דבר בעתו מה טוב מרחשוון
תשנ"ד
גרסינן בפרק חלק (סנהדרין קא.)[1] תנו רבנן: הקורא פסוק של שיר השירים
ועושה אותו כמין זמר, והקורא פסוק בבית משתאות בלא זמנו - מביא רעה לעולם. מפני שהתורה
חוגרת שק, ועומדת לפני הקדוש ברוך הוא, ואומרת לפניו: רבונו של עולם! עשאוני בניך ככנור
שמנגנין בו לצים. אמר לה: בתי, בשעה שאוכלין ושותין במה יתעסקו? - אמרה לפניו: רבונו
של עולם, אם בעלי מקרא הן - יעסקו בתורה ובנביאים ובכתובים, אם בעלי משנה הן - יעסקו
במשנה בהלכות ובהגדות, ואם בעלי תלמוד הן - יעסקו בהלכות פסח בפסח, בהלכות עצרת בעצרת,
בהלכות חג בחג. העיד רבי שמעון בן אלעזר משום רבי שמעון בן אלעזר משום רבי שמעון
בן חנניא: כל הקורא פסוק בזמנו מביא טובה לעולם, שנאמר "ודבר בעתו מה טוב[2]". ע"כ.
ומביא ה"מעדני יום טוב"
(בתחילת פרק חמישי דברכות) דפרשו תלמידי רבנו יונה ראש הפסוק הוא "שמחה לאיש
במענה פיו". ופירושו שטועים אנשים הרואים דברים טובים "ומתוך שרואה אותם
נאותים איננו מבקש עת ראוי שיצא מפיו כל דבר ודבר על אופניו ואומר אותם לפעמים בלא
עתם ואין מעלתם ניכרת... אלא לבקש עת לכל דבר ודבר כי הדיבור האמור בעתו כמה הוא
טוב, מפני שבני אדם מכירים ומרגישים במעלתו. וכמו כן אע"פ שקריאת הפסוקים
טובה לעולם בכל זמן, כשקורא כל פסוק ופסוק בזמנו הוא יותר טוב מפני שמועילים בני
אדם באותה קריאה כיון שהיא בשעת הצורך ונמצא מביא טובה לעולם".
והיינו יש להסביר את הפסוק כך
שאע"פ ששמחה לאיש במענה פיו, בכל זאת, אל ימהר לומר את דבריו שלא בעתם כי
לדבר בעתו יש פעולה מיוחדת מצד שהשומעים מסוגלים לקבלו.
ונראה לענ"ד שאפשר לומר ג"כ
שעל מנת שיתקבלו הדברים הנאותים ויפעלו את פעולתם יש צורך בשני תנאים. קודם כל על
הדברים להאמר מתוך "שמחה לאיש במענה פיו", ומעבר לכך יש צורך בעיתוי
נכון כי "דבר בעתו מה טוב".
ולכן התורה אומרת לקב"ה
ש"בשעה" שישראל "אוכלין ושותין[3]" ושמחים עליהם לעסוק בה
בדרך של לימוד רציני, כל אחד לפי מעלתו ויכולתו. ואם הוא בר הכי ויעסוק בהלכות
המתאימות לתקופה בו הוא נמצא, תגדל השפעתו ויביא טובה לעולם.
וכן אומר הרב זצ"ל בעין-אי"ה
(ברכות פ"א, קנ"ז): לפעול על הזולת צריך שתהיה הנפש במעמד עז וחדוה, אז
בחדות ד' אשר עליו יוכל להמשיך ג"כ את זולתו לדרך אורה. אבל בעת נפשו מתמוגגת
מעוצב, אם כי גם מהעוצב תצאנה תוצאות תולדות טובות לנפשו, אבל נמנע, וגם אינו
נכון, שישתדל מכח העוצב לפעול על זולתו ולהרחיב אותו, כי בהתפשטו על זולתו אי אפשר
לו להביא טובה. על כן בעת גבור העוצב... רק התכנסות הכוחות יפות אז. אז יבוא
למטרתו, עד עת יאיר ד' לו ויגיה חושכו, בשובו בתשובה שלימה מאהבה, וייסר רבים בדרך
אורה וחדווה, כי "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה". עכ"ד.
אם נבוא כאשר נקום מן הספר לבקש באשר למדנו שמא יש דבר נוכל לקיימו, נמצא כי עכשיו יותר מתמיד הגיע עת לעמוד על עניינה של ארץ ישראל ועל סוד הקשר בין ארץ הקודש ועם הקודש. "למען ציון לא אחשה, ולמען ירושלים לא אשקוט...". עלינו להשקיע מאמצים רבים בקניית הדעות האמיתיות והמידות הנכונות מתוך אוצר התורה והאמונה, ללמוד את דרכי ההתבטאות הנאותים בכתב ובע"פ, ולאמר את דברנו בתוך חלל הישיבה ובכל אתר ואתר ואף כש"אוכלים ושותים". ובע"ה, אם נעשה את תפקדנו מתוך חדוות ד', נעסוק בתורה כפי מדרגתנו ובכל הזדמנות מתאימה נאמר דבר בעתו – נזכה להביא טובה לעולם.
[1] וכן מופיע בדומה במקורות רבים נוספים (
עי' http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1421985 )
[2] משלי ט"ו, כג
[3] ומסכת כלה פרק א הלכה ד, וכן במסכת
כלה רבתי פרק א הלכה ו, וכן ברי"ף (מסכת סנהדרין דף כ עמוד א) ובמחזור ויטרי סימן
תקכח, הגרסה היא "
בשעה שהן שמחים",
וברא"ש (ברכות פרק ה סימן
א, וכן בסנהדרין פרק יא סימן ג), וכן בילקוט שמעוני משלי רמז תתקנג ד"ה איש חמה
יגרה, הגרסה היא " בזמן שאוכלים ושותים ושמחים"