרנו את האדם כדובר גאוותן הרי הוא דבק במידה מגונה ו"ראוי לגודעו כאשירה... אין עפרו ננער... שכינה מייללת עליו... אומר הקב"ה אין אני והוא יכולים לדור בעולם... אפילו רוח קימעא עוכרתו"[1] ולא עוד אלא שנמצא משתדל לבנות בית על יסוד היהירות שהורסת אותו ד"אמר רב מרי האי מאן דיהיר אף על אנשי ביתו לא מתקבל שנאמר 'גבר יהיר ולא ינוה' אפילו בנוה שלו לא מתקיים"[2] וכן מובא באורחות חיים (סימן קט"ז) "אסור להתגאות בעניין השידוכין ואמר זה שהעולם אומרים בשם ה"ר מטשעכאוויץ שמותר, אינו מאמין בזה, ולדעתו אסור". מה גם שמי שמתגאה בתורתו, בעצם מעיד על עניותו בתורה[3].

 

איסור אונאה

בפרטי מידת הנקיות מלמדנו הרמח"ל כלל גדול באמונת המשא ומתן " כי כל מה שהוא להראות את הקונים אמיתת טוב החפץ ויופיו, הנה ההשתדלות ההוא טוב וישר, אך מה שהוא לכסות מומי חפצו אינו אלא הונאה ואסור"[4]. הרי לענייננו יש לאמר שאסור לכסות מומיו אך להראות את הטוב והישר שבו באמת (בהנחה שאין זה מגדר הגאווה, כפי שננסה להוכיח לקמן בעהי"ת) הרי זו השתדלות נחוצה ומבורכת.

 

ההשתדלות צריכה לגבור על הבושה

ואין כאן מקום למעט בהשתדלות מצד מידת הבושה, שהיא מהמידות שהתברכו בהם בני אברהם יצחק ויעקב, כמובא ברש"י (בבא קמא דף צ"ב: ד"ה שפיל ואזיל) – "מחמת ענוותנותו של אדם לא יהא בוש מלשאול דבר הצריך לו בין לתורה בין לפרנסתו ולתבוע חובו". ומה מאוד יש להיזהר שלא לעשות מחולשותינו ורפיוננו אידיאולוגיה. על מנת לשמח חתן וכלה ולהיות כבונה אחת מחורבות ירושלים יש צורך בעזות דקדושה. "למען ציון לא אחשה, ולמען ירושלים לא אשקוט וגו'" (ישעיה, ס"ב). ואין למנוע מטעמי בושה את העזות דקדושה, כפי שדוד נהג בהבאת ארון הקודש, "ודוד מכרכר בכל עז לפני ד'"[5] .

 

ענווה כשפלות רוח או כמכיר ערך עצמו

כתב הרמב"ם בביאורו למסכת אבות[6]  "אדם צריך לו שיטה מעט לאחד מן הקצוות עד שיעמוד באמצע המעשים על צד הסייג אבל במדה הזאת לבדה בין שאר המדות ר"ל בגאוה לגודל חסרון זאת המדה אצל החסידים ודעתם בנזקה רחקו ממנה עד הקצה האחרון ונטו אל השפלות הרוח לגמרי עד שלא ישאירו בנפשם מקום לגאוה כלל". ובאגרת הרמב"ן כתוב " וכל אדם יהיה גדול ממך בעיניך, ואם חכם או עשיר הוא עליך לכבדו. ואם רש הוא, ואתה עשיר או חכם ממנו, חשוב בלבך כי אתה חייב ממנו והוא זכאי ממך, שאם הוא חוטא הוא שוגג ואתה מזיד[7]".

אך לעומת זאת כתב הנצי" ב"העמק דבר"[8] – "והאיש משה עניו וגו'. ביאר הכתוב דלא משום משה וצערו ענה ה' כי היכי דלא לחליש דעתו. אבל באמת משה לא חשש כלל לזה דהאיש משה עניו וגו'. אלא משום דנוגע לעיקר התורה לדעת כח מעלתו של משה שהוא למעלה מכל נבואה שבעולם. ומשמעות עניו הוא שאינו חושש לכבודו וצערו. ולא משום שהוא שפל בעצמו ואינו מכיר בעצמו שאינו ראוי לזה הצער והעדר הכבוד אלא משמעות עניו בהוא מתנהג בלי חשש על כבודו. והיינו דאמר רב יוסף שלהי מס' סוטה[9] לא תיתני ענוה דאיכא אנא והוא כדאיתא שלהי מס' הוריות דכל שני דמלך רבה רב יוסף אפילו אומנא לביתי' לה קרא. ופרש"י שלא רצה לנהוג שררה בעצמו שבשעה שנצרך לאומן הלך אליו ולא קרא האומן לביתי'. אע"ג שידע רב יוסף שהוא בערך רבה מכ"מ לא חשש לכבודו והיינו ענוה".

העניו מודע למעלותיו וכישרונותיו ואע"פ שהם עלולים להיות נוטים לעורר בו רוח גאווה ולהשתרר על פחותים ממנו, אין הוא חושש לכבודו וצערו. הוא נכנס לגדר הענווה של "היות האדם בלתי מחשיב עצמו משום טעם שיהיה"[10] מצד שהוא יודע שהמעלות הקיימות בו אינם נובעים מכוחו אלא ד' הוא הנותן לו כח לעשות חיל (כהסבר המפורסם בדרשות הר"ן).

 

להגיע להכרת עצמו צריך טהרת נפש וטורח

יחד עם זאת דרושים טהרת הנפש ועמל רב על מנת לדעת אל נכון את  מעלותיו ומגרעותיו. ידיעה זו מחויבת שכן "לא יוכל לדעת את השם אם לא ידע נפשו ונשמתו וגופו, כי מי שלא ידע מהות נפשו, חכמת מה לו"[11]. אך דא עקא ש"על פי רוב אי אפשר לאדם להכיר אל נכון מצבו הפנימי, יחוסו הנאמן אל המושגים האלוקיים, שהמה יסוד האושר והמוסר, נטייתו אל האושר והטוב מצד עצמם, לא מצד שום סיבה חיצונית הפועלת עליו, ולפי זה ערך כוחותיו לעניין שמושם וצרכם"[12]. ולכן יש צורך בזהירות מרובה לפני שמבררים מהם מעלות  האדם, שבד"כ הוא נוטה להדגישם, ומהם חסרונותינו, שבד"כ נוטה האדם למעטם ולא להיות מודע לקיומם.

 

מדוע לא שייך בכלל שאנו נתגאה

"אבל אנחנו, יתומי יתומים, אין אנו צריכים לכל זה, כי כבר יש ויש אתנו חסרונות רבים שאין צריך עיון גדול לראות פחיתותנו, וכל חכמתנו כאין נחשבת, כי היותר חכם גדול שבינינו אינו כי אם מן תלמידי התלמידים אשר בדורות הראשונים. וזה מה שראוי שנבין ונדע באמת ולא יזוח עלינו לבנו חינם, אלא נכיר שדעתנו קלה ושכלנו חלש עד מאוד, הסכלות רב בנו והטעות גוברת, ואשר נדע אותו אינו אלא מעט מן המעט, אם כן וודאי שאין ראוי לנו ההינשא כלל אלא הבושת והשפלות. וזה פשוט"[13].  ואף מי שהרבה תורה ומעשים טובים אינו רשאי להחזיק טובה לעצמו, כי כפי ריבוי כישרונותיו והכנתו הטבעית שנטע בו הקב"ה גדילה מחויבותו להוצאתם לפועל ולפיתוחם. ונמצא כי אף מי שגדול מדורו בחכמתו ובמידותיו יכול להיות ע"פ האמת פושע כשלא עשה כל מה שבכח טבעו והכנתו לעשות (ועיין הקדמת המבי"ט לספרו "בית אלוקים" המסביר זאת בלשון נפלאה).

כשאדם מבין שחכם אינו "בעל נתונים רבים" אלא מי שלומד מכל אדם, דווקא ע"י הכרתו שאין בו דעת הוא יוסיף דעת, לבקש לעולם ללמוד מכל אדם. ולכן "צריך שיחשוב עצמו כאילו אינו דבר ומציאות לעצמו ושאינו כלום... שאם יהא נחשב בעיני עצמו אינו ראוי לקבלתה (של תורה) כלל"[14] כי על מנת לקלוט תורה על האדם להיות ככלי קיבול, דלית ליה מגרמיה כלום. יכולת השמיעה מתפתחת ככל שיותר מבינים ש"אם ריק הוא – מכם הוא"[15], מחמת קוצר ידיעתו וחוסר הבנתו. "לכן בזאת יתהלל החכם כשיחכם להכיר שאין בו דעת וכשיכיר שאינו מכיר חסרונו"[16].

פעמים רבות בתחילת שנות הלימוד בישיבה מופיעים משברים בבחינת "יוסיף דעת – יוסיף מכאוב", כי הוא נעשה מודע להרבה חסרונות במדרגתו הקודמת[17]. אך דווקא מתוך הכרה שהוא טעון טיפוח יכול האדם לגלות בעצמו רבדים יותר פנימיים ולבנות מדרגות גבוהות יותר בששון ושמחה. ומתוך ההסתכלות הפנימית, הכרת האור האלוקי המאיר עליו והקדושה המאירה בקרבו "אז בא האדם להכיר את גדולת ערכו, את אניותו והעדר ביטולו בכללות ההוויה"[18].

 

עת לחשות ועת לדבר

על מנת לבוא לסיכום התשובות לשאלות שהוצגו לעי"ל ביחס לסיפורו של ר' אריה לוין, יש להוסיף ולאמר כי בדו שיח יש חשיבות לא רק למה שנאמר או לא נאמר, אלא גם לעיתוי כל דבר ודבר. "עת לחשות ועת לדבר"[19]. "ודבר בעתו מה טוב"[20]. חוסר הידיעה לפני העיתוי הנכון יכול להביא טובה גדולה. "עלינו להאמין שיש לנו טובה גדולה במניעת הידיעה, ואלמלא הייתה טובה מהעדרה , לא מנעה ממנו השי"ת הטוב והמטיב ית"ש. והנה לפנינו בחינה מחוש הראיה, שאלמלי נתנה רשות לעין לראות אין כל בריה יכולה לעמוד, והרינו רואים טובת העדר הראות וה"ה לכל כיוצא בזה בעניינים שכליים"[21].

 

מסקנות  

נחזור לבחור שפונה לארוסתו לפני הכניסה לחופה. הוא מעוניין לבנות בנין עדי-עד על יסודות הקודש, הנצחיות והאמת. אין מדובר בהכרח בצדיק עליון שלא מעלמא הדין, כי אם על אדם טהור לב, איש אמת המרוחק מהטיפשות היותר פראית של הגאווה. הוא לא מחפש את התענוג החומרי והדמיוני השקרי של שמחה גסה בכל מה שיוכל לייחס לעצמו מעלה והצלחה, שמחה החולפת עם כל ציור חסרון בעצמו. ההכרה ש"אינני צדיק ואינני עשיר" יכולה להיות תוצאה של עמל להשיג דעת אמת, של הכרה בקיום חסרונותיו וצפייה להשלמתן. "הענוה והשפלות האמיתית מוסיפה בריאות וכח"[22] כיון ששמחתו תלויה בידיעה האמיתית, בדביקות נפשו ב"אהבת צור עולמים שהכבוד שלו ועוז וחדוה במקומו", בבקשת "הטוב האמיתי והשגת הדעות הטהורות והמידות הקדושות לאמיתתן". ולכן "לא יבוא לעולם לחשוב על מה שאין בו שיש בו... ומה שיש בו לא יתגדל בציורו כלל יותר מכפי האמת... נחלתו היא בלי מצרים דחוקים ומניח כל דבר על מכונו ואינו זז משמוח בחלקו הטוב עם עוצם כוספו למלא חסרונותיו שמרגישם מאד"[23].

זוהי מעלת הענוה הנדרשת מכל אדם מישראל שמתוך חיים של אהבת תורה ויראת שמים, של דבקות בתורת אמת ובנותן התורה, יבוא לסדר את כל כוחות נפשו בשלום ולהרבות שלום בעולם.

את ההודעה הנ"ל, היה על בחורנו למסור אף תוך התגברות על בושה בעזות דקדושה, בעיתוי הנכון, כאשר המציאות הייתה מוכשרת לקליטתהּ, כאשר האמת יכולה להופיע בדרכי שלום[24]. בסופו של דבר, ההימנעות מאמירת דבריו אלו עד כה גרמו לארוסתו חוסר ידיעה זמני, שפעל רק לטובתה. החשש מתערובת גאווה לא מנעה ממנו מלהשתדל מכל דבר טוב[25], ודווקא ע"י הכרת הנקודות הטובות שמצא בעצמו מתעוררת אצלו ענוות רוח אדירה לפיתוח כל הנקודות הגולמיות[26].

 

יהי רצון שנזכה לפעול עם אל בענווה ובשמחה, באהבת אמת ורדיפת שלום. יתרבו הנותנים עז לאלוקים ויבואו הימים שבהם באופן תמידי "האמת והשלום אהבו".

 

תושלב"ע, י"ב טבת תשנ"ד

גברא חד ביהודאי,

פה, עיה"ק דימונה תובב"א

 

 

 



[1]  סוטה דף ה עמוד א, ועיין באורחות צדיקים: http://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/orhot/1-2.htm

[2]  סוטה דף מז עמוד ב

[3]  פסחים דף סו: - אמר רב יהודה אמר רב כל המתיהר אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו. ובעירובין נד. - אמר ליה: אם אדם משים עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו - תורה ניתנה לו במתנה; וכיון שניתנה לו במתנה - נחלו אל, שנאמר 'וממתנה נחליאל'; וכיון שנחלו אל - עולה לגדולה, שנאמר 'ומנחליאל במות'; ואם מגיס לבו הקדוש ברוך הוא משפילו, שנאמר 'ומבמות הגיא'

[4]  שם פרק י"א, ניתן לראות גם באתר: http://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/mesilat/mesilat11-2.htm

[5]  שמואל ב, י"ד. ועיין במאמר באתר:   http://www.shabes.net/rseckbach/simchat_torah.htm

[6]  אבות ד,ד. ועיין בהמשך דבריו בסיפור המובא שם. ניתן לראות גם באתר: http://users.tapuz.co.il/leibowitz/ponovitz.html

[8]  במדבר י"א, י"ג

[9]  סוטה דף מט: משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא. אמר ליה רב יוסף לא תיתני ענוה דאיכא אנא. אמר ליה רב נחמן לתנא לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא

[10]  מסילת ישרים פרק כ"ב. ניתן לראות גם באתר: http://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/mesilat/mesilat22-2.htm

[11]  אבן עזרא, שמות ל"א, י"א

[12]  אגרת הראיה, אגרת ע"ט

[13]  מסילת ישרים פרק כ"ב

[14]  מהר"ל, דרוש על התורה

[15]  ירושלמי פאה פרק א, הלכה א; טו ע"א: "כי לא דבר רֵק הוא מכם" - ואם הוא ריק, מכם הוא. למה? שאין אתם יגעין בתורה

[16]  פלא יועץ

[17]  עוד בעניין זה עיין באתר: http://www.shabes.net/rseckbach/avot.htm

[18]  עולת ראי"ה חלק א, א, "מודה אני...", ועיין בפירוש המלבי"ם תהלים פרק ח

[19]  קהלת ג, ז

[20]  משלי ט"ו, כ"ג. ועיין במאמר באתר: http://www.shabes.net/rseckbach/davar.htm

[21]  עין איה ברכות פרק א, מ"ג. ועוד עיין אגרות הראי"ה, אגרת צ"א, עמ' קו, וכן ברסיסי לילה עמ' ס

[22]  מדות הראי"ה, ענוה י

[23]  מוסר אביך ג, ג

[24]  עיין במאמר על יחס האמת והשלום באתר: http://www.shabes.net/rseckbach/zecharya.htm

[25]  עיין מידות הראי"ה, גאוה כ"ג

[26]  עיין מידות הראי"ה, גאוה כ"ד

 

תורת הבית - מאמר עלבונה של תורה

לתשומת לבך, יש לפתוח חלון חדש. PDFהדפסהדוא

עדכון אחרון ב-חמישי, 19 נובמבר 2009 16:33 נכתב ע"י מנהל האתר שלישי, 17 נובמבר 2009 07:23

תורת הבית

 מאמר עלבונה של תורה

איתא באבות אריב"ל בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. ואם כה היה בזמנם שהיו עמלים על התורה רבבות אנשים במסירות נפש בקדושה וטהרה והיו מוסרים נפשם על קיום כל דבר מן התורה אעפ"כ לא יצאו ידי חובה לכבודה של תורה, מה נאמר לעלבונה של תורה היום, אשר עת כזאת לא היה עוד לישראל, אשר אף מדור אחד שלפנינו ירדנו אלף מדרגות אחורנית, הן בלימוד התורה הן בקיומה, ונתקיים בנו האמת נעדרת (אמת היא התורה כמש"כ אמת קנה) וכמו שאחז"ל מלמד שנעשית עדרים עדרים והולכת לה, היינו שיוצאים כתות שלימות מלימוד התורה. הבתי כנסיות שהיו מלאין חבורות של בני תורה בעלי מקרא בעלי משנה בעלי גמרא בעלי מדרש, בעה"ב לעצמן אברכים לעצמן בחורים לעצמן – ועתה בעה"ר נתרוקנו הבתי מדרשים כל חבורה וחבורה נדדו והלכו להם. והלוואי ונשאר אחד אחוז מעשרה. ולא די עוד בזה כי גם גזרו צאן ממכלאות גם מהחדרים וישיבות יוצאין והולכין להם כתות כתות עדרי צאן ישראל שהיו מלאין תמיד חדרים של ילדי ישראל עמלין בתורה כל היום. ובזה נשתבחו ישראל שבכל עת צר ומצוק לא הסירו בניהם מתורה כדאיתא בתנד"א פרק כ"ג שעי"ז נושא הקב"ה פנים לישראל. למדו אותם חמשה חומשי תורה עם פירש"י הכניסם לגמרא עד שבכל עיר קטנה היה כמה מלמדים לגמרא גם כמה ישיבות היו בערים גדולות וקטנות שלמדו נערי ישראל גמרא עם תוספות בעיון ובשקידה. כבוד ד' היה חופף בעולם על מקדשי מעט האלה. קול יעקב היה מצפצף בבתי כנסיות ובתי מדרשות. וזה היה משמרינו ומצילנו מכל צרה בכל עת גלות המר. וזכו עי"ז כל בני הדורות לבנים קדושי עליון שיזכו להם ולאבותיהם לחיי עוה"ב. ועתה בעו"ה האמת נעדרת נדדו והלכו להם ילדי ישראל גם מחדרים. והעיקר קולע היצר חיציו אל לימוד הגמרא שנצערין והולכין יום יום נורא מאוד שבמקום שהיה חמשה מלמדין לגמרא נמצא אחד ויש שגם אחד אין. בכמה ת"ת לא נמצא אף מלמד אחד לגמרא כמה ישיבות קטנות נתבטלו והנמצאים נתרוקנו שבמקום מאה נערים נמצא עשרים ובמקום חמשים עשרה או לא כלום. אוי ואבוי לנו לצרה הזאת שבאין תורה שבע"פ הלא כל קיום האומה ח"ו בסכנה וכל כריתת הברית עם ישראל היה על תורה שבע"פ כמשחז"ל בגיטין לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא על תורה שבע"פ כמש"נ ע"פ הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל. ואנו רואים זאת בעינינו כי מי נתן כח לעם זו לעמוד נגד כל גלי הזמן גזירות ושמדות שקמו עליהם (בימים הקדמונים) בכל דור ודור להעבירם מתורותם ולהשמידם מן הארץ ח"ו, אם לא הייתה תורתם שבע"פ אשר התלהטות אהבתם ודבוקתם בה היה נורא מאד. באשר יגעו ועfמלו עליה מילדותם הכירו חכמתה הכירו קדושתה ונמסכה קדושתה בדמי עורקיהם ומלאה כל לבבם. היא נתנה להם עוז ועצמה לעמוד כנגד כל הסערות ולא לזוז מחוקי אלקים אף כקוצו של יוד. ועתה כאשר פנינו עורף לתורתנו הוי מה יהיה אחריתנו.

ומה לנו לדבר לימים יבואו, כבר אנו רואים בעינינו מה הגענו מחינוך החדש שחינכנו את בנינו. עד כי אפשר לומר כי כהיום נפסק תקוות שלומי אמוני ישראל שיישארו בניהם עובדי ה' תמימים ישרים. והיצר אינו מסתפק בשביתת תורה שבע"פ גם תורה שבכתב אינו מניח ללמוד בחדרים. בכמה מקומות נתקן לימוד מעטאדעס תחת תורת אלקים ואף א"ב כ"ב אותיות של התורה אינו מניח ללמוד ורק מעטאדעס. כללו של דבר עלה הכורת עלינו להשבית תורה מישראל מעולל ועד יונק ועד איש שיבה. ואנחנו מחשים.

הוי ואבוי הלא עמודי עולם ירגזון. תורה ד' היא יסוד כל העולם עליונים ותחתונים. על הבל תינוקות של בית רבן העולם עומד ואם תשבת התורה הלא עמודי עולם יתפלצון אומלל ארץ ויושביה. והנביא הושע קורא בקול נבואתו [הושע ד'] כי ריב לד' עם יושבי הארץ כי אין אמת ואין חסד ואין דעת אלהים בארץ, ופירשו במדרש אין אמת אין דברי תורה נאמרין שנקרא אמת כמו שנאמר אמת קנה ואל תמכור, ואין דעת אלקים הוא פשוט שאין נותנין לב להתבונן לגדולתו של הקב"ה נותן התורה והשגחתו [שבעו"ה כהיום הוא מראשי הסיבות שמעתיקין את עצמן ואת הבנים מתורת ד' למען השג תכלית בעבורן, כי האמונה בהשגחה רפתה בעו"ה וקדושת התורה נתחללה] וממילא ע"י ביטול תורה וחסרון אמונה בא ממילא לאלה וכחש וגנוב ורצוח ונאוף. וסיים הנביא ע"כ תאבל הארץ ואומלל כל יושבי בה. והלא כבר אנו רואין בעינינו עד כמה אבלה הארץ ועכ"ז אין אנו שמים אל לבינו להיטיב דרכינו. וכבר אמרו חז"ל (שבת ל"ב) שבעוון ביטול תורה חרב וביזה בא לעולם, שנאמר והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית ואין ברית אלא התורה שנאמר אם לא בריתי חוקות שמים וארץ לא שמתי. ובכעו"ה אין איש שם על לב.

והיצר הולך וכובש כל העולם לחזק דעותיו כי להשכיל לבניו לבקש תכליתם עבורם הוא חוב קדוש קודם לכל דבר. הוי ואבוי חובת חדשים נעשו בארץ וחוב האמיתי חוב הגדול אשר עלינו עזבנוהו. וכבר צווח הכתוב תחת שלשה רגזה ארץ תחת עבד כי ימלוך ושפחה כי תירש גבירתה. אבותינו החזיקו מעולם חוב ראשון לכל ללמד לבנו תורה חומש ופירש"י וגמרא עד שכחו מגעת כפי המחויב באמת אב לבן מן התורה ועי"ז היו מלאים הבתי מדרשים וחדרים וישיבות מבנים יגעים בתורה כל היום. ועתה חובת חדשים נעשו בארץ הבתי מדרשים וחדרים נתרוקנו ובנינו יגיעים על ילדי נכרים ביגיעת נפש ובשר אוי לנו שהגענו לראות זאת בעינינו שפחה כי תירש גבירתה. ומי חידש לנו חובת אלו, ומי פטר לנו מחובתנו הגדולה שנכנסנו כל עם ד' בברית להנחיל תורת ד' לבנינו והוזהרנו באזהרות כפולות ומכופלות בהשמר וגו' פן תשכח וגו' ופן יסורו וגו' והודעתם לבניך וגו' והננו מקבלים עלינו זאת בקבלת עול מלכות שמים בק"ש בפרשה ראשונה ושניה ושננתם ולמדתם ונצטוינו לקבוע זה בתפילין שבראשינו ובמזוזות שבפתחינו שלא נעלים אף רגע אחד מן היסוד הזה ולמה זה הלכנו קדורנית בעיקר הזה שהוא יסוד אומתנו ויסוד תקנת איש יהודי נאמן לאלקיו להשאיר בנו אחריו דבוק בד' ותורתו ואשר לא תהיה זאת רק מלימוד הגמרא בעמל ויגיעה שבדביקותם בקדושתה באורה וכבודה יתדבקו לאלקים חיים וכמו שאה"כ ולדבקה בו, וכמו שאמרו בספרי כיצד אדם דבק בהקב"ה אלא זה הוא המדבק לת"ח ור"ל שעי"ז יתדבק בתורה וכן אמרו בספרי על פסוק ואהבת כיצד אדם אוהב את הקב"ה אלא ממה שנאמר אחריו והיו הדברים האלה על לבבך. ולמה נטעה עצמנו בטענת היצר שהולך וכובש כל העולם כי עלינו לבקש תכלית לבנינו. ומי זן אותנו ואבותינו מימות עולם אף שלא הקדימו לבקש תכליתם לבניהם ורק גדלו אותם על ברכי התורה בנערותם בכ"ז גדלו והצליחו כל אחד לפי מזלו גם גבירים גם אצילים יצאו מהם לכבוד להם ולכל ישראל. ופתאום אבדנו האמונה בד' הרועה אותנו מעודנו, והכתוב אומר אני ד' לא שניתי ואתם בני ישראל לא כליתם. הכוונה, הנכם רואים שאני לא שניתי אחרי שאתם לא כליתם ואשר היום אנו רואים זה בעינינו נפלאות ה' קיום שה נאלמה בין רבבות חיתי טרף במאראקא ורומאניע וכיו"ב ובדבר הזה שיזון הקב"ה לבוטחים בו לא נאמין. גם הלא כבר אנו רואין בעו"ה מהאושר והטוב מהתכליתים שהתוה היצר לבנינו ואיך לא ירגז לבבינו מחרדת יום הדין כי ישאלנו על חובתינו ואז לא ניכר עשיר על דל, לכל ישאלו והכל צריכים להשיב כקטן כגדול כדל כעשיר, ומה נשיב. גם העשירים מלפנים שכרו מלמדים לבניהם ללמדם תורה ויהי' בניהם לכבוד לעם ד' לשם ותפארת לאבותיהם בזה ובבא ומה ינחלו היום מבניהם רק ביזיון וכלימה בזה ובבא:

ע"כ אחים אהובים העם אשר בחר לו ד' נחלה נשים לבינו על דרכינו נסורה מדרך העקלתון שהדריכנו בו היצר ושלוחיו. נשובה אל דרך הנכונה הגדולה הרחבה שהלכו בו אבותינו מעולם. נשובה לד' ותורתו גם אנחנו גם בנינו. בכל כחו על כל אב להחזיק בניו הקטנים לתורת ד' ללמדו חומש עם פירש"י שתתן לו ידיעה רבה בתורה שבע"פ בילדותו. בפירש"י נמצא ביאור התורה והמצווה ומדרשי חז"ל הק' המדבקים לבם של ישראל לאביהם שבשמים (ולא לדלג ח"ו אף פרשה או פסוק אחד כהנהגת המדריכים החדשים לומר פרשה זו נאה ופרשה זו אינה נאה לפי בערות שכלם להעיז פניהם לעשות משטר בתורת אלקים חיים). והכל כמו שלמדו לנו אבותינו ואח"כ להתאמץ במסירות נפש להכניס הבן במקור מים חיים הוא תושבע"פ הגמרא הק' שתאיר בבתי נפשו אורה וקדושתה ותפקחנה עיניו לראות מראות אלקים (אשר בעו"ה כבר נמצא חלק גדול בישראל שזרה להם אור האלקי של תושבע"פ לא טעמו מתיקותה כלל המתוקים מדבש ונופת צופים כמש"א דוד מלך ישראל). נשובה נא ונתחזקה יחד עם ד' ליסוד הזה שכל אשרינו ואושר בנינו תלוי בו:

ובאמת לא רק על כל איש ישראל יחיד מוטל הדבר גם על כל קהילה קדושה ביחד חובה על שלומי אמוני ישראל לחוש לעלבונה של תורה להתאסף ולהתאגד לרפא שבר עמינו לרפא שבר בתינו ההרוס להשיב לב בנים למקור קדושת נפשם שהוא רק ע"י לימוד הגמרא הק' בעמל ויגיעה כמו שהדריכונו אבותינו. יתחברו יתאגדו יחד אבות נאמנים לאלקים ותורתו ויבקשו תחבולות לבנות ביתם לשים להם שארית ותקווה בעולם שיישארו בניהם נאמנים לד' ותורתו, אשר תבוא זאת רק ע"י יגיעה בתורה שבע"פ. ישימו נא ראשי כל עדה ועדה לב לתקן כאו"א פרצת בני עדתו, לחזק לרומם לימוד הגמרא, לבקש מלמדים טובים ולטפל בעצמם לבחון התלמידים בחדרים [וכן כתוב על רבנו רע"א ז"ל שאף בזמנו היה הולך לחדרים לבחון התלמידים] וכן לייסד ת"ת לגמרא בעד בני עניים[1] ולייסד ישיבות קטנות לנערים ולראות שבני העיר יתנו ארוחות לתלמידים. ומה נכון שבני עניים השיגו גם רבם בלא כסף, כי הרבה מבני עניים שאבותיהם מנתקים אותם מתורה בשביל שאין בידם לשלם שכר מלמדם כידוע. ואשרי למי שמתאמץ ומתעורר לזה, זכות הרבים תלוי בו:

כללו של דבר אין אנו רשאים לראות כבלע את הקודש ולחשות כ"א לעשות כ"מ שבכחו לד' ותורתו:

והנה האיש הנלבב עליו להתבונן הרעה הגדולה שעושה לבניו בהסירם מלימוד התורה בילדותם ושוללים מהם הבחירה שאף אם יתבוננו באמצע ימיהם חובתם כבר לא יהי' בידם אחר שלא למדו אותם אבותיהם בנערותם תורה והאדם הלא לא לעולם יהי' בעולם ההבל וכמה יתמרמרו הבנים על אבותיהם בהגיעם אל עולם הגמול אל העולם שכולו טוב שכולו ארוך בראותם גדולת ערך לומדי התורה. יראו עיניהם ערך מעלת האנשים של בעלי משניות שחזרו בחייהם הרבה פעמים משניות. יותר מהן בעלי גמרא שיגעו ללמוד בכל יום דף גמרא ושלמו ש"ס כמה פעמים בחייהם. יותר מהן רבנן [אשר בעו"ה נקטן ערכם כהיום] שיגעו ועמלו כל ימיהם בתורה שבכתב ושבע"פ ביגיעת נפש ובשר וכפי יגיעתם על התורה מרוב דוחק כן ינהרו פניהם ויגדל כבודם לעתיד כל אחד לפי ערכו, כמו שאמרו חז"ל על הפסוק שחורות כעורב אלו ת"ח שמשחירין פניהם על התורה בעוה"ז הקב"ה מבהיק זיוון בעוה"ב. והם אין להם חלק בכל אחד מאלו כי רחוקים היו מן התורה ובלו חייהם בהבל רק לבקש כסף וכבוד מדומה כל היום. ובאין תורה אין קיום התורה כמובן, כי יישארו ריק מכמה מ"ע ק"ש ותפילות וגם ציצית ותפילין ועוד ועוד, וגם כמה עבירות חמורות יעברו שעתידים ליענש בעונש גיהנם. וכמה יתמרמרו אז על אבותיהם אשר דרשו להם רק אושר עוה"ז הכלה ואושר הגדול הנצחי מנעו מהם. האם נוכל לשער גודל צערם וגודל מרירותם על הרעה אשר אבותיהם הרחמנים עשו להם ברחמנותם מה שלא יעשה אף האכזר היותר גדול באכזריותו:

שמעו נא אבות רחמנים כעניים כעשירים! התבוננו על דרכיכם התבוננו הרעה הגדולה שאתם עושים לבניכם במנעכם אותם מלימוד תורת ד' וקיומה אור חייהם וכבודה הנצחי:

ואעתיק בכאן ציור אחד המבהיל לב שומעיו, ציור אמיתי שאין עליו תשובה. לוא היה ר"ל לאב עשיר בן יחיד אלם שנשתקל מילולו מחמת חולי ויובילו האב לרופאים מומחים ולא מצא תרופה למכתו. הבן נתגדל בשנים וגם בדעת כאחד האדם אבל אין מלה בלשונו. אביו בוכה בחדרו בראותו צרת בנו יחידו ויפזר הון עתק להובילו לפראפעסרן ואין עצה ואין תרופה. כמה היה האב מרוצה לסבול עינוי הגוף וכ"ש לפזר הון באין שיעור אם היה רק ביכולתו להשיב מלין בפי בנו יחידו. ועתה אשאלך אחי ידוע לכל איש משלומי אמוני ישראל כי עסק האדם בישיבה של מעלה הוא תורת ד' כל אחד לפי מדרגתו כדאיתא בזוה"ק ובסה"ק מתיבתא דר"ע מתיבתא דאחי' השילוני. והיינו שבתורה שלמד אדם בחייו יתגדל שם ידיעתו למעלה מאד והוגה בה ומתהני בחידושים המתחדשים לאין קץ כל יום ויום. ופשוט הוא כי במה ישיחו שם בעסק יער או דגן וכיוצ"ב אין שם לא אכילה ולא שתיה ולא צורכי בני אדם. והאיש אשר לא למד תורה מעולם הלא ישב בע"כ כאלם לא יפתח פיו, כי במה ידבר, וכאלם ממש ישב. ולא יום אחד ושנים אחדים רק ימים ושנים באין מספר. ומי עשה לו כ"ז אם לא האב בעצמו במונעו ממנו בסכלותו תורת ד' העומד לו לעולמי עד הנותנת לו כבוד וגדולה נצח נצחים. יתן ד' שיתבוננו האבות מה שלפניהם ויזכו להם ולבניהם באושר התורה ונזכה בזכות זה לגאולה כמש"כ גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם. בבי"א:

[1] ונדיבי ישראל אשר ברכם ד' בהון יכולים לעשות הרבה ביסוד הזה. ואשרי מי שנתן לו הקב"ה דעה לקחת עצמו למקצוע זאת שהוא יסוד שכל בית ישראל עומד עליו והנמצא אושר גדול בעולם מאושר הזה להוליד בנים למקום, כמו שאמרו כל המלמד בן חברו תורה כאלו ילדו, המלמד בן חברו תורה זוכה ויושב בישיבה של מעלה ב"מ דף פ"ה עי"ש עוד. וכ"ש אם יוליד כמה בנים אהובים בנים יקרים אשר יגדלו על מבועי התורה והעבודה שאין קץ למתן שכרם בעולם העליון למי שזכה בהם. אכן מי יגלה עינם של אלו שהיכולת בידם לראות האושר אשר לפניהם. ואמרו במדרש שצריך האדם לרדוף אחרי מצווה קבוע לדורות, ואיה איפה מצווה קבוע לדורות כזו כי מבן אחד שיכניסו לתורה וי"ש הלא יולדו בנים למקום עוד ועוד. למשל אם הצליח במעשיו ונעשה בן אחד מופלג בתורה וי"א ובגדלו מלמד תורה וי"א לאחרים וליוצאי חלציו וכן אח"כ עוד ועוד כמה דורות הלא על הראשון יחשבו כולם, כי הלא במדת פורעניות אמרו קול דמי אחיך זועקים אלי דמו ודם זרעותיו וכ"ש במדה טובה שמרובה ממדת פורעניות בודאי יחשבו כל הטוב על הראשון ועל זה נאמר לוקח נפשות חכם. עיין ב"מ דף פ"ה ע"א שהחכם באמת יראה לקנות נפשות שהוא קנין עדי עד וכעשיר בהונו כן איש נבון בגופו הכל יכולים לעשות וכהיום עת לעשות:

   

תורת הבית - העתק מכתב אחד

לתשומת לבך, יש לפתוח חלון חדש. PDFהדפסהדוא

עדכון אחרון ב-חמישי, 19 נובמבר 2009 18:55 נכתב ע"י מנהל האתר שלישי, 17 נובמבר 2009 07:28

תורת הבית

העתק מכתב אחד מה שכתבתי לאיש נבון. והוא נחוץ מאד.

אל כבוד הגביר הנכבד בעמו המופלג בתורה וי"א באמת נדיב לב כש"ת ...הנה אף שנדרשתי ללא שאלוני מ"מ מצינו בתורה שאדם מחויב לבקש טובת חברו אף שאינו מבקשו לזה, כגון אם שור אויבו תועה בדרך מחויב ללקחו ולהשיבו אף שחברו אינו מבקש הטובה הזאת. וצוותה התורה ע"ז בלאו שלא יוכל להתעלם מזה. ולאו דווקא שור ששווה כמה עשיריות רו"כ אלא כן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה. אפילו אבידה ששווה רק פרוטה ציוה התורה ללקחה ולהחזירה אליו. ומזה אנו יכולין ללמוד אם אדם על חברו שאינו מתבונן בנכסיו ולסוף יהיו לכליון ח"ו וינהום בעצמו ע"ז מחוייב להעירו משנתו ולזרזו שישגיח עליהן. וק"ו אלף אלפים אם זה נוגע גם לנפשו. מלבד זה משער אנכי לפי מה שיודעין הכל שכבודו הוא מופ' בתורה וי"א באמת ואוהב נאמן לד' ותורתו בודאי לא יהי' לו הקפדה על ההתעוררות זה ואדרבה יפיק רצון מזה ויאמר ברוך הוא לד' על אשר עוררני לדבר שיהיה טוב לפני כל הימים. וכעין זה מצינו בכתוב גבי דהמע"ה לעת זקנתו שראה נתן המלך שבאם לא יצוה דהמע"ה על ביתו איך להתנהג אחרי מלאת ימיו יסובב מזה רעה רבה בא אליו בכוון לזרזו ע"ז ואמר לו והיה כי ימלאו ימיך וגו' עי"ש בקרא (מלכים א) ותיכף תיקן דהמע"ה הכל באותו יום, ולא מצינו ח"ו שהיה לו לדוד הקפדה על נתן הנביא על שאמר לו כי ימלאו ימיך, אדרבה זירז עצמו בו ביום לתקן הכל. וע"כ גם אנכי מעורר את כבוד הודו שברכו ד' בהון רב [ויודע המקום היכן להפקיד את כליו מסתמא שיהי' תיקון גדול עי"ז] והגיע לזקנה (ימלא ד' שנותיו שיח' מאה ועשרים שנה) שמחויב להתבונן ולעשות סדר מה שיתנהגו בנכסיו אחרי מלאת ימיו. כי למי עמל ומחסר נפשו מטובה הלא אנו רואים יום יום שהדורות הולכין ומתקלקלין ואין לו לאדם לחשוב כלל שבניו יעלו מעלה מעלה בעבודת הש"י והם בזכותם יצילוהו בעת שיצטרך ליתן דין וחשבון כמו שאמ"ה כי את מעשה האלקים יביא במשפט. כי הלא אף בעת שהאדם חי מצוי מאד שאין הבנים בדורותינו שומעין כלל לאביהם בעו"ה והרבה מהן ממרין לעיניהם את בוראם א"כ מה יהי' אח"כ. והנה אף התנא הלל אמר אם אין אני לי מי לי והיינו שצריך האדם בעצמו בימי חייו להתחזק ולתקן הכל ולא יוכל לסמוך על בניו שהם יעשו עבורו. א"כ מה נאמר ומה נדבר אנחנו. והנה ידוע מה שכתב בספר שערי אורה שמן הארץ עד רקיע מלא האויר מן נבראים רוחנים מקטרגים שנבראו ממעשה בני האדם. והנה בעת שתצטרך הנשמה לשוב למרום אל האלקים צריכה לעבור בין כל אותן הכיתות והחיילין של כחות טומאה ופוגעין בה ומעכבין עליה הדרך ומצערין אותה בכל מיני עינוין וצער ואז יצטרך שצדק לפניו יהלך לשמרו בדרך מן הכתות ההם [וכמו שכתוב והלך לפניך צדקך] ולהביאו אל המקום אשר הכין לו. וכי יאמר האדם בלבבו שעשה צדקות בחייו יחדל מזה הרעיון כי במה נחשב הוא ואין הקומץ משביע כי בודאי לא יספיק זה למרחק רב הדרך שילך. וכבר אמרו בכתובות (דף ס"ג) על קדושת מר עוקבא ע"ה לאחר שעשה צדקות גדולות הרבה בחייו אמר לפני פטירתו אורחא רחיקא וזודא קלילא קם ובזבז לפלגא דממוניה. ורז"ל שאמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש אמר בגמ' ה"מ מחיים אבל על מה שיהי' אחר פטירתו אין לו לחוש כלל ולא היה לזה החכם דעת ההמונים שאינם חסים על חיי נשמתם ומניחים הכל ליורשים כי האדם קרוב אצל עצמו ומי יחוש ויחוס על נשמתו העניה יותר ממנו. והנה מר עוקבא שהיה אחד מארזי הלבנון אדירי התורה אמר ועשה כך ומה יעשו אזובי הקיר. ע"כ ראוי למשכיל לברור לעצמו חלק יפה בראש ויתן חלקו בנעימים. כמו שאמרו החכמים השלמים חייך קודמין, כי מה יתן ומה יוסיף זה לנשמתו העלובה כשיניח לבניו כל טורחו ומאודו. הם ישבו בבתיו הגדולים והטובים ובעליות מרווחים בקול זמרה ושבחים והוא ישב בדד וידום ביללות וגנוחים יוריד לארץ ראשו ביגון וקול בוכים. הם מממונו יהיו אמונים עלי תולע והוא לנשמתו העלובה דמו ברדתו אל שחת. ע"כ כל מי שנתן לו אלקים חכמה ודעת זאת ישים אל לבו, אם לא עכשיו אימתי כמו שאמר שהמע"ה כי אין מעשה וגו' בשאול אשר אתה הולך שמה. ע"כ אין דוחין נפש מפני נפש, דהיינו נפשו מפני נפשות ביתו ושיניח הכל ליורשיו. ובתד"א איתא על הפסוק ומבשרך אל תתעלם, דהיינו שהאדם לא יתעלם מלהטיב ולרחם על עצמו. ועצתי היעוצה אם כבודו היה שומע לי שיחלק נכסיו על חמישה חלקים וחלק אחד מזה יניח לעצמו לעשות בהן דברים טובים [1] , כי מה גרוע הוא משאר יורשין הלא הוא עמל עליהן כל ימיו ואין אחד מן היורשים שעמל עליהן כמוהו. עכ"פ ייטול חלק לעצמו כמוהן ולמנות ע"ז אנשים מפורסמים בישראל לי"א ונאמנים שיעשו כפי רצונו בהעזבון או שיעשה קרן קיימת והריוח ילך על דברים טובים. או שיעשה זה על איזה משך שנים ויחלק הריוח עם הקרן. והעיקר לכל שלא ישהה את המצווה, וכמאמרם מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה. עוד אמרו עשה עד שאתה מוצא ומצוי לך ועודך בידך. ובזכות זה יאריך ד' ימיו ויחזק את כחותיו וינוב בשיבה טובה ןיצליחהו בכל מעשיו ויזכה לראות בנחמת ציון וירושלים כחפצו וכחפץ אוהבו נאמן הדורש טובתו:איתא באבות הוא היה אומר אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשיו אימתי. וביאורו בפשוטו הוא דהיצה"ר מטעה האדם לבטל מן התורה בכמה אופנים. אחד שחושב בנפשו שכל כחותיו הוא בשביל בניו להעמידם על כן בסיס והם בזכיותם יצילו אותו מן הגיהנם ויוליכוהו לג"ע. ובאמת הוא טעות מוחלט דהרי ידוע לכל דאף שבחיי האדם אינו מניח הקב"ה למקטרגים שנבראו מעונותיו לשלוט בו דהלא הוא ארך אפים ושמא יעשה תשובה, ובע"כ הם מחכים עד אשר יבוא לפתח הקבר, אבל כיון שהגיע לשם עומדים כולם הכן לפרוע ממנו כפי שיצא מב"ד של מעלה. וכמו דכתיב בתורה לפתח חטאת רובץ, ופירש"י לפתח קברך חטאתך שמור. וידוע דעונשים של מעלה קשים הרבה יותר מעונשים של עוה"ז, וכמו שכתב הרמב"ן ששעה אחת בגיהנם קשה יותר מיסורי איוב כל ימיו. ועתה נתבונן באמת ולא נשקר בנפשותינו האם הבן חושב כלל אפילו בשנה הראשונה שאחר הפטירה שמא אבי נדון כעת בגיהנם עבור עוון ביטול תורה כמאמרם כל הפורש עצמו מד"ת נדון בגהינם אזרז עצמי ללמוד בכל יום דף גמרא או פרק משניות [ואם הוא לומד רק לפרקים ולא בקביעות] כי אפילו אם הבן הוא למדן אינו מתבונן בצרותיו של אביו ופחד שלו מן המקטרגים שיבראו מעונותיו. ומצוי שמבטל כמה ימים וכמה שבועות מלמוד התורה וחושב אז אביו אוי לי שכמה פעמים ביטלתי תורה ותפילה בצבור והכל בשביל בני ועתה אינם חסים עלי להצילני מן האש הגדולה הזאת. וכן לעניין גזל אפילו אם נשאר להם ממון ירושה מאביהם ואביו נ"ח לאחד ממון ע"י ערבות שערב עבורם וכה"ג אינו עולה על הבן לחשוב הלא אבי לא יצא נקי מבי"ד של מעלה עבור זה העסק אלך ואשלם לו כדי להציל את נפש אבי מן הגיהנם. וכן כמה עניני גזל ואונאה שמצוי אצל הסוחרים. ואפילו אם הבן יודע לאיזה אנשים גזל אביו או רימה אותן וכשמת הניח להם אביו ירושה אינו עולה כלל על דעת הבן לחשוב אלך ואשלם להם או עכ"פ אפייסם בדברים כדי להציל את נפש אבי מן האש הנורא [אלא כיון שאין לאותו פלוני (וועקסיל) על אביו שיהא יכול לתובעו בדינינו או בדינם הוא שמח וטוב לב ע"ז ואינו מתבונן בצרת נפש אביו למעלה ששם הוא עולם האמת ואינו יכול להכחיש]. ולזה אמר התנא אם אין אני לי מי לי, שאראה בעצמי לתקן נשמתי מי יחוס עלי אח"כ:ועוד יש מין יצה"ר אחר, דהיינו כשהוא רואה שבניו אינם הולכים בדרך השם ואינם סרים למשמעתו והיה מן הראוי שיחזק ת"ת וישיבות כדי שיתחזק כבוד ד' ותורתו בעולם על ידו ויהיו נחשבים אלה הבנים שיגדלו בתורה על שמו וכמאמרם כל המלמד את בן חברו תורה כאלו ילדו. ולאו דוקא המלמד בעצמו ה"ה המחזיקו בממונו לזה, וכעין שמצינו אצל יששכר עם זבולון בשביל שזבולון החזיקו ליששכר נקראת תורתו של יששכר על שם זבולון ג"כ. אבל היצה"ר אינו מניחו לזה ומניחו שיפטור לנפשו במה שהוא עצמו יהודי והולך בדרכי אבותינו. אבל באמת זהו ג"כ טעות בעצם כי האדם נברא בעולם שיהיה מכיר את בוראו ויתרבה כבוד השם על ידו, וכמו שאמר הכתוב כל הנקרא לשמי ולכבודי בראתיו, ורצונו שננהיג את בנינו ואת בני בנינו ג"כ באופן זה, וכמו שאמר הכתוב והודעתם לבניך ולבני בניך וגו'. ואם לא נוכל לרבות כבוד השם ע"י בנינו נראה לרבות כבוד השם ע"י אחרים ההולכים אחר עצתנו. וזהו שכתוב אצל אברהם אבינו כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, ביתו דייקא ההולכים אחר עצתו [וכונת הש"י הוא גם כן לטובתנו כי כמו שאנו רואים ומשתדלים שלא יופסק כבודו מן העולם כן רצונו ג"כ להטיב לנו ולכבדנו לנצח. וכמו שאמר הכתוב ויצונו ד' לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ד' אלהינו לטוב לנו כל הימים] וכנגד יצה"ר זה שמסיתו לאדם שיסתפק במה שהוא עצמו הולך בדך התורה אמר הלל וכשאני [2] לעצמי מה אני. דהיינו שאפילו ילמוד האדם כל ימי חייו מה חשיבותו כנגד טובות הבורא העודפות עליו תמיד, וכמו דאיתא במדרש על הפסוק כל עמל האדם לפיהו, כל מצותיו ותורותיו של אדם אינו מספיק למה שמוציא מפיו. וגם מה יוכל לרבות כבוד השם במעט הימים שהוא על הארץ. משא"כ אם ישתדל להרבות כבוד שמים כדי שלא יופסק כבודו בהמשך הזמן. בודאי אם ילמדו תורת הש"י גם לבניהם ובניהם לבניהם וכמו שאמר הכתוב דור לדור ישבח מעשיך ויהיה הכל נקרא על שם הראשון שהביאם לזה, וכמו שביררנו במקום אחר ושכרו הוא מכל הדורות:ויש עוד מין יצה"ר שמפתה לאדם שעוד יש פנאי ללמוד תורה, לע"ע אני מוטרד מרוב עסקי ואין בכחי להתבונן בתורה וכשאפנה קצת אראה אז להשלים כל מה שחסרתי. אבל כבר אחז"ל אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה. והנה זה אמרו בזמנם שלא היה כ"כ עול ד"א על כל אדם אמרו ג"כ שמא לא תפנה, ובפרט כהיום לפי מה שאנו רואין שנתרבה בעו"ה עול ד"א על כל אדם [מפני שסילקנו מעלינו עול התורה כדאיתא באבות] עד שכמעט כל יום ויום נתרבה העול יותר וכל מה שהיה מלפנים יתרון נעשה עתה הכרח, אם יאמר לכשאפנה אשנה נוכל לומר עליו בודאי לא תפנה. לסלק המין יצה"ר זה מן הרעיון הביא לנו המשנה מה שהיה הלל רגיל לומר אם לא עכשיו אימתי. אף שהוא היה מסתפק במזונו במחצית טרפעיק ליום [כדאיתא ביומא לה:] שהוא רבע דינר וכ"ש אנו שאנו צריכין כמה וכמה עשיריות פעמים יותר, אם נחשוב לשנות כשנהיה פנויים מטרדותינו לא נשנה לעולם. והנה אחז"ל על הפסוק לכו לחמו בלחמי שהוא מרמז על ד"ת שהוא ממש מזון הנפש כמו הלחם להגוף. וכמו שאדם רגיל לסעוד בכל יום עכ"פ פעם אחת כן נמי צריך להיות לו קבע לתורה בכל יום, וכמו שאמרו חז"ל ששואלין לו לאדם בשעת הדין קבעת עתים לתורה. וכמו במזון הגוף אם יזדמן לפעמים שלא אכל כל היום מפני התענית וכדומה אז עכ"פ תיכף משנעשה לילה הוא משליך מעליו כל טרדותיו ומזרז עצמו לסעודת לילה כדי שלא יחלשו כחותיו, כן נמי בעניין הנפש אם אירע לפעמים שהיה טרוד גדול ולא היה יכול ללמוד ביום אז יראה להשלים את לימוד תיכף בלילה. וכעניין שאמרו בגמרא על רב אחא בר יעקב יזיף ביממא ופרע בליליא, ומוכח מלשון הזה שהיה עליו כמו חוב ממש. והנה אחז"ל (שבת ל"א) אין תחלת דינו של אדם אלא על ד"ת, שנאמר פוטר מים ראשית מדון. והיינו שמדיינים עם האדם על מה שפטר עצמו מד"ת (שנמשלה למים וכדכתיב הוי כל צמא לכו למים) ובאמת דבר פשוט הוא שכאשר יסע האדם למדינה רחוקה כאלף פרסאות להשיג איזה סחורה יקרה שלא נמצא במדינתו וכשיבוא שם ילך להתענג בתענוגי הגוף ולא ישתדל כלל להשיג הסחורה ההיא ויחזור לעירו ריקם הלא הכל ישיחו בו ויעשוהו לחסר דעה. האם בשביל הבלים כאלה מטלטל עצמו אלף פרסאות. וק"ו בענייננו שמקור נשמתן של ישראל ידוע שהוא למעלה אצל כסא כבודו יתברך ומשם עד כאן הוא רחוק אלף אלפי פעמים ככה, כמו שאחז"ל מן הארץ עד לרקיע ת"ק שנה וכן מן רקיע לרקיע. וכל לידתו של האדם וביאתו לעוה"ז דרך רחוקה כזו הוא נשלח מלמעלה רק בשביל להשיג תורת ד', וכמו שאחז"ל על הפסוק אדם לעמל יולד דהיינו לעמלה של תורה, וא"כ איך יפטור נפשו ויחזור לשם ריקם הלא אין לך שיגעון יותר מזה. וגם ביזה בזה את דבר ד' שאם היה רוצה להתבונן מעט בקדושת התורה שהקב"ה בכבודו ובעצמו ירד על הר סיני כדי להוריש לנו תורתו, איך פעל בעצמו לפטור א"ע ממנה. וזהו היכר שח"ו אין ד"ת חשובים בעיניו, וכמו שאחז"ל (סנהדרין דף צ"ט) על הפסוק כי דבר ד' בזה וגו' הכרת תכרת הנפש ההיא זהו מי שיש לו פנאי לעסוק בד"ת ואינו עוסק בה. והנה כאשר יתבונן האדם בימי חייו ימצא שכמה פעמים בשבוע ואפשר אף כמה פעמים ביום היה לו פנאי לעסוק בד"ת ונתעצל מזה. ומאוד צריך להזדעזע מזה פן יכנוהו ח"ו למעלה בשם בוזה דבר ד'. והאיש הנלבב ישים לב לזה תמיד ואז אשרי לו וטוב לו בזה ובבא:

[1] הערה: והנה הכתוב אומר בחסד ואמת יכופר עון. ואיתא במדרש אמת זו התורה, שנאמר אמת קנה ואל תמכור. וע"כ מהנכון שיחלק זה לחצאין, דהיינו חציו על החזקת התורה (וכלול בזה כמה עניינים דהיינו החזקת ישיבות ות"ת או להחזיק אברכים מופלגי תורה על חשבונו) וחציו על עניני החסד (וחסד ג"כ כלול בו כמה עניינים קדושים של טובות שבין אדם לחברו, דהיינו הלואה או מתנה להחזיק ביד ישראל שמתמוטט שלא יפול לגמרי והכנסת כלה וכדומה וגם מצווה זו גדולה מאוד). כלל הדברים האדם לשום עינו ולבו על דרכיו ולראות שיש בידו זכות של חסד ואמת. והנה בעניין החזקת התורה יש בזה ג"כ מדת החסד שעושה צדקה וחסד עם חברו להוסיף לו תורה על ידו (וכעין זה אמרו בסוכה (דף מ"ט ע"ב) תורה שהיא ללמד לאחריני זו היא של חסד). והנה ידוע שהתורה שנלמדת ע"י המחזיק נקראת על שמו ג"כ ויש לו חלק בה וגם יוכל לקרוא עליו את הפסוק אגורה באהלך עולמים. והיינו שאף כשהוא בעולם העליון יש לו חלק בהתורה שנלמדת על ידו בעולם התחתון: 

[2] הערה: ונוכל להעמיס עוד כוונה עמוקה בדברי התנא והוא כשנקדים מה שאחז"ל (פסחים דף מח) כתוב אחד אומר עד שמים חסדך וכתוב אחד אומר מעל שמים, כאן בעושים לשמה כאן בעושים שלא לשמה. והנה ידוע ופשוט דכל ארץ ומה שיש בה אינם נחשבים כלל כנגד מה שמעל השמים. ולזה בא מאמר התנא בקצרה לזרז להאדם בעניין לימוד התורה וקיום מצוותיה. מתחלה מזרז להאדם שלא יסמוך על בניו והוא מה שאמר אם אין אני לי מי לי וכנ"ל, ואפילו אם הוא לומד ומקיים מצותיה יתבונן שיהיה לשם השם, כי אם יכוון בשביל עצמו לבד, מה נחשב עבודתו נגד העושים לשמה: 

 

תורת הבית פרק יא

לתשומת לבך, יש לפתוח חלון חדש. PDFהדפסהדוא

עדכון אחרון ב-חמישי, 19 נובמבר 2009 16:02 נכתב ע"י מנהל האתר שני, 16 נובמבר 2009 13:55

תורת הבית

פרק יא.

בו ידובר עוד הרבה עניינים בעבודת ד'

עוד נכלל בפסוק הזה עניין נשגב והוא כמו כשמבקש איזה סחורה לקנות כדי להרויח כסף הוא מתבונן היטב אם יהיה לו ריוח או הפסד חס וחלילה, וכן אם היה לו הספד מתבונן היטב את הסיבה שהביאה לזה אולי יוכל לתקן ההספד ועל כל פנים כדי לידע איך להשמר מזה מכאן ולהבא, כן הוא בענייני עבודת ד' יתברך יתבונן היטב בכל פעולה אם הוא מצד יצר הטוב או יצר הרע, ואם היצר רימהו יתבונן היטב איך לתקן את הדבר בתשובה ועל כל פנים על להבא שלא להניח לרמותו עוד. עוד ידוע שבענייני הכסף שומר אדם את כספו שמירה יתירה שלא יאבד ממנו, כן הוא נמי בענייני עבודת ה' יתברך מעט סחורה שיש לו תורתו ומצוותיו צריך לשמור שמירה יתירה שלא יאבד ממנו. וכידוע שאם לא ישמור אדם את פיו מדברים אסורים (היינו מלשון הרע ורכילות ושארי דיבורים אסורים) ואין מעצור לרוחו תמיד, ירד תורתו ומצוותיו לטמיון ששורה עליהם רוח הטומאה ואין שוות כלום כמו שכתבו הספרים הקדושים. ועיין בשמירת הלשון שער הזכירה פרק ז'. (ועיין במה שכתב הגר"א במשלי י"ג פסוק ג' ופושק שפתיו מחיתה לו, והעתקתי לשונו[1] למטה) ועל כן צריך להיות ממש כמו שומר. ואמרתי לנפשי שזה כוונת הכתוב מי האיש החפץ חיים וגו' נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. ולכאורה היה לו להכתוב לומר לא ידבר בלשונו רע ובשפתיו לא ידבר מרמה. אלא כמו שמי שיש לו כרם, אפילו אם יודיע לכמה אנשים שמבקשם שלא יבואו לכרמו, לא יועיל מאומה כל זמן שלא יעמיד שומר מיוחד על זה שצופה ומביט שלא יבואו גנבים לכרמו. כן הוא ממש בענייני הדיבור כל זמן שאינו עושה עצמו כמו שומר ממש להשגיח תמיד על עצמו, דהיינו על פתחי פיו, לא יועיל מאומה. וזהו שכתוב נצור לשונך וגו' וכתוב עוד שומר פיו ולשונו וגו' הכל על הכוונה הזאת שלא יהיה לו היסח הדעת בעת שהוא פותח פיו לדבר עם אנשים. ודע עוד דשם בקשה מונח על שני עניינים אחד על שם דרישה אחר איזה דבר, כעניין שנאמר בשאול שהלך לבקש את האתונות שנאבדו, וגם לשום רצון ותשוקה על איזה דבר, כעניין שנאמר אחת שאלתי מאת ד' אותה אבקש שבתי בבית ד' וגו'. ולפי זה הכתוב שאמר אם תבקשנה ככסף וגו' פשוט דצריך האדם להיות לו תשוקה ורצון (ביגערין) לתורה ויראה כמו לכסף. ועל כן כמו בענייני הכסף אם מצא חן בעיני המלך והרשהו לכנוס לאוצרו יום אחד ולוקח שם מה שירצה מן הכסף ושאר דברים הנחמדים בודאי יעמוד שם מן הבוקר עד הערב ללקט שם ולא יתרפה מזה אף רגע אחד. כן הדבר אם יש לו פנאי ללמוד איזה שעות גם באמצע היום (מלבד הקביעות עתים שיש לו אחר התפילות), שעל דברי תורה אמר הכתוב יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה, בוודאי מחויב לעשות כן. וזהו שכתוב בתורה ודברת בם בשבתך בביתך וגו'. עוד כלול בזה הכתוב כמו בכסף אם הצליח וזכה בגורל מאה אלף רו"כ מה גדלה שמחתו מזה, כן ממש צריך להיות שמח וטוב לו כאשר זיכהו ד' לסיים איזה מסכת או איזה משנה. וידוע מה דאיתא בזוהר הקדוש מאן דירית מסכתא חדא ירית עלמא חדא. וכהאי גוונא לעניין יראת ד' אם זיכהו ד' יתברך להתבונן ברוממותו יתברך ועל ידי זה ניתוסף בו אהבת ד' ויראתו צריך לשמוח מזה כמוצא שלל רב. ובהיפך חס וחלילה, אם הלך אצלו כמה ימים בלא תורה צריך להתעצב על זה כמו מי שנאבד ממנו רב כסף מכיסו. וכל זה נכלל בפסוק הזה אם תבקשנה ככסף וגו' אז תבין יראת ד' ודעת אלקים תמצא, ורצונו לומר אם יהיה לך תשוקה וחפץ ליראה ותורה ממש כמו מי שיש לו אהבה לכסף להתעצב בהפסדו ולשמוח בהשגתו, אז יזכך ד' להבין איך לירא את ד' וייתן לך בינה להבין תורה שהוא דעת אלקים. והנה יש עוד לדבר הרבה בענייני המשל של בקשת הכסף אבל אני לקצר באתי ואען ואומר בדרך כלל כמו בענייני החשבון יש בחינה על כל חשבון שעושה הוא בצדק או לא, כן הוא בענייני עבודת ד' יתברך יש בחינה בכל העניין שהוא רוצה לידע במעשיו אם הם מיושרים או לא ייקח תיכף את הפסוק הזה לבחינה אם הסוחרים מתנהגים כן בענייני כספם או לא, אם מתנהגים ברפיון ועצלות כמותו או לא. ואם הוא מרגיש שיש בו זריזות כמוהם אשרי חלקו, ואם לא עליו להוסיף אומץ. ומצאתי בכתוב עוד בחינה אחרת על האדם שלא יטעה אותו היצר לומר שהוא ירא אלוקים ואוהב תורה, דהיינו שידוע הדבר שאדם אוהב באמת טבעו לדבר תמיד אודות זה. ועל כן יתבונן בנפשו אודות מה שהוא מדבר תמיד אם בענייני עולם או בענייני תורה ומצוות (והדיבור בעניין זה כלול הרבה פרטים ואין כאן מקומו). וזהו שאמר דוד המלך עליו השלום מה אהבתי תורתיך כל היום היא שיחתי. ורצונו לומר מה גדלה אהבתי להתורה, שאף שאני מלך והיה צריך להיות רוב דיבורי וכן בקשותי בענייני מלוכה שאצליח בה אף על פי כן ידוע לפניך שכל זה אין נחשב לי [כמו שידוע שאמר דוד אחת שאלתי מאת ד' אותה אבקש שבתי בבית ד' כל ימי חיי וגו' וכן כל הפסוקים בתמניא אפי הוא הכל בקשות על תורה ומצוות] וכל היום רק היא שיחתי:

 [1] וזה לשונו מי שמרחיב שפתו אף על פי שיש לו נפש טוב ועושה מצוות הרבה וכמה גדרים, הפיו יהיה לו מחיתה לכל. עד כאן לשונו:

   

דף 1 מתוך 6