תורת הבית - מאמר עת לעשות

ספרי קודש - תורת הבית

תורת הבית

מאמר עת לעשות

כתיב עת לעשות לד' הפרו תורתיך ופירשו חז"ל דבזמן שהפרו תורתיך הוא עת לעדות. והכוונה פשוטה דבזמן שנמצאו מפרי תורת ד' הפורקים מעליהם עול מלכות שמים חוקיו ומצותיו לעיני הכל, אז החיוב על הנשארים באמונתם השלמה להתחזק עצמם לעמת זה לעשות למען כבוד מלכו של עולם כל מה שבידם להתחזק כ"א בעצמו בעבודתו ית' וכן להגדיל ולקדש שמו בעולם גם על ידי זולתו מתמימי דרך השלמים באמונתם. ע"כ מצאתי חובה לעורר לבבות שלמי אמוני ישראל הדבקים בתורתו ואמונתו שידעו זאת כי אין אנו יוצאין ידי חובתנו במה שאנו נאנחים ונאנקים כ"א בחדרו על חלול השם הגדול אשר נעשה בעו"ה בדור הזה ע"י פריקת עול בפרהסיא כי הלא עת לעשות לד' כתיב. אלא כל אחד ואחד שלבו כואב לחלול שמו ית' מחויב לעשות כעת מה שבכחו להגדיל כבודו ית' בעולמו אשר לתכלית זה באנו לעולם, כמו דכתיב כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו. ואם אין בכחנו להשיב לב הבנים שסרו מעבודתו ית"ש עלינו לחזק עצמנו לב האבות לעבודת מלכו של עולם:ואף שחיוב גדול הוא מה"ת על כל אב להדריך גם בנו לעבודתו מה"ת ונשנה ד"ז כמה פעמים בתורה כמו שכתוב כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ד' וגו' והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ד' אלקיך בחורב וגו' ושננתם לבניך ודברת בם וגו' ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם וגו' והנגלות לנו ולבנינו לעשות את כל דברי התורה הזאת וכן עוד כמה פסוקים (ומי שבניו עדיין קטנים ונשמעין לו יזהר שלא לשמוע לעצת היצר להפסיקם מתורתם למען תכלית כי רואים אנחנו בעו"ה עתה התכלית אשר הבאנו לבנינו במה אשר הסרנום מתורתם) מ"מ אם רואה שבניו כבר סרו מדרך ד' ואין דבריו נשמעין להם עכ"פ אל יתרפה מחמת זה בעצמו ואדרבה יוסיף אומץ ויתחזק [1] בעצמו לתורה ועבודה בכל כחותיו. וזה האיש ישים תמיד מאמר הלל באבות אם אני לי מי לי. הא למה זה דומה למי שנשברה ספינתו ונפל בים הוא ובניו. הוא עומל בכל כחו להציל את עצמו ובניו. אמנם כשהוא רואה ומתבונן כי לשווא כל עמלו שבניו כבר נשתקעו בעומק בתהום משים כל נפשו וכוחותיו להציל את עצמו עכ"פ:

והנה חיוב גדול על כל איש לקבוע תפילתו ג"פ ביום בביהמ"ד דוקא ברוב עם הדרת מלך שהוא חיוב מדין השו"ע והפוסקים תמיד ואף כהיום למען הגדיל כבוד שמו ית' ולדעת הזהר מקיימין בזה שאומרין קדיש וקדושה מ"ע של ונקדשתי בתוך בני ישראל. וידוע התעוררות הרחמים שעושה בזה למעלה כמאמרם בברכות (דף ג') בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין יהא שמו הגדול מבורך הקב"ה מנענע ראשו ואומר אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך, מה לו לאב שהגלה את בניו וכו'. והלא כל ישראל צריכין כעת לרחמים (ובעו"ה בימינו אלה נמצאו כמה אנשים תמימים שמתרשלים לילך להתפלל בביהמ"ד מנחה ומעריב ולפעמים גם שחרית וחסר להם עניית איש"ר וקדושה וברכו ותפילה בצבור. ומה יענו ליום הדין לעת"ל כשירצו שיקבל אותם הש"י שהוא אביהן של ישראל בסבר פנים יפות. וישאלם הקב"ה אם אב אני איה כבודי שנתתם לי בהיותכם בעולם שהתעצלתם אפילו לילך לביהמ"ד לקדש שמי). וכן מחויב כ"א לקבוע לו עת בכל יום, ואם אפשר לו בחבורה בביהמ"ד אשרי לו שמתקדש ש"ש עי"ז מאד. וחיוב להתחבר ולהתאגד יחד למען הרבות כבוד שמים בעלי מקרא לעצמן ובעלי משנה לעצמן ובעלי גמרא והלכה לעצמן ויעשו להם חבורות ללמוד תורת ד' וחוקיו כל יום בפרסום בביהמ"ד (וגם דבר זה יגן מחרב ובזה, שבעוון ביטול תורה חרב ובזה בא לעולם כדאיתא בשבת (דף ל"ג). וכן אמרו חז"ל בזמן שהקול יעקב מצפצף בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אין ידי עשו שולטות בו. ואם בעו"ה הצליח מעשה שטן למעט קול יעקב מבנינו שמוציאין אותם בילדותן מבית הספר ואין קולם נשמע בבתי מדרשות אשר ע"כ באה עלינו כל הצרה הזאת עכ"פ נגביר קול יעקב מאנשים הגדולים שישמע קולם בבתי מדרשות).

והנה ידוע שיש ע"ז כתובים רבים ומאמרים מפורשים בדברי חז"ל מגודל החיוב בכל זה ומן הנ"ר העולה למעלה לפני הש"י ע"ז ואין כאן מקום להאריך, אבל זאת עלינו לדעת כי החיוב הוא בזה היום הגדול יותר מלפנים כי היא עת לעשות לד' וכנ"ל. ובפרט בשבת קודש שהוא יום קדוש מיוחד לתורה ועבודה, וכמו שביאר רבנו בחיי הפסוק ששת ימים תעבוד להקב"ה ועשית גם מלאכתך אבל ביום השביעי רק לד'. וכן אמרו במדרש שנתן הקב"ה את השבת לבן זוג לתורתו. ע"כ מחויב כל איש ישראל להתאמץ בכל נפשו שיבלה יום הקדוש הזה בתורה ועבודה (והארכתי בזה בספר ש"ע) ובעו"ה ראינו רפיון בדבר הגדול הזה אף אצל התמימים שהיצר שמטריד האדם כל ימי החול בענייני גופו בלי להניח כלל מעט זמן לתורה אינו מניח לו אף יום השבת לזכות לנשמתו וממציא לו עבודה לבלות זמן הקדוש בהבל בחבורות מריעות או בקריאת מ"ע וכדומה, בין כה וכה נשאר ריק מתורה הן בשבת הן בחול. אוי ואבוי שהגיענו למדרגה שפלה כזאת! כן אנו מחויבין כהיום להתחזק מאד בשמירת התורה כמו שמירת שבת להלכותיהן ושארי מצות דאורייתא ודרבנן נטילת ידים וברכת הנהנין וברכהמ"ז וכיו"ב. ואף דבזמן שלום אין אנו מחויבין למסור נפשינו להריגה כשכופין אותנו עכו"ם לעבור על התורה רק בשביל ג' עבירות ע"ז ג"ע וש"ד אכן בעת השמד (בימים הקדמונים) מחויב כל איש ישראל למסור נפשו להריגה אף בשביל כל איסור קל ואף בשביל מנהג ישראל. והיינו דבזמן שקמים להשבית תורת ד' ועבודתו מן העולם מחויבין הכל למסור נפשו בשביל קיומה. ויש לנו ללמוד מזה בזמן הזה שקמים רבים להפר תורת ד' ולהשכיח שמו הגדול בעולם, אוי ואבוי שכך עלתה בימינו, החיוב על כל אחד משלומי אמוני ישראל להתחזק בכל נפשו ומאודו בשביל קיומה הן לעצמו הן לאחרים עד שידו מגעת. והנה אנו רואין בהגיע חשש נזק ממון בעיר וכש"כ חשש נפשות המצויות כהיום בעונותינו הרבים מתאספים יחד נכבדי העיר ומבקשים עצות ותחבולות לקדם פני הרעה למלט העיר מהאסון. ובעניין שמים הכל רואים גודל ההפסד חילול ד' הגדול הנעשה בעיר מפריקת עול בגלוי ואין איש שם על לב כי יש חובה להתאסף להתיישב מה לעשות לכבוד מלכו של עולם יוצר נפשינו שיתקדש כבודו עכ"פ ע"י אלה התמימים השלמים באמונתם אם אין בכחם להואיל אצל הצעירים. ומצינו במד' כשנשבה ארון ברית ד' בידי הפלשתים אמר הקב"ה אילו תרנוגלת של אחד מהם היתה בורחת כמה מבואות היה מחזר אחריה וארוני בשדה פלשתים וכו' מיד ותושע לי זרועי וגו' וכן בעניין הסה אהובי עליון! חלילה לנו לשבת בחיבוק ידים ולומר נואש כי אם כל יראי ד' שלומי אמוני ישראל עליהם להתאסף יחד להתייעץ כדת מה לעשות לחיזוק עבודת ד' וקידוש שמו. והעיקר בחיזוק לימוד התורה שההתרשלות בזה בעו"ה גדול מאד. ואמרו חז"ל וויתר הקב"ה על עון ג' עבירות החמורות ולא וויתר על עון ביטול תורה. וכן אמרו בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. וכל הקלות וקרירות שנעשה בקיום הדת בעו"ה הוא בא ע"י שכחת התורה כי הלימוד מביא לידי מעשה. וע"כ מאד צריך להתחזק [2] בהתיסדות חבורות לתורה שהוא יסוד הכל (ואם יהיה ביכלתם לעשות חבורה גם לצעירים להשריש בקרבם שרשי התורה והמצווה אשרי חלקם. וכן לפקח בענייני ת"ת לנערים שתהיה ע"ד הנרצה חומש ופירש"י וגמרא כדרך אבותינו מעולם. וכן בזירוז ביאת כל הקהל לג' תפילות שחרית מנחה ומעריב בכל יום. ושתי אלה הלא הם מהעמודים שהעולם עומד עליהם, וכאשר נתרופפו הלא עמודי עולם ירופפו. וכן ראוי לכל יראי ד' שבכל עיר לחזק זהירות המצות שהדור פרוץ בהן, כמו חילול שבת וטבילת נדה החמורה שהחל להתפרץ בעו"ה בערים הגדולות, וכן ידיעות הלכותיהן שרבה המכשלה בהם. וזכות גדול הוא להאנשים המתאספים ודורשים בעת הזאת לכבוד שמים. והם יקראו מאוהביו לעתיד ויהיו קרובין לד' וכעין דכתיב והכהנים הלוים בני צדוק אשר שמרו משמרתי בתעות בני ישראל מעלי הם יקרבו אלי לשרתני. וחיוב זה מפורש במלאכי נביא האחרון בנבואתו האחרונה שימצאו אנשים שיאמרו שווא עבוד אלקים מה בצע כי שמרנו משמרתו וכי הלכנו קדורנית מפני ד' וגו' ומסיים הכתוב אז נדברו יראי ד' איש אל רעהו, והיינו שאז החיוב ליראי ד' להתאסף ולהתיישב יחד מה לעשות בשביל כבוד הש"י. ודבריהן נכתבין למעלה בספר הזיכרון, כמו דכתיב ויקשב ד' וישמע ויכתב בספר זכרון לפניו וגו':התאוששו אחים אהובי עליון! העם אשר בחר לנחלה חזקו לעשות לכבוד מלכנו, מלכו של עולם, כל מה שבכחכם לתורתו ועבודתו וד' יהיה בעזרכם! והנה לבד כ"ז החבלים אשר הגיעו לנו בזמן האחרון נוראים מאד. הה! נתקיים בנו מחוץ תשכל חרב כו' ופחדת יומם ולילה וגו' והפחד הקיף כל ישראל במושבותם, ועלינו להתחזק בכל עוז במעוזן של ישראל, היא תורתינו הק' שתגן עלינו. כמו שאמרו חז"ל בתנד"א פ"ה אם ראית יסורין ממשמשין ובאין רוץ לחדרי תורה. ובזמן שהקול יעקב וכו'. ואולי באמת המה חבלו של משיח (כפי שאנו רואין שנתקיימו כל הסימנים שנתנו חז"ל על העת ההיא) לזאת עלינו להתחזק בכל עוז גם במדת החסד, שהתורה והחסד יחד יגינו עלינו כמאמרם ז"ל (סנהדרין דף צ"ח) מה יעשה אדם ינצל מחבלו של משיח יעסוק בתורה ובגמ"ח. והיינו שראו ברוח קדשם כי אין תרופה להינצל מדין הקשה של עת ההיא אף בתורה לבד רק בזכות התורה והחסד יחד. ועלינו לפנות כי אם אל אבינו שבשמים שומרינו ומצילנו מעולם ועלינו לשוב לתורתו ולעבודתו בכל לב ונפש. ואז בודאי ישוב לרחמינו כמו שכתוב בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת וגו':

כן צריכין אנו מן הדין לעת הזאת להתאסף יחד ולגזור צום ולזעוק ולהריע ולשפוך תפלה לד' שיצילנו מכל אויבינו וישים קץ לגלותינו (ובעירנו עשינו צום וגם קבענו לומר א"ב בכל ב' וה'). וכן אמרו במד' רבה פ' תצוה על הפסוק קחו עמכם דברים ושובו אל ד', לפי שישראל אומרים הנשיאים חטאו ומביאים קרבן ומתכפר להם אנו אין לנו קרבן. אמר להם הקב"ה דברים אני מבקש, ואין דברים אלא תורה. א"ל אין אנו יודעין. א"ל בכו והתפללו לפני, וכי אבותיכם לא בתפלה פדיתי אותם שנאמר ויאנחו בני ישראל מן העבודה וגו'. ובימי יהושע וכי לא בתפילה עשיתי להם ניסים. הוי אין אני מבקש לא זבח ולא קורבנות אלא דברים שנאמר קחו עמכם דברים ושובו אל ד' עכ"ל. וע"כ גם עלינו לעשות ככה וישמע ד' שוועתנו ויקבל תפילתנו. ובזכות התפלה וחבורות לתורה נזכה לגאולה שלמה במהרה. כמו שאמרו על הפסוק גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם. וכן איתא בתנדא"ז פרק י"ד וז"ל שם אין ישראל נגאלין לא מתוך הצער ולא מתוך הטלטול ולא מתוך שאין להם מזונות אלא מתוך עשרה בני אדם שהן יושבין זה אצל זה ויהי' כל אחד מהן קורא ושונה עם חברו וקולם נשמע וכו' עי"ש. וכשנתנהג כן בודאי יקרב לנו הש"י את קץ הגאולה במהרה בימינו אמן.הכותב בלב נשבר על שבר עמו בגו"נ יחד ומקווה כי יכנסו הדברים בלב שרידי קודש להחליף רוח ולהוסיף אומץ לעשות לד' ולתורתו. הצעיר שבכהונה עבד לעבדי ד' הכואב על צרת עמו ומצפה לישועה:

[1] מי שמברכו ד' בהון אינו די לו במה שמתחזק רק עצמו כי בהון אשר חנן לו הקב"ה יכול לפעול גדולות לחזק ישיבות קדושות ות"ת ובזה יקנה לו בנים אהובים לד', כידוע כל המלמד בן חברו תורה כאילו ילדו. ואין שיעור לגודל הזכות מעניין הזה לקיים לעשות יסוד וקיום לדת ד' בעולמו. אך אשרי הנבון אשר ימהר לעשות פעלו וכאמרם ז"ל עשה עד שמוצא (עם מי לעשות) ומצוי מה שבידך. ואשרי המשכיל שיזכוהו מן השמים לאחוז בדבר הנשגב בזה. והארכתי בזה במק"א בספר ש"ע ותורה אור עי"ש:[2] עיין בספר חומת הדת (פרק ו') ודע דתיכף כשמתאספים יראי ד' ע"ד חיזוק הדת מתקדש ש"ש. וז"ל רבינו יונה בשע"ת סימן קס"ח בהתאסף ראשי עם וקהילות קודש לעבוד השי"ת ומסכימים להעמיד להם מצווה הנה מקדישים את השם יתגדל ויתקדש שנאמר: ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל. עכ"ל: