תורת הבית פרק ג

ספרי קודש - תורת הבית

תורת הבית

פרק ג.

בפרק זה יבואר אחת מסיבות הדברים שנעשה זה כהפקר בעיני הרבה בני אדם

 

ועתה נדבר אודות הסיבות מה שנעשה זה כהפקר בעיני אנשים, ובעונותינו הרבים אף בהרבה בעלי תורה לישב בבית בטל כמה שעות מדברי תורה. ואען ואומר, ידוע הוא כי מן הדין היה אסור ללמוד תורה שבעל פה [היינו הש"ס כולו וכל ספרי הקודש שלנו] בכתב, כי אם בעל פה. אך כשראה רבנו הקדוש, הוא רבי שסידר המשנה, וחכמי דורו שהגלות נתגבר וישראל מתפזרים בקצות הארץ ויכול הדבר לבוא לידי שכחת התורה לגמרי, עמדו והתירו לכתוב תורה שבעל פה וסמכו על זה הכתוב עת לעשות לד' הפרו תורתיך. ומן השמים הסכימו על זה. וכידוע מה דאיתא בגמרא דאליהו הוי שכיח במתיבתא דרבי וסידר רבי בימיו את המשנה ואחר כך בימי רבינא ורב אשי סידרו את הש"ס כולו בכתב, כמו שהאריך בזה הרמב"ם בהקדמתו, עיין שם. והנה בימים הראשונים קודם שהתירו לכתוב תורה שבעל פה היו הכל רגילים ללמוד כל לימודם בעל פה [לבד חמישה חומשי תורה ונביאים וכתובים שדינם ללמוד דוקא מתוך הכתב] אפילו בישיבתם בבית המדרש, בין שהיו לומדים בחבורה ובים כשהיו לומדים בד בבד, וממילא היה נקל להם לקיים מה שכתוב בתורב בשבתך בביתך ובלכתך בדרך, כי כל בן תורה היה צריך להיות בקי בעל פה באיזה סדרים משניות כי גם לפני רבי היו לומדים בעל פה סדרי משנה [כי בימי רבי יהודא בן תימא היו שש מאות סדרי משנה, כדאמרינן בחגיגה דף י"ד, ורבי כשראה שכשראה שנסתמו הלבבות קלט מהן לכתוב השרשים ועשה מהן ששה] או שהיה בקי באיזה מסכת, דהיינו כל חלקי העיון שיש למיטרח ולמישקל בשמעתא מה ששייכים להלכות הנכללות באיזה סדר [דאם לא היה בקי בעל פה היה מוכרח לישב בטל כל המעת לעת כולו ולא ללמוד אפילו תיבה אחת, ובזה אינם חשודים כלל ישראל חס וחלילה]. מימלא כיוון שהיה מורגל היה ללמוד בעל פה ולא היה צריך לזה שום ספר היה לומד תורה אימת שנשאר לו קצת עת פנוי, בין כשהוא בבית או בדרך, ולא היה צריך להתגבר על יצרו בזה כי זה נעשה לו כטבע שניה. מה שאין כן השתא שכל הלימוד נעשה עתה בכתב מתוך הספרים ועיקר הלימוד הוא בבית המדרש ששם מצוי ספרים לכל, ממילא אין ההרגל ללמוד בעל פה ולילך לבית המדרש[1] בשעה שיש לו עת פנוי בצהרים מתעצל האדם. וכן כהאי גוונא בעניין ההליכה בדרך, כשהיה בקי כל אחד מבעלי תורה בעל פה באיזה סדר משנה או באיזה מסכת או על כל פנים איזה פרקים ממנה היה נקל לו לקיים זה אף בהליכתו. וזהו מה שאמרו באבות המהלך הדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה וכו'. מה שאין כן עתה שאין אנו רגילין להיות בקיאים בתורה בעל פה ממילא נשבת קיום המאמר דבשבתך בביתך ובלכתך בדרך לגמרי. אכן באמת כמו בעניינים ששייך לעניין גופו הוא עושה כל טצדקי שיש לו כדי להרוויח על אחת כמה וכמה שצריך לעשות כן בענייני נפשו, ועל כן מהנכון מאד שיכין לעצמו בביתו איזה ספרים ללמוד בם בעת שיפנה מעסקיו ולקיים מה שכתוב בתורה ודברת בם. וכן כתב רבינו יונה באגרת התשובה וזה לשונו כשבני אדם פוסקים ממלאכתם ומעסקיהן והולכים לבתיהם או יושבים בקרנות כשהם בטלים ומשיחים בדברים בטלים רעתם רבה וחטאתם כבדה מאוד לפי שהם מבזין התורה, שאלו היו מאמינים שאין קץ למתן שכרה למה לא ישיבו רגליהם לבית המדרש ללמוד. הלא אדם זריז ואץ ברגליו  למלאכתו לעסקיו ויודע כי הכל הבל ואיך ישכח חיי העולם הבא וכו'. וסוף דבריו ז"ל על כן חייב כל אדם לתקן מקום בביתו ללמוד שם הלכות או מקרא או תהלים או סדר תפילות [היינו להבין מה שהוא מדבר לפני ד'] וכאשר יפנה מעסקיו ומידי עברו ממלאכתו יסור שמה לשנות או לקרות. ובתקנה הזאת יפליא עצה לנפשו לחשוך נפשו מני שחת. ועיין שם שמאריך בזה. ומי שאי אפשר לו בבית לתקן מקום מיוחד לעצמו, ובבית גופא אי אפשר ללמוד מפני הבנים הקטנים צריך לילך לבית המדרש. ואל יסתכל על אנשים קלי הדעת שילעיגו עליו. והכתוב אומר אם תבקשנה ככסף וגו' אז תבין יראת ד' ודעת אלקים תמצא. ורצונו לומר כמו לעניין כסף בעת שמשער שיוכל להרוויח מאיזה מסחר הוא מקדים לקנותו ואינו מסתכל על סוחרים אחרים שמלעיגים עליו ומתלוצצים ממנו, כן צריך להיות בעניין עבודת השם יתברך ותורתו. ודוד המלך עליו השלום אמר זדים הליצוני עד מאוד מתורתך לא נטיתי. וגם המלעיגים גופא לא ילעגו עליו אלא פעם ראשונה ושניה, אכן לבסוף גם הם יודו שהדין והצדק אתו ויהא מכובד בעיני הכל, כדאיתא באבות פרק ד' כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות:

 

[1] הערה: ובאמת מאד אפלא על בעלי הבתים שאין מצוי אצלם בצהרים לילך לבית המדרש ללמוד תורה אפילו כשיש להם פנאי ואשאל אותם שאלה אחת אפילו לפי שיטת היצר הרע שכל היום הוא שייך לו הלא ידוע לכל מנהג כל ישראל כשהוא בעיר הולך לבית המדרש להתפלל ואחר התפילה לומד משניות וכדומה, וזהו מצד היצר הטוב לצורכי נפשו, ואחר כך הולך לביתו לעסוק בעסקיו לצורכי גופו. ומכל מקום לפעמים נזדמן שצריך לנסוע קודם אור הבוקר בשביל איזה עסק ומרשה לעצמו לבטל תפלה בצבור וגם השיעור של משניות שלו, ולפעמים נמשך זה כמה ימים, הגם שהוא שייך לנפש מכל מקום בשביל שהוא נחוץ מאד להגוף נכנס בתוך תחום הנפש ולוקח שלו. ולמה לא יזדמן להיפך גם כן על כל פנים בעת שיש לו פנאי בצהרים לילך לבית המדרש ללמוד תורה. והכתוב אמר לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי ואמרו חז"ל לחם אלו הלכות יין אלו אגדות. ורצונם לומר אכלו לחמכם שווה עם לחמי, אבל לא להעדיפו על לחמי, ושתו ביין מסכתי היינו שתו יינכם שווה עם ייני. ובאמת הרוצה ליישר דרכיו צריך להתנהג בעת שהוא מוכרח לבטל העת הקבוע לתורה שיהיה אצלו כמו הלוואה שמחוייב לפורעו אחר כך ולהשלים שיעור שנחסר לו בעת שנסע מביתו. וכזה איתא בגמרא רב אחא בר יעקב יזיף ביממא ופרע בלילא אמר אנן אגירי יומא אנן. רצונו לומר כמו השכיר יום שמבטל איזה שעות הוא מוטל עליו חוב להשלים. ובעוונותינו הרבים יש כמה אנשים שאין חוששין לזה ונשאר הסדר משניות שלהם חסר פרקים בכמה מקומות וירגישו זה לבסוף בעת שידרשו דבר זה ממנו למעלה ויאמרו לו עמו וערוך מקרא שקרית וערוך משנה ששנית כמו שאמרו חז"ל: