תורת הבית פרק ח

ספרי קודש - תורת הבית

תורת הבית

פרק ח.

 בו יבואר שצריך האדם להתבונן בימי חייו על מעשיו כדי שלא יודח למעלה ממקום הקדושה

הנה אנו אומרין תמיד ומשננין בפינו מה שיתנהג אתנו לעולם הבא שאנו אומרין כל יום ראשון בשבוע מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו [שידוע שבית המקדש שלמטה מכוון כנגד בית המקדש שלמעלה, ועל כן כשם שפה יש הר הבית שהוא מחנה לויה ועזרה שהוא מחנה שכינה כן יש גם כן למעלה כנגדם]. ולזה אמר מי יעלה בהר ד', היינו מי האיש שזוכה נפשו לעלות להר הבית שלמעלה ומי זכה עוד יותר שיהיה שם בעזרה שהוא מקום הקודש מחנה שכינה, ועל זה מסיים שהוא נקי כפים (שהוא נקי מגזל) ובר לבב, היינו מן עוונות שבין אדם למקום. ומוכח מזה דאם יש עליו אלו העוונות משולח ממחנה שכינה בודאי ואף להר הבית שלמעלה לא יוכל לעלו. והנה כתוב כזה היה צריך להיות נגד עיני האדם תמיד ולהצטער מזה אחרי שבו כתב להדיא פסק דינו. וכן אנו אומרין בכל יום ג' פעמים מלך אוהב צדקה ומשפט, ובודאי כיון שהוא אוהב שיצטרף גם משפט לצדקה [1] בודאי יהיה כן ומי יוכל לעלות אפילו במעט משפט, ודוד המלך עליו השלום אמר וממשפטיך יראתי. ואם כן היה לו לאדם להזדעזע כשמגיע לברכה זו, ואנו רואין שלא כן הדבר, ואפילו באנשים תמימים ומאמנים בשלמות בענייני שכר ועונש ואף על פי כן אינו פועל כל כך בנפשו להתעורר על ידי זה לתשובה מעוונותיו וכן להתחזק בענייני מעשים טובים כדי שיקובל להיות במקום קדשו. והטעם לזה לפי שטבע האדם להיות מתפעל רק ממה שהוא רואה עכשיו בעיניו, ועניין הזה הלא הוא רק בדבר העתיד והיצר הרע מסיתו שעוד יחיה שנין אלפין, לפיכך אינו מזדעזע כל כך מעניין העונש שיהיה לבסוף .  אבל כבר אמרו חז"ל באבות איזהו חכם הרואה את הנולד, רצונם לומר שמצייר בנפשו ענייני העתיד כאלו הוא רואה אותם עכשיו בפועל ממש. וכהאי גוונא איתא באבות הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה וכו', רצונו לומר גם כן שיצייר בנפשו כאלו הוא מסתכל עכשיו ממש בעיניו ויועיל בודאי שלא יבוא לידי עבירה.  ובדברינו יומתק מאד מה שנמצא בכמה מקומות בדברי חז"ל שכשהאדם עושה מצוות מקבל השם יתברך נחת רוח ושמחה מזה וכן להיפך חס וחלילה בעוונות הקב"ה מצטער מזה. ואמרתי הטעם לזה דידוע שישראל הם לד' בבחינת בנים, כדכתיב בנים אתם לד' אלהיכם, והנה האדם בעצמו כשעושה איזה מצווה קשה לו להשיג שמחה גדולה [אם לא שהוא בבחינת חכם שרואה ממש הנולד וכנ"ל] על ידי מה שעתיד להיות כאלו הוא עכשיו ממש. לא כן הקב"ה שהוא למעלה מגדר הזמן והוא רואה דבר העתיד כאלו אנו רואין דבר שהוא עכשיו, ועל כן הקב"ה רואה גודל התענוג שיהיה לעתיד והוא משמח בזה כאב שרואה שעלה בנו לגדולה, וכן להיפך  כשאדם עושה עוון הקב"ה רואה את גודל העונש שיהיה לו בגיהנם ומצטער מאוד מזה כאב שרואה מרחוק שבנו נופל לתוך כבשן האש, היש לך צער גדול מזה?! ועל כן [2] יש לו לאדם ליזהר מאוד בעווונות כדי לא יגרום הצער להקב"ה, לבד עונשו העתיד. ודע עוד דאפילו זוכה אדם לקום במקום קדשו, דהיינו למעלה בשמי מרומים במחנה השכינה אפילו הכי כל תורתו מצוותיו אין להם רשות לעלות לשם אלא אותם שעשה לשמה. ואף דמצינו בזוהר הקדוש שאפילו תורה שלא לשמה יש בה כח להציל אותו מגיהנם, וכזה מוכח גם בגמרא במעשה דאחר, אפילו הכי להעלותם מעל השמים אין בהם כח כל זמן שלא היה לשמה, והוא גמרא מפורשת וכדלקמיה.והנה אספר להקורא עניין אחד וממנו ניקח מוסר השכל לעניינינו. איש אחד הוסכם אצלו ליסע לארץ הקודש הוא וכל בניו ושאר אנשי ביתו. ומכר ביתו ועסקיו שהיה לו בחוץ לארץ וייקח צרור כספו בידו והזמין עצמו בכל ההצטרכות שהיה שייך להנסיעה. ויהי כאשר קרב אל האניה אמר לו שר האניה [בשם הרופא המיוחד לו שם] אין לי רשות להוליכך אותך וכל בניך לשם. ויבך ויתחנן לו. ויאמר לו התבוננתי על בניך שיש מהם שלא יהיה בכחם לסבול אויר הים, ולא תחשוב שבזמן אחר יוכלו ליסע על הים כי גיום חלש מאד ואינם רשאים לעולם ליסע על הים. ועל כורחך אתה מוכרח להניח פה מחצית בניך בחו"ל. ויהי כאשר אמר הוכרחו להיפרד מי יוכל לשער גודל הבכיות והצער שהיה אז ממנו ומהם בהתבוננו כי הוא איש זקן ולא יחזור עוד לחו"ל וכן הם לא יראוהו עוד לעולם.וככה ממש הדבר שייך אצלנו. ידוע כי יש תולדות הגוף ותולדות הנפש, שהם המעשים טובים. וכשם שבעולם הזה כל חיבתו ושמחתו של האדם הוא כאשר רואה בניו כשתילי זיתים סביב לשולחנו, כן לעד שמחת האדם בעולם העליון הוא כאשר תמיד מתרועע עם המלאכים שנבראו ממעשיו שהם גם כן רעיו האהובים לו מאוד וחשובים אצלו כבניו, וכידוע שתולדותיהם של צדיקים מעשים טובים [כדפירש רש"י פרשת נח]. ועל זה אמר הכתוב בדרך רמז ואיש את קדשיו לו יהיה. וכאשר האדם זוכה שאין לו מעכבים ורוחו תשוב אל אלקים, למקום מחצבתה, גם צדקותיו הולכים לפניו. וכמו שנאמר והלך לפניך צדקך, שהאדם בעודו בחייו עושה כמה אלפים פעולות טובות ומכל פעולה נברא עניין רוחני ככתוב בספרים הקדושים ובכלות ימי חייו ורוחו תשוב אל אלקים כולם תשוקתם לעלות עם הנפש למעלה. אבל תדע מי הם הפעולות למקום גבוה, היינו מעל השמים, אותם שעשה לשמה. אבל אותם שעשה שלא לשמה אין בהם כח לעלות רק עד השמים [כדאיתא בפסחים דף מ"ח, כתוב אחד אומר עד שמים חסדיך וכתוב אחד אומר מעל שמים חסדיך, לא קשיא כאן בעושים לשמה כאן בעושים שלא לשמה]. והנה כאשר הנפש רואה שזכויותיו הרבות שעשה בימי חייו הולכים לפניו, כמו שכתוב והלך לפניך צדקך, שמחתו ושמחתם גדולה מאוד. אבל כל זה עד השמים. אבל כאשר הגיעו לעלות מעל השמים עם הנפש יחד, בעל כורחם ייפרדו זה מזה שאין בכחם לעלות יותר. ומי יוכל לשער הצער שיש לו ולהם שבעל כורחם נפרד מהם לעד ולא יראה אותם לעולם, וכדאיתא בשבת דף קנ"ג שהנשמה תוך י"ב חודש עולה ויורדת אבל לאחר י"ב חודש עולה אצל כסא הכבוד ושוב אינה יורדת לעולם. ועל כן האדם בעודו בחייו יזהר שיהיה תורתו ומעשיו על גדר השלמות, ואז אשרי וטוב לו. ועיין בשבת דף ל"א במימרא דריש לקיש ורבא שם שכל התורה והמצוות שאדם מסגל בעולם הזה ישתדל שיהיו מוקפים באוצר של יראת שמים:

[1] ומה שהוא אוהב משפט דאי לאו הכי יהיה הכל שווה כצדיק כרשע. ועוד דאם לא יהיה משפט אלא יוותר הכל ויתנו לו עונג בלי שום דין ומשפט יהיה בודאי נהמא דכיסופא. כי אפילו אם לא היה מורידו כלל לעולם השפל ובודאי שם הנפש לא חטאה, ואף על פי כן הוכרח להורידו לפה כדי שישתכר ולא יהיה נהמא דכיסופא, וכל שכן אם היה מוחל לו על כל העוונות בלי שום חשבון והיה נותן לו אחר כך השפעה להחיותו בודאי היה נהמא דכיסופא:

[2] ויש לאדם להתבונן תמיד במה שכתוב ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשו, היינו לחנם. ודמיונו כמי שבא לגביר אחד ויאמר הלוויני סך אלף דינרים על משך חצי שנה. ויענהו טוב לי יותר להטיב לעשרה אנשים להלוות לכל אחד מאה דינרים מלהלוות אלף דינרים בפעם אחת. ויאמר לו הלא כבודו יודע את מצבי שמכבר הייתי עשיר ועכשיו אני עני ממש ונזדמן לי עסק טוב שאקווה שיתרומם עוד מזלי על ידי זה אך חסר לי על זה סך אלף דינרים להניח על אחריות (זאלאג). ויען הגביר אם כן הדבר לרומם מזל איש כדאי הדבר ואלווה לך. והלווהו. והנה זה העני טמן ידו בצלחת ונטל האלף דינרים והניחם בתיבתו ולא עשה בהם מאומה. וככלות זמן ההלוואה תבע הגביר את מעותיו ויחזיר לו. ויכיר הגביר המעות שהם הם אותם שהלווהו. ויען הגביר לפי הנראה לא השתמשת בהם מאומה. ויען העני כן הדבר ומה הפסדתיך. ויחר להגביר אם כך שלא לתועלת למה היו מעותיי מונחים אצלך לחנם. והנמשל מובן הקב"ה נטל הנשמה הקדושה שהיא אצולה משמי מרומים והורידה לעולם השפל והלבישה בחומר גס שאין לפי כבודה וכל זה למען ישתכר בה האדם. אבל אן לא הרוויח בה מאומה (אפילו אם לא קלקל גם כן) לשווא הייתה ירידתו לפה. וזה שכתוב מי יקום במקום קודשו אשר לא נשא לשוא נפשו: