- פרטים
-
קטגוריה: פרשת פינחס
-
פורסם בחמישי, 06 יולי 2023 04:36
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 184
מֹשֶׁה וְצִוּוּי אֱלוֹקִים
שִׁיר מֵאֵת: אֲהוּבָה קְלַיְן ©
כִּשְׁמוֹעַ מֹשֶׁה - דִּין הַנַּחֲלָה
אָשֵׁר ה' לִבְנוֹת צְלָפְחָד נַעֲנָה
הִרְהוּרָיו עוֹרְרוּ מוֹחוֹ
שֶׁמָּא חִישׁ נִמְחַל חֶטְאוֹ.
עַתָּה נֶעֱמַד עַל הַסְּלָעִים
בְּלִבּוֹ זָרְמוּ גַּעְגּוּעִים
לְאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ
בָּהּ יוֹצִיאוּ יָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ .
לְפֶתַע חָשׁ רוּחַ שְׁכִינָה
אִדְרָתוֹ נָעָה אָנֶה וָאָנָה
אָחַז מַטֵּהוּ בְּחָזְקָה
הִתְמַלֵּא זִיק תִּקְוָה.
קַרְנֵי אוֹר סִנְוְורוֹ עֵינָיו
קוֹלוֹת אֱלוֹקִים הִרְעִידוּ אָזְנָיו
כָּעֵת עָצַר צְעָדָיו
הֶאֱזִין בְּרָמָ"ח אֲבָרָיו:
עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים
רְאֵה נָא אֶרֶץ הָעִבְרִים
מִיָּד נֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ
דֻּגְמַת אַהֲרֹן אָחִיךָ.
הֶעָרָה: הַשִּׁיר בְּהַשְׁרָאַת פָּרָשַׁת פִּינְחָס [חֻמַּשׁ בַּמִּדְבָּר]
- פרטים
-
קטגוריה: פרשת פינחס
-
פורסם בחמישי, 06 יולי 2023 04:35
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 194
פרשת פנחס - שכרו של פנחס, ומנגד עונשו של משה.
מאת: אהובה קליין.
פרשה זו עשירה בנושאים , אחד מהם: עלייתו של פנחס בדרגתו הרוחנית כשכר על מעשיו ומנגד עונשו של משה - לא להיכנס לארץ ישראל - על שהיכה על הסלע ולא דיבר בהתאם לציווי ה'.
על פנחס נאמר כבר בסוף פרשת בלק:
"וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית, לְעֵינֵי מֹשֶׁה, וּלְעֵינֵי כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל; וְהֵמָּה בֹכִים, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וַיַּרְא, פִּנְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר, בֶּן-אַהֲרֹן, הַכֹּהֵן; וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם--אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל- קֳבָתָהּ; וַתֵּעָצַר, הַמַּגֵּפָה, מֵעַל, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּהְיוּ, הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה--אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים, אָלֶף". [במדבר כ"ה, ו'-ט']
בפרשתנו פנחס זוכה לשכר:
"וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. פִּנְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא - כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי. לָכֵן, אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם--תַּחַת, אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹקיו, וַיְכַפֵּר, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה, אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת-הַמִּדְיָנִית--זִמְרִי, בֶּן-סָלוּא: נְשִׂיא בֵית-אָב, לַשִּׁמְעֹנִי. וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית, כָּזְבִּי בַת-צוּר: רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית-אָב בְּמִדְיָן, הוּא".[להלן כ"ה, י'-ט"ז]
מנגד משה מצטווה לעלות להר העברים:
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, עֲלֵה אֶל-הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה; וּרְאֵה, אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. וְרָאִיתָה אֹתָהּ, וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל-עַמֶּיךָ גַּם-אָתָּה, כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף, אַהֲרֹן אָחִיךָ. כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר-צִן, בִּמְרִיבַת הָעֵדָה, לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם, לְעֵינֵיהֶם: הֵם מֵי-מְרִיבַת קָדֵשׁ, מִדְבַּר-צִן". [להלן כ"ז, י"ב-ט"ו]
בהמשך משה מבקש מנהיג חדש לעם ישראל:
"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, אֶל-ה' לֵאמֹר. יִפְקֹד ה', אלֹקי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר, אִישׁ, עַל-הָעֵדָה. אֲשֶׁר-יֵצֵא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם, וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם; וְלֹא תִהְיֶה, עֲדַת ה', כַּצֹּאן, אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רֹעֶה". [להלן , כ"ז, ט"ו-י"ח]
השאלות הן:
א] במה זכה פנחס כשכר על מעשהו ?
ב] מה הייתה המשמעות - בציווי למשה לעלות להר העברים ?
תשובות.
פנחס ושכרו
ידוע שישנן חמש פרשיות שבוע הקרויות על שם אישים והם:
נוח, יתרו ,קורח ,בלק ופנחס.
חז"ל משווים בין בלק לבין - פנחס: בלק – מלך מואב היה איש אשר היה רותם אחרים לעזרתו - כאשר חש סכנה מדינית וצבאית מצד ישראל, לשם כך התייעץ עם זקני מדיין ונעזר בבלעם – נביא הגויים בשולחו אליו את השליחים - זקני מואב ומדיין - עם קסמים בידיהם במטרה לקלל את עם ישראל.
לעומתו , פנחס התגלה כאיש מעשה - איש נמרץ מאד - הוא אינו מחכה בצד שמישהו אחר יעשה במקומו את המלאכה, אלא ברגע הנכון הוא עושה את המעשה הנדרש וזאת מתוך תחושת השליחות- כדי להציל את עם ישראל, הוא נוקט בגישתו של הלל הזקן:
"ּבִמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים, הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ" [מסכת אבות ב' ה']
לפי מה שקראנו בפרשת בלק, לא עלו יפה ניסיונותיו של בלק – לקלל את ישראל - אלא ההפך הגמור - הקללות הפכו לברכות.
מנגד- לפנחס היו תוצאות מידיות לטובת עם ישראל ממעשה הקנאות שביצע :
פנחס הרג את שני החוטאים - מתוך קנאה לה' ובעקבות זאת נעצרה המגפה בקרב עם ישראל.
לפי דברי רש"י :הסיבה לבכייתם של ישראל באותו אירוע הייתה - כי ראו שמשה היה חסר אונים - לא הייתה לו תשובה למצב הנורא ורפו ידיו מפעולה והנה פנחס בא והציל את המצב!
מתוך ההשוואה בין שני האישים: בלק ומנגד פנחס יש להפיק לקח כי אין לדחות פעולה למחר בזמן שניתן לפעול בהקדם. עליך ליטול את שליחותך מה שנדרש ממך לעשות !
רבי משה מקוצי [מבעלי התוספות במאה הי"ג,] מביע פליאה, מדוע מעשה פנחס מתואר בסוף פרשת בלק ואילו תיאור השכר שבו זכה מתואר בפרשת פנחס?
תשובתו: הפרדה זו בין תיאור מעשהו של פנחס בסוף הפרשה הקודמת, לבין השכר שלו זכה בפרשתנו: בא ללמדנו מוסר- השכל- המתאים לכל מקום וכל עת: אין לשלם לאדם שכר קנאות, עד שבודקים היטב אם המעשה שלו נעשה מראשיתו ועד סופו - לשם שמים ללא נגיעה אישית כפי שנעשה על ידי פנחס בן אלעזר הכהן.
ה' מצווה למשה שיודיע לפנחס על שכרו :
"הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם--תַּחַת, אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹקיו, וַיְכַפֵּר, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
הגאון רבי יצחק מוולוז'ין מסביר באמצעות משל: מעשה בשר צבא שנלחם כנגד אויב חזק - אך איבד את סבלנותו וגרם למות רבים מחייליו . באחד הימים אחד מחייליו עשה מעשה גבורה נעלה. שגרם למפלת האויב.
מה עשה המלך? ציווה לשר הצבא שיעניק בעצמו את הכבוד לו ראוי אותו לוחם שתרם רבות בגבורתו לניצחון כנגד האויב. בדומה לכך [וזה הנמשל] הצטווה משה, כאשר פרצה המגפה בתוך עם ישראל- שהוא בעצמו יבשר לפנחס על הגמול שזכה על מעשה הקנאות שביצע כנגד שני החוטאים ומעשה זה הציל נפשות רבות מתוך עם ישראל.
שנינו במסכת סנהדרין [פ"ב, ע"ב]:"אמר לו הקב"ה למשה: הקדם שלום [בשר לפנחס שאני כורת עמו ברית שלום של מתן כהונה לו ולזרעו]
"נתיבות שלום" סובר: כי פינחס עשה מעשה חסד כי על ידי מעשהו גרם לכפר על עם ישראל,
ולכן שכרו גם ממידת החסד ומכאן שהוא נתעלה להיות אליהו הנביא- כי אליהו הוא מקור החסד שמלמד תמיד זכות על ישראל. לכן אליהו הנביא בא לכל ברית מילה לישראל להליץ טוב עליהם- על קיום הברית.
משה הצטווה לעלות להר העברים:
הקב"ה מצווה את משה לעלות אֶל-הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה; משם יוכל להשקיף על הארץ אך לא להיכנס לתוכה.
על כך משל יפה:
מעשה במלך שגזר על בנו שלא יכנס לפתח הארמון, אבל כשהמלך נכנס דרך שער זה לארמונו בנו נכנס אחריו - לתוך הטרקלין, והוא הלך בעקבות אביו, אך משרצה המלך להיכנס לחדר השינה, עצר את בנו ואמר לו: עד כאן , מעכשיו אינך יכול להמשיך..
הנמשל: כאשר נכנס משה לנחלת גד ובני ראובן [בעבר הירדן המזרחי], שמח וחשב שאלוקים ביטל את הגזירה עליו שלא להיכנס לארץ ישראל, מיד החל מתחנן לה' שיאפשר לו להיכנס לארץ שממערב הירדן - היינו - ארץ ישראל.
מכאן נלמד קל וחומר: אם משה לא מנע מעצמו רחמי שמים והתחנן לה' שיתיר לו להיכנס לארץ המובטחת. קל וחומר : שבכל צרה שתהיה, אל יכנס אדם לייאוש - אלא ימשיך להתפלל.
אומר הרב חיים הלוי שמואלביץ בספרו: "שיחות מוסר" חז"ל אומרים [דברים רבה פ"ב, ח] "אמר משה רבינו לפניו, ריבונו של עולם עצמותיו של יוסף נכנסו לארץ ישראל ואני איני נכנס?
אמר לו הקב"ה: מי שהודה בארצו נקבר בארצו, ומי שלא הודה בארצו לא נקבר בארצו, יוסף הודה בארצו ,מניין? גבירתו אומרת: "ראו הביא לנו איש עברי [בראשית ל"ט, י"ד] ולא כפר, אלא אמר: " כִּי-גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי, מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים; "[ בראשית מ, ט"ו]
אתה שלא הודית בארצך, אין אתה נקבר בארצך, כיצד? בנות יתרו אומרות: [שמות ב', י"ט]: " אִישׁ מִצְרִי, הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים; וְגַם - דָּלֹה דָלָה לָנוּ, וַיַּשְׁקְ אֶת-הַצֹּאן". והוא שומע ושותק וכו".
הרי הדבר תמוה, כאשר בנות יתרו אמרו: "איש מצרי.." . הייתה כאן הכחשת יהדותו של משה, והוא שמע ושתק ולא ראינו על כך שום תביעה ממנו, אך יתכן שיש לדון אותו לכף זכות , כי אולי היה במצב של סכנה ,שמא נודע שהוא יהודי - היה הדבר גורם לו משהו רע, אך מכל מקום, היות ומשה לא הודה במקום מוצאו, היינו , יהדותו וארצו משום ששתק - על כך נענש שלא נקבר בארץ הבחירה. ולא היה יכול לתרץ מיני תירוצים לאשמה זו, מפני שעניין זה: "מי שלא הודה בארצו לא נקבר בארצו" אין זה עונש בתורה, אלא מציאות, כי כל מי שלא מודה בשייכותו לארץ אינו שייך לארץ - אין הארץ חפצה בו.
יש לציין שלמרות הגזרה על משה שלא יזכה להיכנס לארץ ישראל - הוא התעקש בכל ליבו על רצונו העז להיכנס למקום ולא מנע עצמו מן הרחמים-ציפה לרחמי ה' עליו ,הרבה בתפילות לבורא עולם בבקשת ביטול הגזרה.
מכאן ניתן ללמוד קל וחומר על יתר בני האדם: אשר לא יגיעו לעולם לידי ייאוש ולא ימנעו עצמם מתפילות ותחנונים בכל צער ומצוקה שפוקדים אותם.
לכן, עונשו של משה נסמך בפרשת פנחס - לאור חלוקת הנחלות לשבטים ובכללם ירושתן של בנות צלופחד, באווירה זו משה סבור היה - שהתבטלה הגזרה לאי כניסתו לארץ, אך הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה
הגזרה יצאה לפועל בסוף ימיו, אך למרות זאת הרבה משה בתפילות ותחנונים למען ביטולה כדברי חז"ל: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים"
לסיכום, לאור האמור לעיל, לומדים אנו על שכרו הרב של פנחס הכהן - שמתוך קינאת ה' לחם וזכה להציל את עם ישראל.
מנגד על עונשו של משה לא להיכנס לארץ - היות וה' מדקדק עם צדיקים כחוט השערה.
יפים וחשובים דברי רבי: "דַּע מַה לְּמַעְלָה מִמְּךָ, עַיִן רוֹאָהו ְאֹזֶן שׁוֹמַעַת, וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין"[מסכת אבות ב', א]
וראויים לציון גם דברי דוד המלך:
"הֲנֹטַע אֹזֶן הֲלֹא יִשְׁמָע אִם יֹצֵר עַיִן הֲלֹא יַבִּיט?" [תהלים צ"ד, ט']
- פרטים
-
קטגוריה: פרשת פינחס
-
פורסם בחמישי, 14 יולי 2022 08:51
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 274
אִיזֶבֶל וּמְזִימתָהּ.
מֵאֵת: אֲהוּבָה קְלַיְן ©
וַיְהִי הַיּוֹם בְּשֹׂורָה
מָה רַבָּה הַצָּרָה
אַחְאָב מְבַשֵּׂר לְאִיזֶבֶל
אֲסוֹן מוֹת נְבִיאֵי הַשֶּׁקֶר.
אִיזֶבֶל חָשָׁה שֹׁד וָשֶׁבֶר
עֲטוּפָה יֵיאוּשׁ מִכָּל עֵבֶר
הַשִּׂנְאָה בְּלִבָּהּ יוֹקֶדֶת
כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ בָּהּ לוֹהֶטֶת.
חִישׁ רוֹקֶמֶת מְזִמָּה
נְחוּשָׁה לִנְקֹם נְקָמָה
יוֹצֵאת מִפֶּתַח אַרְמוֹנָהּ
מֵעַל רֹאשָׁהּ עֲנָנָה.
עֲטוּרָה לְבוּשׁ מַלְכוּת
זִמְּנָה מַלְאַךְ שְׁלִיחוּת
בְּשׂוֹרַת מָוֶת לְאֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא
מִפִּיהָ, אֵלָיו הוֹלֵךְ לְהָבִיא.
הֶעָרָה: הַשִּׁיר בְּהַשְׁרָאַת: הַהַפְטָרָה לְפָרָשַׁת פִּנְחָס
[מְלָכִים א, פְּרָקִים י"ח- י"ט]
- פרטים
-
קטגוריה: פרשת פינחס
-
פורסם בחמישי, 14 יולי 2022 08:50
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 269
פרשת פנחס - הקשר לאליהו הנביא - ומסר חשוב למנהיגים.
מאת: אהובה קליין.
פרשה זו פותחת במעשה הגבורה של פנחס:
"וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא - כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי. לָכֵן, אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם--תַּחַת, אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו, וַיְכַפֵּר, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה, אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת-הַמִּדְיָנִית--זִמְרִי, בֶּן-סָלוּא: נְשִׂיא בֵית-אָב, לַשִּׁמְעֹנִי. וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית, כָּזְבִּי בַת-צוּר: רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית-אָב בְּמִדְיָן, הוּא". [במדבר כ"ה, י-ט"ז]
בהפטרה בשבת זו אנו קוראים בספר מלכים א [פרקים י"ח- י"ט] על תחרות ראווה - המתרחשת בין אליהו הנביא ונביאי הבעל – הנחשבים - לנביאי שקר.
תחרות זאת מסתיימת בניצחון דרמטי לטובת אליהו כפי שהכתוב מתאר: "וַתִּפֹּל אֵשׁ ה', וַתֹּאכַל אֶת הָעֹלָה וְאֶת הָעֵצִים וְאֶת הָאֲבָנִים וְאֶת הֶעָפָר, וְאֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּתְּעָלָה לִחֵכָה. וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם, וַיֹּאמְרוּ: "ה' הוּא הָאֱלֹקים! ה' הוּא הָאֱלֹקים!". וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ: "לָהֶם תִּפְשׂוּ אֶת נְבִיאֵי הַבַּעַל, אִישׁ אַל יִמָּלֵט מֵהֶם", וַיִּתְפְּשׂוּם, וַיּוֹרִדֵם אֵלִיָּהוּ אֶל נַחַל קִישׁוֹן וַיִּשְׁחָטֵם שָׁם. וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְאַחְאָב: "עֲלֵה אֱכֹל וּשְׁתֵה, כִּי קוֹל הֲמוֹן הַגָּשֶׁם". וַיַּעֲלֶה אַחְאָב לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת, וְאֵלִיָּהוּ עָלָה אֶל רֹאשׁ הַכַּרְמֶל, וַיִּגְהַר אַרְצָה, וַיָּשֶׂם פָּנָיו בֵּין (ברכו) בִּרְכָּיו. וַיֹּאמֶר אֶל נַעֲרוֹ: "עֲלֵה נָא, הַבֵּט דֶּרֶךְ יָם, וַיַּעַל וַיַּבֵּט וַיֹּאמֶר: "אֵין מְאוּמָה", וַיֹּאמֶר שֻׁב שֶׁבַע פְּעָמִים. וַיְהִי בַּשְּׁבִעִית וַיֹּאמֶר: "הִנֵּה עָב קְטַנָּה כְּכַף אִישׁ עֹלָה מִיָּם", וַיֹּאמֶר: "עֲלֵה, אֱמֹר אֶל אַחְאָב 'אֱסֹר וָרֵד וְלֹא יַעַצָרְכָה הַגָּשֶׁם'". מה וַיְהִי עַד כֹּה וְעַד כֹּה, וְהַשָּׁמַיִם הִתְקַדְּרוּ עָבִים וְרוּחַ וַיְהִי גֶּשֶׁם גָּדוֹל, וַיִּרְכַּב אַחְאָב וַיֵּלֶךְ יִזְרְעֶאלָה. וְיַד ה' הָיְתָה אֶל אֵלִיָּהוּ, וַיְשַׁנֵּס מָתְנָיו, וַיָּרָץ לִפְנֵי אַחְאָב עַד בֹּאֲכָה יִזְרְעֶאלָה". [מלכים א, י"ח, ל"ח- מ"ו]
מעניינת תגובתה של איזבל: "וַיַּגֵּד אַחְאָב לְאִיזֶבֶל אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֵלִיָּהוּ, וְאֵת כָּל אֲשֶׁר הָרַג אֶת כָּל הַנְּבִיאִים בֶּחָרֶב. וַתִּשְׁלַח אִיזֶבֶל מַלְאָךְ אֶל אֵלִיָּהוּ לֵאמֹר: "כֹּה יַעֲשׂוּן אֱלֹקים וְכֹה יוֹסִפוּן, כִּי כָעֵת מָחָר אָשִׂים אֶת נַפְשְׁךָ כְּנֶפֶשׁ אַחַד מֵהֶם". וַיַּרְא וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל נַפְשׁוֹ, וַיָּבֹא בְּאֵר שֶׁבַע אֲשֶׁר לִיהוּדָה, וַיַּנַּח אֶת נַעֲרוֹ שָׁם. וְהוּא הָלַךְ בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יוֹם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב תַּחַת רֹתֶם (אחת) אֶחָד, וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת," [מלכים א, י"ט, א- ה]
השאלות הן:
א] מי היה פנחס ומדוע עלה לגדולה?
ב] מי הוא אליהו? ומה הקשר לפנחס?
תשובות.
פנחס – פועלו וגדולתו.
נאמר: "פִּנְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא - כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי".
על פי דעת מקרא: הקב"ה מוסר למשה – מה עליו להגיד לעם ישראל לאחר שפנחס הרג באמצעות רומח – שהיא: חנית קטנה - את החוטאים- הישראלי והמדיינית.
במעשה זה- הוכיח את גבורתו ועוז רוחו כדי לתקן את הפגיעה המבישה בקודשי ישראל.
פנחס הוכיח גבורה נפשית ולא חשש לפגוע בחוטאים אלה בגלל ייחוסם.
רש"י מסביר: על פי מסכת סוטה [מ"ג, ע"א:] היות והשבטים היו נוהגים לבזות את פנחס ואומרים: "הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי - אמו [יתרו] עגלים לעבודת אלילים, הרג נשיא שבט מישראל" ! לכן התורה מייחסת אותו לאהרון הכהן.
אברבנאל מפרש: התורה מדגישה את ייחוסו של פנחס לאהרון כדי להודיע - שפנחס לא עסק מעולם בכלי מלחמה ולא למד אף פעם להשתמש בחרב וחנית, אך כשראה את החטא הנורא, פעל ללא היסוס שלא כפי הרגלו.
"שפת אמת" מבאר: על ידי זה שפנחס קינא את קנאת ה' והרג את זמרי-החדיר ללב כל עם ישראל- "בתוכם"- את מידת הקנאות שאין ביכולתו לסבול - עוברי עבירה , למרות שהוא היה בעל עזות וחריפות - הרי הוא קנא את קנאת ה'.
בעבור גבורתו זו - פנחס קיבל שכר כפי שהכתוב מתאר: "לָכֵן, אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם"
בגמרא מתואר: מעשה בכהן גדול שאמר לשני התנאים - שמעיה ואבטליון - שהם בני גרים.
השיבו לו: אהרון היה אוהב שלום ורודף שלום ואותו כהן לא היה כך.[מסכת יומא ע"א]
מכאן אנו למדים כי זה העושה מעשה כאהרון - הוא ראוי לשלום - שהיא ברכתו של אהרון הכהן - כפי שנאמר:
"בְּרִיתִי הָיְיתָה אִתּוֹ, הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם" [ מלאכי ב', א]
אליהו הנביא והקשר לפנחס.
אליהו הנביא נלחם כנגד נביאי השקר - שהם קרואים נביאי הבעל:
"וַיּוֹרִדֵם אֵלִיָּהוּ אֶל נַחַל קִישׁוֹן וַיִּשְׁחָטֵם שָׁם"
לאליהו הנביא קורים נסים - האש יורדת מהשמיים ואוכלת את קורבנו של אליהו זהו נס גלוי!
אליהו הנביא צועק:
"וַתִּפֹּל אֵשׁ ־יהוה, וַתֹּאכַל אֶת ־הָעֹלָה וְאֶת ־הָעֵצִים, וְאֶת ־הָאֲבָנִים וְאֶת ־הֶעָפָר; וְאֶת ־הַמַּיִם אֲשֶׁר ־בַּתְּעָלָה לִחֵכָה׃ וַיַּרְא כָּל־הָעָם, וַיִּפְּלוּ עַל ־פְּנֵיהֶם;
וַיֹּאמְרוּ, יהוה הוּא הָאֱלֹקים, יהוה הוּא הָאֱלֹקים"׃
ואילו נביאי הבעל אינם זוכים לנס - אלא סופם שנשחטים על ידי אליהו הנביא!
הרי מעשיו של אליהו הנביא מוכיחים את גדולת ה' ומנגד את כישלונם של נביאי הבעל.
אליהו הנביא בורח למדבר - ברצונו למות, מדוע? הרי היה צריך לשמוח על ההוכחה : שנביאי הבעל חטאו ואילו הוא הוכיח לכולם את מציאות ה'.
אומנם איזבל מנסה לרדוף אחריו - המאבק הזה בינו לאיזבל אינו חדש.
איזבל דאגה לכלכל את נביאי הבעל - מנגד שאפה להשמיד את נביאי ה' ואילו כעת היא מבקשת נקמה כפי שנאמר:
"וַתִּשְׁלַח אִיזֶבֶל מַלְאָךְ אֶל אֵלִיָּהוּ לֵאמֹר: "כֹּה יַעֲשׂוּן אֱלֹקים וְכֹה יוֹסִפוּן, כִּי כָעֵת מָחָר אָשִׂים אֶת נַפְשְׁךָ כְּנֶפֶשׁ אַחַד מֵהֶם".
אך, מתברר שאליהו הנביא אינו בורח מפניה - אלא הוא בורח מעצמו - בורח מייעודו. לכן הוא משאיר את נערו בבאר שבע והולך לבדו למדבר.
בהפטרה אנו קוראים על ייאושו של אליהו וכתוצאה מכך הוא נמלט מתפקידו.
עתה משהוא נס מפני החרב השלופה של איזבל- לפתע הוא חושב שכל הישגיו היו מדומים! ומבקש רק דבר אחד - למות במדבר.
אליהו הבורח "אל- נפשו" מנסה לשכוח את כישלון מאבקו בעבודת הבעל – בדומה ליונה הנביא - המנסה להתעלם מקולות הסערה – המרמזים לו לשוב לשליחותו בים ונרדם בבטן האוניה - כך אליהו נשכב מתחת לעץ הרותם במדבר.
גם לאחר שאליהו הנביא ניצל ומקבל עוגת רצפים - בסופו של דבר מגיע להר האלוקים וגם שם מסתתר בתוך המערה - אך אלוקים קורא לו לצאת למשימת המשך שליחותו.
אליהו הנביא, למרות כל הנסים שקרו לו והוכיחו לכל - כי יש אלוקים. חש: כי העם לא שב עדיין מדרכו הרעה והוא עדיין פוסח על שני הסעיפים.
אליהו הנביא רואה את כל המכשולים סביבו: הוא סובל מנחת זרועה של איזבל ובנוסף מאה נביאים מוחבאים על ידי עובדיה הנביא.
בסופו של דבר הוא נשבר : "וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹקי צְבָאוֹת, כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--אֶת-מִזְבְּחֹותֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב; וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ".
נאמר בילקוט: כי ה' התרעם על אליהו הנביא על כך שאינו מלמד זכות על עם ישראל והוא מתמיד ברוח הקנאה ולכן ציווה ה' את אליהו למשוח את אלישע לנביא תחתיו.
מנגד, אנו רואים שרוח הקנאה שהייתה לפנחס – התורה שיבחה אותו ואף זכה לשכר גדול - כהונת עולם.
אם כן מדוע ה' מתרעם על אליהו?
המגיד מדובנה מסביר זאת על ידי משל: מעשה באב שהביא את בנו החולה לרופא - וכדי להצילו - הרופא כרת לו אבר ואז ניצל.
לימים - שוב חלה הילד ואביו הביאו לרופא - הפעם הרופא נתן לנו סמים קשים שיש בכולם ,חלילה להמית.
מיד כעס האב על הרופא וצעק: מדוע הנך חפץ להמית את הבן? הבאתיו כדי שתרפאו, עכשיו אני מבין שגם בפעם הקודמת רצית בכוונתך הרעה להופכו לבעל מום!
הנמשל גם כאן. אליהו הנביא הוא פנחס - כעת מאשים את עם ישראל - בעבור חטאם הראויים לכיליון.
כאן רמז ה' שחייב מנהיג ישראל - לבקש רחמים על עם ישראל – גם בזמן שהם חוטאים ולסנגר עליהם.
אומר לו ה' : כאן מתברר כי כל הכוונה שלך : גם בשיטים הייתה קנאותך – כדי לעורר קטגוריה על עם ישראל ומכאן שניתן לחשוב שאפילו אותה קנאות בשיטים אשר קיבלת עליה [כפנחס] שכר- אותה קנאות היא לא הייתה לטובת עם ישראל - אלא לרעתם – לעורר קטרוג על חטאיהם בשמים!
מכאן -שבזמן שפונים אל החוטאים יש להוכחתם על חטאם - אך כאשר פונים אל ה' יש ללמד עליהם זכות. ולבקש עליהם רחמים!
החוט המקשר בין אליהו הנביא ופנחס:
"נתיבות שלום" מסביר כי בתרגום יונתן בן עוזיאל נאמר: הרי פנחס זכה לברית שלום - ומכך למלאך קיים-ועניין זה מופיע בספר " תורת אבות"- שעניין מלאך- הכוונה: שהחומריות והגשמיות שלו נהפכו לרוחניות - כולו רוחני ולכך זכה פנחס - שהוא: אליהו הנביא זכור לטוב.
לסיכום ,לאור האמור לעיל: ניתן ללמוד: פנחס נלחם את קנאת ה' למען ישראל ומעשיו נהפכו לרוחניים וכך התגלגל לנשמת אליהו הנביא - אך גם כאשר מנהיג נלחם במסירות נפש למען הצלת העם- עליו להיזהר לא לקטרג עליהם - אלא לדון אותם לכף זכות ורק בפניהם - מוטל עליו להוכיחם!
כמו שנאמר: "וֶהֱוֵי דָּן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת" [ מסכת אבות פרק א', ו]
- פרטים
-
קטגוריה: פרשת פינחס
-
פורסם ברביעי, 13 יולי 2022 10:54
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 247
"והמה בוכים פתח אוהל מועד"
מתוך דברי הראשון לציון הרב בקשי דורון זצ"ל בספרו בנין אב:
כשהקריב זמרי אליו את המדינית, עשה זאת לעיני משה ולעיני כל ישראל, ותגובתם היתה "והמה בוכים פתח אוהל מועד", ויש להבין תגובה זו...
בתרגום יונתן הוסיף "ואינון בכיין וקורין קריאת שמע", ויש להבין מה לקריאת שמע ולתופעה זו.
את הצביעות מדמה הגמרא ל"מעשה זמרי", כדברי הגמרא בסוטה כב, שאמר ינאי המלך לאשתו: "אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס"
ויש להבין מה לצביעות ולמעשה זמרי, הרי זמרי עשה הכל לעיני משה ולעיני כל ישראל, ועיין במהרש"א שם שעמד על כך.
החתם סופר ועוד מפרשים שנשיא שבט שמעון בא בטענה רוחנית:
כשהחל העם לזנות עם בנות מואב, נכשלו בבעל פעור ועבדו עבודה זרה עד שהתבוללו והלכו אחריהם. זמרי הציע לעצור את ההתבוללות ולהלחם בבעל פעור ובעבודה זרה, בכך שיקריב אליו את המדינית ולא שילך אחריה, שיקח אותה כנשיא שבט מישראל, ובכך תעצר המגפה על דבר פעור.
וזה היה הויכוח עם משה שהביא אליו את המדינית והציע להכניס אותה לכלל ישראל, דוגמת אשת משה, ובכך לעצור את המגפה שלא ילכו אחר בעל פעור.
וזו היתה צביעותו שבא בטענה כאילו דואג הוא לשם שמים לעם שלא יעבוד עבודה זרה, ואינו עושה זאת בעצת היצר...
ונתעלמה מהם ההלכה שבועל ארמית, הגם שאינה עובדת עבודה זרה, קנאים פוגעים בו, ומשום כך "והמה בוכים פתח אוהל מועד".
לפי זה יש להבין הוספת התרגום, שהיו קוראים קריאת שמע, לפי שזמרי ביקש לבטל את איסור עבודה זרה על דבר פעור, בכך שקרב את המדינית, ונדמה היה להם שאין כאן יותר איסור עבודה זרה, רק איסור עריות, שיש להלחם ביצר הרע ולא להתפתות אחר בנות מדין, והעצה לכך "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע וכו', ואם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע" (ברכות ה), כחסינות מפני היצר הרע... וזו היתה צביעותו של זמרי, שבא בטענה של הצלת העם מעבודה זרה...
אולם פנחס הבין את הצביעות של זמרי, שיש כאן לא סתם מדינית, אלא כזבי בת צור אחותם שכל רצונה להתנכל לבני ישראל על דבר פעור, ועל כן הזכיר למשה ההלכה של בועל ארמית קנאים פוגעים בו, ואמר לו משה רבינו "קריינא דאגרתא איהו ליהוי פרוונקא".
צביעותו של זמרי שקרב את המדינית בטענה שע"י כך אפשר למנוע את דבר הע"ז של פעור וההתבוללות עם בנות מדין, נמשכת בכל הדורות, זרמים שונים קמים ביהדות העושים כמעשה זמרי, מתירים איסורים, עורכים גיורים שאין בהם ממש, בטענה שאם לא העם יתבולל וימשך לאומות אחרות. בצביעותם בכך שאומרים שבאים למנוע התבוללות ומטרתם להציל את הנוהרים אחר האומות, וחוצפתם בכך שמבקשים שכר כפנחס ורוצים להחשב כ"זרמים ביהדות", ויש להזהר מצביעות זו.
ואם כי אין כיום קנאים כפנחס, ואין גם רשות או היתר בימינו לקנאות זו, כמבואר בפוסקים, וכפי שנזכר יש דעות שהיתה זו הוראת שעה בלבד, על כל פנים יש ללמוד מתגובת משה רבינו וכל עדת בני ישראל "והמה בוכים פתח אוהל מועד". למרות שזמרי בא עם כל שבטו והתווכח עם משה להתיר המדינית, משה רבינו לא השיב לו כלל, ולא הכיר בו ובטענותיו. "והמה בוכים פתח אוהל מועד", ופירש באבן עזרא "בוכים, מתפללים". יש להזהר מן הצבועים העושים כמעשה זמרי, והזהירות היא שלא להגיב לטענתם ולא להכיר בהם כלל, רק להסיר מסוה הצביעות מעל פניהם.
- פרטים
-
קטגוריה: פרשת פינחס
-
פורסם ברביעי, 13 יולי 2022 03:12
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 261
ב"ה
דבר החסידות – פרשת פינחס
כבקרת רועה עדרו מעביר צאנו תחת שבטו
מספר הנגיד (ומחבר ספרים) הרה"ח ר' שמואל דוד פרידמן, ניו יורק:
במסגרת נסיעותי ברחבי העולם, נוכחתי לראות את מסירותם של השלוחים בערים הכי נידחות, כך זכיתי להתקרב קצת לליובאוויטש. ובין היתר לתמוך בארגון "צבאות השם" העולמי (שהרבי ייסד), בניהול הרב ירחמיאל בנימינסון בקראון הייטס.
הרב ירחמיאל הציע לי כמה פעמים להגיע באחד מימי ראשון ל"חלוקת הדולרים" הידועה. אני התחמקתי בטענה שזה יקח כמה שעות וכו', אבל אחרי שהפציר בי ששווה לי לבוא פעם אחת – הצעתי את הרעיון לאשתי, ואיך שהילדים שמעו את זה מיד קפצו וביקשו: כן, הם רוצים להגיע לחלוקת הדולרים!
כבר לא היתה לי ברירה, וביום ראשון הסמוך, שיצא בימי החנוכה, הגעתי עם משפחתי ל-770. אלפי אנשים עמדו שם בתור. למזלי הרב בנימינסון דאג לי בתור איש עסקים לעבור בתור ה-VIP, כך שמהר מאוד מצאנו את עצמנו עוברים מול הרבי.
מכיוון שהיה זה כאמור בחנוכה, החליט הרבי הפעם לחלק שני דולרים לכל אחד (דולר אחד לצדקה, והשני כדמי חנוכה) והילדים שלי שמחו במיוחד. הרבי ברך את כולנו ב"ברכה והצלחה" וחזרנו הביתה מרוצים.
אולם, בת אחת שלי לא הגיעה לחלוקה, מכיון שבדיוק היה לה מבחן חצי-גמר באותו יום, וע"פ המלצת הרב בנימינסון ש"לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים" (שבת י, ב) החלטתי להגיע פעם נוספת לחלוקת הדולרים עם הבת הזאת.
אולם, תוך כדי שאני מחכה בתור, חשבתי לעצמי: וואי הסתבכתי; הרי בפעם הקודמת הרבי חילק שני דולרים לכל אחד, ואילו הפעם שכבר לא חנוכה – רק דולר אחד, ועדיין תצא בתי מופלת לרעה...
תורנו הגיע, הרבי מביא דולר לבתי ואומר "ברכה והצלחה", אח"כ לי. והנה אחרי שעברנו פתאום הרבי קורא לבתי בחזרה ומושיט לה עוד דולר...
בדידי הוה עובדא!
(שמעתי בהקלטה מפיו, כפי שסיפר בהקדמה לשיעור היומי שלו בגמרא)
~~~
הזאבים והדֶבֶר
בתחילת פרשתנו, על הפסוק (כו, א-ב) "ויהי אחרי המגיפה ויאמר ה' אל משה . . שאו את ראש כל עדת בני ישראל".
– מפרש רש"י (ע"פ התנחומא): "משל לרועה שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהן, והוא מונה אותן לידע מניין הנותרות".
ויש להקשות:
בסוף פ' בלק (כה, ה) מסופר שמשה צוה לשופטי ישראל "הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור" ורש"י פירש שם "כל אחד מדייני ישראל היה הורג שנים, ודייני ישראל שבעה רבוא ושמונת אלפים [=78,000]".
ואם כן תמוה:
מדוע מונה משה רבינו את בני ישראל רק בגלל המגיפה של 24,000 איש, בשעה שבאותו הפרק נהרגו (ע"י שופטי ישראל) יותר מ-150,000 איש!?
מבאר הרבי, שהדבר יובן בהקדם השאלה:
מדוע רש"י (ע"פ המדרשים כאן) נוקט דווקא במשל לרועה שנכנסו זאבים לתוך עדרו, ולא לצאן שנפל בה דֶבֶר (כפי שמביא בפרשת כי תשא ל, טז)? ודיוק נוסף מדוע כאן נאמר שהרועה מונה אותם, ובפרשת כי תשא מודגש שבעל הצאן מבקש למנותם?
אלא, ההבדל בין זאבים לדֶבֶר הוא שכאשר מתנפלים זאבים על הצאן – יש מדה מסויימת של אחריות על הרועה, שלא התאמץ מספיק לשמור עליהם, והוא מונה אותם, במטרה להתמסר יותר לשמירת הצאן הנותרות. לאידך כאשר נופל דֶבֶר בצאן – הרי זה לגמרי שלא באשמתו של הרועה, ואז בעל הצאן (ה"חביבה על בעליה") מבקש למנות אותם, לידע מנין הנותרות.
על פי זה מובן בענייננו:
כשמתו 24 אלף במגיפה – הרגיש משה אחריות ואשמה מסויימת בכך שלא עצר את המגיפה (בדוגמת זאבים שנכנסו לעדרו), כדברי רש"י "שנתעלמה ממנו הלכה" [בגלל סיבות מסויימות, ורק פינחס "ראה מעשה ונזכר הלכה"], לכן מונה אותם הרועה – משה רבינו.
ואילו כל הרבבות שנהרגו ע"י שופטי ישראל – לא חש משה כל אשמה במיתתם, כיון שנשפטו כדין, וכן בנוגע אלו שנהרגו בחטא העגל (בפרשת כי תשא) הרי לא היתה למשה שום שייכות לחטא זה, ולכן בנוגע אליהם לא מוטלת עליו האחריות למנות אותם, רק בעל הצאן – הקב"ה – שהצאן חביבה על בעליה*, מבקש למנות אותם, לידע מניין הנותרות.
שבת שלום וצום קל – יהפך לשמחה!
מבוסס על: לקוטי שיחות חלק חי, פינחס שיחה א (עמ' 326 ואילך, ובמתורגם ללה"ק עמ' 354 ואילך). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" במדבר (היכל מנחם הוצ' תשע"ג) עמ' תלא-ג.
______________
*) על פי זה יומתק, שדווקא בפרשת כי תשא כותב רש"י "משל לצאן החביבה על בעליה" ואילו בפרשתנו משמיט פרט זה שהצאן חביבה, כי כאן זה עניין אחר – האחריות של הרועה על הצאן במסגרת תפקידו לשמור עליהם, כבפנים.
--
צעירי חב"ד – סניף מרום כנען
בהנהלת הרב חיים ודבורה זילבר
שיעורים לנשים | מדרשיית נוער | מועדון לילדים | שיעור לעולים | ביקורי בית | מסיבות בחגים | דוכן תפילין ונרות שבת | התוועדויות | סדנאות מגוונות | תהילים לבנות | בדיקת תפילין ומזוזות | מכתבי יום הולדת | קייטנת גן ישראל | שיעור רמב"ם | הפצת חומר לשבת וחגים | מסיבות ראש חודש | ועוד
כתובת: רח' ביאליק 199/3, הר כנען, צפת
כתובת המקלט: רח' זמיר פינת אלכסנדר פצ'רסקי (ע"י המתקנים) איביקור, צפת.
טלפון: 0506-737410
מייל: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.
תוכלו לראות תמונות מהפעילות בסניף ע"י הקשה בגוגל 'צעירי חב"ד מרום כנען'.
- פרטים
-
קטגוריה: פרשת פינחס
-
פורסם ברביעי, 14 יולי 2021 02:32
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 444
דבר החסידות – פרשת דברים
מוקדש לעילוי נשמת המשפיע הרה"ח הרה"ת הרב פנחס בן הרה"ח הרה"ת הרב יהושע קארף ז"ל, שלימדני והדריכני בדרך החסידות. נפ' כ' תמוז (יארצייט אא"ז הגרא"ח נאה) ה'תשפ"א. ת.נ.צ.ב.ה.
תשובה של חסיד
הרב פנחס (ר' פיניע) קארף, שנלב"ע לאחרונה, הותקף כידוע בקיץ תשמ"ג בוויליאמסבורג ב'עוון' מסירת שיעור תניא והפורעים השחיתו את זקנו (הרבי דיבר על כך בארוכה בשיחות י"ב וי"ז בתמוז ה'תשמ"ג, ואף קישר את הדברים לפ' פינחס "שהמעשה אירע בפינחס").
מספרים, שכשראה ר' פיניע שהולכים לגזוז את זקנו – הגן על זקנו בידיו והתחנן אליהם:
- תחתכו לי את האצבעות ואל תפגעו בזקן!
עוד מספרים, שבזמן החקירה בבית המשפט, כששאלו את הפורעים "האם אתם דתיים?"
- ענו "בודאי. חרדים מאוד" (ultra Orthodox).
וכאשר שאלו את ר' פיניע האם אתה דתי?
- ענה: I try to be"" [=אני משתדל להיות...]
(מפי השמועה)
~~~
בין "ערבות מואב" ל"עבר הירדן"
פרשתנו (וספר דברים) פותחת בפסוק: "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן", וסיום ההפטרה (חזון) היא: "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".
מכיוון שההפטרה נקראת בהמשך לפרשה (והיא כמו סיום הפרשה) – הרי לפי הכלל ש"נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן" (ס' יצירה פ"א מ"ז) מסתבר שלסיום ההפטרה יש קשר מיוחד עם תחילת הפרשה.
ומהו הקשר ביניהם?
כדי להבין את זה יש להקדים בקושיא נוספת:
א) מדוע נאמר כאן שמשה דבר אל ישראל בעבר הירדן, הרי "עבר הירדן" הוא כל השטח ממזרח הירדן, ומדוע אינו מציין את המקום המדוייק יותר: ערבות מואב?
ב) יתרה מזו: בסיום ספר במדבר נאמר "אלה המצוות אשר צוה ה' . . בערבות מואב על ירדן ירחו" – הרי מציין את המקום "ערבות מואב" (ו"על ירדן ירחו" הוא רק סימן על "ערבות מואב"; שהוא בסמוך לירדן) ומדוע כאן בספר דברים קורא לו רק "עבר הירדן"?*
ויש לבאר:
ההבדל בין ספר דברים לספרים הקודמים הוא: שארבעת הספרים הם סיפור המאורעות שקרו מבריאת העולם עד להגעת בנ"י לערבות מואב, לאידך ספר דברים הוא הכנה לעתיד – משה מכין את בנ"י לכניסה לארץ.
כל הספר, מתחילתו (א, ה) כאשר "הואיל [=התחיל] משה באר את התורה", שזה היה בר"ח שבט – עד יומו האחרון, ז' אדר (מתחילת פ' וילך) "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום" – כל הפרשיות הם להכין את בנ"י לכניסה לארץ ישראל ע"י ביאור מצוות התורה ואזהרה לקיימם (דברי תוכחה) [כמבואר בפתיחת הרמב"ן והספורנו לספר דברים].
וזהו ההבדל בין "ערבות מואב" ל"עבר הירדן" (למרות שבשניהם מדובר באותו מקום):
ערבות מואב – מתייחס לסיום המסע שהחל מבריאת העולם דרך ארבעים שנות הנדודים וה'תיקונים' במדבר. ולכן בספר במדבר נכתב דווקא "מואב" – שהיא הקליפה הכי תחתונה (למטה אפילו מעמון – רש"י דברים ב, ט) ולכן היא המסע האחרון**, וגם "ערבות" (ולא ארץ) – מלשון ערב וחושך, כי שם מדגישים את המסעות שעשו בנ"י בגלות לברר את מדבר העמים.
אבל עבר הירדן – משמעותו שנמצאים מעבר לארץ ישראל, ומדגיש את ההכנה האחרונה לכניסה לארץ, שזהו המצב שעמדו בו בספר דברים. [וי"ל, שגם מה שממשיך "בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה גו'" – בא לרמז שמשה לא נכנס לארץ, ולכן אצל בנ"י זה היה "עבר הירדן" אבל לגבי משה עצמו זה "ארץ מואב"]
ההוראה אלינו מכל זה:
מכיוון שאנו בדור האחרון של הגלות, ולפי כל הסימנים עומדים כבר בסיום הגלות – מובן שעכשיו צריך להרגיש (לא הקושי של הגלות ר"ל, אלא) שעומדים "בעבר הירדן" – נמצאים כבר סמוך לכניסה לארץ ישראל בגאולה האמיתית והשלמה וצריך להיות רק "עמדו הכן כולכם".
ולאחרי כל העבודה של בני ישראל בהתאם ל"בקולו תשמעו", הרי בודאי שמשיח בא "היום" (סנהדרין צח, א). ויתרה מזו – מכיון שבודאי עשו בנ"י תשובה, הרי ישנה ההבטחה ופסק דין ש"מיד הן נגאלין" (רמב"ם הל' תשובה פ"ז ה"ה), ולא עכבן אפילו כהרף עין, ובפרט שבודאי המצב הוא ד"זכו", ובמילא בא משיח "ארו עם ענני שמיא" (סנהדרין שם).
וכולם ביחד נלך מ"בעבר הירדן" לארץ ישראל, ומשיח צדקנו בראש.
וכל זה – תיכף ומיד, ושמחת עולם על ראשם.
שבת שלום ויהפכו ימים אלו לששון ולשמחה ולמועדים טובים!
מבוסס על: שיחת ש"פ דברים, שבת חזון, ה'תשמ"ח (נד' בתו"מ התוועדויות ה'תשמ"ח ח"ד (עמ' 114 ואילך). הרעיון לעיבוד בסיוע "שולחן שבת" (הר' מ. ברוד) דברים עמ' 14 ואילך.
______________
*) וגם בהמשך (בפסוק ה') שאומר "בעבר הירדן בארץ מואב" – הרי קודם כל כותב "בעבר הירדן" ורק אח"כ מוסיף "בארץ מואב", שעבר הירדן גופא היה בארץ מואב.
**) וראה בארוכה לקוטי לוי"צ (לאביו של הרבי) אגרות ע' ת ואילך.
--
צעירי חב"ד – סניף מרום כנען
בהנהלת הרב חיים ודבורה זילבר
שיעורים לנשים | מדרשיית נוער | מועדון לילדים | שיעור לעולים | ביקורי בית | מסיבות בחגים | דוכן תפילין ונרות שבת | התוועדויות | סדנאות מגוונות | תהילים לבנות | בדיקת תפילין ומזוזות | מכתבי יום הולדת | קייטנת גן ישראל | שיעור רמב"ם | הפצת חומר לשבת וחגים | מסיבות ראש חודש | ועוד
כתובת: רח' ביאליק 199/3, הר כנען, צפת
כתובת המקלט: רח' זמיר פינת אלכסנדר פצ'רסקי (ע"י המתקנים) איביקור, צפת.
טלפון: 0506-737410
מייל: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.
תוכלו לראות תמונות מהפעילות בסניף ע"י הקשה בגוגל 'צעירי חב"ד מרום כנען'.
- פרטים
-
קטגוריה: פרשת פינחס
-
פורסם בחמישי, 01 יולי 2021 14:41
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 341
פרשת פנחס - החוט המקשר בין פנחס לאליהו הנביא.
מאת: אהובה קליין.
הפרשה פותחת בגבורתו של פנחס הכוהן: "וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. פִּנְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא - כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי. לָכֵן, אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם--תַּחַת, אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלקיו, וַיְכַפֵּר, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. י וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה, אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת-הַמִּדְיָנִית--זִמְרִי, בֶּן-סָלוּא: נְשִׂיא בֵית-אָב, לַשִּׁמְעֹנִי. וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית, כָּזְבִּי בַת-צוּר: רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית-אָב בְּמִדְיָן, הוּא. וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צָרוֹר, אֶת -הַמִּדְיָנִים; וְהִכִּיתֶם, אוֹתָם. כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם, בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר-נִכְּלוּ לָכֶם עַל-דְּבַר-פְּעוֹר; וְעַל-דְּבַר כָּזְבִּי בַת-נְשִׂיא מִדְיָן, אֲחֹתָם, הַמֻּכָּה בְיוֹם-הַמַּגֵּפָה, עַל-דְּבַר-פְּעוֹר".[במדבר כ"ה, י- י"ח]
השאלות הן:
א] מי היה פנחס ובמה ייחודו וגדולתו?
ב] מה הקשר בין פנחס לאליהו הנביא? [מתוך ההפטרה]
תשובות.
פנחס - זהותו, גדולתו - ושכרו.
רש"י מתייחס לפרטים שהתורה מתארת לגבי פנחס:
"פִּנְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן". לרש"י קשה, מדוע התורה מזכירה את ייחוסו של פנחס לאהרון הכוהן- סבו?
תשובת רש"י: "לפי שהיו השבטים מבזים אותו :הראיתם בן פוטי זה שפיטם-אבי אמו- עגלים לעבודה זרה והרג נשיא שבט מישראל, לפיכך בא הכתוב וייחסו אחר אהרון-בקנאו את קנאתי" הכוונה: היות והיו אנשים שלעגו לפנחס על דבר הריגתו את שני החוטאים: זמרי בן סלוא- נשיא בית אב לשמעוני- והמדיינית: כזבי בת צור.[כפי שמתואר בסוף פרשת בלק]:
"וַיַּרְא, פִּנְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר, בֶּן-אַהֲרֹן, הַכֹּהֵן; וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם--אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-הָאִשָּׁה אֶל -קֳבָתָהּ; וַתֵּעָצַר, הַמַּגֵּפָה, מֵעַל, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּהְיוּ, הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה--אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים, אָלֶף". [במדבר כ"ה, ז-ט]
לכן הכתוב ייחס את פנחס לאהרון- סבו- היות ופנחס נקם את נקמת ה' וכל זה מתוך קצף - מתוך הקצף[הכעס] של ה'- לכן ראוי הוא לברית שלום ולכהונת עולם לזרעו אחריו.
דעת מקרא סובר: כי הכינוי "אל קנא" מופיע בתורה רק בענייני עבודה זרה ואת המידה הזו של הקנאה –פנחס סיגל לעצמו באותו עניין ונהג באותה קנאה שה' נוהג -ובזכות התנהגותו זו - של פנחס הוא סייע למנוע כיליון גדול יותר מתוך עם ישראל שהרי הם נענשו במגפה בגלל שחטאו בזנות. בזכותו המגפה נעצרה!
בתוספתא [מסכת סוטה פ"ד] נאמר: "וכן אתה מוצא באברהם, שבמידה שמדד בה- מדדו לו, אברהם, רץ לפני מלאכי השרת שלוש ריצות.. אף המקום ב"ה רץ לפני בניו שלוש ריצות....."כלומר קיימת מידה כנגד מידה בעולם והקב"ה משיב לבניו טוב- כאשר הם עושים את רצונו וכך גם פנחס קינא את קנאת ה' וכך הביא שלום על ישראל- לכן תמורת מעשה טוב זה- פנחס מקבל מה' ברית שלום.
ר' חיים ליב שמואלביץ בספרו: "שיחות מוסר" מביא את דברי המשנה: "הִלֵּל אוֹמֵר: הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן: אוֹהֵב שָׁלוֹם, וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה" [מסכת אבות א', י"ב] ובהמשך את-
פירוש הרמב"ם: "אמרו שאהרון – עליו השלום-כשהיה מרגיש באדם שתוכו רע וכו', היה מתחיל לו לשלום והיה מתאהב אליו[מתייחס אליו באהבה] והיה מרבה לספר עמו, והיה האיש ההוא מתבייש בנפשו, ואומר אוי לי, אילו היה אהרון יודע- צפון לבי ורוע מפעלי,[אם אהרון היה יודע את האמת עלי - את מה שבתוך לבי ומעשיי הרעים].לא היה מתיר לעצמו להסתכל עלי, כל שכן שידבר עמי ואומנם אני אצלו בחזקת אדם כשר, לכך אני אאמת את דבריו ומחשבתו ואהיה חוזר למוטב, ונעשה מתלמידיו הלומדים ממנו" כלומר- מרוב היחס החם והאוהב אל האדם גם אם אין התנהגותו טובה-ניתן לקרב אותו ועל ידי כך להשפיע עליו שמיוזמתו ישוב למוטב.
התכונה של אהבת הבריות - היא לא רק במצב ששואפים לקרב את הבריות-לתורה ,אלא גם במצב כאשר יש להרחיק מישהו- גם זאת מתוך לב מלא אהבה יעשה.- דוגמת פנחס שקינא את קינאת ה' והתורה מדגישה באותו זמן את ייחוסו:, כפי שהכתוב מציין: "פִּנְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן"
אומנם אצל אדם רגיל - אהבה ושנאה - אינן יכולות לדור יחדיו, שאינו יכול גם לשנוא וגם לאהוב באותו זמן- אך אצל אברהם אבינו שלא הייתה בו סתירה בין אהבה לשנאה- ושתי מידות אלה- כאחד היו, מצד אחד אהב את ישמעאל כמו את יצחק ,אך מצד שני שנא- על שיצא לתרבות רעה ולא רק שאין הדבר סתירה- שאם לא היה אוהבו לא יכול היה לשלח את ישמעאל עם אמו למדבר ,כי באותו זמן שמענישים אדם- הדבר נעשה מתוך- מידת הדין, חייבים לעטוף זאת מתוך אהבה כלפיו- רק באופן זה רק כך העונש ראוי - היות והוא נעשה מתוך אהבה.
מידה זו היא גם של הקב"ה. ידוע כאשר נכנסו הגויים להיכל המקדש- ראו את הכרובים "מעורים זה בזה"- כלומר מעורבים זה בזה. אך איך זה מסתדר עם הדעה" שבשעה שישראל היו עושים את רצונו של ה' היו הכרובים: "פניהם איש אל אחיו" ואילו כאשר לא היו עושים את רצון ה', היו הכרובים " פניהם לבית"- מתבוננים כל אחד לצד קיר המקדש שהיה מולו.
אם כן - בשעת החורבן כשישראל חטאו לה' כיצד יתכן שהיו הכרובים במקדש מעורבים זה בזה? אלא באותו זמן כאשר ה' מחריב את ביתו והולך להגלות את עמו, גם באותו זמן אלוקים אוהב את עמו אהבה יתרה- ורק מתוך אהבה זו נהג איתם במידת הדין.
הקשר בין פנחס לאליהו הנביא.
קריאת ההפטרה: [מלכים -א, י"ח- י"ט ] הנה קטע הניסיון שאליהו הנביא עושה עם נביאי השקר ומוכיח לכולם כי הוא נביא האמת היחיד:
"ויֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לִנְבִיאֵי הַבַּעַל, בַּחֲרוּ לָכֶם הַפָּר הָאֶחָד וַעֲשׂוּ רִאשֹׁנָה, כִּי אַתֶּם, הָרַבִּים; וְקִרְאוּ בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם, וְאֵשׁ לֹא תָשִׂימוּ. וַיִּקְחוּ אֶת-הַפָּר אֲשֶׁר-נָתַן לָהֶם, וַיַּעֲשׂוּ, וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם-הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד-הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר הַבַּעַל עֲנֵנוּ, וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה; וַיְפַסְּחוּ, עַל-הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ, וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל-גָּדוֹל כִּי-אֱלֹהִים הוּא--כִּי שִׂיחַ וְכִי- שִׂיג לוֹ, וְכִי-דֶרֶךְ לוֹ; אוּלַי יָשֵׁן הוּא, וְיִקָץ. וַיִּקְרְאוּ, בְּקוֹל גָּדוֹל, וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם, בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים--עַד-שְׁפָךְ-דָּם, עֲלֵיהֶם. וַיְהִי, כַּעֲבֹר הַצָּהֳרַיִם, וַיִּתְנַבְּאוּ, עַד לַעֲלוֹת הַמִּנְחָה; וְאֵין-קוֹל וְאֵין-עֹנֶה, וְאֵין קָשֶׁב. וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְכָל-הָעָם גְּשׁוּ אֵלַי, וַיִּגְּשׁוּ כָל-הָעָם אֵלָיו; וַיְרַפֵּא אֶת-מִזְבַּח ה', הֶהָרוּס. וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים, כְּמִסְפַּר, שִׁבְטֵי בְנֵי-יַעֲקֹב--אֲשֶׁר הָיָה דְבַר-ה' אֵלָיו לֵאמֹר, יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ. וַיִּבְנֶה אֶת-הָאֲבָנִים מִזְבֵּחַ, בְּשֵׁם ה'; וַיַּעַשׂ תְּעָלָה, כְּבֵית סָאתַיִם זֶרַע, סָבִיב, לַמִּזְבֵּחַ. וַיַּעֲרֹךְ, אֶת-הָעֵצִים; וַיְנַתַּח, אֶת-הַפָּר, וַיָּשֶׂם, עַל-הָעֵצִים. וַיֹּאמֶר, מִלְאוּ אַרְבָּעָה כַדִּים מַיִם, וְיִצְקוּ עַל-הָעֹלָה, וְעַל-הָעֵצִים; וַיֹּאמֶר שְׁנוּ וַיִּשְׁנוּ, וַיֹּאמֶר שַׁלֵּשׁוּ וַיְשַׁלֵּשׁוּ. וַיֵּלְכוּ הַמַּיִם, סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ; וְגַם אֶת-הַתְּעָלָה, מִלֵּא-מָיִם. וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה, וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר, ה' אֱלֹקֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי-אַתָּה אֱלֹקִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ; ובדבריך (וּבִדְבָרְךָ) עָשִׂיתִי, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. עֲנֵנִי ה', עֲנֵנִי, וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה, כִּי-אַתָּה ה' הָאֱלֹהִים; וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת-לִבָּם, אֲחֹרַנִּית. וַתִּפֹּל אֵשׁ-ה', וַתֹּאכַל אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הָעֵצִים, וְאֶת-הָאֲבָנִים, וְאֶת-הֶעָפָר; וְאֶת-הַמַּיִם אֲשֶׁר-בַּתְּעָלָה, לִחֵכָה. וַיַּרְא, כָּל-הָעָם, וַיִּפְּלוּ, עַל-פְּנֵיהֶם; וַיֹּאמְרוּ--ה' הוּא הָאֱלֹקִים, ה' הוּא הָאֱלֹקים".
בתחרות זאת בין נביאי השקר וקהל מאמיניהם- אליהו הנביא זוכה להיות הנביא הצודק והדובר אמת.
העם שבתחילת הפרק מהסס על נאמנותו הדתית כפי שאליהו הנביא מאשר בדבריו:
"עַד-מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל-שְׁתֵּי הַסְּעִיפים"? – אחרי שהאש יורדת מן השמים ואוכלת את קורבנו של אליהו וכל הקהל נופלים על פניו ומגיעים לידי מסקנה:
"וַיֹּאמְרוּ--ה' הוּא הָאֱלֹהִים, ה' הוּא הָאֱלֹהִים"
אך בזה לא תם העניין - אליהו הנביא שיודע שכעת איזבל רוצה להתנקם בו היות והרג את נבאי הבעל וביקשה תמיד להשמיד את נבאי ה', לא מפניה הוא בורח- אלא מפני עצמו. רוצה להימלט מייעודו ולכן משאיר את הנער בבאר שבע.
אליהו הנביא נמלט בדומה ליונה הנביא שמנסה להתחמק מאנשי נינווה.
כאשר הוא שוכב מתחת לעץ הרותם, רוצה לברוח מייעודו ואז הוא מקבל עוגת רצפים ומים ומלאך ה' מעירו משנתו ומטיל עליו את המשך השליחות וגם בתום הליכה של ארבעים יום- שוב מנסה אליהו להימלט משליחותו , מגיע להר האלוקים- הר חורב ונכנס למערה ללון שם.
אך שם כבר אלוקים פונה אליו ישירות ואומר לו:
"צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה', וְהִנֵּה ה' עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים.."
אליהו אומר לה': שאינו מצליח לשנות את העם לטובה למרות שהם הודו: כי ה' הוא אלוקים- זו לא הייתה הודאה מוחלטת- אלא לאותו רגע- אך העם ממשיך גם אחרי הריגת נביאי השקר את דרכו הרעה– אליהו חש כי לא עלה בידו לשנות את העם לטובה.
"וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹקֵי צְבָאוֹת, כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל—אֶת -מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב; וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ".
אלוקים מודיע לו: כי עליו למנות מנהיגים ועדיין לא תמה שליחותו- למרות שמאס בה. ולכן מטיל עליו להמליך את המנהיגים שיבואו אחריו"
"וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו, לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק; וּבָאתָ, וּמָשַׁחְתָּ אֶת- חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ--עַל-אֲרָם. וְאֵת יֵהוּא בֶן-נִמְשִׁי, תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל-יִשְׂרָאֵל; וְאֶת-אֱלִישָׁע בֶּן-שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה, תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ.."
בניגוד למשה, אליהו מייצג - אש, רוח וסערה ולא הייתה לו הסלחנות והסבלנות להנהיג עם מפוחד ונבוך לאורך תקופה ארוכה. דבר שמתבקש כדי לייצב את האמונה בה' על ידי מנהיגו. לכן עולה בסופו של דבר בסערה השמיימה. כי אינו שייך לארציותו לעולם האנושי והגשמי!
בכל זאת אליהו מזכיר לנו את פנחס - בן אלעזר במידת הקנאות - אשר קנאותו טובה לרגע נדיר וחריג ,אך לא לאורך זמן לפיכך זוכה ל"ברית שלום"
אליהו גם זוכה לתיקון שהוא מעין "ברית שלום" הדומה למה שזוכה פנחס, אלא שאצל אליהו זה תיקון מאוחר יותר ותיקונו יתחיל כפי שמבטיח הנביא מלאכי: "הנה אנוכי שולח לכם.."
לסיכום, לאור האמור לעיל, ניתן להסיק: כי פנחס וגם אליהו נקטו בקנאות ה', אלא שדרך זו אינה מתאימה לאורך תקופה ארוכה - כי אם לזמן מוגבל ,נדיר וחריג, היא אינה מקובלת כדרך המלך להנהגה ממושכת-מבחינה דתית וחינוכית. לכן שכרו של פנחס: "ברית שלום" בכוחה לגרום לאיזון הקנאה המיוחדת ובמקביל זוכה גם אליהו לסוג של תיקון בדומה לברית שלום של פנחס - אלא שאצלו התיקון מתאחר ובשלבים, ראשיתו בהבטחת הנביא מלאכי במילים:
"הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא--לִפְנֵי, בּוֹא יוֹם ה', הַגָּדוֹל, וְהַנּוֹרָא..."[מלאכי ג', כ"ג- כ"ד]המשך התיקון בתלמוד ובפולקלור היהודי בסיפורים עליו. כיסא אליהו - הנועד לסנדק בטקס ברית המילה ובשירה שאנו מזמינים אותו מידי מוצאי שבת לבוא "עם משיח בן דוד".
- פרטים
-
קטגוריה: פרשת פינחס
-
פורסם ברביעי, 30 יוני 2021 20:12
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 406
ב"ה
דבר החסידות – פרשת פינחס* – בין המצרים
*) בנוגע לשם פינחס ישנם שתי דעות: א) שבכל התנ"ך נכתב פנחס (חסר יו"ד) חוץ מפעם אחת. ב) שבכל מקום פינחס (מלא יו"ד) חוץ מפעם אחת (ראה בית שמואל שמות אנשים פנחס. מנחת שי ר"פ פנחס. ועוד). עכ"פ לב' הדעות, כאן בפ' פינחס הוא מלא – כמבואר בזהר (ח"ג ריג, ב) שהוסיפו לו האות יו"ד לאחר שקינא קנאת ה' – ראה עוד בזה בלקו"ש חי"ח בהוספות עמ' 483.
למה פינחס לא מחובר?
לאדמו"ר מהר"ש [=רבי שמואל, דור רביעי לנשיאי חב"ד] היה בילדותו חבר בשם פינחס.
פעם שיחקו ביניהם שני הילדים במשחק:
בחצר היתה באר מים עם שני דליים, כשהיו מושכים את הדלי התחתון למעלה – היה הדלי העליון יורד למטה. והמשחק היה שאחד מהם נכנס לדלי העליון וירד למטה, ואז חברו נכנס לדלי שעלה למעלה ומעלה את חברו, וחוזר חלילה.
באחת הפעמים שאדמו"ר מהר"ש ירד עם הדלי למטה – הלך לו פינחס משם ולא העלה אותו. עד שבאו אנשים לשאוב מים ורק אז העלו את בן הרבי מן הבאר.
לאחר מכן פגש מהר"ש את פינחס ואמר לו:
- מדוע זה שפרשיות חוקת ובלק הם מחוברים לפעמים, וכן מטות ומסעי מתחברים, ופרשת פינחס שביניהם אינה מתחברת עם אף פרשה?
- אלא התירוץ הוא: שפינחס "איז א שטעכעדיקער" [הוא 'דקרן']...
לימים, כאשר כבר ישב כ"ק אדמו"ר מהר"ש על כסא נשיאות חב"ד – היה פעם לפינחס הזה סכסוך עם חבירו. נכנס פינחס אל הקודש פנימה לבקש שיתערב הרבי לטובתו.
נענה הרבי ואמר:
- הלוא כבר אמרתי לך שפינחס הוא 'דקרן'...
(ע"פ 'רשימות דברים' (להרה"ח ר' יהודה חיטריק) עמ' 146)
~~~
"מצב הדורש לעורר ולעודד"
בעקבות הטרגדיה הנוראה בקריסת הבניין בסרפסייד, מיאמי, לאחרי ששבר על שבר השברנו בכמה מקומות, הן באה"ק והן בחו"ל – בחרתי לחרוג ממנהגי ולפרסם חלק ממכתב כ"ק אדמו"ר ובו טללי נוחם ועידוד וחיזוק מרועם של ישראל. מוקדש לעילוי נשמתם של הנספים זכרונם לברכה
וה' יאמר לצרותינו די ויבנה בית מקדשינו ותפארתינו, ויהפכו ימים אלו לששון ולשמחה.
ב"ה, בין המצרים, ער"ח מנחם אב . .
ה'תשל"ט. ברוקלין נ.י.
אל כל בני ובנות ישראל
בכל מקום שהם
ה' עליהם יחיו
אחד"ש וברכה!
ומענין תקופה זו וימים אלה:
בטח אין כל צורך לבאר רציניות המצב בהווה בעולם וכן – בנוגע למצב עמנו בנ"י שליט"א בכ"מ, הן באהקת"ו והן בחו"ל, הן בגשמיות והן ברוחניות, ובמיוחד בנוגע לפועל – מצב הדורש לעורר וביחד עם זה לעודד – את כל אחד ואחת מבנ"י שליט"א להיות איתן בבטחונו בהשם, אשר הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל, ובלשון נעים זמירות ישראל "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי",
וביחד עם זה לעורר את כאו"א להוספה ביתר שאת וביתר עז בכל עניני יהדות, התורה ומצוותי', והמעשה הוא העיקר: לימוד התורה (הנגלה והפנימיות) בחיות, קיום מצוותי' בהידור, כולל הציוויים דכל מעשיך יהיו לשם שמים ובכל דרכיך דעהו,
ולימוד מיוחד שהזמן גרמא, ע"פ מש"נ ציון במשפט (תורה) תפדה ושבי' בצדקה, לקבוע (ובמקום שכבר ישנם – להוסיף ב)שיעורי תורה בהלכה ופס"ד
ובאם אפשר – בתורת בית הבחירה בית מקדשנו,
ובצדקה – באם אפשר – בצדקת מקדש מעט בתי כנסיות ובתי מדרשות (כולל – ישיבות כו'),
וע"פ מרז"ל ודאי אשר תשובה ותפלה וצדקה מעבירין כו' ועד אשר אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא, לטוב הנראה והנגלה.
ואף שבטח עושים ומעשים בכ"ז – הרי ע"פ מחז"ל (מכות כג, א) אין מזרזין אלא למזורז, ארשה לעצמי לעורר וכו' עדכ"ז [=על דבר כל זה], ובלשון רבנו הזקן בכיו"ב (אגה"ק סוס"ז), לעורר "להעדפה וזהירות וזריזות יתרה ביתר שאת ויתר עז כפולה ומכופלת למעלה מעלה".
ויה"ר שתיכף בקבלת ההחלטות טובות בכ"ז יקויים, כההבטחה לדניאל (י, יב) "מן היום הראשון אשר נתת את לבך להבין גו' נשמעו דבריך", והרי פס"ד הוא בשו"ע אורח חיים (סו"ס תקעא),
ויהפכו ימים אלה לששון ולשמחה ולמועדים טובים – ובעגלא דידן,
וכימי צאתנו מארץ מצרים . . יראנו נפלאות בגאולתנו האמיתית והשלמה ע"י משיח צדקנו.
בכבוד ובברכה
(חתימת יד קדשו של הרבי)
שבת שלום וחודש של נחמה!
מבוסס על: "מכתב כללי" לבין המצרים ה'תשל"ט. לקוטי שיחות חלק חי, בהוספות – בין המצרים (עמ' 485-6). בשולי המכתב הובאו ריבוי מקורות ומ"מ ותוספת נופך לכל הכתוב במכתב (מקצת המקורות שילבתי בסוגריים בתוך המכתב).
--
צעירי חב"ד – סניף מרום כנען
בהנהלת הרב חיים ודבורה זילבר
שיעורים לנשים | מדרשיית נוער | מועדון לילדים | שיעור לעולים | ביקורי בית | מסיבות בחגים | דוכן תפילין ונרות שבת | התוועדויות | סדנאות מגוונות | תהילים לבנות | בדיקת תפילין ומזוזות | מכתבי יום הולדת | קייטנת גן ישראל | שיעור רמב"ם | הפצת חומר לשבת וחגים | מסיבות ראש חודש | ועוד
כתובת: רח' ביאליק 199/3, הר כנען, צפת
כתובת המקלט: רח' זמיר פינת אלכסנדר פצ'רסקי (ע"י המתקנים) איביקור, צפת.
טלפון: 0506-737410
מייל: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.
תוכלו לראות תמונות מהפעילות בסניף ע"י הקשה בגוגל 'צעירי חב"ד מרום כנען'.
