תורת הבית - העתק מכתב אחד

ספרי קודש - תורת הבית

תורת הבית

העתק מכתב אחד מה שכתבתי לאיש נבון. והוא נחוץ מאד.

אל כבוד הגביר הנכבד בעמו המופלג בתורה וי"א באמת נדיב לב כש"ת ...הנה אף שנדרשתי ללא שאלוני מ"מ מצינו בתורה שאדם מחויב לבקש טובת חברו אף שאינו מבקשו לזה, כגון אם שור אויבו תועה בדרך מחויב ללקחו ולהשיבו אף שחברו אינו מבקש הטובה הזאת. וצוותה התורה ע"ז בלאו שלא יוכל להתעלם מזה. ולאו דווקא שור ששווה כמה עשיריות רו"כ אלא כן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה. אפילו אבידה ששווה רק פרוטה ציוה התורה ללקחה ולהחזירה אליו. ומזה אנו יכולין ללמוד אם אדם על חברו שאינו מתבונן בנכסיו ולסוף יהיו לכליון ח"ו וינהום בעצמו ע"ז מחוייב להעירו משנתו ולזרזו שישגיח עליהן. וק"ו אלף אלפים אם זה נוגע גם לנפשו. מלבד זה משער אנכי לפי מה שיודעין הכל שכבודו הוא מופ' בתורה וי"א באמת ואוהב נאמן לד' ותורתו בודאי לא יהי' לו הקפדה על ההתעוררות זה ואדרבה יפיק רצון מזה ויאמר ברוך הוא לד' על אשר עוררני לדבר שיהיה טוב לפני כל הימים. וכעין זה מצינו בכתוב גבי דהמע"ה לעת זקנתו שראה נתן המלך שבאם לא יצוה דהמע"ה על ביתו איך להתנהג אחרי מלאת ימיו יסובב מזה רעה רבה בא אליו בכוון לזרזו ע"ז ואמר לו והיה כי ימלאו ימיך וגו' עי"ש בקרא (מלכים א) ותיכף תיקן דהמע"ה הכל באותו יום, ולא מצינו ח"ו שהיה לו לדוד הקפדה על נתן הנביא על שאמר לו כי ימלאו ימיך, אדרבה זירז עצמו בו ביום לתקן הכל. וע"כ גם אנכי מעורר את כבוד הודו שברכו ד' בהון רב [ויודע המקום היכן להפקיד את כליו מסתמא שיהי' תיקון גדול עי"ז] והגיע לזקנה (ימלא ד' שנותיו שיח' מאה ועשרים שנה) שמחויב להתבונן ולעשות סדר מה שיתנהגו בנכסיו אחרי מלאת ימיו. כי למי עמל ומחסר נפשו מטובה הלא אנו רואים יום יום שהדורות הולכין ומתקלקלין ואין לו לאדם לחשוב כלל שבניו יעלו מעלה מעלה בעבודת הש"י והם בזכותם יצילוהו בעת שיצטרך ליתן דין וחשבון כמו שאמ"ה כי את מעשה האלקים יביא במשפט. כי הלא אף בעת שהאדם חי מצוי מאד שאין הבנים בדורותינו שומעין כלל לאביהם בעו"ה והרבה מהן ממרין לעיניהם את בוראם א"כ מה יהי' אח"כ. והנה אף התנא הלל אמר אם אין אני לי מי לי והיינו שצריך האדם בעצמו בימי חייו להתחזק ולתקן הכל ולא יוכל לסמוך על בניו שהם יעשו עבורו. א"כ מה נאמר ומה נדבר אנחנו. והנה ידוע מה שכתב בספר שערי אורה שמן הארץ עד רקיע מלא האויר מן נבראים רוחנים מקטרגים שנבראו ממעשה בני האדם. והנה בעת שתצטרך הנשמה לשוב למרום אל האלקים צריכה לעבור בין כל אותן הכיתות והחיילין של כחות טומאה ופוגעין בה ומעכבין עליה הדרך ומצערין אותה בכל מיני עינוין וצער ואז יצטרך שצדק לפניו יהלך לשמרו בדרך מן הכתות ההם [וכמו שכתוב והלך לפניך צדקך] ולהביאו אל המקום אשר הכין לו. וכי יאמר האדם בלבבו שעשה צדקות בחייו יחדל מזה הרעיון כי במה נחשב הוא ואין הקומץ משביע כי בודאי לא יספיק זה למרחק רב הדרך שילך. וכבר אמרו בכתובות (דף ס"ג) על קדושת מר עוקבא ע"ה לאחר שעשה צדקות גדולות הרבה בחייו אמר לפני פטירתו אורחא רחיקא וזודא קלילא קם ובזבז לפלגא דממוניה. ורז"ל שאמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש אמר בגמ' ה"מ מחיים אבל על מה שיהי' אחר פטירתו אין לו לחוש כלל ולא היה לזה החכם דעת ההמונים שאינם חסים על חיי נשמתם ומניחים הכל ליורשים כי האדם קרוב אצל עצמו ומי יחוש ויחוס על נשמתו העניה יותר ממנו. והנה מר עוקבא שהיה אחד מארזי הלבנון אדירי התורה אמר ועשה כך ומה יעשו אזובי הקיר. ע"כ ראוי למשכיל לברור לעצמו חלק יפה בראש ויתן חלקו בנעימים. כמו שאמרו החכמים השלמים חייך קודמין, כי מה יתן ומה יוסיף זה לנשמתו העלובה כשיניח לבניו כל טורחו ומאודו. הם ישבו בבתיו הגדולים והטובים ובעליות מרווחים בקול זמרה ושבחים והוא ישב בדד וידום ביללות וגנוחים יוריד לארץ ראשו ביגון וקול בוכים. הם מממונו יהיו אמונים עלי תולע והוא לנשמתו העלובה דמו ברדתו אל שחת. ע"כ כל מי שנתן לו אלקים חכמה ודעת זאת ישים אל לבו, אם לא עכשיו אימתי כמו שאמר שהמע"ה כי אין מעשה וגו' בשאול אשר אתה הולך שמה. ע"כ אין דוחין נפש מפני נפש, דהיינו נפשו מפני נפשות ביתו ושיניח הכל ליורשיו. ובתד"א איתא על הפסוק ומבשרך אל תתעלם, דהיינו שהאדם לא יתעלם מלהטיב ולרחם על עצמו. ועצתי היעוצה אם כבודו היה שומע לי שיחלק נכסיו על חמישה חלקים וחלק אחד מזה יניח לעצמו לעשות בהן דברים טובים [1] , כי מה גרוע הוא משאר יורשין הלא הוא עמל עליהן כל ימיו ואין אחד מן היורשים שעמל עליהן כמוהו. עכ"פ ייטול חלק לעצמו כמוהן ולמנות ע"ז אנשים מפורסמים בישראל לי"א ונאמנים שיעשו כפי רצונו בהעזבון או שיעשה קרן קיימת והריוח ילך על דברים טובים. או שיעשה זה על איזה משך שנים ויחלק הריוח עם הקרן. והעיקר לכל שלא ישהה את המצווה, וכמאמרם מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה. עוד אמרו עשה עד שאתה מוצא ומצוי לך ועודך בידך. ובזכות זה יאריך ד' ימיו ויחזק את כחותיו וינוב בשיבה טובה ןיצליחהו בכל מעשיו ויזכה לראות בנחמת ציון וירושלים כחפצו וכחפץ אוהבו נאמן הדורש טובתו:איתא באבות הוא היה אומר אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשיו אימתי. וביאורו בפשוטו הוא דהיצה"ר מטעה האדם לבטל מן התורה בכמה אופנים. אחד שחושב בנפשו שכל כחותיו הוא בשביל בניו להעמידם על כן בסיס והם בזכיותם יצילו אותו מן הגיהנם ויוליכוהו לג"ע. ובאמת הוא טעות מוחלט דהרי ידוע לכל דאף שבחיי האדם אינו מניח הקב"ה למקטרגים שנבראו מעונותיו לשלוט בו דהלא הוא ארך אפים ושמא יעשה תשובה, ובע"כ הם מחכים עד אשר יבוא לפתח הקבר, אבל כיון שהגיע לשם עומדים כולם הכן לפרוע ממנו כפי שיצא מב"ד של מעלה. וכמו דכתיב בתורה לפתח חטאת רובץ, ופירש"י לפתח קברך חטאתך שמור. וידוע דעונשים של מעלה קשים הרבה יותר מעונשים של עוה"ז, וכמו שכתב הרמב"ן ששעה אחת בגיהנם קשה יותר מיסורי איוב כל ימיו. ועתה נתבונן באמת ולא נשקר בנפשותינו האם הבן חושב כלל אפילו בשנה הראשונה שאחר הפטירה שמא אבי נדון כעת בגיהנם עבור עוון ביטול תורה כמאמרם כל הפורש עצמו מד"ת נדון בגהינם אזרז עצמי ללמוד בכל יום דף גמרא או פרק משניות [ואם הוא לומד רק לפרקים ולא בקביעות] כי אפילו אם הבן הוא למדן אינו מתבונן בצרותיו של אביו ופחד שלו מן המקטרגים שיבראו מעונותיו. ומצוי שמבטל כמה ימים וכמה שבועות מלמוד התורה וחושב אז אביו אוי לי שכמה פעמים ביטלתי תורה ותפילה בצבור והכל בשביל בני ועתה אינם חסים עלי להצילני מן האש הגדולה הזאת. וכן לעניין גזל אפילו אם נשאר להם ממון ירושה מאביהם ואביו נ"ח לאחד ממון ע"י ערבות שערב עבורם וכה"ג אינו עולה על הבן לחשוב הלא אבי לא יצא נקי מבי"ד של מעלה עבור זה העסק אלך ואשלם לו כדי להציל את נפש אבי מן הגיהנם. וכן כמה עניני גזל ואונאה שמצוי אצל הסוחרים. ואפילו אם הבן יודע לאיזה אנשים גזל אביו או רימה אותן וכשמת הניח להם אביו ירושה אינו עולה כלל על דעת הבן לחשוב אלך ואשלם להם או עכ"פ אפייסם בדברים כדי להציל את נפש אבי מן האש הנורא [אלא כיון שאין לאותו פלוני (וועקסיל) על אביו שיהא יכול לתובעו בדינינו או בדינם הוא שמח וטוב לב ע"ז ואינו מתבונן בצרת נפש אביו למעלה ששם הוא עולם האמת ואינו יכול להכחיש]. ולזה אמר התנא אם אין אני לי מי לי, שאראה בעצמי לתקן נשמתי מי יחוס עלי אח"כ:ועוד יש מין יצה"ר אחר, דהיינו כשהוא רואה שבניו אינם הולכים בדרך השם ואינם סרים למשמעתו והיה מן הראוי שיחזק ת"ת וישיבות כדי שיתחזק כבוד ד' ותורתו בעולם על ידו ויהיו נחשבים אלה הבנים שיגדלו בתורה על שמו וכמאמרם כל המלמד את בן חברו תורה כאלו ילדו. ולאו דוקא המלמד בעצמו ה"ה המחזיקו בממונו לזה, וכעין שמצינו אצל יששכר עם זבולון בשביל שזבולון החזיקו ליששכר נקראת תורתו של יששכר על שם זבולון ג"כ. אבל היצה"ר אינו מניחו לזה ומניחו שיפטור לנפשו במה שהוא עצמו יהודי והולך בדרכי אבותינו. אבל באמת זהו ג"כ טעות בעצם כי האדם נברא בעולם שיהיה מכיר את בוראו ויתרבה כבוד השם על ידו, וכמו שאמר הכתוב כל הנקרא לשמי ולכבודי בראתיו, ורצונו שננהיג את בנינו ואת בני בנינו ג"כ באופן זה, וכמו שאמר הכתוב והודעתם לבניך ולבני בניך וגו'. ואם לא נוכל לרבות כבוד השם ע"י בנינו נראה לרבות כבוד השם ע"י אחרים ההולכים אחר עצתנו. וזהו שכתוב אצל אברהם אבינו כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, ביתו דייקא ההולכים אחר עצתו [וכונת הש"י הוא גם כן לטובתנו כי כמו שאנו רואים ומשתדלים שלא יופסק כבודו מן העולם כן רצונו ג"כ להטיב לנו ולכבדנו לנצח. וכמו שאמר הכתוב ויצונו ד' לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ד' אלהינו לטוב לנו כל הימים] וכנגד יצה"ר זה שמסיתו לאדם שיסתפק במה שהוא עצמו הולך בדך התורה אמר הלל וכשאני [2] לעצמי מה אני. דהיינו שאפילו ילמוד האדם כל ימי חייו מה חשיבותו כנגד טובות הבורא העודפות עליו תמיד, וכמו דאיתא במדרש על הפסוק כל עמל האדם לפיהו, כל מצותיו ותורותיו של אדם אינו מספיק למה שמוציא מפיו. וגם מה יוכל לרבות כבוד השם במעט הימים שהוא על הארץ. משא"כ אם ישתדל להרבות כבוד שמים כדי שלא יופסק כבודו בהמשך הזמן. בודאי אם ילמדו תורת הש"י גם לבניהם ובניהם לבניהם וכמו שאמר הכתוב דור לדור ישבח מעשיך ויהיה הכל נקרא על שם הראשון שהביאם לזה, וכמו שביררנו במקום אחר ושכרו הוא מכל הדורות:ויש עוד מין יצה"ר שמפתה לאדם שעוד יש פנאי ללמוד תורה, לע"ע אני מוטרד מרוב עסקי ואין בכחי להתבונן בתורה וכשאפנה קצת אראה אז להשלים כל מה שחסרתי. אבל כבר אחז"ל אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה. והנה זה אמרו בזמנם שלא היה כ"כ עול ד"א על כל אדם אמרו ג"כ שמא לא תפנה, ובפרט כהיום לפי מה שאנו רואין שנתרבה בעו"ה עול ד"א על כל אדם [מפני שסילקנו מעלינו עול התורה כדאיתא באבות] עד שכמעט כל יום ויום נתרבה העול יותר וכל מה שהיה מלפנים יתרון נעשה עתה הכרח, אם יאמר לכשאפנה אשנה נוכל לומר עליו בודאי לא תפנה. לסלק המין יצה"ר זה מן הרעיון הביא לנו המשנה מה שהיה הלל רגיל לומר אם לא עכשיו אימתי. אף שהוא היה מסתפק במזונו במחצית טרפעיק ליום [כדאיתא ביומא לה:] שהוא רבע דינר וכ"ש אנו שאנו צריכין כמה וכמה עשיריות פעמים יותר, אם נחשוב לשנות כשנהיה פנויים מטרדותינו לא נשנה לעולם. והנה אחז"ל על הפסוק לכו לחמו בלחמי שהוא מרמז על ד"ת שהוא ממש מזון הנפש כמו הלחם להגוף. וכמו שאדם רגיל לסעוד בכל יום עכ"פ פעם אחת כן נמי צריך להיות לו קבע לתורה בכל יום, וכמו שאמרו חז"ל ששואלין לו לאדם בשעת הדין קבעת עתים לתורה. וכמו במזון הגוף אם יזדמן לפעמים שלא אכל כל היום מפני התענית וכדומה אז עכ"פ תיכף משנעשה לילה הוא משליך מעליו כל טרדותיו ומזרז עצמו לסעודת לילה כדי שלא יחלשו כחותיו, כן נמי בעניין הנפש אם אירע לפעמים שהיה טרוד גדול ולא היה יכול ללמוד ביום אז יראה להשלים את לימוד תיכף בלילה. וכעניין שאמרו בגמרא על רב אחא בר יעקב יזיף ביממא ופרע בליליא, ומוכח מלשון הזה שהיה עליו כמו חוב ממש. והנה אחז"ל (שבת ל"א) אין תחלת דינו של אדם אלא על ד"ת, שנאמר פוטר מים ראשית מדון. והיינו שמדיינים עם האדם על מה שפטר עצמו מד"ת (שנמשלה למים וכדכתיב הוי כל צמא לכו למים) ובאמת דבר פשוט הוא שכאשר יסע האדם למדינה רחוקה כאלף פרסאות להשיג איזה סחורה יקרה שלא נמצא במדינתו וכשיבוא שם ילך להתענג בתענוגי הגוף ולא ישתדל כלל להשיג הסחורה ההיא ויחזור לעירו ריקם הלא הכל ישיחו בו ויעשוהו לחסר דעה. האם בשביל הבלים כאלה מטלטל עצמו אלף פרסאות. וק"ו בענייננו שמקור נשמתן של ישראל ידוע שהוא למעלה אצל כסא כבודו יתברך ומשם עד כאן הוא רחוק אלף אלפי פעמים ככה, כמו שאחז"ל מן הארץ עד לרקיע ת"ק שנה וכן מן רקיע לרקיע. וכל לידתו של האדם וביאתו לעוה"ז דרך רחוקה כזו הוא נשלח מלמעלה רק בשביל להשיג תורת ד', וכמו שאחז"ל על הפסוק אדם לעמל יולד דהיינו לעמלה של תורה, וא"כ איך יפטור נפשו ויחזור לשם ריקם הלא אין לך שיגעון יותר מזה. וגם ביזה בזה את דבר ד' שאם היה רוצה להתבונן מעט בקדושת התורה שהקב"ה בכבודו ובעצמו ירד על הר סיני כדי להוריש לנו תורתו, איך פעל בעצמו לפטור א"ע ממנה. וזהו היכר שח"ו אין ד"ת חשובים בעיניו, וכמו שאחז"ל (סנהדרין דף צ"ט) על הפסוק כי דבר ד' בזה וגו' הכרת תכרת הנפש ההיא זהו מי שיש לו פנאי לעסוק בד"ת ואינו עוסק בה. והנה כאשר יתבונן האדם בימי חייו ימצא שכמה פעמים בשבוע ואפשר אף כמה פעמים ביום היה לו פנאי לעסוק בד"ת ונתעצל מזה. ומאוד צריך להזדעזע מזה פן יכנוהו ח"ו למעלה בשם בוזה דבר ד'. והאיש הנלבב ישים לב לזה תמיד ואז אשרי לו וטוב לו בזה ובבא:

[1] הערה: והנה הכתוב אומר בחסד ואמת יכופר עון. ואיתא במדרש אמת זו התורה, שנאמר אמת קנה ואל תמכור. וע"כ מהנכון שיחלק זה לחצאין, דהיינו חציו על החזקת התורה (וכלול בזה כמה עניינים דהיינו החזקת ישיבות ות"ת או להחזיק אברכים מופלגי תורה על חשבונו) וחציו על עניני החסד (וחסד ג"כ כלול בו כמה עניינים קדושים של טובות שבין אדם לחברו, דהיינו הלואה או מתנה להחזיק ביד ישראל שמתמוטט שלא יפול לגמרי והכנסת כלה וכדומה וגם מצווה זו גדולה מאוד). כלל הדברים האדם לשום עינו ולבו על דרכיו ולראות שיש בידו זכות של חסד ואמת. והנה בעניין החזקת התורה יש בזה ג"כ מדת החסד שעושה צדקה וחסד עם חברו להוסיף לו תורה על ידו (וכעין זה אמרו בסוכה (דף מ"ט ע"ב) תורה שהיא ללמד לאחריני זו היא של חסד). והנה ידוע שהתורה שנלמדת ע"י המחזיק נקראת על שמו ג"כ ויש לו חלק בה וגם יוכל לקרוא עליו את הפסוק אגורה באהלך עולמים. והיינו שאף כשהוא בעולם העליון יש לו חלק בהתורה שנלמדת על ידו בעולם התחתון: 

[2] הערה: ונוכל להעמיס עוד כוונה עמוקה בדברי התנא והוא כשנקדים מה שאחז"ל (פסחים דף מח) כתוב אחד אומר עד שמים חסדך וכתוב אחד אומר מעל שמים, כאן בעושים לשמה כאן בעושים שלא לשמה. והנה ידוע ופשוט דכל ארץ ומה שיש בה אינם נחשבים כלל כנגד מה שמעל השמים. ולזה בא מאמר התנא בקצרה לזרז להאדם בעניין לימוד התורה וקיום מצוותיה. מתחלה מזרז להאדם שלא יסמוך על בניו והוא מה שאמר אם אין אני לי מי לי וכנ"ל, ואפילו אם הוא לומד ומקיים מצותיה יתבונן שיהיה לשם השם, כי אם יכוון בשביל עצמו לבד, מה נחשב עבודתו נגד העושים לשמה: