תורת הבית פרק א

ספרי קודש - תורת הבית

תורת הבית

פרק א.

בו יבואר מה שהטיל השי"ת על האדם לדבר בד"ת אף בשבתו בביתו ובלכתו בדרך:

כתיב בתורה ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך. האי קרא דושננתם לבניך קאי על דברי תורה, כמו שfאחז"ל שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך שאם ישאלך אדם דבר אל תגמגם ותאמר לו אלא אמור לו מיד [וכן הפרשה השניה ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם בשיבתך בביתך וגומ' קאי על ד"ת. וכמו דאיתא בגמרא (ברכות י"ד ע"ב) אגמירי לבנייכו תורה כי היכי דלגירסו בהון]. והיינו שנצטוינו בזה שכל אימת שנשב בביתנו או שנלך בדרך לא נהיה פנוים מד"ת אחרי שיש לנו פנאי ללמוד. ואיתא באבות המהלך בדרך יחידי ומפנה לבו לבטלה ה"ז מתחייב בנפשו. ואמרו בסנהדרין דף צ"ט על פסוק כי דבר ד' בזה זה שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, ואין זה דוקא על במי שאינו עוסק כלל אלא על כל שעה ושעה שיכול לעסוק ואינו עוסק יש לו לחוש פן הוא ח"ו על אותה שעה בכלל דבר ד' בזה. וידוע מה שכתבו הפוסקים דמה דאיתא בשבת דף ל"א ששואלין לו לאדם בשעת הדין קבעת עתים לתורה, לא דבשביל זה מיפטר מיתר העת שיש לו דהלא איתא בפאה פ"א דהתורה אין לה שיעור ופירשו בירושלמי דגם אין לה שיעור למעלה, אלא דקביעות עתים הוא החיוב אפילו אם הוא טרוד גדול למחיתו מחוייב לקבוע עת לתורה שעת הזה לא יבטל בשום אופן. אבל לעולם אם יש לו פנאי אין יכול לפטור מד"ת בשום אופן. ואפילו אי איתרמי ליה איזה מצווה אם יכולה המצווה להעשות ע"י אחרים לא יפסיק מד"ת.

והנה יש להבין מה זה שהטיל הכתוב על האדם שאף שעה קטנה לא ישקוט ולא ינוח מלהגות בתורה, שאפילו בלכתו בדרך הטיל עליו הכתוב זאת. ונראה דמשום שלא יהיה לפלא בעיני המשכיל על עיקר ירידת הנשמה מעולם העליון לפה והתלבשה בחומר, גם כי הייתכן ששר גדול המורגל לדור בהיכלי עונג ולהתלבש במלבושי כבוד הוא וכל אנשי ביתו ובניו כולם מסובים על שולחנו הערוך בכל מיני מעדנים ישלח את בנו מאתו על משך זמן רב למדינה רחוקה מאד ששולט שם הקור החזק ומחמת זה מוכרח להתלבש שם במלבושים הגסים ועבים מאד וגם להתחבר בחברת אנשים פשוטים שאינם בני מינו וגם לזון מזונות גסים מאד אם לא בשביל איזה תכלית רם ונישא (שמצוי שם אבנים טובות שאין בכל העולם כמותם בין בשיעור גדלותם ובין בשיעור אורם שמאירים לרחוק מאד. והאבנים ההם מצויים שם בכל עבר ופינה כשאר אבנים במדינתנו. ואנשי המדינה ההוא הם גסי השכל וגם מתוך שמורגלים בהם תמיד אין נותנים לב עליהם וחושבים שיש אבנים הרבה בעולם שטבעם כמותם. והבן ההוא הוא איש חכם ומבין על אבנים טובות היקרים הנתונים בכתרי המלכים ושם מצויים כאלה בכל הגבול והרבה יותר מהם בגדלם ובאורם ויכול ללקט במשך הזמן שיהיה שם אוצר רב של אבנים טובות. וכאשר יחזור הבן למדינתו יהיה הבן לחן ולתפארת בעיני כל העולם אשר לא ראו מעולם אבנים טובות כמוהם ויהיה יחיד בכל העולם במין זה). וכן הוא הדבר הזה בעניינינו בק"ו אלף אלפים. הנה ידוע שמלך מלכי המלכים הקב"ה הוד והדר לפניו ונשמת עם ד' הם משכנם אצל כסא כבודו ששם הוא צרור החיים ונהנים בודאי מזיו השכינה וידוע שיפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי עוה"ז והם אצלו בבחינת בנים, כמו שכתוב בנים אתם לד' אלהיכם, ואיך העתיקם מאתו מקום עוז וחדווה כדכתיב בקרא והורידם מאת כבודו מרחק גדול ונורא כזה דרך עולם היצירה ודרך עולם הגלגלים עד עולם התחתון שהוא עולם הגס חומר ממש ומחמת זה מוכרח הנפש להתלבש במלבושים גסים הנעשים מעפר המדינה [הוא בשרו המתלבש נפשו בתוכו] וכמו שכתוב בתורה וייצר ד' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים, ובפרט כפי שאנו יודעים ומכירים את הנהגת בוראנו ית' שהוא מקור הטוב והחסד ורחמיו על כל מעשיו ובפרט על אלו שהם אצלו בבחינת בנים וכתוב עליהם שהם חלק ד' וכל לשון של חיבה איך הרחיק הנשמה והורידה מעולם העליון מרחק רב והלבישה בבלוי הסחבות על משך זמן רב וגם מזונותיה המצויים פה הם גסים מאד הצומחים מעפר הארץ ולא מזונות השמיימים שהורגל בהם הנשמה מאז. ובע"כ שיש בזה תכלית רם ונשא והוא כמו שכתוב בספרים דאף שהאמת שם היה תענוג הנשמה רב מאד מכל מקום היה הכל מתנת חנם שלא הרויחה הנשמה מאומה קודם ביאתה לזה העולם השפל ומטבע האדם אפילו בן אצל אביו שאביו בודאי רוצה להנותו מכל מקום קשה לו להיות לעולם סמוך על שולחנו וליזון ממנו בחנם אף שכל ימי חייו הוא שנות מספר וכל שכן שם שהוא עולם הנצח עד אלף אלפי שנים באין שיעור. ואם לא היה יורד לזה העולם היה מוכרח לעולם להתענג בחנם ולא ינעם לנפש זאת מאד. ועל כן ראה השם יתברך שטוב לו לנפש האדם להיות באיזה מקום שיהיה יכולת בידו להרויח מה לנפשו כדי שלא יצטרך להתבייש בקבלו הפרס לעולם הנצח בחנם. ולא יקשה לך היפלא מד' דבר לעשות איזה עצה שיהיה יכולת ביד האדם להרוויח איזה מצות ולימוד התורה גם בעולם העליון ולמה היה לו להורידו לעולם השפל. תשובה לדבר כי כל שכרו של מצות הוא העמל והניסיון שיש לו לאדם בקיומן וכשהאדם מופשט מחומר שלו ורק נשמתו לבדה הלא שם מכרת גדולתו של הקב"ה ואימתו על כל ברואיו ואין כאן ניסיון כלל בקיום רצונו כי הוא רואה שם מלאכי השרת שמקדישין את שמו תמיד באימה וביראה ויש בכל כת וכת ריבוא ריבבן של מלאכים, כמו שאמר הכתוב אלף אלפים ישמשוניה ורבוא רבון קדמוהי יקימון" ולגדודיו אין מספר, כמו שאמר הכתוב "היש מספר לגדודיו" ואין להם רשות להקדיש ליוצרם אימתי שירצו עד שניתן להם רשות לאמר שירה פעם אחת בשנה ויש פעם אחת בשמיטה ויש פעם אחת ביובל (כמו שאמרו חז"ל בחולין דף צ"ב) והכזה הוא ניסיון לנשמת האדם שעובד להשם יתברך בעת שרואה שצבא השמים כולם מקדישין שמו באימה וא"כ לא היה מגיע לו לאדם שום שכר עבור זה. ורצונו של הקב"ה הלא היה שירוויח שכר עמלו בקיום רצונו ולא יהיה לחם שלו בחנם ועל כן הורידו לעולם השפל. ושם בעוה"ז הסתיר הקב"ה כבודו ואינו רואה כל אלה [אם לא כאשר האדם מתבונן בנפשו, וכמו שאמר הכתוב שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה] ושם המציא רוח הטומאה שמטעה אותו מלקיים רצון השם יתברך גם הלבישו במלבוש גס שהוא בשר האדם שתחילת עקרו היה מן העפר עם נפש הבהמיות שבו על ידי זה יש בו כח התאוה וכח הכעס וכח החמדה, ועל ידי כל זה נולד לו לאדם מלחמה גדולה בין נפש השכלי שהוא הדעת אשר באדם המתנגד לכל אלו הכחות שהוא בא מצד נפש הבהמיות ומתבונן בנפשו כי לא לעולם חוסן ובודאי יבוא העת שהחומר יתבלה ויתבטל כל הכחות הרעות הנ"ל וישוב אל עפרו. והוא ישוב אל אלהים וכל אשרו הוא בקיום רצון אלהים בהיותו פה כי לא לזה בא. ומלחמה זו היא לא פעם אחת בשנה או בחודש או בשבוע כי אם בכל יום ויום מן הבוקר עד הערב. והנה עבור גודל אהבת ד' לעמו ועבור אבותינו הקדושים אשר חשק ד' לאהבה אותם שנפשם השכלי ינצח המלחמה החזקה הנ"ל. על כן ירד ד' לעיני כל העם על הר סיני ודיבר עמהם פנים בפנים וכרת עמהם ברית ונתן להם תורתו הקדושה. וכאשר יתדבק האדם בה בטוח הוא שינצח המלחמה החזקה הנ"ל ויהיה צרור בצרור החיים את ד' אלהיו לנצח ויקבל שכרו ברוב עונג ושמחה. ובשביל שהזמן קצר שהלא צבא לאנוש עלי ארץ, ימי שנותינו שבעים שנה וגו', ומה יוכל להרוויח בזמן קצר שהוא עולם העשיה ריוח שיהיה לו לעולם שכולו ארוך, לכן הזהיר לנו שעל כל פנים לא נשב בטל. והזהירה התורה ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך וגו' ולא נתנה לו זמן להיות יושב בטל. וידוע הוא שבכל תיבה ותיבה שאדם לומד הוא מקיים מצות עשה שבתורה וכל העושה מצווה אחת קונה לו פרקליט אחד ולפ"ז במעת לעת אחד יוכל לקיים כמה אלפים מצות עשה. ואם ילמוד בתמידות קנה לו אלפי אלפים מלאכי השרת מלימוד של שנה אחת, ולך מנה את כל ימי חייו כשילמוד אין לשער ואין לערך גודל מספרם. וע"ז אמר הכתוב במשלי "הון יוסיף רעים רבים" ופירש הגר"א במשלי שהוא קאי על הונה של תורה וקנה לו רעים רבים דהיינו מלאכים שנבראו מכל תיבה ותיבה מלימוד תורתו עיי"ש. ועתה מתורץ הפליאה הנ"ל בעניין ירידת האדם לעוה"ז שהייתה מוכרחת כדי שתהנה לנצח מיגיע כפה[1] ולהיות נעם לה קיבול השכר לנצח ולא היה אפשר בלתי ירידתה בעוה"ז שבכאן הוא מקום המלחמה החזקה ומקום הנצוח והשביל זה צווהו השי"ת שלא ישקוט ולא ינוח בפה מד"ת הן בשבתו בביתו ואפילו בלכתו הדרך כי בפה הוא מקום האדם מקום המציאות של אבנים יקרות שמצויות בכל עבר ופינה ורק שלא יתעצל ללקטם. ומפני שטבע האדם במה שהוא מורגל בו אינו מתבונן על גודל מחיצותם וכן הוא בעניין הזה שהרבה מבני האדם באשר שתורה ומצות בעוה"ז הפקר לכל שיכול ליקח אותה בלא כסף ובלא מחיר על כן אינו מתבונן על גודל חשיבותם והוא בדמיון לאנשי המדינה שהיה מצוי אבני חפץ בגבולם ורואין את אבני החפץ מושלכים ברחוב אין חוששים לקחתם מפני רוב הרגלם בם. אבל כל זה הוא רק לאנשים קטני השכל. אבל מי שהוא נלבב ונפשו נקיה מחלאת העוה"ז יתבונן ערך אבני החפץ האלה ושעיקר ביאתו לעולם בשבילם וכי לא לעולם חוסן ורק היום בידו הוא בימי חייו ואינו מבלה אף שעה אחת לריק הולך וקובץ תמיד אבנים טובות ומרגליות שאין ערך לשווים ובכל כחו יעמול ללקטם בצקלונו. והוא כמו שאמר שלמה המלך ע"ה יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה, ואמרו חז"ל שכוונתו שכל חפצים שנמצא בעולם היינו האבנים טובות ומרגליות לא ישוו לדבר אחד מן התורה. וידוע לכל ששלמה המלך ע"ה היה המבין הגדול על התורה ככתוב ויחכם מכל האדם וגם מבין גדול על אבנים טובות כמו שכתוב כנסתי לי כסף וזהב וסגולת מלכים וגו' והוא אומר שדבר אחד מדברי תורה שקול יותר מכל אבנים טובות ומרגליות שבעולם. וכעין זה אמר דוד המלך ע"ה הנחמדים מזהב ומפז רב. ואיך לא יתלהב לב האדם לראות[2] ללקט פנינים יקרים האלו והלא אין צריך לטרוח לסכן עצמו לירד לתוך הים אולי ימצא שם איזה אבן טובה, כי אם מצוי לו בכל עת ובכל זמן ורק שימסור פיו ולבו לדבר הזה. וכמו שאמר הכתוב כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו. ולתכלית זה צריך האדם לקבוע לו איזה מקום בביתו בכל עת שהוא פנוי מעסקיו יפנה תיכף לשם וימצא שם את שאהבה נפשו ואז אשרי וטוב לו בזה ובבא:

[1] ובזה יתפרש היטב המאמר יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז מכל חיי העוה"ב דאף דחיי העוה"ב עדן שלה נשגב מאד, כמו שאמרו שם גופא יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי עוה"ז, אבל התשובה ומעשים טובים הלא גורמים לו שינעם לו העדן ההוא שיגיע לו העדן בשכר עמלו. ולכן יקר הוא באין תכלית כל שעה של תשובה ומעשים טובים של ידה ינעם לו העוה"ב:

[2] הערה: והנה ידוע אם אחד ימצא בדרך כיס מלא מאבנים טובות (בורליאנטן) וימהר לבוא לביתו החדרה לספור אותם וכפתחו יאירו את ביתו מגודל אורם, אין יכולת בידו לשער את גודל התשוקה והחפץ והאהבה שיש לו להאבנים טובות האלה עבור שידע שהם הם יאירו לו ימי חייו ובהם יבלה שנותיו בנעימים. וכן ככה ממש כאשר יתבונן האדם על כח הדבור שנטע ד' ויעדן נפשו לנצח כמה יש לו לשמוח ולאהוב כלי יקר ההוא ולהודות תמיד לד' על זה שנטע בו כח הנורא הזה שבו יכול לקנות פנינים ואבנים טובות למאות ואלפים שיאירו לפניו לעוה"ב ולאכול גם מפריה בעוה"ז. וכמאמר הכתוב מות וחיים ביד הלשון ואוהביה יאכל פריה. היינו באוהב לשונו לדבר בו בדברי תורה שהוא מקור החיים יאכל גם פריו בעוה"ז מלבד הקרן השמור לו לעוה"ב כדאיתא בפאה. ועוד הורה לנו בזה שאומר ואוהביה דהוא כמו אחד שנולד לו בן לעת זקנתו ומרוב אהבתו אותו הוא משגיח עליו בעינא פקיחא להוסיף תמיד כחותיו וכן לשומרו שמירה יתירה בכל מקום שהולך שלא יוזק באחד מאיבריו ובפרט אם רואה לבנו שרוצה לילך לאיזה מקום סכנה הוא עושה בכל השתדלות לנצור אותו שלא ילך לשם, כן צריך האדם להתבונן על כח הדבור שנטע ד' בלשונו להוסיף תמיד כח ועוז לנפשו על ידו וכן לשמור אותה שמירה יתירה שלא יתגאל ויטנף על ידי דיבורים אסורים שיוכל על ידי זה להביא לפעמים ח"ו מיתה לנפשו. וזהו שנאמר מות וחיים ביד הלשון. ועיין לקמן בפרקים הבאים מה שנכתב בזה. והנה האיש האוהב דיבורו ושומרו באופן זה שכתבנו הוא כלי יקר מאד ושקול כזהב ורב פנינים, וכמו שכתוב (משלי כ) יש זהב ורב פנינים וכלי יקר שפתי דעת: