תורת הבית פרק ו

ספרי קודש - תורת הבית

תורת הבית

פרק ו.

בפרק זה יבואר איזה הנהגה טובה בענין ד"ת.

אמנם באמת מן הנכון שכל אחד יהיה בקי באיזה מסכת או איזה סדר משניות ויהיה זה לתועלת לכמה דברים.

א.      ראשון לכל שבזה יתקיים מה שאמר הכתוב והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, דפשוטו הוא שיהיה דברי תורה חרות על לבו. ונאמר בישעיה עם תורתי בלבם. ואיתא באבות דרבי נתן פרק כ' רבי חנניה סגן הכהנים אומר כל הנותן דברי תורה על לבו מבטלין ממנו הרהורי חרב הרהורי רעב (רצונו לומר שאינו צריך להעלות על דעתו להרהר יראת חרב שזה נאמר על עוון ביטול תורה כאמור והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית, ואין ברית אלא התורה כדאיתא בשבת דף ל"ב.וכן אין צריך לירא פן ירעב ללחם ככתוב בתורה אם בחוקותי תלכו [דהיינו שתהיו עמלים בתורה, כדאיתא בספרא והובא בפירוש רש"י] וגו' ואכלתם לחמכם לשבע) הרהורי שטות הרהורי זנות הרהורי יצר הרע וכו' (ורצונו לומר מה שהיצר הרע מסיתו לשארי עוונות ומדות רעות) כי היצר הרע אינו שורה אלא בלב פנוי מן החכמה שם הוא קובע דירתו ויושב בין שני מפתחי הלב כמו שאמרו חז"ל. והכוונה שאינו שומר מקומו המיוחד לו לשמאל, דהיינו לפתותו רק לעבירות, כמו שנאמר לב חכם לימין ולב כסיל לשמאל. אלא הוא יושב בינתיים ועושה כל מה שביכולתו. אם יכול לפתותו לעבירה כדרכו מה טוב. ואם רואה שדבריו לא יהיו נשמעין לו לעבירה הוא מקרב עצמו לצד ימין ונכנס לו בתוך מצוותיו, דהיינו שמכניס לו בלבו איזה פניה של גאווה וקינטור וכדומה. ואם גם זה לא יוכל לפעול אצל האדם על כל פנים מפיל עליו עצלות וכדומה שלא יעשה המצווה מתוך האהבה והשמחה , וכאמור תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב וכו'.

ב.       שעל ידי זה יהיה נקל לו לקיים מה שאמר הכתוב ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך וכנ"ל, כי פעמים רבות מפני הקור או סיבה אחרת מתעצל לילך לבית המדרש. גם פעמים רבות מצוי שיכבה הנר בליל שבת וכאשר יש לו מסכת או איזה סדר הוא לומד בעל פה. ובפרט כשהוא בדרך שאי אפשר לו ללמוד מתוך ספר ויקיים ובלכתך בדרך.

ג.        ידוע מה דאיתא בזוהר הקדוש האי מאן דירית חדא מסכתא ירית חדא עלמא. ומובן לכל כי ירית מסכת לא נקרא כי אם כאשר בקי בה היטב וקנוי לו בנפשו. וכן משמע בעבודה זרה דף י"ט שצריך לחזור על לימודו כמה פעמים עד שיהיה שגור בפיו.

ד.       איתא בפסחים דף נ' רב יוסף בריה דרבי יהושע בן לוי איתנגד (גווע ופרחה רוחו). כי הדר אמר ליה אבוה מאי חזית. אמר ליה כו' ושמעתי שהיו אומרים אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. וזה בוודאי אינו נקרא כי אם כשהוא בקי בה בעל פה.

ה.      צריך האדם להתבונן ומה אם הוא לומד איזה דבר אחד ידוע הוא שהוא מקיים בזה מצוות עשה, וכל העושה מצווה קונה לו פרקליט אחד. על אחת כמה וכמה כשהוא לומד מסכת כמה פעמים עד שנעשה בקי בה בעל פה כמה היא מליצה עבורו למעלה להצילו מן הגיהנם ומכל כוחות הרעים הרודפים להנפש ולהעלותו לכל טוב לצרור בצרור החיים את ה' אלהיו. ועיין במנורת המאור שמביא בשם מדרש תנחומא מעשה נורא מאחד שלמד כל ימיו מסכת חגיגה [1].

והנה כל זה שכתבנו שנכון להאדם להיות בקי בעל פה הוא אפילו אם הוא עדיין בימי נעוריו, וכל שכן כשמגיע[2] קרוב לימי הזקנה שאז נוטים צללי ערב בוודאי מן הנכון להכין באיזה לימודים שיהיו נכונים לימי הזקנה לחזור בהם פן ח"ו יחלשו מאוד עיניו, וגם שיהיו נכונים לעת מצוא להשיב לפני האדון כל כשיאמרו לו עמוד וערוך מקרא שקרית ומשנה ששנית, וכמו שכתבנו למעלה:

וראיתי בספרים הקדושים שהפליגו מאוד בלימוד המשניות מפני שהוא יסוד התורה שבעל פה. וכתבו שאשר בן יעקב הוא ממונה למעלה על לימוד המשניות (ורמז לדבר מאשר שמנה לחמו, שמנה הוא אותיות משנה). וכל מי שהוא בקי בה, אינו מניחו לראות פני הגיהנם. וכשרוצה אדם להיות בקי בעל פה באיזה מסכת או איזה סדר משניות צריך להתנהג כמו שאמרו במסכת עבודה זרה דף י"ט על הפסוק הון מהבל ימעט וקובץ על יד ירבה, אם עושה אדם תורתו חבילות חבילות, דהיינו שגריס הרבה יחד בפעם אחת, ימעט (שאינו יכול לחזור על לימודו ומשכח), ואם הוא קובץ על יד (דהיינו מעט מעט)

[3], ירבה. ועל כן חוץ מן השיעור שלומד כסדר איזה מסכת או איזה סדר משנה, יראה שיתקבץ אצלו על כל פנים דף אחד גמרא או איזה פרק משנה להיות בקי שם בעל פה [וזה הדף והפרק כיוון שנעשה בקי בו בעל פה יראה שלא ישכח ממנו. והעצה לזה שבעת שבתו בביתו או בעת אכילתו קודם ברכת המזון יחזור עליו בעל פה ויוכל לקרוא עליו זה השולחן אשר לפני ה', כדאיתא באבות]. ובהמשך הזמן יתקבץ אליו הרבה דפין ופרקים:

[1] הערה: הובא שם בנר ג' כלל ח' ח"ג וזה לשונו: מעשה בחסיד אחד שהיה מתייחד במקום אחד והיה למד בו במסכת חגיגה, והיה מהפך בה ומהדרה כמה פעמים עד שלימד אות ההיטב שגורה בפיו. ולא היה יודע מסכת אחרת מן התלמוד. והיה שוגה בה כל ימיו. כיון שנפטר מן העולם היה בביתו לבדו ולא היה שום אדם יודע פטירתו. באתה דמות אשה אחת ועמדה עליו והרימה קולה בבכי ומספד. נתרבה אנחתה וצעקתה עד שנתקבצו ההמון ותאמר להם ספדו להחסיד הזה וקברוהו וכבדו את ארונו ותזכו לחיי העולם הבא שזה כבדני כל ימיו ולא הייתי עזובה ולא שכוחה. מיד נתקבצו כל הנשים וישבו עמה ועשו עליו מספד גדול ועצום. והאנשים נתעסקו בתכריכו וכל צרכי קבורתו וקברו אותו בכבוד גדול. ואותה אשה בוכה וצועקת אמרו לה מה שמך, אמרה להם חגיגה שמי. כיון שנקבר אותו חסיד נעלמה אותה אשה מן העין. מיד ידעוש מסכת חגיגה הייתה שנראית בצורת אשה ובאתה בשעת פטירתו לספוד לו ולבכותו ולקוברו בכבוד על שהיה שונה אותה תמיד ושיקד לילמד בה. עד כאן לשונו. ומזה יבין האיש הנלבב כמה גדול יהיה כוח מליצתה לעד על האיש הזה למעלה לצרור בצרור החיים את נשמתו ולהצילו מיום הדין הגדול והנורא שעתיד להיות לעתיד לבוא.

[2] הערה: והנה בלווים כתיב ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד. וזה רמז גם כן לשארי אנשים שמאז לא יעבוד כל כך בעולם המעשה. והנה ידוע שבשבעה ימים שיש בשבוע הוא מרמז לשבעים שנה, כל יום לעשר שנים. וכשהגיע לחמשים שנה הוא רמז שכלו אצלו החמשה ימים ומתחיל יום השישי שהוא קרוב לשבת. ואיתא בגמרא שביום השישי מצווה להשכים בבקר להכין כל צורכי שבת. והכי נמי משהתחילו הימים שאחר החמשים צריך להטיל מעל עצמו ענייני העולם, שהוא רמז לימי החול, ולזרז עצמו ביותר לתורה ולמעשים טובים שיהיה מזומן בידו ליום שכולו שבת. והנה איתא באבות בן ארבעים לבינה, בן חמשים לעצה. ופירש הרע"ב שיוכל ליתן עצה. ואיתא מקודם באבות מרבה עצה מרבה תבונה, וקאמר לנו התנא בן ארבעים לבינה וכשבא אחר כך לימי החמשים אז נתווסף בו בינה עד שבאין בני אדם לשאול עצתו. ואם כן כל שכן שצריך אז לתייעץ בעצמו אודות ענייניו איך להכין צידה לבית מועדו.

 [3] ובאמת האיש שנותן ליבו תמיד לחזור על לימודו, לבד שבזה מצליח ומשמר תורתו וכדכתיב קובץ על יד וכנ"ל, ניכר בזה חביבתו לתורה שחס לשומרה שלא לשוכחה. וכמו ששומר אדם כיס של פנינים שלא לאבדה. וכל מי שנותן לבו לחזור תלמודו יותר הוא הראה יותר חביבתו ולעתיד מתעלה ערכו על ידי זה מאד. וכמו שאמרו חז"ל חגיגה דף ט' על הפסוק ושבתם וראיתם בין עובד אלקים לאשר לא עבדו, בהיינו בים שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד. עיין שם בגמרא דלא קאי לחלק בין מי שלומד יותר מחברו, דזה פשיטא. אלא ששניהם לומדים בשווה, אלא שאחד נותן לב לחזור יותר כבר יהיה ניכר יותר מעלתו על של חברו. ואם בין מאה פעמים למאה ואחד יהיה ניכר, וכל שכן מי שאינו נותן לב לחזור כלל לימודו. על כן אחי חזק עצמך בעיקר הזה וינעם לך.