תורת הבית - חתימת הספר - מאמר א

ספרי קודש - תורת הבית

תורת הבית

חתימת ספר תורת הבית ובו שני מאמרים 

מאמר א'

בו יבואר שיכול האדם להעלות כל פעולותיו הגשמיות לקדושה גדולה.

כתיב ויצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים וגו'. בא הכתוב להורות לנו אופן יצירת האדם שלא היה כשאר בע"ח שנאמר בהן שיצאו מן האדמה גופן עם נשמתן יחד כדכתיב ויאמר אלקים תוצא הארץ נפש חיה וגו' ויהי כן. אבל יצירת האדם אינו כן, אלא מתחלה יצר גופו גולם עפר מן האדמה ואח"כ נשב בו רוח חיים ואז נתהפך כל האדם לנפש חיה כאשר לפנינו. והוא מפלאות תמים דעה להפוך דבר גשמי גוש עפר לנפש חיה. וכח הזה מסר לנו הקב"ה שבכחנו לעשות זאת ג"כ. וכדכתיב בצלם אלקים עשה את האדם. והוא שבכל פעולה גשמיות ממש אם נפיח בה רוח חיים במחשבותינו ודיבורינו תתהפך כל הפעולה לדבר רוחני קדוש. וכמו שמצינו שנתנה התורה כח לאדם שאם יאמר על עץ או אבן דומם או בע"ח קודש לד' נעשה קדוש ויש בו דין מעילה להנהנה מהן וחיוב כרת לשוחט קרבן בחוץ וכו' כל הדינים כידוע. ובמה נעשה הקדושה רק בהוצאת פיו. וכבר כתב זה הרמב"ם בפרק ח' מהלכות מעילה עי"ש [ובזה נוכל להתבונן כמה רב כח נתן השי"ת להאדם]:

ומזה נודע שכן הוא גם בשארי פעולת האדם כמו באכילתו ושתייתו ועסקיו שהוא עניין גשמי אם יפיח אדם בפעולותיו רוח חיים שהוא עבודת השי"ת יתקדשו כל פעולותיו. והיינו אם יחשוב שע"י אכילתו יהיה בריא ויוכל לעבוד השי"ת, וכן בעסקיו שירוויח ויהיה במה להחיות ולא יגע בממון אחרים שהוא גזל, וכן כשיחיה יקבע עתים לתורה ועבודה, יתקדשו בזה נמי כל פעולותיו כיון שהוא לתכלית עבודת השם. ונ"מ גדולה בין האיש העמל ויגע כל היום בלא שום חשבון ובין האיש אשר ידע כי עמלו הבל ורק בשביל תכלית המגיע לעבודת השי"ת, שזה האחרון במחשבתו הרצויה נתקדשו כל פעולותיו וכל עמלו הוא לתכלית עבודת השי"ת. וכדמיון השולח אחד ממשרתיו למרחוק לקנות לו סחורה במקום ידוע. הרק בזמן קנית הסחורה עושה שליחותו, גם בנסיעתו ובהילוכו [1] עד מקום ההוא עושה שליחותו של אדוניו. וע"ז נאמר בכל דרכיך דעהו וגו'. אך על האדם לראות שלא יסתור הנהגתו למחשבתו. שבאם באמת יודע הוא כי העולם וחמודותיו הבל ועוד מעט נושאם הרוח, ערום יצא מבטן אמו וערום ישוב, וכל מטרתו בעולמו הוא עבודת השי"ת ולסגל לו תורה ומצות שהוא אושרו לנצח, ולתכלית זה הוא מוכרח לעמול בפרנסתו למען יגיע לתכליתו הלא אז אין לו לעזוב התכלית ולעסוק כל היום רק בהכנה להתכלית ולתכלית עצמו לא יגיע, הלא עמלו לרוח הוא ולשוטה יחשב עמל כל היום למטרתו ובזמן השגתה הולך לישן. האדם אשר באמת יודע הוא כי ביאתו לעולם רק בשביל עבודת השי"ת לסגל לו תורה ומצות חלילה לבטל קביעת עתים לתורה כל יום שבשביל שעה ההיא עמל כל היום בזיעת אפים. ואם לא יגיע לזה מה יישאר לו מכל עמלו ואיך יוכל לקרות שם ד' על עמלו אם לתכליתו לא בא. וזהו כונת חז"ל אם אדם עושה תורתו עיקר ומלאכתו טפילה עושין לו עיקר בעוה"ב, דלאו דווקא במי שעמל על התורה כל היום ועל מלאכתו רק זמן מועט, דאף להיפך במי שעמל נפשו במלאכתו כל היום מפני שמוכרח להחיות נפשו ונפש ביתו ולתורתו קובע זמן מועט שעה או שתים (זולת עתים הפנויות לו שאין רשאי לבטל מתורה כל זמן שהוא פנוי) אבל הוסכם אצלו כי תורתו עיקר תכליתו ולא יבטל אותה בזמנה הקבוע בשום פנים בעולם וכל מלאכתו הוא טפילה הכנה לזה, אז יחשב לו לעיקר בעוה"ב אחרי שעשה עבודת השי"ת עיקר בעוה"ז. ונ"מ גדולה בין מי שיחשב עיקר בעוה"ב לבין מי שיחשב לטפל. והנה ידוע שבשביל חיות עצמו ואשתו שמחויב לפרנסה לא היה צריך האדם לעמול כ"כ בזיעת אפים והיה די לו מחצית עמלו והיה לו הרבה זמן לתורה ועבודה ורוב עמל האדם הוא לפרנס בניו ולהזמין צרכם. ולבנים קטנים אמנם מחויב הוא מן הדין לזה ונמצא ג"כ מלאכתו לש"ש. ולבנים הגדולים שאף שמן הדין אינו מחויב לפרנסם מ"מ יש בו ג"כ תכלית לש"ש שבזה יהיה דעתו עליהם וישמעו לדבריו ויוכל לחנכם ולגדלם לתורה ומצות. אכן אם האדם אינו רואה לחנך בניו לתורה ומצות וכ"ש אם עושה היפך זה שעושה בעצמו סיבות שיסורו מן התורה לבסוף הלא לריק כל עמלו שהוא עמל כל ימי חייו וטוב ממנו הנפל ערום בא וערום ישוב בבושה וכלימה לנצח. וזה תוכחה מגולה לאנשים המסירים את בניהם מתורת ד' מילדותן ונותנין אותן ללמוד שפות וכיו"ב ומפזרים הון רב ע"ז באמרם שדורשים זה תכלית לבניהם. ומלבד שמרחיקים בניהם מתכליתן האמיתי שנבראו לזה, שהוא עבודת השי"ת, כמש"כ כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. והבנים הרחוקים מתורה הלא יפקירו כבוד ד' ומצותיו. לבד זה גם תכלית עצמן יאבדו כי על מה הם יגעים כל היום אם אינו מגיע מזה תכלית לעבודת השי"ת ורק להופכו. וכבר אמרו ז"ל גבי ר"מ שלא רצה לעמול בשביל להניח לבניו באמרו אם צדיקים יהיו וכתיב לא ראיתי צדיק נעזב ואם רשעים יהיו מה אניח את שלי לאויבי המקום. והם בגדלם אף מספק לא רצו לעמול. ואנחנו עכ"פ אם כבר אנו רואים שכבר סרו בנינו מדרך ד' על מה אנו עמלים. ואיש הנבון ידע זאת לשים עצות בנפשו שלא יהי' עמלו לריק, כמו שאנו מבקשים יפתח לבנו בתורתו וישים בלבנו וגו' ולעשות רצונו וכו' למען לא ניגע לריק בעוה"ז ולא נרד לבהלה בעוה"ב. והחכם יוסיף לקח להכין כל פעולותיו לש"ש ויראה לקנות בימי חייו תורה ומעשים טובים עד שידו מגעת ואז אשרי לו בזה ובבא:

[1] הערה: ובזה נבין מה דאיתא במסכת ד"א זוטא פ"ג חשוב מעשיך בדרך ארץ ותן שכר לפסיעותיך. והיינו שצריך האדם להתנהג בענייני הנצח כמו בענייני ממון שדרך האדם לאסוף מעט מעט. אפילו ריוח מועט שמזדמן אינו משליך לאחר יד, אלא קובץ על יד על יד עד שמתאסף לחשבון גדול. כן הוא נמי בענייני הנצח. כיון שמלמעלה קצוב לאדם כמה פסיעות יפסע בימי חייו [כדאיתא בסדר עולם שקצוב להאנשים מספר ימיהן חשבון שעורי מספר צעדיהן] הרי שכל פסיעה הוא דבר חשוב למעלה שסופרין פסיעותיו כדכתיב וכל צעדיו יספור. צריך האדם לראות שלא ילכו צעדיו לריק אלא לתכלית הנרצה. ונבאר דברינו, כשם שעצם העסק איש הנבון מכווין בו כראוי וכנ"ל כן כל הליכותיו באותו יום השייכות לעסק יכוין ג"כ בשביל התכלית ואז כל פסיעותיו מתקדשות ומקבל עליהן שכר. וזהו שאחז"ל חשוב מעשיך בדרך ארץ, והיינו שיתבונן במעשיו שיהי' הכל לתכלית המכוון וכנ"ל. בפנים, ותן שכר לפסיעותיך, והיינו שגם הפסיעות להעסק יהיה ג"כ לשם שמים ולא ילכו לבטלה ואז יקבל שכר גם עליהן: