היה זה מספר ימים לפני ראש השנה התשע"ח ואנו, בני השיעור שלי בישיבת 'משאת המלך' באלעד וכל צוות רבני הישיבה, ממתינים בהתרגשות גדולה במדרגות העולות לבית מרן שר התורה הגר"ח קניבסקי זצ"ל, כדי להיבחן על תחילת 'בבא קמא' ולהתברך לקראת השנה החדשה, שנת התשע"ט.
במהלך ההמתנה על מפתן הבית, נפגשנו עם יהודי הדור פנים, הרה"ג רבי אברהם סופר שליט"א שמו, והוא סיפר לי ולתלמידי את הסיפור האמיתי והמפעים הבא: "צעיר למשפחה אמריקאית מתבוללת, הסתבך חמורות בסחר בחומרים מסוכנים והתביעה בארה"ב ביקשה לגזור עליו 25 שנות מאסר. הוא שכר את אחד מעורכי הדין הגדולים ביותר בארה"ב, אך גם עורך הדין הסביר לו שהוא ייאלץ לשבת בכלא לפחות עשר- עשרים שנה. הצעיר הסתובב כהלום רעם, סהרורי, כואב ודואב. פגש אותו יהודי חרדי, הקשיב לסיפורו העגום ולקחו לאחד מגדולי הדור. הגאון הקדוש והישיש חיזק את הצעיר באמונה ובטחון בהקב"ה, הסביר לו שיש בורא עולם ושה' יתברך הוא כל יכול, רק צריך להאמין, להתחזק בשמירת תורה ומצוות, להתפלל ולבקש. הצעיר התחזק בתורה, אמונה ובטחון והמתין בצער נורא ליום המשפט.
ביום המשפט הגיעו אנשי התביעה, הנאשם ובני משפחתו, אך עורך הדין לא הגיע. הנאשם התקשר בבהלה לעורך דינו, אותו שכר בסכום אסטרונומי, והלה הסביר לו שהוא הגיע בטעות לצד השני של אמריקה ואין באפשרותו לטוס לקצה השני של היבשת. "גם אם אסע בחללית, לא אספיק להגיע", הסביר העו"ד והבטיח לשלוח במהירות מחליף, עו"ד מתלמד.
חצי שעה חלפה ולאולם נכנס עו"ד צעיר. "זאת הפעם הראשונה שלי בבית המשפט", פלט בחופזה לנאשם ההמום, "כשהתובע יתחיל לדבר, אני אקרא את ראשי הפרקים של התיק, כדי שאדע על מה הדיון בכלל"...
הנאשם הבין שכלתה אליו הרעה. לשלוח עו"ד מתלמד, המופיע פעם ראשונה בבית המשפט, בתיק פלילי כה חמור?? מדובר באסון מוחלט!!
התובע סיים לדבר והעו"ד הצעיר נעמד ובביטחון עצמי מופרז החל לדבר ולדבר. השופט ליגלג עליו, סתר את דבריו, ובין שניהם התפתח קרב מילולי בן שעה תמימה. בסיום הדיון ההזוי הכריז השופט: "אני משחרר את הנאשם מחוסר הוכחות ברורות"...
הנאשם התעלף. כשהתעורר מעלפונו, לא מבין מה התרחש מול עיניו, הסביר לו עורך הדין בשקט: "השופט הוא אחד החברים הטובים ביותר של אבא שלי. אבא שלי הבהיר לו, רבע שעה לפני המשפט, שזאת הפעם הראשונה שאני מגיע לבית המשפט עם תיק משלי. השופט הבין את הרמז וזאת התוצאה. אתה חופשי"...
"זהו סיפור אמיתי", סח רבי אברהם סופר שליט"א, "אך הלקח שלו ברור. כאשר השופט הוא אבא שלך, בכבודו ובעצמו, הוא יעשה את הכל כדי שתזכה בדין"...
&&&&
ויש המשך למסר הפשוט והנוקב הזה.
מספר דקות לאחר מכן, נכנסנו למרן הגר"ח זצ"ל. לאחר שמרן זצ"ל בחן את התלמידים, שאלתיו מספר שאלות ומרן זצ"ל השיב עליהם בניחותא.
בהמשך הצבעתי בפני מרן זצ"ל על שינוי הקיים, לכאורה, בין פיוטי הסליחות של בני עדות המזרח, לפיוטי הסליחות של בני אשכנז. "בעוד שהספרדים רק מבקשים סליחה על העוונות והאשמה שלנו, הרי שחלק מפיוטי הסליחות שלנו, האשכנזים, מלאי טענה ודרישה להקב"ה, על שגזר עלינו גזירות רעות ושעם ישראל שבוי ונבזה בין העמים", אמרתי למרן זצ"ל, בהציגי מספר קטעי סליחות בסגנון זה. (כמו, למשל, "איה כל נפלאותיך הגדולות והנוראות"... (סליחה יב, ליטא). "איה קנאתך ועצת עמידתך? בת בררת לבית חמדתך, בעלוה אדונים" (סליחה ח). "איה קנאתך וגבורותיך בעשותך נוראות לזרע כרותי בריתך?!" (סליחה יח), ועוד ועוד). מה ההסבר להנהגה שכזו, שאנו באים, כביכול, להקב"ה בטרוניה, בשעה שאנו אמורים לבוא ולהתחנן, לבקש סליחה ומחילה?
מרן זצ"ל הגיב ואמר: "הרי הקב"ה בעצמו רוצה שנבוא אליו בטענות"...
שאלו נכדו חביבו, רבי יעקב ישראל קניבסקי שליט"א, מהו המקור לכך, ומרן זצ"ל פתח מסכת ברכות והצביע על דברי הגמרא שם (לא, ב- לב, א).
וכך נאמר שם בגמרא: "חנה הטיחה דברים כלפי מעלה, שנאמר: ותתפלל על ה' - מלמד, שהטיחה דברים כלפי מעלה... אליהו הטיח דברים כלפי מעלה, שנאמר: ואתה הסבת את לבם אחרנית. אמר רבי שמואל בר רבי יצחק: מנין שחזר הקב"ה והודה לו לאליהו? דכתיב: ואשר הרעתי... משה הטיח דברים כלפי מעלה, שנאמר: ויתפלל משה אל ה'... כך אמר משה לפני הקב"ה: רבונו של עולם, בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די - הוא גרם שעשו את העגל"...
--- "הקב"ה רוצה שנטען כלפיו, כדי שהוא עצמו יוכל לזכות אותנו בדין!!", אמר רבינו ר' חיים זצ"ל
&&&&
רבנו רבי יצחק ערמאה זי"ע, בעל 'העקידה', מסביר שכשאדם אמור לשפוט את עצמו, הוא אינו מביא את עצמו במשפט הצדק ואינו גוזר על עצמו עונשים, בגלל שחטא.
כשם שלא שייך שאדם יעניש את עצמו על מעשיו הרעים ויתגמל את עצמו על מעשיו הטובים, כדי להוציא בו עצמו את הצדק לאור, כך אין לבן דין ומשפט עם אביו, ובפרט בבניו הקטנים. שום אדם נורמלי לא יכרות לעצמו יד, רק בגלל שידו הזיקה למישהו אחר, כדי להוציא את הצדק לאור. האדם לא שופט את בניו, שהם עצמו ובשרו, חלק ממנו, וגם לא את עבדיו, שהם מקנת כספו וכבעלי החיים שברשותו.
ברור שאבא עושה צדק עם בניו ועבדיו. אך מסלול עשיית הצדק של אב עם בניו והאדון עם עבדיו, הוא מסלול שונה לחלוטין. מסלול של עשיית צדק שיש בו רחמים מרובים ואהבה עצומה. אם נשוב לאבינו, שופט כל הארץ, נזכה לכתיבה וחתימה טובה!!
ר' מוישה התעורר משנת ה'שינה בשבת תענוג' שלו וחשב לעצמו: "ראש השנה בפתח. השנה אנו מאד רוצים שרבקהל'ה תתחתן השנה עם בחור מיוחד. אנחנו רוצים לעבור השנה דירה ואני מחכה לתשובת על ההצעה הגשתי ל... אני חייב ראש השנה טוב, עם הרבה זכויות. ואני שוכב כאן במיטה בשלש בצהרים ולא קופץ מיד בזריזות ללמוד תורה?!".
מיד הוא הבין את טעותו. "יש לי הרגשה מוטעית שמה שהיה הוא שיהיה. הכל יש לנו, חוץ משידוך לרבקהל'ה, דירה אחרת ותשובה חיובית להצעה שהגשתי. אך זה לא נכון. בראש השנה פותחים הכל מחדש. הקב"ה בורא את העולם בבריאה חדשה, כפי שאמרו חז"ל והסבירו הקדמונים. הכל בא במשפט, מההתחלה. כל מה שיש לנו, מגיע מחדש, במשפט מדוקדק".
אבל, וכאן מגיע ה'אבל הגדול'. שונה הוא משפט רגיל ממשפט של בנים.
כשם שלא שייך שאדם יעניש את עצמו על מעשיו הרעים ויתגמל את עצמו על מעשיו הטובים, כדי להוציא בו עצמו את הצדק לאור, כך אין לבן דין ומשפט עם אביו, ובפרט בבניו הקטנים. שום אדם נורמלי לא יכרות לעצמו יד רק בגלל שידו הזיקה למישהו אחר, כדי להוציא את הצדק לאור. כך האדם לא שופט את בניו, שהם עצמו ובשרו, חלק ממנו, וגם לא את עבדיו, שהם מקנת כספו וכבעלי החיים שברשותו.
ה'עקידה' מבהיר שברור שאבא עושה צדק עם בניו או אם עבדיו. אך מסלול עשיית הצדק של אב עם בניו והאדון עם עבדיו, הוא מסלול שונה לחלוטין. מסלול של עשיית צדק שיש בו רחמים מרובים.
ה'מאור ושמש' כותב בפרשתנו: "שמעתי מאדמו"ר הרה"ק הרב יעקב יצחק מלובלין זצוק"ל שפירש שרומז על ישראל שעוברין לפניו יתברך כבני אדונים, אחרי שהם בניו יתברך, ו'מרון' לשון מרות ואדנות".
נכון, בראש השנה השי"ת דן אותנו על כל מעשינו, אבל זה לא מתוך עונש או חובת משפט, התרעה או נקמה, אלא כ'בני אדונים'. הרי בן של מלך שנפל וחטא נגד אביו, אביו יעשה הכל שבעולם כדי להחזירו אליו, אם זה בדרך הנוחה והטובה, או בדרך ההפוכה והכואבת, אך שתי הדרכים נובעות משורש אחד - מהבנה ש"יהודי הוא בן של מלך", ומציאותו היא גילוי כבודו יתברך. כאשר הוא עשה מעשים שלא מתאימים לבן של מלך ואינם מגלים כראוי את כבוד המלוכה, צריך לעזור לו ולהחזירו למוטב.
לפעמים צריך להוסיף לבן המלך כוחות מתוקים ושפע של בריאות, רוחב לב ונחת, ריבוי פרנסה וחיים שקטים, כדי שימליך טוב יותר את בוראו, ולפעמים צריך לזעזע אותו או להעבירו במסלול כואב ולא נעים. אך המטרה היא אחת, שנתקרב יותר, שנמליך טוב יותר את אבינו מלכנו עלינו.
על המילים המרטיטות שב'ונתנה תוקף' "כבקרת רועה עדרו", מסביר מרן רשכבה"ג שר התורה הגר"ח קניבסקי שליט"א כך: " פשוט שאין זה סתם משל גרידא, אלא שזהו מטכסיסי המלכות להיות 'רועה' לעדתו, עי' רמב"ם (סופ"ב מהל' מלכים) שכתב 'ויסבול טרחם ומשאם וכו', רועה קראו הכתוב - 'לרעות ביעקב עמו', ודרכו של רועה מפורש בקבלה, כרועה עדרו ירעה בזרועו יקבץ טלאים".
גם בתוככי הפיוט המתאר באופן ברור ומוחשי יותר מכל את דין ראש השנה, אנו למדים על הרועה האוהב, הדואג והמתמסר, לכל אחד מהטלאים שלו, אנחנו, עמו וצאן מרעיתו.
וכך אנו אומרים בתפילות ראש השנה: "הַיּוֹם הֲרַת עוֹלָם"- יום המחייב משפט, "הַיּוֹם יַעֲמִיד בַּמִּשְׁפָּט כָּל יְצוּרֵי עוֹלָמִים". אך אנו מבקשים מסלול אחר של משפט וצדק, מסלול של "אִם כְּבָנִים אִם כַּעֲבָדִים, אִם כְּבָנִים רַחֲמֵנוּ כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים, וְאִם כַּעֲבָדִים עֵינֵינוּ לְךָ תְלוּיוֹת עַד שֶׁתְּחָנֵּנוּ וְתוֹצִיא כָאוֹר מִשְׁפָּטֵנוּ", אדוני העבדים חוננים את עבדיהם כיון שעבדיו הם שלו עצמו, מקנת כספו, ולכן רוצה הוא שיחיו. ובפרט כאשר מדובר בבנים קטנים, הכרוכים אחר אביהם, שנחשבים הם כחלק בלתי נפרד מאביהם, ועם ישראל נחשב כבנו הקטן והחביב של הקב"ה, כפי הנאמר בפסוקים "כי נער ישראל ואוהבהו" ו"מי יקום יעקב כי קטון הוא".
אנו אומרים בסיום סדר הסליחות "בְּרָא כַּד חָטֵי אֲבוּהִי לַקְיֵהּ. אֲבוּהִי דְחָיֵס אַסֵי לִכְאֵבֵהּ. עַבְדָּא דְמָרִיד נָפִיק בְּקוֹלָר. מָרֵהּ תָּאִיב וְתָבַר קוֹלָרֵהּ". כי אבא המכה את בנו כדי לחנכו וליישר את דרכיו, מרפא בעצמו את מכת בנו מתוך רחמנותו ואהבתו הגדולה אליו, והאדון התולה קולר בצוואר עבדו הסורר, מתיר את הקולר מצד טובו אל עבדו, ולא מפני שהם, האב והאדון, מחויבים לעשות כך על פי הדין.
נכון, אנו נעמוד במשפט. אך השופט בעצמו מעדכן אותנו עוד לפני המשפט איך נצליח לעבור אותו בשלום, ועוד לקבל שפע של ברכה וסייעתא דשמיא, שפע של כוחות לעבודת ה', בבריאות, בנחת יהודית, בבני חיי ומזוני רויחא.
השופט בעצמו לא רק מציע לנו הצעה נחמדה וידידותית כיצד להינצל מהמשפט, אלא ממש מכריח אותנו בצו אלוקי, בחיוב גמור, לתקוע בשופר, כדי להינצל מהמשפט. שלוחי השופט עצמו, אנשי כנסת הגדולה, תיקנו לנו סדר תפילות מיוחד של 'מלכויות זכרונות ושופרות', המצילים ממידת הדין.
לפני 28 שנה, כשהייתי נער צעיר, שאלתי במכתב את מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א מה הביאור בכך שאנו לא תוקעים בשופר בערב ראש השנה כדי לערבב את השטן שיחשוב שכבר עבר יום הדין (כמובא במנהגים ובמג"א תקפ"א). הרי השטן הוא מלאך. וכי אינו יודע את התאריך בלוח השנה?
השיב לי מרן שליט"א במכתב: "הלא הקב"ה קבע כן"!!!
השופט בעצמו, מלך העולם, מכניע את מלאכי מרום שהוא יצר בעצמו, מבלבל אותם על ידי התקיעות ומוציא אותנו לטובה, רק אם נעשה מה שצריך, אם נקבל את מלכותו באמת, אם נהיה כנים ואמיתיים ונשוב אליו יתברך.
וזה עדיין לא נגמר. אנו מקבלים מהשופט עצמו שפע של עצות מעולות להינצל ממשפט קשה ולזכות לשפע בל יתואר. לערוך 'סימנים' מיוחדים בראש השנה ולבקש באכילתם, כמובא בגמרא. לומר 'אמן יהא שמיה רבא' בכל כוחנו וכוונתנו, להעביר על מידותינו וכך יעבירו את כל פשעינו, לשוב בתשובה ובעיקר לקבל עול מלכות שמים, שזאת היא עיקר עבודת היום.
ולהינצל!! ולזכות לשנה טובה ומתוקה!!!
&&&&
יש לנו עוד כמה ימים לשפר עמדות ולהציג טיעונים. אם כל ברכה בכוונה, קטע מהתפילה בהשתוקקות, עמוד גמרא וחיוך מרנין ומחמאה לשני, היה שווה לאין ערוך בדורות הקדומים, הרי שבדור שלנו, בפרט בשנה שכל כולה מתח וחרדה מסביב, בידודים וחולים ו'נפש מבהלה', על אחת כמה וכמה.
אם בדורות הראשונים היו מחשיבים כל לומד תורה כנסיך הכתר, הרי שבדור השפל והרדוד הזה, כשהיצר הרע מפרסם את עצמו בלי בושה בכל ראש חוצות, כל מי שלומד תורה- נחשב בשמים פי אלף אלפי אלפים.
אז מה עוד נותר לנו? עוד קצת להתאמץ, עוד דף גמרא, עוד קצת מוסר, עוד קצת דקדוק הלכה, עוד קצת שמירת הדיבור וחיזוק המעשים. עוד שימת לב לסובבים ולמי שיכול להיעזר בנו.
(בחודש תשרי ייצא בס"ד לאור עולם ספרו של הגרש"ב גנוט, 'מחשבה בפרשה', על סדר פסוקי חומש בראשית, ובו לקחי מוסר ותבונה, סיפורי מופת, עובדות מגדולי ישראל, הגיונות מחשבה ופניני תורה והלכה, בצירוף הליכות והנהגות ממרן הגר"ח קניבסקי שליט"א. הפצה ראשית: יפה נוף).
הספר כעת מודפס ויימכר בחנויות יפה נוף בכל רחבי הארץ לקראת שבת בראשית.
לרגל ח"י אלול, יום הולדת שני המאורות הגדולים הבעש"ט ואדה"ז:
כשפרצה מלחמת נפוליאון, בסוף שנת תקע"ב, היתה כידוע מחלוקת בין גדולי ישראל תלמידי המגיד, בעד מי יש לצדד (להתפלל לנצחונו וכו') לטובת בני ישראל:
חלק מהאדמו"רים טענו – שנפוליאון צריך לנצח, כי אז יהיה שלטון דמוקרטי ובנ"י ישתחררו מהשלטון הרוסי המעיק. וחלקם טענו – ואדמו"ר הזקן בראשם – שיש להשתדל לנצחונו של הצאר אלכסנדר, כי אמנם תחת נפוליאון יוקל לבנ"י מבחינה גשמית, אבל מבחינה רוחנית תרבה רוח הכפירה וההפקרות. ואכן רבנו הזקן פעל נגד נפוליאון, ואף שלח כמה מהחסידים לתוככי מפקדות הצבא הצרפתי שירגלו לטובת הצבא הרוסי.
כשהגיע ראש השנה תקע"ג, בעיצומה של המלחמה, ידעו כולם שאז תיפול ההכרעה לכאן או לכאן, מכיון שזהו הזמן ש"על המדינות בו יאמר כו'", ובר"ה גופא – ע"י תקיעת שופר. ולכן השתדלו האדמו"רים משני ה'צדדים' לפעול בעת תקיעת שופר לנצחונו של נפוליאון או אלכסנדר.
ומסופר, שאחד מגדולי האדמו"רים* שהיה בעד נצחון נפוליאון, הזדרז בבוקר ר"ה והתפלל בשעה מוקדמת ביותר וזירז את החזן, כדי שיוכל להגיע ראשון לתקיעת שופר ולפעול את הנצחון כרצונו.
כשהגיע לתקיעת שופר – הניח את השופר ואמר "איי, דער ליטוואק האָט שוין אויסגעכאַפט" [=ה"ליטאי"כבר חטף והקדים אותנו...] (אדה"ז כונה 'הליטאי' בפי תלמידי המגיד, ע"ש מוצאו מליטא).
מה אכן עשה אדמו"ר הזקן? השכים וירד לטבול במקווה יחד עם בנו והחסידים שהיו עמו, ומיד התחיל "למנצח" ותקע בשופר לפני התפילה!
ואכן, למרות נצחונו בתחילת המלחמה, תוך מספר חודשים נחל נפוליאון תבוסה מוחצת והקרב הוכרע לטובת הצד הרוסי.
(ע"פ תו"מ התוועדויות ה'תשד"מ ח"א עמ' 307-8 ועוד – ראה בהערה)
*) הנוסח הרווח של הסיפור שהיה זה הרה"ק רבי שלמה מקרלין, אבל הרבי שלל סברא זו (באג"ק חט"ו עמ' תנ) מכיון שע"פ ספרי דברי הימים נהרג ר"ש מקרלין על קדה"ש הרבה שנים לפני מלחמה זו (בכ"ב תמוז תקנ"ב, ומאורע דידן היה בשנת תקע"ג). ומסיים – וי"א שהבר פלוגתי' הי' המגיד מקוזניץ (וראה גם סה"ש תרצ"א ע' 174 ואילך, ובהערות שם, רשימות היומן ע' קעו וש"נ).
~~~
ללמוד מדרך הבעש"ט
אחד החידושים בהנהגת הבעש"ט היתה נסיעתו ממקום למקום להפיץ אלקות:
בעבר היתה דרכם של גדולי ישראל שהם ישבו במקומם, ויהודים היו באים אליהם לשאול בענייני תורה ולקבל הדרכה בעבודת ה'.
(היו אמנם גדולי ישראל שערכו 'גלות' ונדדו ממקום למקום, אבל הם נהגו בנסיעות אלה להעלים ולהסתיר את זהותם, ובמצב זה לא היו יכולים לפעול לתיקון מעמדם ומצבם של בנ"י הנמצאים שם)
ועם התגלות דרך החסידות נעשה חידוש כללי בהנהגת גדולי ישראל – להביא את אור התורה לכל מקומות מושבי בנ"י: הבעש"ט היה מרבה בנסיעה מעיר לעיר, מכפר לכפר ואפילו ממושב למושב.
ולאחריו גם אדמו"ר הזקן – נוסף על נסיעות שנסע בעצמו היה שולח את תלמידיו, בתור שד"רים ומשפיעים, שיסעו במקומו – "שלוחו של אדם כמותו".
ובנסיעות אלה הגיעו בגלוי והביאו את אור התורה שלהם לכל מקום, מבלי להמתין שיהודים אלה יבואו אליהם לדרוש אצלם.
והחילוק הוא: שכאשר יהודי בא לדרוש – הרי הוא כבר בדרגה כלשהי, שהוא גולה למקום תורה ע"מ שיורוהו איך למלא את מה שחסר לו, אבל הבעש"ט וממשיכי דרכו, מצד אהבת ישראל שלהם – הגיעו (בעצמם או ע"י שלוחיהם) לכל מקום, והביאו עמם את ה"מאור" גם ליהודים כאלה שאינם יודעים שחסר להם משהו.
ולא עוד, אלא בכל מקום בואם גילו ופעלו באופן כזה – שהעמידו מתוכם יהודים כאלה שראויים להיות (לא רק מושפעים, אלא) גם משפיעים, "טופח על מנת להטפיח", וגילו אצלם את "כח המשפיע", כך שהם עצמם נעשו אלה שמפיצים את אור התורה בכל הסביבה כולה.
ואופן פעולתם – שעסקו לא רק עם מבוגרים, אלא גם עם ילדים קטנים, מתחיל מהבעש"ט, שבתחילת דרכו היה "באַהעלפער" [=עוזר למלמד] ולימד ילדים דברים פשוטים – אלא שעניינים פשוטים אלה הם עיקרי האמונה – אל"ף בי"ת, שמע ישראל, מודה אני, אמן יש"ר וכו'.
וע"פ זה מובן הטעם לגודל ההשתדלות של הרבי [=אדמו"ר הריי"צ] בחינוך תינוקות של בית רבן, לאו דווקא אלה ששייכים ללימוד חומש או גמרא, אלא גם בנוגע לאלה שאפילו ללימוד אל"ף בי"ת אינם שייכים עדיין – תבע שכל אחד ואחד יתעסק עמהם כ"באַהעלפער" ויבאר להם ענייני יהדות בשפת המדינה, שכן, אם לבעש"ט היה מתאים להתעסק בכך, יכולים לשער גודל מעלתה של עבודה זו ומה אפשר לפעול על ידה!
ובעמדנו ביום ח"י אלול, יום הולדת הבעש"ט – צריכים לידע ולזכור שהבעש"ט פתח וסלל והראה את הדרך ונתן כחות לכאו"א מאתנו, להיות בעצמו "באַהעלפער" ולחזר בעצמו אחר אנשים פשוטים הנמצאים בסביבתו, ולדבר עמהם עניינים פשוטים, ולהאיר על ידי זה את נפשם האלקית.
וכיון שכן מוטל חוב קדוש על כל אחד ואחד לפעול על כל בנ"י הנמצאים בסביבתו – להדליק את ה"נר ה' נשמת אדם" שלהם, או להגדיל את האש הקטנה ש'לוחשת' אצלם עד שתהיה מדורה גדולה.
ולא לעשות חשבונות אם ההתעסקות בזה היא לפי כבודו או שלא לפי כבודו, ולא להתפעל מזה שלפעמים יצטרך להדליק את ה"נר ה'" ע"י לימוד "קמץ א' אָ", ע"י אמירת "שמע ישראל", או אפילו ע"י תרגום "שמע ישראל" לאנגלית...
ועי"ז פועלים "קומי אורי כי בא אורך" – ע"י משיח צדקנו, במהרה בימינו אמן.
שבת שלום וכתיבה וחתימה טובה!
מבוסס על:שיחת ח"י אלול ה'תשי"א – לפני שבעים שנה – סעיף א-ו (נד' בתו"מ חלק ג עמ' 301 ואילך).
--
צעירי חב"ד – סניף מרום כנען
בהנהלת הרב חיים ודבורה זילבר
שיעורים לנשים | מדרשיית נוער | מועדון לילדים | שיעור לעולים | ביקורי בית | מסיבות בחגים | דוכן תפילין ונרות שבת | התוועדויות | סדנאות מגוונות | תהילים לבנות | בדיקת תפילין ומזוזות | מכתבי יום הולדת | קייטנת גן ישראל | שיעור רמב"ם | הפצת חומר לשבת וחגים | מסיבות ראש חודש| ועוד
אנו נכנסים עתה לחודש אלול, חודש התשובה. יש חקירה האם מצוות התשובה היא חידוש דווקא בבני ישראל או שגם לבני נח מועילה התשובה. ובמנחת חינוך (מצוה שסד בסופה) מביא דעה בשם הספרי, שתשובה אינה מועילה בבני נח ומסיים "ועל תשובת נינוה תירצו ואכ"מ".
כלומר, שיש כאן קושיא: שהרי מצינו בספר יונה שאנשי נינוה חזרו בתשובה והקב"ה קיבל את תשובתם ולא הפך את נינוה! וכיצד זה אומרים שאין תשובה מועלת בבני נח? וכן מפורש בירושלמי (נזיר רפ"ט) "עכו"ם אין להם כפרה"!?
מבאר הרבי: שיש נפקא-מינה באיזה אופן מועלת התשובה, דהנה, לגבי ישראל איתא ביומא (פו, ב) שע"י תשובה מאהבה נעקר העוון מתחילתו עד שזדונות נעשו לו כזכיות וע"י תשובה מיראה נעשים כשגגות – נמצאנו למדים שבכח התשובה להפוך את העבר.
משא"כ בבני נח, אי אפשר להם לשנות את העבר, רק שמכאן ולהבא לא יגיע להם עונש על מעשיהם הקודמים, אבל עצם הרע של החטא נשאר בקיומו.
וביאור הענין, דהנה ידועים דברי הרמב"ם בהל' גירושין (ספ"ב) שכל אדם מישראל באמת רוצה לעשות את כל המצוות ולהתרחק מן העבירות אלא שיצרו הוא שאנסו. ומזה מובן שכאשר יהודי חוזר בתשובה הוא בעצם שב למצבו האמיתי שהוא רוצה להיות קרוב לה', ובזה הוא מגלה שגם בשעת החטא נשמתו היתה "באמנה אתו ית'" (כלשון התניא פכ"ד).
משא"כ בבני נח הרי הרע שלהם הוא רע אמיתי, וממילא מובן שלא שייך אצלם המושג 'תשובה' במובנה העמוק, לשוב לנשמתם ולמקור חוצבם, כי גם שם יש עומק רע. ונשאר להם רק ענין תשובה במובנה ה'טכני' – שאם מקבלים על עצמם להתנהג כראוי אין עונשין אותם על מעשיהם.
שבת שלום וחודש טוב!
מבוסס על: לקוטי שיחות חלק ו וארא שיחה ב ס"ט ואילך (עמ' 53 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' 58 ואילך). הרעיון לעיבוד בסיוע "פנינים עה"ת והמועדים" (היכל מנחם תשס"ה) עמ' רנג-ד. ועיין בגוף השיחה ביאור נפלא על תשובת פרעה שאמר "ואני ועמי הרשעים . . ואשלחה אתכם" ובאיזה אופן הועילה לעצור את הברד.
מוישה נכנס באחד מימי 'בין הזמנים' לבית הכנסת "שבת אחים" ופגש את מנחם המנקה, אוחז בידו האחת במטלית רצפת ובידו השניה במקל ספונז'ה. מוישה מביט במנקה ורואה כיצד הוא מקרצף את הרצפה, מנסה להסיר בכל כוחו את שכבות עטיפות הסוכריות, שהותירו הזאטוטים מחלוקת ממתקי "אבות ובנים". המנקה הרים עטיפות ממתקים, קילף מדבקה סוררת של תמונת רב פלוני, שאחד הילדים הדביק בטעות על הרצפה, במקום באלבום התמונות, וניקה את הרצפות.
מוישה, שחמל על גבו הכפוף של מנחם, שהיה יהודי מבוגר, טפח על שכמו ושאל בחביבות: "שלשום נערך בבית הכנסת מעמד סיום מסכת תמורה והרצפה שלאחרי החגיגה היתה שחורה. אמש למדו כאן ילדים ואבות במסגרת "אבות ובנים" ומחר, לאחר שתנקה שוב ביסודיות את המסדרון וחדרי בית הכנסת, יגיעו שוב הילדים וילכלכו. אז למה לטרוח כל כך הרבה, כשמחר תנקה הכל שוב?!"
הביט מנחם המנקה במוישה בארשת פנים לא מבינה בעליל. "תמה אני עליך, שיהודי פיקח אתה. נכון שמחר שוב ילכלכו הילדים את האזור. אך לולי הניקיון היומי שאני מבצע, לולי שלאחר ה"סיום" עמלתי לנקות את הרצפות, ואילמלי שביום אתמול טיטאטתי שוב את הרצפה, היתה מצטברת לה אשפה כפולה ומכופלת ואיש לא היה יכול להיכנס כך לתוככי בית הכנסת".
באלול, כך קיבלנו מתנה מופלאה מהקב"ה, אנו מנקים את הליכלוך הרוחני השנתי שלנו, מסירים את הררי האשפה שהצטברו בתוככי לבבנו, מטפלים בחורים ובסדקים שהצטברו באמצעות דבק-גבס פנימי, צובעים מחדש את חדרי הלב, מזמינים אינסטלטור לתיקון סתימה שכוחה, מוסיפים נורה במרפסת, במקום זאת שנשרפה, והנה אור חדש מאיר על ביתנו, דף חדש נפתח לו, ואנו יכולים להתחיל שוב מהתחלה, כשהכל כל כך נקי, כל כך מואר.
כל יהודי מתרומם בתקופה נפלאה זו, מי יותר ומי פחות. גם אם לא זכינו, בעוונותינו, להפוך ממש את עורינו ולהיהפך לבני אדם שונים בתכלית השינוי, הרי כל יהודי מתקדם בחודש אלול, מוסיף קבלות טובות, חיזוקים לנשמה. באלול הרי חוטאים פחות, מקפידים יותר, לומדים ומתפללים טוב יותר, מברכים בקול ובכוונה, מכבדים יותר איש את רעהו ומשתדלים בכל הכוחות להיכנס טובים יותר לימי הרחמים. גם אם ישנן נפילות, ימים פחות טובים, עדיין כל אחד יודע בעצמו שהאלול שלו אינו נראה ככל ימי השנה. אלול זה אלול...
&&&&
עבודת ימי הרחמים מורכבת מהתקדמות של שלב אחר שלב, כשבכל שלב- מתקרבים ומתעלים יותר. לא תמיד החיזוק מגיע בבבת אחת וברגע אחד. לפעמים זה לוקח זמן. מרן החזון איש זצוק"ל אמר, שכשיהודי מנסה להתקדם, מכווין יותר בתפילה, חושב יותר על הקב"ה, אזי הקב"ה פותח לו לפתע את הלב, לפעמים רק באמצע אלול, לפעמים רק מיום הכיפורים, ולעיתים רק מתפילת נעילה, הנועלת את היום הקדוש, ואז היהודי מצליח לבקוע בקיעים בנשמתו ולבקוע רקיעים.
הגרא"מ לפידות זצ"ל, רבה של ראסיין, מביא בספרו דברי אמת בשם אדונינו הגר"א ז"ל, שהרגע הקשה ביותר לנשמת האדם, הוא הרגע שלאחר פטירתו. אז מראים לו מצד אחד את כל עינוגי גן העדן, אותם הוא הפסיד בגלל שלא עמל בקיום המצוות וכילה מאות שעות מחייו לבטלה, ומצד שני, את עונשי הגהינום, אליו הוא צועד כעת כדי להיענש על עוונותיו. הנשמה רואה עד כמה האדם היה יכול להשיג בתענוגות הנצחיים של גן העדן, אם רק היה רוצה ומשקיע יותר, איזה שכר עצום שאין כמותו מקבלים בעולם הבא על כל מעשה מצוה שקל לעשותו, והנשמה מתייסרת ביסורים נוראיים ומוכנה ללכת לגיהנום ולקבל עונשים קשים ומרים, רק אם יתנו לה להתענג בסוף התהליך בגן העדן. אך לא, כעת מאוחר מידי. הדלתות נסגרות. על מה שהכנו בעולם הזה, נקבל שכר נצחי מופלא, שאין לנו שום שמץ של קמצוץ השגה בו, ועל מה שלא התייגענו ועמלנו- פשוט נפסיד. כל רגע טוב בחיינו, המוקדש למצוות ולא לעבירות, מעשיר את קופת ה"להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו" הנצחי שלנו.
אז נכון, אולי אינני מרגיש עדיין את כל מה שצריך להרגיש באלול. להיפך, אני מרגיש ממש רגיל, כמו באמצע חודש שבט. האם זה טוב? ברור שלא. האם אינני צריך כבר להרגיש שד' אלול זה לא ד' בטבת? ברור שכך עלי להרגיש. אך מה עלי לעשות בינתים, עד שהרגשות האלוליים הנכונים בא יבואו?
עד אז, פשוט, אעשה עוד ועוד מצוות.
חז"ל (ויק"ר פרשת אחרי) אמרו: "אם עשית חבילות של עבירות, עשה כנגדם חבילות של מצוות". אתה מרגיש רחוק או קרוב, האלול שלך דומה לתמוז? לא משנה כעת. אל תתעסק עם ההרגשות. תעשה מה שצריך לעשות. יש לך חבילות של עבירות? תכין מולם חבילות של מצוות. יש לך משפט בעוד 3 שבועות? אז תכין עוד חבילות של מצוות למשפט. את התחושות תשאיר לזמנים אחרים. ואל דאגה, גם הם יבואו.
ומה יהיה בחודשים שאחרי? איך אחזיק מעמד בהתחזקותי הרוחנית בחשוון, בכסלו ובאייר? אל תתעסק עם זה כעת. כעת תתרכז בחודש האיכותי השנתי שלך, חודש אלול. גם אם בסופו של דבר יתברר, חלילה וחס, שאחרי ימי הרחמים לא הצלחת להפוך לחלוטין לאדם אחר, הנה בכל זאת הרווחת חודש- חודשיים שלמים של עשייה רוחנית נפלאה, שתשנה את כל המאזן השנתי שלך לטובה בראש השנה הקרוב ושעליהם תקבל גם שכר עצום בעולם הבא. ואם תהיה טוב גם באלול- תשרי הבא וגם באלול- תשרי שלאחריו, נמצא שבכל שנה ושנה במהלך חייך, יהיו לך חודשיים מתוקים מאד למאזן הכללי.
לא כדאי?....
(לע"נ הטהורה של סבתי מרת אטה גנוט, בת הרה"ח רבי יעקב צבי ע"ה. נלב"ע ער"ח אלול).
”אדון הסליחות“: בתיאור קסום ורווי-געגועים, שב רבי יצחק יוסיפוב, לערש הולדתו, שכונות תל דרום תל-אביב של סליחות, ומתאר בציוריות את הדמויות, הקולות והצלילים.
מקור: ישראל פרידמן יום ליום,
הידברות
קבוצה של ילדים היינו, ילדים של דרום תל-אביב. בשעה 4 לפנות בוקר יצאנו לרחובות וקראנו בקולניות לכל אורך דרכנו לבית-הכנסת ’סליחות, סליחות‘. היינו גם נוקשים בדלתות בחזקה. אלא שלא היה את מי להעיר: האורות בבתים כבר היו מוארים, האנשים ניעורו כבר. הרי כולם כבר בשעה 9 לעת-ערב כבר הולכים לנום תנומת ליל.
אנו צעדנו לעבר בית הכנסת של ישיבת הרמב“ם, שברחוב חזקיהו המלך, שם התפללנו סליחות וגם את תפילת השחרית שלאחריהם.
החזן ב‘סליחות‘ היה מנהל הישיבה, רבי חיים אוגיוף ז“ל. כל העולם הכירוהו. הוא היה קורא את הפיוטים בבכיות והתעלות הנפש. קודש קדשים. לעיתים, ראש הישיבה, הרב חפוטא, ניגש לעמוד התפילה והחליפו בתפקיד.
הקירות היו רועדים ב‘אדון הסליחות‘. בתי הכנסת באזור כולם מוארים הם. ה‘שמש‘ הקבוע מיטיב הנרות, ומחלק תה וקפה לבאים. הייתי מרגיש חוויה. אין דברים כאלה היום.
אך לא רק את בית הכנסת שע“י ישיבת הרמב“ם הכרתי. היו כמה וכמה בתי כנסת באזור שכונות הדרום. זקני הבוכרים, כמו רבי אלחנן אמינוף ז“ל, רבי מיכאל גול ז“ל ורבי יעקב אהרונוף ז“ל, קבעו את תפילתם בבית הכנסת ’אליהו הנביא‘ שב‘שוק לווינסקי‘. היו הם משכימי-קום לתפילת הנץ. אבל לא יגיעו בשעה הנקובה. כלל וכלל לא. יגיעו 45 דקות טרם תחל התפילה ויקראו במתינות של ממש את ’פתח אליהו‘ ושאר הקדמות התפילה. רק ב-10 בבוקר, עם תום לימוד ה‘חוק לישראל‘ היומי הקבוע אחר התפילה, שבו לביתם. לא פחות מחמש שעות תמימות ’בילו‘ בבית הכנסת. אפילו רבה האשכנזי של תל-אביב היה מתפעם ומפטיר בפנינו: ”איזו תמימות. אף פעם אינכם ממהרים לצאת את בית הכנסת...“.
היו בתי כנסת בשכונת שפירא בהם היו קמים מוקדם יותר. אחד או שתיים כאלו היו פותחים את בית הכנסת כבר בשעה 2 לפנות-בוקר, אז היו מסיימים את כל ספר התהילים (!). אחר-כך נשתרש המנהג בקרב בית הכנסת ’גבאי‘ לעדת הבוכרים שברח‘ מסילת ישרים, שם מידי שבת היו משכימים קום והיו קוראים את כל ספר התהילים טרם התפילה.
כבחור צעיר, כבן 16, ראיתי את הזקנים שמשכימים-קום בדבקות של ממש. החלטתי לקיים עם המשכים הקבוע תחרות, מי ’יפתח‘ את בית הכנסת. אני חייב לציין שנחלתי כישלון חרוץ וצולב תמיד: תמיד ראיתי אותו מקדים אותי ב-10 דקות.
כילד, מתבייש הייתי להיכנס חמש דקות אחרי תחילת התפילה. הייתי נבוך בפני הזקנים והמבוגרים - שכבר שעה טרם התפילה הכינו עצמם לתפילה. אני אומר מציאות של אמת; אני חוויתי וראיתי את כל זה.
כתב הרמב"ם (תשובה פ"א ה"א) : וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה הרי זה משובח, וכן בעלי חטאות ואשמות בעת שמביאין קרבנותיהן על שגגתן או על זדונן אין מתכפר להן בקרבנם עד שיעשו תשובה, ויתודו וידוי דברים שנאמר והתודה אשר חטא עליה, וכן כל מחוייבי מיתות בית דין ומחוייבי מלקות אין מתכפר להן במיתתן או בלקייתן עד שיעשו תשובה ויתודו, וכן החובל בחבירו והמזיק ממונו אע"פ ששילם לו מה שהוא חייב לו אינו מתכפר עד שיתודה וישוב מלעשות כזה לעולם.
ובס' המפתח (פרנקל) הביא להקשות מס' כח התשובה מדוע לא הזכיר הר"מ "וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה הרי זה משובח" גבי חייבי חטאות ואשמות ומיתות בי"ד. והנה בפשטות אין לדקדק דקדוק כזה, דוכי תנא כרוכלא ליתי וליזיל אחר שכבר פירט הדבר בתחילה, ואין הספר תח"י. ואולם אם שאלה זו צריכה להישאל, אפשר נשיב עליה.
הנה בפשטות י"ל דגבי וידוי בחייבי חטאות ואשמות הרי מתוודה בשעת ההקרבה, ופשוט שא"א לעמוד ולהאריך בוידויו בשעת ההקרבה, דכהנים זריזין הם וא"א לעכב העזרה והקרבנות עד שירבה בוידוי. ועי' מנחות צ"ג דתיכף לסמיכה שחיטה. וכן גבי וידוי דחייבי מיתות בי"ד א"א לו להאריך טפי, דהא קי"ל בסנהדרין (מג,ב) דמתוודה במשך זמן ההליכה בי' אמות קודם בית הסקילה וממילא אין לו שהות להתוודות בארוכה, דנהרג מיד אחר גמ"ד, וע"כ א"צ להרבות בוידוי, וז"פ.
ואולם נראה בזה יסוד נפלא, ובהקדם הדברים דלהלן. הנה הכס"מ והקר"ס כ' דמקור ד' הר"מ דחייבי מיתות מתכפרים בוידוי, הוא מש"ס סנהדרין (מג,ב) ש"כל המומתין מתודין, שכל המתודה יש לו חלק לעולם הבא. ואם אינו יודע להתוודות אומרים לו אמור תהא מיתתי כפרה על כל עונותי" . וצ"ת היכן מצינו נוסח כזה של וידוי. והלא הרמב"ם כ' בהלכה דידן נוסח וסדר הוידוי, שעליו לומר שניחם ומתבייש ממעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה. והנה את החלק של 'לעולם איני חוזר לדבר זה' א"א לומר בשעה שהולך למות מיתת בי"ד, אך חזי' דהגם שלא בוש במעשיו ומתחרט עליהם, הוי וידוי, ולו בדיעבד, וצ"ע.
והנראה בזה דהנה ראינו בד' הר"מ בסהמ"צ (מ"ע עג) ובחינוך (מצוה שסב) דכל הוידוי הנילף מקרבן יהיה דוקא על סדר הקרבת הקרבן ודוקא בארץ ישראל, "כי שם עיקר הכפרה ושם הקרבנות ועיקר הכל תלוי בה", וע"ז דרשו במכילתא (ספרי זוטא פ' נשא) דה"ה דמתוודים גם על שאר עבירות ומ"ע ול"ת וכו', עי"ש. ומשמע מיניה דהוידוי דהקרבנות הוא 'וידוי עם חיוב הקרבן', כלשון הר"מ בסהמ"צ להר"מ וכלשון החינוך שם, וכבר כתבו בזה נו"כ הרמב"ם.
ולפי"ז י"ל דאיכא ב' סוגי וידוי: א-) וידוי כחלק ממצות תשובה, שהוא וידוי על כל מצוות התורה ועוונותיה. ב-) וידוי מיוחד הנאמר על סדר הקרבן וגבי מחויבי מיתות בי"ד, והיא הלכה מהלכות כפרת הקרבן וכפרת מחויבי מיתת בי"ד, דצריך שיתוודה. והיינו דעיקר הכפרה נעשית כבר ע"י הקרבן או המיתה, ורק ישנו תנאי נוסף בהכפרה, שיתוודה כדבעי.
וממילא א"ש דדוקא בוידוי מדיני התשובה נאמרה ההלכה להרבות בהוידויים, שעי"כ יתעורר בלבו חרטה ועזיבת החטא וקבלה לעתיד, והוידוי הוא הוא חלק מעצם התשובה והכפרה הבאה ע"י התשובה. ומשא"כ בוידוי על הקרבן ובוידוי דחייבי מיתות, דאי"ז וידוי מחלקי התשובה, אלא 'דין וידוי', הבא כהוספה על הכפרה הבאה ע"י הקרבן או המיתה, ובזה א"צ להרבות בהוידוי.
והנה מו"ר הגרש"מ דיסקין זצ"ל הקשה קושיא אלימתא, דגבי וידוי על התשובה כתב הרמב"ם דבעי' להתוודות בנוסח 'חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך והרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה', ואילו בפ"ב ה"ח כתב גבי הוידוי דיוהכ"פ כך: "הוידוי שנהגו בו כל ישראל, אבל אנחנו חטאנו והוא עיקר הוידוי". וצ"ע אמאי בוידוי דידן האריך בנוסח הוידוי ואילו בוידוי דיוהכ"פ הסתפק באמירת 'חטאתי' ותו לא, וגם לא כתב דבעינן שיאמר שמקבל ע"ע להבא שלא לשוב לחטאו.
ולדברינו י"ל דכשם שמצינו ב' סוגי וידויים, 'וידוי על התשובה' ו'וידוי על כפרת המיתה והמלקות והקרבן', כך ישנו סוג וידוי נוסף, והוא 'וידוי על כפרת יוהכ"פ'. והיינו דגם לרבנן דס"ל (ביומא פה,ב) דיוהכ"פ מכפר לשבים, אין הכוונה לתשובה מעלייתא ככל השנה, אלא שבכדי שיוהכ"פ יכפר מצד עיצומו של יום, צריך שגם יתוודה וישוב בתשובה, וכיון שעיקר כפרת יוהכ"פ תליא בעיצומו של יום, לכן מספיק שיתוודה בלשון 'חטאתי', מבלי לפרט כהוידוי של תשובת כל ימות השנה ולומר שניחם על מעשיו וכו'. ואכן גם בהוידוי דחייבי מיתות בי"ד, במתני' בסנהדרין (מב,ב), לא מצינו את הוספת ה'וניחמתי ממעשי' וכו'.
ועפ"ז יתבארו כמה דקדוקים שדקדקו המפרשים בשינויים שבין וידוי התשובה שבכל השנה, לסדר נוסח הוידוי שהביא הר"מ, וכן לנוסח הוידוי של הכה"ג ביוהכ"פ. שהעירו שבנוסח הוידוי של תשובת כל השנה פירט הר"מ והרחיב הסדר, ובוידויי יוהכ"פ קיצר. ולפימשנ"ת א"ש, וכנ"ל.
והנה כ' הר"מ בפ"ב ה"ג: וצריך לפרוט את החטא, שנאמר 'אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב'. והרמב"ם בפ"ב מעבודת יוהכ"פ ה"ה נקיט סדר הוידוי של כה"ג ביוהכ"פ ולא הזכיר שמפרט חטאיו, אלא רק אומר 'אנא חטאתי אויתי ופשעתי', וצ"ע דהא הכא כתב דצריך לפרוט החטא, ושמעתי שכבר הקשו כן הנו"כ, וכן מטין להקשות בשמיה דהגרח"ס. ונראה דכיון דפריטת החטאים אינה מעיקר חובת התשובה, אלא רק הוספה ומעלה רבתא, ע"כ העדיף הכה"ג לקצר בוידויו, בכדי שייצא במהרה מבית קדשי הקדשים, כדי שישראל לא יתבהלו, וכבש"ס יומא.
ולפמשנ"ת דדין וידוי הכה"ג וכל וידויי יוהכ"פ אינם כוידויי כל השנה, אלא דין וידוי הנוסף על כפרת עיצומו של יום הוא,א"ש.
