תורת הבית פרק ב

ספרי קודש - תורת הבית

תורת הבית

פרק ב.

עוד מעניין זה.

והנה ידוע מה דאיתא בגמרא סנהדרין צ"ט כל אדם לעמל נברא שנאמר אדם לעמל יולד. איני יודע אם לעמל פה נברא אם לעמל מלאכה נברא, כשהוא אומר כי אכף עליו פיהו הוי אומר לעמל פה נברא. ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה, כשהוא אומר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך הוי אומר לעמל תורה נברא. והמאמר לכאורה מוקשה מאד, דמאי ס"ד דהבריאה היה כדי שיעסוק ויעמול במלאכה להחיות נפשו, לא יברא ולא יצטרך לעשות מלאכה להחיותו, וגם מהו דקאמר אם לעמל שיחה וכו' וכי ס"ד שנברא האדם כדי שיוכל לשוח הרבה. וכבר ביארנו במקום אחר דהלא ידוע דיש פעולות המעשה ע"ח איבריו ויש פעולות הדבור ועל ידי הכל יוכל האדם לתקן נפשו ומוכרח הוא ע"כ לזה לתקנה בדיבורו או במעשיו שיעשה ע"י איבריו להשלים רצון אביו שבשמים. כשהוא אומר כי אכף עליו פיהו וכו' ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה, שם שיחה מונח על דברים פשוטים שמדבר האדם בענייני מדת דרך ארץ וכדומה, הגם שגם זה עניין נחוץ וכמאמרם שדרך ארץ קדמה לתורה, מכל מקום לא נוכל לומר שהדבור גופא בעניין זה הוא קדוש רק שהדבור מביא לידי תועלת שיוכל להיות בעל דרך ארץ.

לא כן כשהוא מדבר בתורה הדיבור גופא הוא קדוש ובכל תיבה ותיבה שמדבר בפיו הוא מקיים מצות עשה של תורה ועל זה מביא הקרא לא ימוש ספר התורה הזה מפיך להוכיח שעיקר בריאתו היה להשלים נפשו בתורה והוא מצד כמה דברים:

א) שכח הדיבור הוא עניין רוחני ונורא מאד גודל פעולתו לפעול על נפשו וכאשר ביארנו בזה הפסוק כי הנה יוצר הרים ובורא רוח [1] ומגיד לאדם מה שיחו (עיין למטה בהערה).

ב) מצד קדושת התורה דהלא אנו יודעין כשלוקח הספר הקלף לכתוב עליו ספר תורה ואמר שכתבה לשם ד' תיכף נתקדש העור ויורד עליו קדושה נוראה. וכן ממש כשאיש ישראל רוצה ללמוד איזה עניינים מן התורה ומברך ברכת התורה ומודה לד' על אשר בחר בנו וציונו לעסוק בתורתו הרי הוא ממש כמו שאומר לשם ד', וכי היכי דשם כולי עלמא מודים שתיכף יורד קדושה של אותיות התורה על העור ההוא, כן ממש בזה יורד הקדושה של האותיות על נפשו כשמדבר שם דמאי גריעותא המוח שבראשו מן העור ההוא. וכן ידוע הוא לכל כשאומר האדם על בהמתו, שהוא רק בע"ח ולא מין האדם, קרבן לד', תיכף יורד קדושה עליה ואפילו גיזה וצמרה נתקדש ואסור ליהנות הימנה והנהנה מועל הקדשי שמים וצריך להביא קרבן על זה. ומזה תדין קל וחומר על נפש האדם כשהוא לומד לשם ד' תיכף יורד קדושת ד' על נפשו [ולדעתי זה כוונת המדרש רבה פ' תרומה אמר הקב"ה מכרתי תורה לעמי ישראל כביכול נמכרתי עמה] ומתקדשת בקדושת התורה.

ג) מצד הריבוי שבמשך הזמן שיעשה איזה מצווה באיבריו יכול ללמוד מאות תיבות של דברי תורה. ומזה הטעם אמרו חז"ל שאם יכול להעשות המצווה ע"י אחרים אינו יכול לפטור עצמו מן הלימוד כאשר כתב הגר"א.

ועתה ניקח לעניינינו דמיון מענייניי העולם אם אחד שכר לשנה ריחים של קיטור ההולך במרוצתו מאד מאד שיכול לטחון מאה כור תבואה ביום אחד, ועבור זה שילם בהקדם כמה אלפים רו"כ היתכן שיתעצל איזה שבוע או איזה חודש ולא יביא תבואה לטחינה, הלא יאבד מעותיו כי הזמן הולך וכלה ובכל יום ויום מגיע לו הפסד גדול. כן הוא בעניינינו ממש. הלא הקב"ה קוצב לכל אחד ימיו ושנותיו כפי צרכו לתורתו ועולמו כמו שכתב בחובת הלבבות דהיינו כפי העניין שמבקש ממנו השי"ת השגה בתורה [וכפי צרכו לעולמו גם בענייני דרך ארץ]. ועתה אם השם יתברך תן בו כח ודעת שיוכל ללמוד ביום כך וכך שעות ובשיעור הזה הלא יכול לומר (כי ראיתי בכיון על מורה שעות שבשיעור מינוט אחד יכול לומר מאתים תיבות) כמה אלפים תיבות של תורה שכל תיבה ותיבה הוא מצות עשה בפני עצמה, ועל ידי זה נברא לו כמה אלפים מלאכי זכות, והוא יושב בחיבוק ידיים בביתו נתעצל מלימודו, היש לך הפסד גדול מזה?! וזהו אפילו ליום אחד, וכל שכן אם חס וחלילה התנהג כך חודש או שנה בביטול תורה כמה ריבוא ריבוון מלאכי שרת הפסיד בעצלותו. וכל זה אפילו אם הוא יושב בטל ולא דיבר באותה העת מאומה, וכל שכן במה שמצוי שהאדם הוא איש מדיני ואינו רגיל להיות יושב ודומם רק לעשות או לדבר ובודאי באותו העת תמורת דברי תורה היה מדבר דברים בטלים. וידוע שברוב דברים לא יחדל פשע, ובודאי נתערב בהם דיבורים אסורים מכל המינים: לשון הרע, רכילות ושקרים ואונאת דברים ודברי מחלוקת וליצנות וכהאי גוונא. וכל זה הוא הכל תמורת דברי קדושה [אם היה מקיים מה שכתוב ודברת בם בשבתך בביתך וגו'] הכניס לנפשו כל חלקי דיבורים אסורים ועל הכל יצטרך ליתן דין וחשבון. וכבר כתב הגר"א באגרתו עלים לתרופה שעל דיבור של הבל (רצונו לומר דברים בטלים בעלמא) צריך להתקלע מסוף העולם ועד סופו, ועל כל דיבור של לשון הרע צריך לירד לשאול מטה הרבה מאד. ואי אפשר לשער גודל היסורין והצרות שסובל בשביל דיבור אחד. בעלי גדפין הולכין אצל כל אדם ולא נאבד אפיו דיבור אחד שלא נכתב. ועל זה אמר הכתוב כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר. והנה בשביל כל זה ציוה השם יתברך להאדם ודברת בם בשבתך בביתך וגו' שלבד מצווה של לימוד התורה שיקיים על ידי זה, עוד הוא נמלט על ידי זה מעון לשון הרע ורכילות כאשר עלול מאד לבוא תמיד לזה. וגדולה מזו מצינו במדרש שוחר טוב פרק נ"ב בעניין עצם התורה שנתן לנו השם יתברך שלבד כל עניני הטוב שצפון על ידי התורה עוד יש תועלת שעל ידי זה שילמוד תורה לא ידבר לשון הרע עכ"ל. והנה חז"ל אמרו (ברכות ט"ז) למה נסמכו אהלים לנחלים דכתיב כנחלים נטי' וגו' כאהלים נטע ד' לומר לך מה נחל מעלה אדם מטומאה לטהרה אף אהלים (דהיינו בתי מדרשות) מעלין את האדם מכף חובה לכף זכות. וביאור העניין דהיינו אם יכנס לביהמ"ד ולומד תורה הוא מתבונן במעשיו ובא לידי תשובה וממילא נכנס לכף זכות. ועוד נוכל לומר דידוע מה דאיתא באבות ובטוב העולם נידון והכל לפי רוב המעשה וביארו לפי מה שידוע שהאדם נידון בר"ה לפי מעשיו אם יש לו רוב זכויות מכריע הכף של זכות ונידון לחיים ואם רוב עוונות הוא בגדר רשע ונכתב למיתה. ולפעמים יצויר שאפילו יש לו כמה מאות עבירות יתירות על מצות הוא נידון לחיים, כגון שהתגבר על יצרו ונכנס לביהמ"ד ונתדבק בלימוד התורה באיזה שעות ביום ממילא נתרבו לו מצות הרבה והרבה יותר מכפי חשבון עונותיו וכנ"ל, וכשבא העניין למעלה לפי חשבון מעלין אותו לכף זכות ונידון לחיים. וכל זה בא לו ע"י אהלים של תורה. ולפעמים הוא להיפוך ממש, כגון שיש לו מאה פעולת של מעשה הטוב כגון צדקה וחסד או שאר מצות וחמישים פעולות רעות של עונות ובודאי היה נידון לחיים, אכן בתוך עונותיו מצאו עוד עון שבא לו ע"י דיבורו, דהיינו שישב איזה שעה ודיבר דבורים אסורים ובודאי היה בהם כמה עשיריות תיבות לשון הרע ורכילות וליצנות וכה"ג ולפעמים מאות תיבות, וצרפו אותן לעונות של מעשה והכריע הכף חוב ונידון למיתה, ונתקיים הכתוב כפשוטו מות וחיים ביד הלשון. ובאמת כל זה משנה מפורשת באבות פ"ג שיחת הילדים וישיבת בתי כנסיות של ע"ה מוציאין האדם מן העולם, ומפרש באבות דרבי נתן פכ"א מפני שעל ידיהן הוא בטל מהתורה. היוצא מדברינו שהלשון מפני רוב מרוצתו נגמר העניין על ידו בין לטוב ובין למוטב וכנ"ל, ועל כן מה מאד צריך האדם להיות זהיר בדיבורו שלא יהיה שפתיו מוקש נפשו ח"ו. וכבר הביאו הספרים בשם רב האי גאון שאמר שצריך להיות נקל לעיני האדם לזוז קורה ממקומה מלשלוח את לשונו לאיזה עניין:

 [1] הערה: ולכאורה מוקשה הכתוב דמה עניין זה לזה.ונראה בהקדם מה דאיתא בחגיגה (דף י"ד ע"ב) תניא א"ר יוסי אוי להם לבריות שרואות ואינן יודעות מה הן רואות, עומדות ואינן יודעות על מה הן עומדות. הארץ על מה היא עומדת על העמודים, שנאמר וכו' והרים עומדים על הרוח שנאמר כי הנה יוצר הרים ובורא רוח וכו' והכל תלוי בזרועו של הקב"ה. עיי"ש. והנה כאשר נראה אחד בונה איזה חומה מתחילה למטה בעומק הקרקע היסוד ועל זה בונה מלמעלה החומה שלו. ומנהג הבנאים שהיסוד אף שהוא מכוסה בעומק הקרקע מכל מקום עושהו רחב יותר מן החומה וגם חזק מאוד כדי שיוכל להעמיד עליו הבניין מלמעלה. וכן בעניינינו כאשר אנו רואין שהקב"ה עושה יסוד לההר שיעמוד על הרוח, מסתמא יש ברוח כח חזק מאוד שהוא יהיה היסוד ועליו יעמדו ההרים אשר בעולם. ומזה העניין סתירה לאיזה אנשים ששומרין עצמן מלעשות שלא כהוגן ואינם שומרים מלדבר שלא כהוגן בחושבם שהדיבור הוא עניין רוחני אין בו ממש ואינו נתפס ביד כמו מעשה על כן נקל בעיניהם הדבר הזה. ובאמת לא כן הוא, שמה שהוא עניין רוחני הוא חזק הרבה יותר מעניין גשמי. וראיה לזה ממה שראינו שהקב"ה עשה יסוד לההר את הרוח וכולנו יודעין שהיסוד צריך לעשות חזק הרבה יותר מן הבנין שעומד מלמעלה. וזהו שאמר הכתוב כי הנה יוצר הרים [ועל מה עומדים ההרים] ובורא רוח [שהוא יהיה היסוד לסבול ההרים] ומגיד לאדם מה שיחו [רצונו לומר שזה מגיד לאדם שיתבונן בעצמו מה שיחו, כלומר כמה גדול כח דיבורו שהוא עניין רוחני]. והנה מדכתב מה שיחו ולא כתב את שיחו הורה לנו עוד עניין גדול שלעתיד לבוא יגיד הקב"ה להאדם מה גדם למעלה בשיחתו אשר היה שלא כהוגן ואשרי לאדם ששומר עצמו: וראה הפליאה אשר ברא היוצר בעניין כח הדיבור כי כל הפעולות שאדם עושה באיבריו נעשים ע"י רצונו שמתבונן בעצמו איך לעשות ועושה. ואילו דיבורי האדם יוצאים מפיו בתיבות כרצונו. אכן בלא מחשבה הקודמת דהיינו כשרוצה לומר תיבת וידבר וכדומה, וידוע שבתיבה זו יש חמשה אותיות שכל אחד מהם הוא ממוצא אחר, וא"ו הוא מן השפתים, ואות רי"ש הוא מן השיניים, ואינו חושב כלל בדעתו איך לחבר האותיות אלא כיוון שעלה בדעתו להוציא תיבת וידבר מתחברין כרגע האותיות מעצמן ומוציא התיבה מפיו. והסיבה לזה הוא כמו שאמרנו כי עיקר בריאת האדם היה כדי שיזכה בדיבורו בתורה, ורצה הקב"ה שבזמן קצר שמוריד הנשמה מלמעלה עלי תבל הזו יזכה הרבה מאוד ע"י תורתו, על כן נתן בכח דיבור האדם מין זריזות יתרה אשר תיכף כשירצה לדבר איזה תיבה יתחברון האותיות מעצמן בכדי הרף עין אשר ממש בשיעור מינוט אחד יכול להוציא מאתים תיבות וכנ"ל דאלו לא נתן לו כח הזה והיה צריך לחשב בעצמו לצרף האותיות ולעשות תיבות היה צריך לעכב כמה ימים עד שילמוד פרשה אחת. אכן כל זה שייך דווקא כשמדבר דברי תורה או שאר דברים הגונים. אבל אם הוא מדבר דיבורים אסורים, כגון לשון הרע ורכילות או שאר דברים בטלים, נתהפך כל המעלה הזו של כח הדיבור אליו לרועץ, כי בלא המעלה הזו היה משתדל הרבה מאוד בכח דיבורו ולא היו מתרבין אליו הלאוים כל כך. אבל כעת כשהוא משתהא עם חבורה איזה שעות ומדברין שם לשון הרע ורכילות וגם הוא משתתף עמהן בזה מתרבה עליו הלאוין למאות ואלפים. והקב"ה מצטער הרבה בזה כשהוא רואה שבזה הטבעית שנתן לו לטובתו לתקן נפשו בזה גופא גרם לו צרה גדולה אשר לא יוכל להטהר מזה העוון. ונראה מה שאמרו חז"ל על הפסוק הוגעתם ד' בדבריכם, אמר הקב"ה בראתי שמים וארץ ואיני יגיע שנאמר לא יעף ולא יגע ואימת אני יגע כשאתם מדברים דברים בטלים דברים שאינם הגונים. והכוונה כנ"ל שהקב"ה ברא ויצר כל מעשה בראשית צבא השמים והארץ והכל עשה לטובתם לתכליתם ושמח בהם, וכמו שכתוב וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. וכל שכן האדם מבחר יצוריו כל אבר ואבר שבו תיקן ועשה כפי צורכו לתכליתו. וכאשר האדם מהפך תכלית מעשה הקב"ה באבר הלשון מטוב לרע גורם צער להקב"ה יותר מכל מעשה בראשית שנעשה אצלו הפך כוונתו יתברך. וזהו שאמר בראתי שמים וארץ ואין אני יגע שנעשו לתכליתן, ואימת אני יגע וכו' שהקב"ה נותן לו אז כח לדבר והוא רואה ויודע את שיהיה לו לבסוף על ידי זה, והוא הפך רצונו שהוא מקור הטוב והחסד: