חודש אלול

דבר החסידות – פרשת ראה – חודש אלול

ב"ה

דבר החסידות – פרשת ראה – חודש אלול

 

תשובה – רק ליהודים!

אנו נכנסים עתה לחודש אלול, חודש התשובה. יש חקירה האם מצוות התשובה היא חידוש דווקא בבני ישראל או שגם לבני נח מועילה התשובה. ובמנחת חינוך (מצוה שסד בסופה) מביא דעה בשם הספרי, שתשובה אינה מועילה בבני נח ומסיים "ועל תשובת נינוה תירצו ואכ"מ".

כלומר, שיש כאן קושיא: שהרי מצינו בספר יונה שאנשי נינוה חזרו בתשובה והקב"ה קיבל את תשובתם ולא הפך את נינוה! וכיצד זה אומרים שאין תשובה מועלת בבני נח? וכן מפורש בירושלמי (נזיר רפ"ט) "עכו"ם אין להם כפרה"!?

מבאר הרבי: שיש נפקא-מינה באיזה אופן מועלת התשובה, דהנה, לגבי ישראל איתא ביומא (פו, ב) שע"י תשובה מאהבה נעקר העוון מתחילתו עד שזדונות נעשו לו כזכיות וע"י תשובה מיראה נעשים כשגגות – נמצאנו למדים שבכח התשובה להפוך את העבר.

משא"כ בבני נח, אי אפשר להם לשנות את העבר, רק שמכאן ולהבא לא יגיע להם עונש על מעשיהם הקודמים, אבל עצם הרע של החטא נשאר בקיומו.

וביאור הענין, דהנה ידועים דברי הרמב"ם בהל' גירושין (ספ"ב) שכל אדם מישראל באמת רוצה לעשות את כל המצוות ולהתרחק מן העבירות אלא שיצרו הוא שאנסו. ומזה מובן שכאשר יהודי חוזר בתשובה הוא בעצם שב למצבו האמיתי שהוא רוצה להיות קרוב לה', ובזה הוא מגלה שגם בשעת החטא נשמתו היתה "באמנה אתו ית'" (כלשון התניא פכ"ד).

משא"כ בבני נח הרי הרע שלהם הוא רע אמיתי, וממילא מובן שלא שייך אצלם המושג 'תשובה' במובנה העמוק, לשוב לנשמתם ולמקור חוצבם, כי גם שם יש עומק רע. ונשאר להם רק ענין תשובה במובנה ה'טכני' – שאם מקבלים על עצמם להתנהג כראוי אין עונשין אותם על מעשיהם.

 

שבת שלום וחודש טוב!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק ו וארא שיחה ב ס"ט ואילך (עמ' 53 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' 58 ואילך). הרעיון לעיבוד בסיוע "פנינים עה"ת והמועדים" (היכל מנחם תשס"ה) עמ' רנג-ד. ועיין בגוף השיחה ביאור נפלא על תשובת פרעה שאמר "ואני ועמי הרשעים . . ואשלחה אתכם" ובאיזה אופן הועילה לעצור את הברד.

אלול- חודש הנקיון

אלול- חודש הנקיון

 

 

 מוישה נכנס באחד מימי 'בין הזמנים' לבית הכנסת "שבת אחים" ופגש את מנחם המנקה, אוחז בידו האחת במטלית רצפת ובידו השניה במקל ספונז'ה.  מוישה מביט במנקה ורואה כיצד הוא מקרצף את הרצפה, מנסה להסיר בכל כוחו את שכבות עטיפות הסוכריות, שהותירו הזאטוטים מחלוקת ממתקי "אבות ובנים". המנקה הרים עטיפות ממתקים, קילף מדבקה סוררת של תמונת רב פלוני, שאחד הילדים הדביק בטעות על הרצפה, במקום באלבום התמונות, וניקה את הרצפות.

 

 מוישה, שחמל על גבו הכפוף של  מנחם, שהיה יהודי מבוגר, טפח על שכמו ושאל בחביבות: "שלשום נערך בבית הכנסת מעמד סיום מסכת תמורה והרצפה שלאחרי החגיגה היתה שחורה. אמש למדו כאן ילדים ואבות במסגרת "אבות ובנים" ומחר, לאחר שתנקה שוב ביסודיות את המסדרון וחדרי בית הכנסת, יגיעו שוב הילדים וילכלכו. אז למה לטרוח כל כך הרבה, כשמחר תנקה הכל שוב?!"

 

הביט  מנחם המנקה במוישה בארשת פנים לא מבינה בעליל. "תמה אני עליך, שיהודי פיקח אתה. נכון שמחר שוב ילכלכו הילדים את האזור. אך לולי הניקיון היומי שאני מבצע, לולי שלאחר ה"סיום" עמלתי לנקות את הרצפות, ואילמלי שביום אתמול טיטאטתי שוב את הרצפה, היתה מצטברת לה אשפה כפולה ומכופלת ואיש לא היה יכול להיכנס כך לתוככי בית הכנסת".

 

באלול, כך קיבלנו מתנה מופלאה מהקב"ה, אנו מנקים את הליכלוך הרוחני השנתי שלנו, מסירים את הררי האשפה שהצטברו בתוככי לבבנו, מטפלים בחורים ובסדקים שהצטברו באמצעות דבק-גבס פנימי, צובעים מחדש את חדרי הלב, מזמינים אינסטלטור לתיקון סתימה שכוחה, מוסיפים נורה במרפסת, במקום זאת שנשרפה, והנה אור חדש מאיר על ביתנו, דף חדש נפתח לו, ואנו יכולים להתחיל שוב מהתחלה, כשהכל כל כך נקי, כל כך מואר.

 

כל יהודי מתרומם בתקופה נפלאה זו, מי יותר ומי פחות. גם אם לא זכינו, בעוונותינו, להפוך ממש את עורינו ולהיהפך לבני אדם שונים בתכלית השינוי, הרי כל יהודי מתקדם בחודש אלול, מוסיף קבלות טובות, חיזוקים לנשמה. באלול הרי חוטאים פחות, מקפידים יותר, לומדים ומתפללים טוב יותר, מברכים בקול ובכוונה, מכבדים יותר איש את רעהו ומשתדלים בכל הכוחות להיכנס טובים יותר לימי הרחמים. גם אם ישנן נפילות, ימים פחות טובים, עדיין כל אחד יודע בעצמו שהאלול שלו אינו נראה ככל ימי השנה. אלול זה אלול...

 

&&&&

 

 

עבודת ימי הרחמים מורכבת מהתקדמות של שלב אחר שלב, כשבכל שלב- מתקרבים ומתעלים יותר. לא תמיד החיזוק מגיע בבבת אחת וברגע אחד. לפעמים זה לוקח זמן. מרן החזון איש זצוק"ל אמר, שכשיהודי מנסה להתקדם, מכווין יותר בתפילה, חושב יותר על הקב"ה, אזי הקב"ה פותח לו לפתע את הלב, לפעמים רק באמצע אלול, לפעמים רק מיום הכיפורים, ולעיתים רק מתפילת נעילה, הנועלת את היום הקדוש, ואז היהודי מצליח לבקוע בקיעים בנשמתו ולבקוע רקיעים.

 

הגרא"מ לפידות זצ"ל, רבה של ראסיין, מביא בספרו דברי אמת בשם אדונינו הגר"א ז"ל, שהרגע הקשה ביותר לנשמת האדם, הוא הרגע שלאחר פטירתו. אז מראים לו מצד אחד את כל עינוגי גן העדן, אותם הוא הפסיד בגלל שלא עמל בקיום המצוות וכילה מאות שעות מחייו לבטלה, ומצד שני, את עונשי הגהינום, אליו הוא צועד כעת כדי להיענש על עוונותיו. הנשמה רואה עד כמה האדם היה יכול להשיג בתענוגות הנצחיים של גן העדן, אם רק היה רוצה ומשקיע יותר, איזה שכר עצום שאין כמותו מקבלים בעולם הבא על כל מעשה מצוה שקל לעשותו, והנשמה מתייסרת ביסורים נוראיים ומוכנה ללכת לגיהנום ולקבל עונשים קשים ומרים, רק אם יתנו לה להתענג בסוף התהליך בגן העדן. אך לא, כעת מאוחר מידי. הדלתות נסגרות. על מה שהכנו בעולם הזה, נקבל שכר נצחי מופלא, שאין לנו שום שמץ של קמצוץ השגה בו, ועל מה שלא התייגענו ועמלנו- פשוט נפסיד. כל רגע טוב בחיינו, המוקדש למצוות ולא לעבירות, מעשיר את קופת ה"להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו" הנצחי שלנו.

 

אז נכון, אולי אינני מרגיש עדיין את כל מה שצריך להרגיש באלול. להיפך, אני מרגיש ממש רגיל, כמו באמצע חודש שבט. האם זה טוב? ברור שלא. האם אינני צריך כבר להרגיש שד' אלול זה לא ד' בטבת? ברור שכך עלי להרגיש. אך מה עלי לעשות בינתים, עד שהרגשות האלוליים הנכונים בא יבואו?

 

עד אז, פשוט, אעשה עוד ועוד מצוות.

 

חז"ל (ויק"ר פרשת אחרי) אמרו: "אם עשית חבילות של עבירות, עשה כנגדם חבילות של מצוות". אתה מרגיש רחוק או קרוב, האלול שלך דומה לתמוז? לא משנה כעת. אל תתעסק עם ההרגשות. תעשה מה שצריך לעשות. יש לך חבילות של עבירות? תכין מולם חבילות של מצוות. יש לך משפט בעוד 3 שבועות? אז תכין עוד חבילות של מצוות למשפט. את התחושות תשאיר לזמנים אחרים. ואל דאגה, גם הם יבואו.

 

ומה יהיה בחודשים שאחרי? איך אחזיק מעמד בהתחזקותי הרוחנית בחשוון, בכסלו ובאייר? אל תתעסק עם זה כעת. כעת תתרכז בחודש האיכותי השנתי שלך, חודש אלול. גם אם בסופו של דבר יתברר, חלילה וחס, שאחרי ימי הרחמים לא הצלחת להפוך לחלוטין לאדם אחר, הנה בכל זאת הרווחת חודש- חודשיים שלמים של עשייה רוחנית נפלאה, שתשנה את כל המאזן השנתי שלך לטובה בראש השנה הקרוב ושעליהם תקבל גם שכר עצום בעולם הבא. ואם תהיה טוב גם באלול- תשרי הבא וגם באלול- תשרי שלאחריו, נמצא שבכל שנה ושנה במהלך חייך, יהיו לך חודשיים מתוקים מאד למאזן הכללי.    

 

לא כדאי?....

 

(לע"נ הטהורה של סבתי מרת אטה גנוט, בת הרה"ח רבי יעקב צבי ע"ה. נלב"ע ער"ח אלול).

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אדון הסליחות : תיאור קסום ורווי געגועים

”אדון הסליחות“: בתיאור קסום ורווי-געגועים, שב רבי יצחק יוסיפוב, לערש הולדתו, שכונות תל דרום תל-אביב של סליחות, ומתאר בציוריות את הדמויות, הקולות והצלילים.
 
מקור: ישראל פרידמן יום ליום, 
הידברות 
 
קבוצה של ילדים היינו, ילדים של דרום תל-אביב. בשעה 4 לפנות בוקר יצאנו לרחובות וקראנו בקולניות לכל אורך דרכנו לבית-הכנסת ’סליחות, סליחות‘. היינו גם נוקשים בדלתות בחזקה. אלא שלא היה את מי להעיר: האורות בבתים כבר היו מוארים, האנשים ניעורו כבר. הרי כולם כבר בשעה 9 לעת-ערב כבר הולכים לנום תנומת ליל.
 
אנו צעדנו לעבר בית הכנסת של ישיבת הרמב“ם, שברחוב חזקיהו המלך, שם התפללנו סליחות וגם את תפילת השחרית שלאחריהם.
 
החזן ב‘סליחות‘ היה מנהל הישיבה, רבי חיים אוגיוף ז“ל. כל העולם הכירוהו. הוא היה קורא את הפיוטים בבכיות והתעלות הנפש. קודש קדשים. לעיתים, ראש הישיבה, הרב חפוטא, ניגש לעמוד התפילה והחליפו בתפקיד.
 
הקירות היו רועדים ב‘אדון הסליחות‘. בתי הכנסת באזור כולם מוארים הם. ה‘שמש‘ הקבוע מיטיב הנרות, ומחלק תה וקפה לבאים. הייתי מרגיש חוויה. אין דברים כאלה היום.
 
אך לא רק את בית הכנסת שע“י ישיבת הרמב“ם הכרתי. היו כמה וכמה בתי כנסת באזור שכונות הדרום. זקני הבוכרים, כמו רבי אלחנן אמינוף ז“ל, רבי מיכאל גול ז“ל ורבי יעקב אהרונוף ז“ל, קבעו את תפילתם בבית הכנסת ’אליהו הנביא‘ שב‘שוק לווינסקי‘. היו הם משכימי-קום לתפילת הנץ. אבל לא יגיעו בשעה הנקובה. כלל וכלל לא. יגיעו 45 דקות טרם תחל התפילה ויקראו במתינות של ממש את ’פתח אליהו‘ ושאר הקדמות התפילה. רק ב-10 בבוקר, עם תום לימוד ה‘חוק לישראל‘ היומי הקבוע אחר התפילה, שבו לביתם. לא פחות מחמש שעות תמימות ’בילו‘ בבית הכנסת. אפילו רבה האשכנזי של תל-אביב היה מתפעם ומפטיר בפנינו: ”איזו תמימות. אף פעם אינכם ממהרים לצאת את בית הכנסת...“.
 
היו בתי כנסת בשכונת שפירא בהם היו קמים מוקדם יותר. אחד או שתיים כאלו היו פותחים את בית הכנסת כבר בשעה 2 לפנות-בוקר, אז היו מסיימים את כל ספר התהילים (!). אחר-כך נשתרש המנהג בקרב בית הכנסת ’גבאי‘ לעדת הבוכרים שברח‘ מסילת ישרים, שם מידי שבת היו משכימים קום והיו קוראים את כל ספר התהילים טרם התפילה.                           
 
 כבחור צעיר, כבן 16, ראיתי את הזקנים שמשכימים-קום בדבקות של ממש. החלטתי לקיים עם המשכים הקבוע תחרות, מי ’יפתח‘ את בית הכנסת. אני חייב לציין שנחלתי כישלון חרוץ וצולב תמיד: תמיד ראיתי אותו מקדים אותי ב-10 דקות.
 
כילד, מתבייש הייתי להיכנס חמש דקות אחרי תחילת התפילה. הייתי נבוך בפני הזקנים והמבוגרים - שכבר שעה טרם התפילה הכינו עצמם לתפילה. אני אומר מציאות של אמת; אני חוויתי וראיתי את כל זה.

זמן אמירת הסליחות

זמן אמירת הסליחות
הרב שמואל ברוך גנוט
מח"ס ויאמר שמואל, שלהי דקייטא ועו"ס
ר"מ בישיבת אור התורה אלעד
 
 
א] כ' הטושו"ע (תקפ"א א'): "נוהגים לקום באשמורת לומר סליחות ותחנונים". והמג"א
הערה מקורו מד' המנהגים למהר"א טירנא (מנהגי סליחות עמוד פ"ב) שכתב כך: "מנהג
לעמוד לסליחות במוצ"ש שלפני ראש השנה קודם היום ]ובדפוסים אחרים: קודם
עלוה"ש], לפי שאמרינן בפ"ק דע"ז שהקב"ה שט בי"ח עולמות בלילה ובג' שעות אחרונות
בבוקר הוא שט בעוה"ז", והמג"א הוסיף: "והוא עת רצון". וכתב הפרמ"ג שלפי"ז אומרים
הסליחות בסוף הלילה ממש, קודם אור היום.
 
והנה צ"ת מהיכא נילף דבר זה, כיון שבע"ז ג' ב' נאמר שהקב"ה "רוכב על כרוב קל שלו
ושט בי"ח אלף עולמות", ולא מצאנו שמשייט בג' שעות אחרונות בעוה"ז. והנה הגר"א
ז"ל ציין בביאורו על הלכה זו כך: "באשמורת - קינות (איכה) ב', י"ט. לומד - (איכה) שם,
ע"ז ג' ב', ברכות ג', ב'", עכ"ל הגר"א. ובאיכה ב' י"ט נאמר: "קומי רוני בלילה לראש
אשמורות שפכי כמים לבך נוכח פני ה'", ובברכות שם מובא שדוד המלך קם משנתו
בחצות הלילה ועוסק בשירות ותשבחות. ולפי"ז י"ל שמה שציין לע"ז ג' ב' כוונתו לכאורה
שם "ובלילה שירו עמי", וציין רש"י שכן דוד ע"ה היה מתעסק בשירות ותשבחות בזמן
זה. ונמצא דלפי"ז הגר"א לא ציין לעת הרצון שבג' שעות האחרונות של הלילה אלא לעת
הרצון שמחצות ואילך. והלבוש הביא כן בשם מדרש, ויש שהביאו כן בשם פרקי דר"א,
ולא מצאתי כן במדרש או בפדר"א (וכנראה שטעו ועירבו זה עם ד' פרד"א פרק מ"ו
שהובא בטושו"ע שמשה עלה למרום במ' יום אלו), וצ"ע.
 
ב] ואם כנים דברינו בדעת הגר"א ז"ל ש"אשמורת" היינו חצות, ודלא כמשמעות כל
הפוסקים שנביא בהמשך, עדיין לכאורה לא מובן המנהג לומר סליחות בחצות. דהנה
הגר"א ייסד דבריו עה"פ "קומי רוני בלילה", ומשמע שישנו ענין לקום באופן מיוחד
לצורך ה"שפכי כמים לבך", וכ"מ בלשון הרמב"ם (תשובה ג', ה') "ונהגו כולם לקום
בלילה ולהתפלל", ובלשון השו"ע "לקום באשמורת", והיינו שישנו ענין לקום ולהתגבר
משנתו לצורך הסליחות, ואילו אנו לא הולכים כלל לישון עד חצות וחסר לנו בענין הקימה
הנ"ל, ושמחתי לראות שהעיר כן גם בס' הלכות חג בחג להגרמ"מ קארפ שליט"א. ודוחק
לומר שלאו דוקא הוא, ורק בזמנם שהחשכה שלטה בשעות אלו ונמו על משכבם כבר
מצאת הכוכבים, לכן נאמר "לקום", וצ"ע.
 
ג] ואמנם המנהג לומר סליחות בחצות מובא בספר המוסר למהר"י כלץ ז"ל (פ"ד), וכן
מובא באגרת בעל דגל מחנה אפרים שכן נהג הבעש"ט הק' וכן בכמה ספרי גדולי החסידות
(ס' משנת יעקב, קאפיש, וס' דברי תורה- מונקאטש, ועוד). וכן ביאר מנהג זה בשו"ת
אגרות משה ח"ב סי' ק"ה, דמאחר וע"פ הקבלה מחצות הוא עד רצון טובא, שווה הוא
לאשמורת הבוקר.
 
ד] ורוב הפוסקים כתבו לומר באשמורת הבוקר. ורבי עמרם גאון כ' "קודם עמוד השחר",
והרמב"ם הנ"ל כ' "לקום בלילה ולהתפלל בדברי תחנונים עד שיאיר היום", וכן בסידור 
רש"י (סי' קל"ט) ומחזור ויטרי (ח"א סי' שי"ג) כ' לקום לפני עלוה"ש, וכן ברמ"א (סי'
תר"ב א') שגם את הוידוי צריך לומר קודם עלוה"ש, והאריך בזה בספר ישראל והזמנים
(לרי"ד הארפענעס, סי' נ'). וכן הוא בשער הכוונות שכן נהג הקדוש האריז"ל, וכן מובא
בכו"כ ספרי המקובלים.
 
ה] והנה מנהג הישיבות הקדושות בארץ ישראל לומר הסליחות אחר עלוה"ש, כשעה או
כחצי שעה לפני זמן תפילת שחרית בישיבה, ויש לברר מנהג זה, שהרי הוא אחר
האשמורת האחרונה, וביחוד שהובא בשם קדמונים ובשם האריז"ל שלא לומר סליחות
אחר עלוה"ש (ובס' דרכי חיים ושלום הובא שהגאון בעל מנחת אלעזר ממונקאטש הורה
שבשופו"א אין לומר סליחות אחר השעה-7 בבוקר, ויש לברר טעמו, וכדלקמן).
והנה במנהגי וורמיזא (עמוד פ"ח) כ' שמנהגם היה לבוא באשמורת לביהכנ"ס ולהתחיל
לומר "אדון עולם" ו"אשרי" ורק כשהאיר היום ממשמש החזן בטלית ומתחיל לומר
הסליחות. ומנהגם צריך הסבר, שמדוע הקדימו לבא קודם עלוה"ש והתפללו אחר עלוה"ש.
 
ו] והנראה בזה דהנה בענין אמירת הסליחות ישנם כמה ענינים חשובים:
 
א-) כיון שימים אלו בכללם הינם ימי רצון, יש להרבות בסליחות ותחנונים, ודבר זה מובא בכל ספרי
הקדמונים והפוסקים.
 
ב-) הענין לומר הסליחות דוקא בשעת עת הרצון המיוחדת שבאשמורת, וכנ"ל בבירור זמן "האשמורת".
 
ג-) ענין "לקום" לצורך הסליחות, וכנ"ל
(וכעת מצאתי ג"כ מש"כ בזה בס' שערים המצוינים בהלכה, עי"ש.
 
ובס' חשוקי חמד ביומא
כ"ב א' כתב ע"ד הש"ס שם דשאני מיגנא מממיקם ופרש"י דנוח לו לאדם לנדוד שינה
מעיניו שלא לילך לישון עד סוף הלילה, מלהיות עומד ממטתו בהשכמה, וכ"פ ר"ח שם, וכ'
דלפי"ז ישנה יתר חשיבות לקום בהשכמה לומר סליחות מלנדוד שינה עד חצות ולומר
סליחות, וכמש"כ בס"ד). ולפי"ז י"ל שסברו גדולי התורה שעדיף לוותר על ענין קימת
אשמורת הבוקר, כדי שלא ייחלשו מלימוד התורה, כאשר עדיין ישנם את הענינים של עצם
אמירת הסליחות משום שכל חודש אלול הם ימי רצון, והוסיפו לזה את ענין הקימה באופן
מיוחד לצורך הסליחות, וע"כ הקדימו את שעת הסליחות ולא איחרו את שעת התפילה.
ולפי"ז יובן גם היטב מנהג בני וורמיזא, שאף שחששו מענין עטיפת הטלית קודם עלוה"ש,
מ"מ לא ויתרו על קימתם לפני עלוה"ש ובאו ואמרו "אדון עולם" ו"אשרי", כדי להרויח
את זכות ההתאמצות שבקימה מהשינה בשעה מוקדמת לצורך אמירת הסליחות. ואפשר
דמשו"ה הקפיד בעל המנחת אלעזר שלא לומר סליחות לאחר השעה -7 בבוקר, כיון
שבשעה זו בלא"ה קמים האנשים הרגילים ולמרות שניתן לקיים בכך את ענין הסליחות
בימי הרצון, מ"מ יחסר בענין הקימה מהשינה המיוחדת לצורך זה.
 
לסיכום:
א-) לדעת רוב הפוסקים עדיף לומר סליחות באשמורת האחרונה קודם
עלוה"ש.
ב-) לענ"ד לדעת הגר"א עדיף לומר החל מחצות הלילה.
ג-) האומרים סליחות לאחר עלוה"ש עושים כן כדי שלא להפסיד מלימוד היום עקב העייפות, אך
זוכים לענין הסליחות בזמן עת רצון וגם בענין הקימה המיוחדת לצורך הסליחות.
ד-) האומרים סליחות בשעה מאוחרת, בה קמו הם בלאו הכי משנתם, זוכים לענין
הסליחות בימי הרחמים, ומפסידים את הענינים הנ"ל.

סוגי הוידויים וגדריהם

סוגי הוידויים וגדריהם 
הרב שמואל ברוך גנוט

כתב הרמב"ם (תשובה פ"א ה"א) : וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה הרי זה משובח, וכן בעלי חטאות ואשמות בעת שמביאין קרבנותיהן על שגגתן או על זדונן אין מתכפר להן בקרבנם עד שיעשו תשובה, ויתודו וידוי דברים שנאמר והתודה אשר חטא עליה, וכן כל מחוייבי מיתות בית דין ומחוייבי מלקות אין מתכפר להן במיתתן או בלקייתן עד שיעשו תשובה ויתודו, וכן החובל בחבירו והמזיק ממונו אע"פ ששילם לו מה שהוא חייב לו אינו מתכפר עד שיתודה וישוב מלעשות כזה לעולם.

ובס' המפתח (פרנקל) הביא להקשות מס' כח התשובה מדוע לא הזכיר הר"מ "וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה הרי זה משובח" גבי חייבי חטאות ואשמות ומיתות בי"ד. והנה בפשטות אין לדקדק דקדוק כזה, דוכי תנא כרוכלא ליתי וליזיל אחר שכבר פירט הדבר בתחילה, ואין הספר תח"י. ואולם אם שאלה זו צריכה להישאל, אפשר נשיב עליה.

הנה בפשטות י"ל דגבי וידוי בחייבי חטאות ואשמות הרי מתוודה בשעת ההקרבה, ופשוט שא"א לעמוד ולהאריך בוידויו בשעת ההקרבה, דכהנים זריזין הם וא"א לעכב העזרה והקרבנות עד שירבה בוידוי. ועי' מנחות צ"ג דתיכף לסמיכה שחיטה. וכן גבי וידוי דחייבי מיתות בי"ד א"א לו להאריך טפי, דהא קי"ל בסנהדרין (מג,ב) דמתוודה במשך זמן ההליכה בי' אמות קודם בית הסקילה וממילא אין לו שהות להתוודות בארוכה,  דנהרג מיד אחר גמ"ד, וע"כ א"צ להרבות בוידוי, וז"פ.

ואולם נראה בזה יסוד נפלא, ובהקדם הדברים דלהלן. הנה הכס"מ והקר"ס כ' דמקור ד' הר"מ דחייבי מיתות מתכפרים בוידוי, הוא מש"ס סנהדרין (מג,ב) ש"כל המומתין מתודין, שכל המתודה יש לו חלק לעולם הבא. ואם אינו יודע להתוודות אומרים לו אמור תהא מיתתי כפרה על כל עונותי" . וצ"ת היכן מצינו נוסח כזה של וידוי. והלא הרמב"ם כ' בהלכה דידן נוסח וסדר הוידוי, שעליו לומר שניחם ומתבייש ממעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה. והנה את החלק של 'לעולם איני חוזר לדבר זה' א"א לומר בשעה שהולך למות מיתת בי"ד, אך חזי' דהגם שלא בוש במעשיו ומתחרט עליהם, הוי וידוי, ולו בדיעבד, וצ"ע.

והנראה בזה דהנה ראינו בד' הר"מ בסהמ"צ (מ"ע עג) ובחינוך (מצוה שסב) דכל הוידוי הנילף מקרבן יהיה דוקא על סדר הקרבת הקרבן ודוקא בארץ ישראל, "כי שם עיקר הכפרה ושם הקרבנות ועיקר הכל תלוי בה", וע"ז דרשו במכילתא (ספרי זוטא פ' נשא) דה"ה דמתוודים גם על שאר עבירות ומ"ע ול"ת וכו', עי"ש. ומשמע מיניה דהוידוי דהקרבנות הוא 'וידוי עם חיוב הקרבן', כלשון הר"מ בסהמ"צ להר"מ וכלשון החינוך שם, וכבר כתבו בזה נו"כ הרמב"ם.

ולפי"ז י"ל דאיכא ב' סוגי וידוי: א-) וידוי כחלק ממצות תשובה, שהוא וידוי על כל מצוות התורה ועוונותיה. ב-) וידוי מיוחד הנאמר על סדר הקרבן וגבי מחויבי מיתות בי"ד, והיא הלכה מהלכות כפרת הקרבן וכפרת מחויבי מיתת בי"ד, דצריך שיתוודה. והיינו דעיקר הכפרה נעשית כבר ע"י הקרבן או המיתה, ורק ישנו תנאי נוסף בהכפרה, שיתוודה כדבעי.

וממילא א"ש דדוקא בוידוי מדיני התשובה נאמרה ההלכה להרבות בהוידויים, שעי"כ יתעורר בלבו חרטה ועזיבת החטא וקבלה לעתיד, והוידוי הוא הוא חלק מעצם התשובה והכפרה הבאה ע"י התשובה. ומשא"כ בוידוי על הקרבן ובוידוי דחייבי מיתות, דאי"ז וידוי מחלקי התשובה, אלא 'דין וידוי', הבא כהוספה על הכפרה הבאה ע"י הקרבן או המיתה, ובזה א"צ להרבות בהוידוי.

והנה מו"ר הגרש"מ דיסקין זצ"ל הקשה קושיא אלימתא, דגבי וידוי על התשובה כתב הרמב"ם דבעי' להתוודות בנוסח 'חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך והרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה', ואילו בפ"ב ה"ח כתב גבי הוידוי דיוהכ"פ כך: "הוידוי שנהגו בו כל ישראל, אבל אנחנו חטאנו והוא עיקר הוידוי". וצ"ע אמאי בוידוי דידן האריך בנוסח הוידוי ואילו בוידוי דיוהכ"פ הסתפק באמירת 'חטאתי' ותו לא, וגם לא כתב דבעינן שיאמר שמקבל ע"ע להבא שלא לשוב לחטאו.

ולדברינו י"ל דכשם שמצינו ב' סוגי וידויים, 'וידוי על התשובה' ו'וידוי על כפרת המיתה והמלקות והקרבן', כך ישנו סוג וידוי נוסף, והוא 'וידוי על כפרת יוהכ"פ'. והיינו דגם לרבנן דס"ל (ביומא פה,ב) דיוהכ"פ מכפר לשבים, אין הכוונה לתשובה מעלייתא ככל השנה, אלא שבכדי שיוהכ"פ יכפר מצד עיצומו של יום, צריך שגם יתוודה וישוב בתשובה, וכיון שעיקר כפרת יוהכ"פ תליא בעיצומו של יום, לכן מספיק שיתוודה בלשון 'חטאתי', מבלי לפרט כהוידוי של תשובת כל ימות השנה ולומר שניחם על מעשיו וכו'. ואכן גם בהוידוי דחייבי מיתות בי"ד, במתני' בסנהדרין (מב,ב), לא מצינו את הוספת ה'וניחמתי ממעשי' וכו'.  

ועפ"ז יתבארו כמה דקדוקים שדקדקו המפרשים בשינויים שבין וידוי התשובה שבכל השנה, לסדר נוסח הוידוי שהביא הר"מ, וכן לנוסח הוידוי של הכה"ג ביוהכ"פ.  שהעירו שבנוסח הוידוי של תשובת כל השנה פירט הר"מ והרחיב הסדר, ובוידויי יוהכ"פ קיצר. ולפימשנ"ת א"ש, וכנ"ל. 

והנה כ' הר"מ בפ"ב ה"ג: וצריך לפרוט את החטא, שנאמר 'אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב'. והרמב"ם בפ"ב מעבודת יוהכ"פ ה"ה נקיט סדר הוידוי של כה"ג ביוהכ"פ ולא הזכיר שמפרט חטאיו, אלא רק אומר 'אנא חטאתי אויתי ופשעתי', וצ"ע דהא הכא כתב דצריך לפרוט החטא, ושמעתי שכבר הקשו כן הנו"כ, וכן מטין להקשות בשמיה דהגרח"ס. ונראה דכיון דפריטת החטאים אינה מעיקר חובת התשובה, אלא רק הוספה ומעלה רבתא, ע"כ העדיף הכה"ג לקצר בוידויו, בכדי שייצא במהרה מבית קדשי הקדשים, כדי שישראל לא יתבהלו, וכבש"ס יומא. 

ולפמשנ"ת דדין וידוי הכה"ג וכל וידויי יוהכ"פ אינם כוידויי כל השנה, אלא דין וידוי הנוסף על כפרת עיצומו של יום הוא,א"ש.


 

"יעיד עליו יודע תעלומות"- מה יעיד?

"יעיד עליו יודע תעלומות"- מה יעיד?

הרב שמואל ברוך גנוט

גם בין האנשים הקרובים ביותר, כמו הורים וילדים, כמו בין שני בני זוג, אין זה אומר שאם רבנו והתפייסנו בתמים וברצינות, אזי שוב לעולם לא תתפתח בינותינו מריבה חדשה. אם ביקשנו הרגע סליחה מהאשה על שהרגזנו אותה מקודם, שנינו בטוחים, ממש עכשו, שנצטרך לבקש ממנה סליחה נוספת על פגיעה נוספת, שתגיע במוקדם או במאוחר. הטבע האנושי אינו אמור להשתנות גם לאחר הפיוס ואנו יכולים שוב ושוב, אולי אפילו בעוד שבוע, אולי בעוד חודש, ליפול שוב אל זרועות הריחוק האיום.

ואם כן, כיצד מתיישבים הדברים עם דברי הרמב"ם בהלכות תשובה, הקובע לנו שעל החוטא לעזוב את חטאו ולהסירו ממחשבתו ולגמור בליבו שלא יעשהו עוד, עד ש"יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם"? האם הרמב"ם בא לרחק אותנו חלילה, מעבודת התשובה ולייאש אותנו כבר מההתחלה?

 ה"חידושי הרי"ם" מגור זצ"ל כותב ("מאמרי חנוכה") שלמרות שהרמב"ם כותב את דבריו החמורים והנכונים, הרי ש"חסו חז"ל על נשמת ישראל לבל ידח ממנו נידח, ולכן תיקנו שגם להגרועים והשפלים המושלכים ארצה, יזרח בהם אור שיוכלו לשוב לפני ה' בתשובה שלמה". וכותב ה"חידושי הרי"ם" דבר מחודש ולא מפורסם, ואלו דבריו, מילה במילה: "והגם שכתב הרמב"ם ז"ל שצריך לשוב עד שיעיד עליו בעל התעלומות שלא ישוב לכסלו, מכל מקום מועיל התשובה", עד כאן לשונו. חידוש חדש של הרבי הראשון לבית גור. מדרבנן התשובה מועילה גם ללא "יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לאותו החטא לעולם"!!!

ואולם הרבה מחכמי הדעת הסבירו את הרמב"ם בצורה אחרת. כל אחד הסביר אותו בסגנונו הוא, בשפה ובלשון אחרת, אך כולם מתכוונים, בעצם, לרעיון אחד. בישיבות מקובל להסביר שהרמב"ם מתכוין לכך שבאותו רגע התשובה, ברגע שהאדם מרומם וקרוב לבוראו, יכול הקב"ה להעיד עליו שאם רגע זה יימשך הלאה ויעמוד הוא ברמתו הנוכחית, אכן לא ישוב הוא לחטוא לעולם. מהגאון רבי חזקיהו יוסף שרייבר שליט"א שמעתי, ב"חומש- שיעור" בישיבת מהרי"ל, שכוונת הרמב"ם הוא בדיוק כמו שאתה מצפה מבקשת הסליחה של חבר שלך. כשחבר שלך עשה לך דבר רע, העליב, פגע בך או עשה לך עוול, והוא מגיע לבקש ממך סליחה- אתה לא מצפה ממנו שבעוד שנה הוא לא יעליב אותך שוב. אתה גם לא מצפה ממנו שזהו, מכאן ואילך הוא יהיה אדם שונה לחלוטין, מלאך ונופת צופים שלא יפגע בך לעולם. אך אתה מצפה ממנו שיבקש ממך סליחה בכל הרצינות ולא יתכוין כעת, בשעת הסליחה, לפגוע בך בעתיד. כעת, מסביר הגרח"י שרייבר שליט"א, האדם מתכוין לבקש סליחה במאת האחוזים, בלי שום רצון, אפילו קטנטן, אפילו פיצפון, לשוב שוב אל החטא. כשאנו עומדים לפני ה' ומבקשים סליחה אנחנו באמת, בשיא הרצינות והכוונה, לא רוצים לשוב ולחטוא, גם לא בכ' כסלו, ח' טבת וי"א שבט.

המשפיע החסידי הנודע הגה"צ רבי אברהם צבי קלוגער שליט"א מציב את השאלה הקשה, הכואבת, המנקרת לנו בכל חלק מחלקי המוח. הרי אם חלפה עברה עלי השנה האחרונה ושוב נפלתי באותם הדברים, שוב חטאתי ופשעתי בלי להתקדם, אז התברר בעצם שהתשובה של יום הכיפורים הקודם לא היתה תשובה אמיתית. הלא כן?! הנה עכשו, לאחר שנה נוספת של חטאים, גיליתי שהתברר שהקב"ה לא העיד בי שלא אשוב לאותו החטא לעולם, שהרי שבתי בדיוק לאותו החטא. אם כן, כל התשובה של יום הכיפורים שעבר, ושל זה שלפניו וזה שלפניו, היתה שיקרית, נבובה וחסרת תוחלת ותועלת? האמנם?! האם יתכן, שואל הרב קלוגר שליט"א, שהתנאי של הרמב"ם ש"עד שיעיד עליו יודע תעלומות", בא להרחיק אותנו מהתשובה, בבחינת "לא שבקת חיים לכל בריה", או  דוקא לקרב ולהאיר את עבודתינו?!

אך האמת היא, כותב הרב קלוגער, שבאמת שבנו בתשובה שלמה גם בשנה שעברה, גם לפני שנתיים, וגם לפני שלוש שנים. היהודי קשור להקב"ה בקשר איתן ואמיץ והוא השלים עם בוראו עכשיו בהשלמה מוחלטת, בה לא רוצה הוא לחטוא לעולם לעולם. ואדרבא, לפעמים, אולי אפילו בדרך כלל, האדם מתייאש גם בתוככי התשובה (וחושב לעצמו שהוא עצמו שקרן או הדיוט, המנסה לשקר כביכול את ה' ולתת לו "תחושה" שהנה הוא שב בתשובה, בעוד שאוטוטו הוא שב לחטוא. או שהוא סתם טיפש, החולם חלומות באספמיא שהנה, מכאן ואילך הוא לא יחטא יותר אף פעם), אך הקב"ה יודע תעלומות יודע שיש כאן פיוס אמיתי ותמידי. כי מצידו רוצה היהודי ומקווה בכל ליבו שלא לשוב לחטא לעולם, והוא מקבל על עצמו להיטיב את דרכיו, והקב"ה עצמו רואה את הרצון הזה, האמיתי, שלא לשוב לחטא לעולם, ולכן תשובתו מתקבלת.

וכך חידש לנו ה"שפת אמת": "שאף על פי שאין אדם יכול להטות עצמו לגמרי לתשובה, אף על פי כן מועילה היגיעה להטות את הלב, במה שאינו ניכר לאדם עצמו. וה' יתברך עד על תשובה זו. וזהו גם כן לשון הרמב"ם "שיעיד עליו יודע תעלומות"- פירוש: יודע תעלומות אף מה שנעלם מעיני האדם עצמו!"...

היהודי השב בתשובה חזר בתשובה שלמה בפני בוראו. רצונו הטוב היה מושלם בעליל, בתכלית השלימות. וגם אם להבא יקרה, חלילה וחס, שיחטא הוא שוב, הרי זאת כבר מרצון חדש, מנקודה חדשה שלא היתה בו כלל בשעת התשובה. הרצון שלנו בשעת התשובה היה באמת כנה ואמיתי, ואחר כך? אחר כך נכנסה ביהודי רוח שטות חדשה, רוח עיוועים שלא היתה בו מקודם, והוא חטא חטא חדש, שאינו קשור כהוא זה לחטאיו הקודמים, עליו שב בתשובה ביום כיפור.

אנחנו סבורים שתשובתינו לא טובה, כי יתכן, ואולי אפילו בטוח, נחטא בעתיד?? הקב"ה עצמו מעיד עלינו שתשובתינו טובה וששנו אליו באמת ובתמים!!!

/ פרסום החטא ברבים / הרב ש. ב. גנוט שליט"א

/ פרסום החטא ברבים / הרב ש. ב. גנוט שליט"א

באחד מימי חודש אלול ניגש ר' משה למרכז ביהמ"ד, דפק על הבימה והכריז בפני כולם: "אמש פגעתי בגבאי ביהכנ"ס ר' יעקב ואני מבקש את סליחתו ברבים". רב ביהכנ"ס ניגש לר' משה ובירכו בחום על התנהגותו היפה. למחרת ניגש ר' אלחנן למרכז ביהמ"ד, דפק על הבימה והודיע: "היום לא התפללתי שחרית במנין. אני מבקש סליחה מהקב"ה בפומבי". רב ביהכנ"ס ניגש בחשאי אל ר' אלחנן וגער בו על מעשהו. מה ההבדל בין השניים? 

א] כתב הרמב"ם פ"ב ה"ה: ושבח גדול לשב שיתודה ברבים ויודיע פשעיו להם ומגלה עבירות שבינו לבין חבירו לאחרים ואומר להם אמנם חטאתי לפלוני ועשיתי לו כך וכך והריני היום שב ומתנחם, וכל המתגאה ואינו מודיע אלא מכסה פשעיו אין תשובתו גמורה שנאמר מכסה פשעיו לא יצליח, בד"א בעבירות שבין אדם לחבירו אבל בעבירות שבין אדם למקום אינו צריך לפרסם עצמו ועזות פנים היא לו אם גילם, אלא שב לפני האל ברוך הוא ופורט חטאיו לפניו ומתודה עליהם לפני רבים סתם וטובה היא לו שלא נתגלה עונו שנאמר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. והשיג הראב"ד: בד"א בעבירות שבין אדם לחבירו. א"א וכן עבירות המפורסמות ומגולות אע"פ שאינן עם חבירו שכמו שנתפרסם החטא כך צריך לפרסם התשובה ויתבייש ברבים. 

וכתב הלח"מ: ביומא (פו, ב) רב רמי כתיב 'אשרי נשוי פשע כסוי חטאה', וכתיב 'מכסה פשעיו לא יצליח', לא קשיא הא בחטא מפורסם הא בחטא שאינו מפורסם, רב זוטרא בר טוביה אמר רב נחמן כאן בעבירות שבין אדם לחבירו כאן בעבירות שבין אדם למקום. וכתב רבינו כתירוצא בתרא דסבר דפליג אתירוצא קמא ולא מפליג בין חטא מפורסם לשאינו מפורסם. והר"א ז"ל בהשגות סבר דלא פליגי ופסק גם כן כתירוצא קמא, ולכך כתב דבחטא מפורסם אפילו עבירות שבין אדם למקום צריך לפרסם התשובה. ועי' כס"מ. וסיבת מחלוקת הר"מ והראב"ד צריכה תלמוד. 

והנראה דהנה יש להבין מהו ענין העזות שבפנים שבפרסום החטא, האם הכוונה דמכיון שעד עתה לא ידענו שהחטא נוצר בעולם ואנשים עברו על רצון ה', וכעת גילו שאכן עברו על רצונו ית"ש, הרי"ז עזות פנים. א"ד דלא שבפרסום עצם החטא איכא עזות פנים, אלא בכך שהאדם אומר על עצמו שחטא חטא מסוים, (ואינו מסתפק באמירה כללית של 'חטאתי', כמש"כ הר"מ). שעצם העמידה וההכרזה ברבים ש'חטאתי חטא פלוני', היא היא העזות פנים. ונראה דבזה נחלקו הר"מ והראב"ד. דהר"מ סבר דלא איכפ"ל שכו"ע יודעים מהחטא, אלא עצם זה שהגברא מעיד ע"ע בשער בת רבים שחטא חטא פלוני, הרי יש בכך עזות פנים, וממילא לא איכפ"ל שהחטא כבר התפרסם, כי פרסום החטא ע"י החוטא, היא היא עזות פנים. אך הראב"ד סבר שהעזות הפנים היא בפרסום עצם זה שהחטא נעשה, ואם כבר פורסם הדבר, אין בכך עזות פנים ושפיר אפשר לפרסם החטא. 

והנה איתא בסוטה (ז,ב): בשלמא יהודה דאודי כי היכי דלא תישרף תמר, אלא ראובן למה ליה דאודי והאמר רב ששת חציף עלי בר ישראל דמפריט חטאיה, ותירץ הש"ס: כי היכי דלא ליחשדו אחוהי. ופירש"י: שלא יהו שאר אחיו נחשדין מאביהם. והקשה המנ"ח (מצוה שסד) דהנה רש"י ביומא שם ביאר דאין לפרסם החטא משום ש'כבוד השם הוא, שכל מה שאדם חוטא בפרהסיא מיעוט כבוד שמים הוא'. וא"כ כיון דאית ביה מיעוט כבוד שמים, מי התיר לראובן לפרסם ולמעט בכבוד שמים ח"ו, וגם יכול היה לומר זאת לאביו בצנעה, וצ"ע. 

ואולם לפימשנ"ת א"ש, דראובן סבר דאין חסרון הכבוד שמים או עזות הפנים שבדבר באה בגלל עדות האדם ע"ע שחטא, אלא בכך שעד עתה לא ידענו שהחטא נעשה, וכעת, ע"י פרסום החוטא, נודע הדבר. אך בחטא דראובן ידעו כבר יעקב וכל האחים שנעשה, ורק לא ידעו מי מהם חטא, ולהכי אין חסרון בפרסום החטא. וכיון שראובן רצה שלא יחשדו את שאר האחים, פירסם הדבר ביניהם. וגם א"צ לומר הדבר בצנעה ליעקב, כיון שבכה"ג שכבר נודע להם מקודם שהחטא נעשה, אין חסרון בפרסומו. (וכמו"כ י"ל דלא רצה שהאחים בינם לבין עצמם יחשדו א' מרעהו, ולכן פירסם הדבר גם להם). ואולם המנ"ח סבר כמו שנתבאר בדעת הרמב"ם, דלא איכפ"ל שכו"ע יודעים מהחטא, אלא עצם זה שהגברא מעיד ע"ע בשער בת רבים שחטא, הרי יש בכך עזות פנים וחסרון בכבוד שמים, וממילא לא איכפ"ל שהחטא כבר התפרסם, כי פרסום החטא ע"י החוטא, היא היא עזות פנים וגם חסרון בכבוד שמים. 

ב] ובטעם הצורך בפרסום החטאים או באי פרסומם, מצינו ד' הירושלמי בנדרים (פ"ה ה"ד): המודר הנייה מחבירו בפניו לא ישאל לו אלא בפניו, שלא בפניו נשאלין לו בין בפניו בין שלא בפניו, רבי יוחנן אמר מפני הבושה, רבי יהושע בן לוי אמר מפני החשד, ואתיין אילין פלוגוותא כאילין פלוגוותא דתני יום הכיפורים צריך לפרוט את מעשיו דברי רבי יהודה בן בתירה, ר' עקיבה אומר אינו צריך לפרוט את החטא, אית תניי תני צריך לפרוט את הנדר, אית תניי תני אינו צריך לפרוט את הנדר. דלמ"ד מפני החשד עדיף שלא לפרט החטא, כדי שלא יחשדוהו שחטא חטאים נוספים, ולמ"ד מפני הבושה, אדרבה ראוי שיפרט החטא כדי שיתבייש. ועי' מנ"ח (שם) בארוכה. 

ולפי"ז אכן מן הראוי היה לפרסם החטא גם בעברות שב"א למקום, אך מכיון שיש בפרסום חטאים כאלה חסרון כבוד שמים או עזות פנים מיוחדת, לכן העדיפו שלא יפרסמם, כי גדול חסרון הפרסום ממעלת הבושה שבפרסום. ג] רש"י ביומא (שם) כתב כך: "בחטא מפורסם - טוב לו שיודה ויתבייש, ולא יכפור בו. בחטא שאינו מפורסם - לא יגלה חטאו, וכבוד השם הוא, שכל מה שאדם חוטא בפרהסיא מיעוט כבוד שמים הוא. עבירות שבין אדם לחבירו - יגלה לרבים, שיבקשו ממנו שימחול לו", עכ"ל. וכ"כ הכס"מ: "דבעברות שב"א לחברו מצוה לפרסמם כדי שימחול לו חברו, ולפי"ז אדרבה להיפך, גם במצוות שב"א לחברו לא היה ראוי לפרסם החטא, ורק בגלל הרצון שהשני ימחול לו, אנו מאפשרים לו לפרסם חטאו. אך במקום שחברו ימחל לו בלא"ה, אכן אין ראוי לפרסם החטא. ואמנם הרמב"ם לא חילק בדבר. ואולי כוונת הר"מ היא שבד"כ חטא ב"א לחברו מפורסם יותר מחטאי ב"א למקום, וכד' הכס"מ. ואולי כוונת הרמב"ם באופן אחר, שכאשר יפרסם את חטאיו שחטא לחברו, יתבייש יותר לשוב אליו בעתיד, לאחר שכבר פרסם שחטא לחברו והנה שב כעת ככלב השב אל קיאו. אך בעברות שב"א למקום פחות יתבייש לשוב לחטוא, כי חוטא הוא בעתיד בחשאי, בינו לבין קונו.

שו"ת לחודש אלול

שו"ת לחודש אלול

* הרב שמואל ברוך גנוט משיב לנו, וגם לעצמו, על סדרת שאלות מתבקשות לחודש אלול * הפחד והדוב, השמחה והקרבה, עבודת החודש והתחושות, ורגע, מה הלחץ, מדוע שהשנה הבאה תהיה גרועה יותר מקודמתה?!* כשהנשיא וראש העיר, מנכ"ל "אגד תעבורה" ושר הבריאות, שר התחבורה וה"בוס", וגם המנהלת, מגיעים אלינו הביתה לשיחה ידידותית * אלול ש(לא) הכרתם * הרב שב"ג * 

שאלה: חודש אלול הגיע וכולם מפחדים. מדוע לפחד? 

תשובה: בעוד פחות מחודש, כידוע לכולנו, נעמוד למשפט. במשפט ישפטו אותנו על מעשינו בכל השנה ויחליטו מה יקרה איתנו בשנה הבאה. לא מדובר על משפט בנושא אחד, ולא על החלטה על ענין אחד. במשפט הזה יקבעו לנו הכל, פשוט כל מה שיקרה בשנה הבאה, ובהרבה נושאים – גם על עתיד כל החיים שלנו. לא צריך ללכת רחוק, מספיק רק להסתכל מסביב, אולי גם קצת לקרוא עיתונים, ולדעת שהיו השנה אנשים, נשים וטף, שהיו מאד מאושרים ושמחים, והיו אנשים ונשים, ילדים וצעירים וזקנים, שסבלו מאד מאד. לא צריך להביט דוקא על הדברים המאד-גדולים. אפשר להסתכל על הפרטים הקטנטנים לכאורה של היום- יום ולזכור שהכל נגזר בראש השנה שעבר. לימוד טוב בשעות הבוקר בלי הפרעה בו' בשבט, קימה באמצע הלילה לקובי, כי כאבה לו הבטן, בו' בתמוז. מבחן מצוין של אילה בגיאוגרפיה בי"ז בחשון, אוטובוס שאיחר בי"ד בכסלו ובט"ו באב, פירגון נחמד שקיבלנו ממישהו בא' בטבת, חברה שהכניסה אותנו לרשימת ההזמנות לבר מצוה של בנה בז' אדר א', חידוש נפלא שחידשנו לפתע בח' באדר ב', הילדים נרדמו משום מה מוקדם בשעות הערב בי"ט בניסן והיו לי שעתיים פנויות. קיבלנו 586 ₪ בתור "זיכוי" מהביטוח הלאומי בכ"ג בסיון, שרי עשתה לנו נחת מיוחדת בדקלום במסיבת יום ההולדת בי"ג בתמוז וברוך החליק על קליפה בחדר האשפה בי"א בטבת ונזקק לתחבושת בת שבועיים. נעצום עיניים לרגע וננסה להעביר מול עינינו שבוע, שבוע אחד בלבד, של מאורעות פשוטים ויומיומיים, ואחרי שנראה מול העיניים והדמיון את הקשיים והשמחות, הריגושים וההצלחות, רגעי האושר ורגעי הרוגז וה"עצבים", נזכור שהכל נגזר בראש השנה הקודם. כל רגע בשנה, כל דקה, כל החלטה, הכל ייקבע לנו, על תיפקודנו ומהלך חיינו בשנה הבאה, בראש השנה הקרוב. משפט שכזה אמור בהחלט להפחיד, ועלינו לעשות, ולעשות הרבה ולהתקדם, בכדי להתכונן למשפט הגורלי הזה. 

שאלה: ובכל זאת, מי שיושב על כס המשפט הוא אבא שלנו בשמים. אז לא כדאי שנסמוך על אבא שבשמים שהכל יהיה בסדר? 

תשובה: גדולי ואדירי התורה והמוסר בכל הדורות רעדו מפחד, כעלה נידף, בימי חודש אלול, עד יום הכיפורים. ישנו משפט (שהגיע מגדולי החסידות ו"נלקח" משום מה למחוזות ליטאיים...) לפיו "בחודש אלול – אפילו הדגים שבים רועדים". רבי ישראל מסלנט זצ"ל היה אומר שאלול מפחיד יותר מאריה ודוב, שהרי דוד המלך אמר "וגם את הדוב היכה עבדל", ועם כל זה דוד המלך רעד מפחד ממשפטו של הקב"ה, באמרו "סמר מפחדך בשרי וממשפטך יראתי". הפחד והיראה מפני המשפט הקרב ומגיע, מפחיד הרבה יותר מחיות גדולות וטורפות (ולנשים שבינינו: הוא מפחיד גם יותר ממקקים וג'וקים המסתובבים במטבח...). 
בהיכל ישיבת וולוז'ין, בני הישיבה ותלמידי חכמיה מבקשים/ אומרים את הסליחות לימים הנוראים. איש איש ספון בספר הסליחות, מתחנן אל קונו לתשובה ולסליחה, כשלפתע נשמעה חבטה מכיוון כותל המזרח ודמותו- גופתו של ראש הישיבה, רבי חיים מוולוז'ין זצ"ל, צנחה על הרצפה. קריאות "הצילו" נשמעו מכל עבר וספל מים נשפך על ראשו של גאון התורה, עד שהתעורר מעלפונו. מה קרה? רבי חיים הגיע למשפט "עזרא הסופר אמר לפניך אלוקי בושתי ונכלמתי להרים פני אליך" והוא התעלף. "אם עזרא הסופר יכול היה להעיד על עצמו שהתבייש ונכלם להרים את פניו למול הקב"ה, מה נאמר אנחנו?!", תהה לעצמו רבי חיים.
תלמידיו של גאון התורה והמוסר רבי איצלה' בלאזר זצ"ל סיפרו שחודש אלול בסלבודקה היה דומה למחזה של צבא חיילים חסר ישע, המתכונן למלחמה, כשלפתע מגיח לו מאי שם המצביא, הלא הוא רבי אצלה' בלאזר, המגיע כדי להציע הצעה מופלאה וחדשה, איתה יוכלו לנצח במלחמה...
רבי איצל'ה היה נראה אפוף חרדה ופחד, כשעיניו מסתתרות עמוק מתחת למצחו. כך היה ניגש למקומו הקבוע והתפלל כדרכו בקודש, במתינות, בדממה דקה ובפשטות מרובה, עד שלפתע פרץ בבכי רם ונסער, רועד כל כולו מבכי. האווירה היתה שרויה במתח וחלחלה, עד ששרבי איצלה' שב לתפילתו השקטה והרגועה וחוזר חלילה, הוא שוב פרץ בבכי נסער ושוב נרגע... לא לפני הרבה זמן, עוד היו הנשים מתעלפות בברכת החודש של חודש אלול והצעקות והבכיות היו נשמעים למרחוק. ר' יחזקאל לוינשטיין זצ"ל מספר על תקופת לימודיו בלומז'ה, שם היו מתכנסים, במוצאי השבתות של חודש אלול, בחדר חשוך, ורבי דוד טעביל, ה"נחלת דוד", היה מוסר שיחה מוסרית, וכולם היו פורצים בבכיות סוערות מפחד יום הדין. 
קבוצת תלמידי חכמים ישבו לפני הגאון רבי חיים לייב ברנשטיין זצ"ל, מחבר "הליכות חיים", שהיה מתלמידיו של הסבא מסלבודקה, כדי שיספר להם כיצד נראו הימים הנוראים בקלם, שם התחנך בצעירותו, לפני בואו לסלבודקה. רבי חיים ברנשטיין נתקף בהתרגשות עזה והחל לומר: "אוי מאמע! אי אפשר לתאר את אשר ראיתי שם"... וכך סיפר הגרח"ל ברנשטיין: "נכנסתי מעט באיחור לסדר המוסר ב"היכל התלמוד- תורה דקלם" ולא האמנתי למראה עיני. הגאון הנודע רבי נפתלי טרופ זצ"ל ישב ב"מזרח", ליד רבי יוסף לייב נענדיק זצ"ל המשגיח של ישיבת קלאצק, רבי דניאל מובשוביץ ועוד מגדולי תלמידי קלם. הצעקות והיללות שם בקעו לב שמים וכולם בכו ורעדו מפחד יום הדין הנורא. מה אומר ומה אדבר! אם אדם זר היה נכנס לשם, הוא היה בטוח בוודאי שעומדת כאן פלוגת חיילים עם נשק בידם, רוצים להרוג את כולם! ושימו לב"- סיפר הרב ברנשטיין בהתפעמות- "אותו רבי יוסף לייב נענדיק זצ"ל, שלעג וצחק על הנאצים יש"ו כשהם חתכו את בשרו והתאכזרו אליו במכות נוראיות, אותו ר' יוסף לייב לא יכול היה להחזיק מעמד לפני התקיעות בקלם והוא התעלף, מרוב אימת הדין ופחד משפט שמים". 

בעיני ראיתי יהודים בעלי צורה, שיודעים שבכס המשפט יושב הקב"ה, והם רעדו מפחד והיו חוורים כסיד בחודש אלול. נכון, הקב"ה אלוקינו הוא זה שיושב בדין, אך הקב"ה אינו ותרן, חלילה וחס. מי שמתחזק ומתעלה – יזכה בדינו, ומי שלא?... 

שאלה: בשנה שעברה לא התנהגתי יותר גרוע מהשנה, פחות או יותר, והייתה לי שנה טובה. אז מדוע שמשהו ישתנה אצלי דוקא השנה? 

תשובה: רבי אליהו לאפיין זצ"ל אמר באחת משיחותיו את הדברים הבאים: "לפעמים אדם עומד לפני ראש השנה ועורך את חשבון נפשו, ואז מגיע הוא למסקנה שהשנה היתה כמו שנה שעברה, לפחות לא יותר גרועה ממנה, ואולי אפילו מעט יותר טובה ממנה, ואז הוא חושב לעצמו: "אם השנה עברה עלי בשלום, זאת אומרת שכאשר דנו אותי בשנה שעברה, מצאו אותי כשר וטוב, פחות או יותר, ולכן גזרו את דיני לחיים טובים, ואם כן מסתבר שגם השנה יגזרו כך את דיני, לטובה ולברכה!"... 
ר' אליהו לאפיין עצר לרגע וזעק: "לא ! אפשר שטעות חמורה היא בידו ! הראב"ד מסביר שמה שאמרו חכמינו ש"בראש השנה נחתמים לאלתר למיתה", הכוונה שיתכן שיחתמו את דינם מיד בכך שימותו קודם הזמן שהוקצב להם. אדם רשע שמתחילה הקציבו לו שבעים שנה, יכול להפסיד עשר- עשרים שנה. נמצא שאדם זה חושב להוכיח מהעובדה שהוא חי את השנה הנוכחית, בכך שבראש השנה הקודם נחתם לחיים, והוא מסביר לעצמו שגם השנה, שמעשיו לא גרועים יותר, ייחתם הוא לחיים, בעוד שייתכן שבראש השנה הקודם החליטו להוריד לו שנה מהחיים שנקצבו לו, ואילו מידת הדין של השנה כבר לא תסתפק בהורדת שנה והיא תתבע להוריד לו שנתיים ויותר, ואז, כשבאמצע החיים יגיע קיצו, יתברר לו שראש השנה הספציפי הזה לא היה טוב"... 

שאלה: לחץ יעזור לי לאלול רוחני יותר? 

תשובה: ישנם אנשים שלחץ יכול לסייע להם בעבודת ה' ובכל נושא אחר בחיים. אך רובם המוחלט של האנשים לא יכולים להתקדם בלחץ. לחץ רק מגביר את לחץ הדם ופעימות הלב וגורם לבילבול בעבודת ה'. יהודי צריך לדעת ולהרגיש שיש משפט גדול, אך למשפט, כמו לכל משפט בבתי משפט, צריך להתכונן בנחת ובישוב הדעת, מבלי להילחץ. גדולי החסידים אמרו ש"הושע נא נפש מבהלה" נאמר על אלו שמנסים לעבוד את ה' מתוך לחץ ובהלה... כולנו ראינו בחורים בישיבה לחוצים עד אימה, אך מרוב לחץ היה קשה להם ללמוד, להתרכז ולהעלות. המשגיח של "קול תורה" הגר"י בורודיאנסקי שליט"א ממליץ להזדעזע ולהיות בפחד נוראי רק בשעת תקיעת השופר שלאחר תפילת שחרית, ובשעת אמירת "לדוד ה' אורי וישעי". ובשאר היום? בשאר היום עלינו לעבוד בשלוות נפש ובנחת רוח. 

שאלה: באלול צריכים להיות עצובים? 

תשובה: באלול צריכים להיות שמחים, שמחים מאד. חז"ל ב"פרקי דרבי אליעזר" כותבים לנו שחודש אלול הם ימי רצון, בהם הקב"ה משפיע עלינו שפע מיוחד של קירבה. ה"דוד" שלנו מתקרב אלינו ומקבל את בקשותינו, בכל נושא, בארבעים הימים בהם אנו עומדים. ה"סדר היום", שחיבר רבנו מכיר זצ"ל, מגדולי הגדולים שבתקופת מרן ה"בית יוסף", כותב ש"אני לדודי" בגלל ש"דודי לי", אנחנו מרגישים בימים אלו קירבה לה' בגלל שהוא כל כך קרוב אלינו, ולא להיפך. בחסידות חב"ד נקראת תקופה זו של חודש אלול בשם "המלך בשדה", זאת על פי משלו המפורסם של רבנו "בעל התניא" זצ"ל שממשיל את הימים שאנו נמצאים בהם, למלך רם ונישא, שבכל השנה נמצא לו אי שם בארמונו הסגור והמסוגר שבעיר המלוכה ורק בודדים יכולים לגשת אליו ולבקש על נפשם. והנה יורד לו המלך אל העם למשך חודש ימים ומשוטט בשדות ובפרדסים, נפגש עם האיכרים והאנשים הפשוטים ורושם לעצמו מה כל אחד רוצה וצריך. בחודש אלול, כותב לנו הרבי הקדוש "בעל התניא" זצ"ל, אנחנו יכולים לפגוש את המלך כאן ועכשיו, ברחוב, לשטוח את כל בקשותינו, למחוק את שטרי חובותינו וגם לקבל מתנות, רק אם נבקש ונרצה. היום בשעה 12 בצהרים מגיעים אלינו הביתה ראש העיר ושומע שאנחנו חושבים שצריך יותר עצים ברחוב רבי יהודה הנשיא, ה"בוס" מהעבודה יושב לידו ושומע כמה קשה לנו לעבוד בכל יום עד 2 בצהרים והוא מוריד לנו שעה מהעבודה, בלי להפחית לנו מהמשכורת. הוא גם שומע על הסעיף מספר 118 בחוק, זה שמחייב אותו להוסיף לנו תוספת יוקר על שיחות הטלפון ודמי הבראה של עוד 2300 שקל בשנה. שר התחבורה מגיע אלינו הביתה ומקבל מאיתנו רשימת הצעות ליעול כבישי הארץ ומנהל "אגד תעבורה" באלעד יושב לידו בסלון ביתינו ומשתכנע על נקלה שאוטובוס לבני ברק בשעה 7:38 הוא נחוץ, כולל תיגבור משמעותי בקוי חיפה-נתניה-באר שבע- ראש העין. השכן מלמעלה מגיע מעצמו לביתינו ומוכן, לאחר הסבר ממצה של רבע שעה, לאשר לנו את בנית המרפסת, והמנהלת בבית הספר מבינה, גם היא יושבת אצלנו בבית, שבאמת הגיע הזמן שיהיו עוד יומיים חופש לפני חנוכה. וכן, כל זה קורה בחודש אלול. המלך בעצמו מוכן לשמוע אותנו בכל נושא שהוא, רוחני וגם גשמי, הוא מגיע עם לב פתוח כפתחו של אולם, ויש לו כוחות לשנות את כל העולם לטובתנו. אלא מה? צריך לבקש, להתחנן באמת, ואז נקבל. 

שאלה: ובכל זאת, מצד אחד מדברים על פחד, מצד שני מדברים על שמחה. איך משלבים את זה? 

תשובה: על המאמר של דוד המלך "וגילו ברעדה", שמעתם?! נכון, היהדות היא דבר מורכב. אין בה שחור ולבן, כמו ברוב הדברים בעולם. מצד אחד באמת עלינו לפחד מאד כשאנו ניגשים לפני נשיא ארה"ב, שנפגש איתנו ומוכן לתת לנו כל מה שנרצה אם נצליח לשכנע אותו ולדבר על ליבו בפגישתנו, ומצד שני- אם נירדם בפגישה ונזלזל בו, ניענש קשות. מצד אחד- זה באמת מפחיד, שלא נפספס ונמסמס את הפגישה עם נשיא ארה"ב, ומצד שני – זה משמח מאד, שיש לנו אפשרות להיפגש איתו ולשכנע אותו בקלות לתת לנו שנה טובה ומקסימה, לנו ולהורינו ולכל ילדינו המתוקים. 

שאלה: אז באלול צריך לחזור בתשובה? 

תשובה: אנשים רבים מערבבים את עבודת חודש אלול עם עבודת התשובה. אין ספק שאלול הם גם ימי תשובה, אך בהלכה הפסוקה מצאנו שחודש אלול הם ימי התקדמות ועבודה, הוספת מצוות ועשיה טובה. את התשובה אפשר, אם זה מסבך אותנו ומקשה עלינו בעבודת ה' שלנו, לדחות ללפני ראש השנה ולעשרת ימי התשובה. תסתכלו ברמב"ם הלכות תשובה, שם הוא מייחד את נושא התשובה רק לעשרת ימי תשובה ולא לחודש אלול. ומדוע אני כותב את זה? מפני שאנשים מפחדים לשוב בתשובה, כי תשובה פירושה שינוי טוטאלי של מהותינו והתנהגותנו וריחוק מה"סור מרע", ולכן הם מתייאשים מיד, עוד לפני שאלול התחיל. בחודש אלול עלינו להבריא את הנפש שלנו לאט אבל בטוח, להוסיף מצוות בכמות ובאיכות ולצעוד על מסלול ה"עשה טוב". זכורני שבאחד מימי אלול, סמוך מאד לראש השנה, ניגשתי למשגיח הגרי"י בורודיאנסקי שליט"א וניסיתי להתייעץ איתו על "קבלות" לראש השנה. "קבלות תשאיר ליום כיפור", אמר לי המשגיח בנחרצות, "כעת עובדים על ה"עשה טוב", הוספה בלימוד תורה ובקיום מצוות שבין אדם למקום ובין אדם לחבירו"... קשה לנו להיכנס מתוך חופשת "בין הזמנים", הים והטיולים, היישר אל החלטות כבדות משקל, האמורות להשפיע על כל מהלך חיינו הרוחניים, אך קל מאד לאסוף עוד ועוד מצוות, ללמוד יותר בהתמדה ובלי לפטפט, להתנהג יפה בבית, לא לכעוס ולתת צדקה. 

שאלה: ומה עם עבודת התשובה? 

תשובה: לאט לאט, כאשר נשקיע את כל נפשנו בעבודת ה' ובהוספה של תורה ומצוות, נגלה לפתע שאנחנו אנשים מרוממים וזכים יותר, ואז הלב שלנו יהיה פנוי ופתוח לקבל שינויים מפליגים באישיותינו ובעבודת התשובה. מי שסבור שתוך יום אחד, רק בגלל שהשופר נשמע לפתע בסיום תפילת שחרית, הוא ישתנה לחלוטין, טועה בדרך כלל. אלול מקדם אותנו עוד ועוד, עם עוד עבודה, עוד דקדוק במצוות ועוד האזנה והפנמה לשיחה מוסרית, עוד רבע שעה של לימוד מוסר ועוד שעה של אמירת תהילים, ואז, יחד עם העבודה המיוחדת של ראש השנה ויום כיפור, ניהפך בס"ד לאנשים אחרים. 

שאלה: מה עושים למעשה? מה כדאי לנו לעשות עכשיו? 

תשובה: הגר"ש פינקוס זצ"ל כותב שה"כותרת" לעבודתינו בחודש אלול היא שצריך לחדש את הקשר העמוק והפנימי בינינו לאלוקינו. ודאי שעלינו לחזק את המעשים, לנצל את הזמן ולעשות רק מצוות ולא עבירות, אך עיקר העבודה היא ה"ידידות" בינינו לה' אבינו. לקנות קשר אמוק ואהבה אין סופית לבורא העולם. להרגיש את ה' בכל תפילה, לחשוב עליו הרבה, ללמוד את תורתו הקדושה בכל הכח, לברך כל ברכה בנחת ולהרגיש ש"שהכל נהיה בדברו", לחוש שאם אנו עושים עבירה – אנחנו מתרחקים מאבא שלנו. ובקיצור, להשקיע בלימוד תורה ובקיום מצוות מתוך מטרה רצון "לדעת לפני מי אתה עמל", כלשון מרן החזון איש זצ"ל, במכתבו ללומדי תורה. האוהב הכי גדול שלנו נמצא איתנו כאן ועכשיו והוא רוצה שנתחבר אליו, בכל הלב. כשאנחנו יושבים ולומדים את התורה שלו, אנחנו מרוכזים רק בה. כשאנחנו מדברים איתו ב"שמונה עשרה"- אנחנו איתו. כשאנחנו יושבים ומשחקים אחר הצהרים עם הילדים, אנחנו משחקים כעת ודואגים לרווחת הבנים של אבינו שבשמים, וכשאנחנו אומרים תהילים עכשיו ולא מבזבזים את הזמן, אנחנו פשוט רוצים עוד חצי שעה של קשר עם ה"ידיד נפש אב הרחמן" שלנו. יש לנו כבר פחות מ- 40 יום של "ירח דבש" עם אבא, הידיד, האוהב, האהוב, המלך, ואנחנו ננצל כל דקה מהזמן הקצר הזה לקשור איתו קשר טוב. 

שאלה: אני עובד לפרנסתי 9 שעות ביום, אני מורה במשרה מלאה ואמא לשבעה ילדים, אני מנכ"ל של חברה גדולה שמצריכה תשומת לב של 18 שעות ביממה. מתי בדיוק אני אמור\ה להתעסק עם עבודת חודש אלול? 

תשובה: חנוך, לפני שלקח אותו האלוקים, היה "תופר מנעלים ומייחד יחודים", כפי שאמרו חז"ל. ר' ישראל סלנטר הסביר שה"יחודים" שחנוך עשה, היה פשוט לתפור היטב את הנעל, לכוון שהנעל תצא כמו שצריך, כדי שהוא לא ימכור לקונים נעל לא שימושית, אלא נעל חזקה ונוחה. חנוך עבד לפרנסתו ולמחייתו, אך כל דפיקת מסמר ומריחת דבק מגע נעשתה לשם שמים. דוד המלך היה דבוק בהקב"ה כל הזמן, גם באלפי השעות שהוא הקדיש לעניני המלכות, המיסים, הבריאות, תשלומי הארנונה והמלחמות. אפשר לדבוק בהקב"ה גם במשרד וגם בבית, גם בנסיעות וגם בעבודה. אם קמנו בבוקר ברצון ובכוונה לעשות את רצון ה' ולעשות לו נחת רוח, אז אפשר לעשות לו נחת רוח בכל דבר וענין. אם נמכור ליהודי מכשיר סלולרי שהוא יכול להסתדר בלעדיו, רק בגלל ש"עיגלנו פינות" ושיקרנו עליו ב"שקרים לבנים", אז פספסנו את רצון קונינו. ואם מכרנו לו מכשיר המתאים ביותר לצרכיו וגם סיפרנו לו על ה"אותיות הקטנות" שבחוזה דמי השימוש, והתכוונו לשם שמים, אז הנה, התקשרנו בקשר עמוק אל אלוקינו. ורגע, מורה ואם ל-7 ילדים אינה מברכת ברכות הנהנין? היא לא יכולה לברך אותם ביתר כוונה? האם אדם שעובד במשרד לא יכול לארגן לעצמו עוד רבע שעה של לימוד במשרד בהפסקת הצהרים שלו? בעבודה אין אפשרות להתגבר על כעס, דיבורי לשון הרע ורכילות? בכל מקום, עבודה ומשרה, בבית ובחוץ, אפשר להתחבר לריבונו של עולם. רק אם נרצה ונשתדל. ואדרבה, חייו של לומד התורה קלים יותר, יחסית, מבחינה רוחנית. אך העובדים נתקלים במגוון של נושאים שניתן להשתפר בהם. אז סיכמנו שאלול לא שייך רק לאברכים ולבחורי ישיבות. נכון?!... 

שאלה: מדוע מובא בהלכה ש'אלול' הם ראשי התיבות של 'איש לרעהו ומתנות לאביונים'? יש לכך משמעות? 

תשובה: 'אלול' הם ראשי התיבות של כמעט כל צמד מילים. 'אני ליענקי ונפתלי למאירק'ה', 'אני לסבתא וסבתא אלי', 'אני לנוח ואתה לטייל', 'אני לכולל ואשתי לעבודה', וכן הלאה. חכמינו לא בחרו סתם במשחקי מילים וראשי תיבות, אלא הם הגדירו לנו, דרך מספר ראשי התיבות הכתובות בספרי ההלכה על חודש אלול, את מהות החודש. ואכן, אחת מעבודות החודש הוא ההשקעה במידות ובצוות שבין אדם לחבירו. פעם אחת בחודש אלול דיבר הסבא מסלבודקא בישיבת חברון על עומק חומרי מעשי בני האדם ועל כך שקשה עד מאד לעמוד בפני משפט שמים. כשסיים את השיחה, ניגש שוב הסבא ונעמד שוב לדבר ואמר: "ואיך אפשר לעבור את ימי המשפט? רק אם מחייכים אחד לשני , אומרים לו "בוקר טוב" ומעודדים אחד את השני !! רק אם נחייך ונעודד אחד את השני, נוכל לזכות ביום הדין !!". חכמי המוסר מספרים על יהודי תלמיד חכם וירא שמים גדול, שהיה חרד מאימת הדין הנורא, החל מראש חודש אלול ועד יום הכיפורים. כששמע את קול השופר, היה מזדעזע ופחד נוראי היה משתלט עליו ומיום ליום גברה חרדתו, עד שבערב יום הכיפורים רעד כולו, כפשוטו. אותו ירא ה' פגש את רבי ישראל סלנטר בערב יום כיפור, ולמרות שהיה ממקורביו, לא שאל את ר' ישראל מה שלומו. אמר לו רבי ישראל מסלנט: "ומה אני אשם שאתה חרד מאימת הדין?!"... רבי ישראל הסביר לו שלמרות פחד הדין ועבודת הימים הנוראים, אסור לזנוח את המידות הטובות ואת ההתייחסות הלבבית לכל אדם באשר הוא אדם. 

מרן הרב שך זצ"ל סיפר: "לאחר תפילת ליל יום כיפור ואמירת "שיר הייחוד" ברוב עם, עזבו בני הישיבה בראדין את היכל הישיבה ופרשו לשנתם. בהיכל נותר בחור רווק בן שישים, שעקב מחלת ריאות שלקה בה לא נמצא לו זיווג והוא ישב עצוב וממורמר. לפתע ניגש אליו "החפץ חיים" והחל לשוחח עימו על הא ועל דא. "החפץ חיים" סיפר לו כיצד הוא עצמו התייתם מאביו בגיל 10 ואיך נאלץ להסכים ולהינשא לבתו של אביו חורגו למרות שהיתה מבוגרת ממנו, כדי לשמור על שלום הבית של אמו ובעלה השני. "החפץ חיים" סיפר לו על עוניו ותלאותיו וכיצד נאלץ להתמודד עם משכילי וילנא. "ועם הכל, תמיד הקב"ה עוזר לי ונמצא איתי, כי אף אדם אינו יודע מה טוב עבורו ומה רע לו. כל חיי ייחלתי לעזרת הקב"ה ונוכחתי שהוא אוחז ביד ימיני ומנחני לטוב לי". כך ישב הסבא קדישא "החפץ חיים" זצ"ל ושוחח עם הבחור המבוגר, ניחם אותו בדברים והרבה עליו דברי נוחם, וכל זאת מבלי לדבר, בליל יום הכיפורים, ולו מילה אחת של תורה או ענייני מוסר ופחד הדין. וכן, שיהיה בהצלחה לכולנו...

נכנסתם כבר לרבי עם "קוויטלאך"?

נכנסתם כבר לרבי עם "קוויטלאך"?

* נהגו חסידים ואנשי מעשה למסור "פתקאות" (= קוויטלאך) לאדמו"ר בחודש אלול, כפי המנהג במקורות קדומים * הרב הגאון רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א כותב על "קוויטל" בנוצת אווז, "קוויטל" מהעולם העליון, עם כובע מיוחד ו"קוויטל" בתוך ה"בית אהרון"* איזה "קוויטל" האדמורי"ם אינם מוכנים לקבל? * ומדוע הרבי לא רצה לקבל "קוויטל" בראש השנה?*

הרב שמואל ברוך גנוט 

לפני שנתחיל לכתוב על נשוא ונושא מאמרנו, הרשו נא לי לכתוב "הרגשה" קטנה. 

חודשים על גבי חודשים ניסה שמריהו להיכנס אל הקודש פנימה, אל רבו ומורו הגדול, רבן של בני ישראל, כבוד קדושת האדמו"ר שליט"א. כמה תפילות שפך שמריהו על העניין, כמה תחנונים התחנן אל הגבאי ר' מוניש להכניסו לשיחה פרטית אל הרבי הקדוש וכמה מיני פרוטקציות עשה והפעיל בכדי לזכות לרבע שעה אישית במחיצת האדמו"ר. אך לשווא, כל המי ומי הסבירו לו באורך רוח שמזה עשרים שתיים שנה, החל משנת תשמ"ט, חדל הרבי לקבל את החסידים לשיחה אישית, ולו לשיחה קצרה ביותר, מפאת דוחק שעותיו ועומס עבודתו בקוד. ה"הספק" של ה- 7 דפים בבלי- ירושלמי שלו בכל יום, ה"הספק" בספרי החסידות הנגלה והנסתר, יחד עם תפילותיו הארוכות וזמני קבלת הקהל המהירה, הכוללת את קבלתם של כמה מאות חסידים ומבקשי ה' בכל ערב. "כוחותיו של הרבי שלנו סחוטים כלימון יבש גם כך", הצטדק בפניו אחד מראשי החצר. "גם כך מספיק הרעבע להכניס את כל מכסת סדריו ביום אחד רק בדרך ניסית למעלה מדרך הטבע. חוץ מבני משפחתו הקרובים ביותר, איש לא זכה אצלו בעשור האחרון לשיחת "יחידות" פרטית, וגם אנחנו, שמנהלים את החצר ומסייעים בכל כוחותינו לעשות בצורה מושלמת את רצון רבינו שליט"א בכל דבר ועניין, מסתפקים ב"קבלת הקהל" הכללית, בה מוסרים "קוויטלאך" ו"פדיון נפש", שואלים שאלה קצרצרה, מקבלים תשובה ברורה וברכה ומפנים את התור לאדם הבא". 

"וכי אני לא רוצה להיכנס אל הרעבע ולשטוח בפניו את תלאות הנפש וחסרון עבודת ה' שלי"?! תמה באוזני שמריהו החסיד הנודע ר' מרדכי גרונא, יהודי ישיש של צורה, שרק הקב"ה עומד למול ענייניו, "בוודאי שאני חפץ בכל מאודי בכך! אלא מאי? הרבי אינו מלאך כפשוטו, אלא מלאך בדמות אדם, ובכדי לקבל כל אחד משבעת אלפים ושש מאות וארבעים חסידיו המוצהרים, ולו לשיחה פרטית אחת בחיים, יהיה עליו להפחית מהלימוד שלו, מהתפילות הארוכות ומארוחת הצהריים בת ה-4 דקות שלו. ואת זה אף אחד מאיתנו לא רוצה"... 

במשך שנה תמימה העתיר שמריהו בתפילה לבורא כל העולמות שהרעבע יישב איתו לשיחה אישית, בכדי לברר וללבן נושא שמעיק עליו בכל נימי נפשו וילדי רוחו. דמעות שפך כמים, תרומות נכבדות הרים למען "עניי עירך" ו"קבלות" גדולות קיבל הוא על עצמו, ואז קרה לפתע הנס. 
ביום בהיר אחד, בעיצומו של "בין הזמנים", התקשר הטלפון בביתו של מיודענו. על הקו שהה ר' מוניש, הגבאי הכמעט- כל- יכול, ובפיו שאלה מרעישה: "הרבי רוצה לנוח קצת... הבית שלכם הוא האחרון בעיר... יש לכם נוף הרים צלול מהחלון בחדר- הספרים והרעבע שמע פעם מאבא שלו עליו השלום שבבניין שלכם אפשר לשמוע את שירת הציפורים טרם הנץ החמה... הרבי שואל האם הוא יכול להתארח אצלכם ליומיים תמימים... כמובן בחדר פרטי, מבלי להפריע למשפחה שלכם... תוכל לשבת אישית עם הרעבע בכל בוקר, כשהוא שותה את כוס התה שלו ומעיין ב"אור החיים" על הפרשה... תוכל אז לשוחח איתו... כך הרעבע אמר בפירוש"... 

שמריהו התעלף, אולי התעלף רק למחצה. העיר כולה, ובעצם העולם היהודי- חסידי כולו היה כמרקחה. הרבי הגדול מזלוטיפולט, שמעולם לא יצא לדאצ'ה, ממיר את חדרו הקדוש למשך יומיים תמימים, ומעתיק את מקום לימוד הש"ס בבלי- ירושלמי שלו לדירת אחד מפשוטי חסידיו, אשר מחלון ביתו נשמעים פרקי השירה של ציפורי היער הסמוך. הפלא ופלא!

לא נאריך ונתאר את החרדה שאפפה את שמריהו ומשפחתו. לא נפליג בדברים בדבר חוסר השינה הגדול, שהיה מנת חלקו של שמריהו, עד לאותו יום ראשון, בו הרעבע הגיע לדירתו. לא נאריך בפרטי ההכנות הקדחתניות, המוקפדות, המושלמות, שליוו את ביקורו של הרבי הקדוש. רק זאת נספר לכם: בשעה 10:40 בבוקר, בעת שנקרא ר' שמריהו להיכנס אל הקודש פנימה לשיחה פרטית בת עשרים דקות, הוא לא הגיע, מפני שהיה טרוד לקרוא את הכותרת הראשית ושמות ה"מאורסים" ב"המבשר". וביום שני, בשעה 10:42, כאשר הגבאי ר' מוניש קרא לו לשמריהו להיכנס אל חדרו של הרבי ולשפוך את צקון לחשו, כאביו ותהיותיו, שמריהו אמר שכעת הוא לא יכול, הוא עסוק. 

"עסוק?" תהה הגבאי ר' מוניש וצוות עוזריו, ר' מוישה ור' ירחמיאל דוד. 

"עסוק עסוק", נאנח שמריהו, "יש חדשה מרעישה בשטיבל, משהו על המינוי החדש של המשגיח בישיבה באשדוד... זה "נייעס" אמיתי!"...

******

ר' שמריהו לא היה ולא נברא, וטוב שכך.

אך אנחנו, לפחות אני, דומים לו עד מאד. כבר שבועיים חלפו להם מראש חודש אלול, בו נקש הקב"ה, מלך מלכי המלכים יתברך, על דלתות ביתנו ורצה להיכנס. שבועיים של אפשרות ל"פגישה אישית", ואנו? אנו עסוקים בתלאות החיים, שגיונותיו וחדשותיו. הרעבע שלנו מוכן ורוצה לקחת מאיתנו "קוויטל" פרטי. הוא הגיע במיוחד אלינו, התיישב בחדר הפנימי שלנו והציע: "נו, קינדרלאך, תוציאו את הפתקים שלכם, את כל הפעקאלאך! מה כואב לכם? מה קשה לכם? במה אתם רוצים להשתפר, להתרומם, לקבל, להחכים, להוסיף ולהרוויח?" ואנחנו?...

אזכרה ימים מתוקים, בחודש אלול או "עשרת ימי תשובה", בהם עמדנו בסך ליד קיתונו- חדרו של המשב"ק דויז'ניץ הגה"ח ר' ישראל זילברשלג זצ"ל, שרשם את הקוויטלאך במו ידיו, לפני הכניסה אל חדרו של כ"ק אדמו"ר מויז'ניץ שליט"א, ישלח ה' דברו וירפאהו. 

חסידים אמרו שהגבאי, אם הוא ראוי וצדיק, עושה את "חצי העבודה" ופועל ישועות בחצי "קוויטל", ובויז'ניץ הגבאי שכתב את הקוויטלאך, רבי ישרול זילברשלג זצ"ל, היה אכן ראוי ובר- הכי, בגדלותו בתורה ובחסידות, כצדיק מופלג וכבקי עצום בכל מכמני החסידות. היו משלמים גם לגבאי את דמי כתיבת הקוויטלאך וכשסיים לרושמם, היו נכנסים אל הרעבע עם הקווטלאך והרבי היה פועל ישועות גדולות. 

-מהו "קוויטל"? 

"קוויטל" הוא דף נייר, עליו כותבים החסידים את שמותיהם ושמות אמותיהן, ואיתו נכנסים אל האדמו"ר, בכדי לבקש ברכה. ישנן חסידויות בהם מפרטים את הנושא לברכה ולתפילה וישנם מקומות ואדמורי"ם, אליהם נכנסים עם "פיתקה", בה נרשם רק שמות המבקשים ושמות אימותיהן, מבלי לפרט את הבקשה האישית. ל"קוויטל" מצרפים "פדיון נפש", תרומה, איש איש לפי יכולתו, הניתנת לרבי באופן אישי. ה"קוויטל" וה"פדיון נפש" הצמוד אליו הינם חלק בלתי נפרד כמעט מכל החסידויות והקשר האישי שבין הצדיק והחסיד. 

כל קופות הצדקה המכבדות את עצמן מוסרים בחודש הרחמים והסליחות פתקים לתפילה ובקשה לברכה לגדולי ומאורי התורה והחסידות. רבבות רבבות חסידים בכל העולם כולו נכנסים עם "קוויטלאך" אל רבותיהם בחודש זה, חודש אלול. בספר "מנהג ישראל תורה" כותב שמנהג חסידים ואנשי מעשה שבימי הרחמים הולכים אל צדיקי הדור להתברך, שיזכו לכתיבה וחתימה טובה. המגיד הקדוש מקוז'ניץ זצ"ל כותב ש"עניין ההתקשרות לצדיקי הדור, זמנו מט"ו באב ואילך". הרבי ממונקאטש הביא רמז לכתיבת הקוויטל מדברי הגמרא במסכת מגילה, שם נאמר ש"ומה כתב שלמטה של זכותם של ישראל אינו נמחק, כתב שלמעלה על אחת כמה וכמה". ב"אגרא דפרקא" מסביר שיש בכתיבת ומסירת הקוויטלאך לרעבעס עניינים גבוהים על פי תורת הנסתר וה"דרכי תשובה" כותב שמוסרים לרבי קוויטל כי חוששים שמא יטעה ויחליף את השמות לפעמים ותפילתו לא תהיה שגורה בפיו, ולכן, כשהשמות לבקשת ברכה ותפילה רשומים לרבי בפניו, אין סיבה שיתבלבל ותפילתו לא תהיה שגורה על פיו.

בקהילות חסידיות רבות נוהגים לכתוב בחודש אלול את השמות ב"ספר הזכרונות" בקובץ שמות אחד ולא ב"קוויטלאך" פרטיים. ב"טעמי המנהגים" מסביר שהדבר נעוץ בדברי הזוהר הקדוש, שבזמן שיש דין בעולם, כמו בראש השנה, לא ראוי שהאדם יזכיר את עצמו לחוד לפני הקב"ה, כדי שחובותיו לא יוזכרו לחוד, אלא יתפלל על עצמו יחד עם כל ישראל. ה"שרף" מסטרליק, רבי אורי זצ"ל, הקפיד שב"צעטיל הכולל", בו נרשמו כל שמות האנשים שבאו לפניו לברכה ותפילה, שכל אחד ירשום מה מבקש. שחשוכי הבנים ירשמו שהם צריכים ילדים, שהחולים יכתבו שברצונם רפואה למחלתם, שהזקוק להינצל מהיצר הרע ירשום זאת בבירור, וכן הלאה. ה"שרף" הסביר שלפעמים ישנם אנשים הזכאים לישועה מהירה וקלה יותר מהאחרים ולכן בידוד בקשתם יכולה לסייע להם. וכן, לפעמים פתיחת שערי שמים עבור אותם אנשים שמזלם שפר עליהם, יכולה אף לפתוח את שערי השמים גם עבור יתר הכתובים ב"קוויטל". 

קוויטל מהעולם העליון 

באחד מלילות החורף הגשומים והסוערים, לן רבי משה מסריזאוו זצ"ל במעונו של סבו הגדול, מרן בעל "דברי חיים" מצאנז זצ"ל. הרוח שרקה בחוץ שריקה צורמנית והקור היה עז מתמיד, גם במושגים של חורף אירופאי. ה"דברי חיים" ישב ליד השולחן ולמד גמרא במנגינה ערבה, כשלפתע ניגש לחלון הסגור, פתחו ושאל: "מאין אתם?" 

"מהעולם העליון", השיב לו הקול המסתורי ושערותיו של הנכד סמרו מפחד. ה"דברי חיים", שכנראה רגיל היה לחזות מחזות מופלאים ונוראי הוד שכאלה, שאל בנועם: "מה אתם רוצים?" והקול המסתורי השיב לו בקול רם: "אני רוצה למסור "קוויטל", והוא מסר פתק לרבי מצאנז. ה"דברי חיים" התיישב ליד השולחן וקרא את הקוויטל. כשסיים לקרוא בו ניגש לאחת המבוערת, שבערה באש עליזה, ושרף את הפתק המסתורי...

הרבי ממונסי שליט"א סיפר כי ידוע היה שסבו ה"אהבת ישראל" היה זוכר כל שם ובקשה שנרשמה ב"קוויטל" שהוגש אליו, גם כעבור עשרות שנים. יהודי הגיע לויז'ניץ ורצו לכבדו בעליה לתורה. ניגש הגבאי אל ה"אהבת ישראל" ושאל האם הרבי יודע מה שם אביו של אותו יהודי, שלא היה מחסידי ויז'ניץ. הרבי השיב שמכיוון שאותו יהודי הגיש לו "קוויטל" לפני שנים רבות, הוא זוכר את שם אמו, הנקראת כך וכך, כפי שהיהודי רשם ב"קוויטל", אך לא את שם אביו...

הרבי ממונסי שליט"א מספר על יהודי פולני, שהגיע ל"אהבת ישראל" שוב, לאחר שנים ארוכות מאז שמסר לו "קוויטל". מיד כשנכנס לרבי קידמו ה"אהבת ישראל" בחיבה ואמר: "הלא אתה משה דוד בן שרה צירל"... 

סיפר לי ידידי הרה"ג רבי מ.ל., ממרביצי התורה בעירנו אלעד, כי אביו לקה רח"ל במחלה הנוראה והוא פנה אל הגאון הצדיק רבי יעקב אדלשטיין שליט"א, רבה של רמת השרון, לבקשת ברכה. הגר"י אדלשטיין, אליו נוהרים מאות מאות יהודים בכל חודש לברכה ובקשה, אמר לו שבכל פעם שאביו יעבור טיפול, עליו ללמוד "שטיקל" מספר "חזון איש" בעיון גדול, ויקראו בכל יום במשך חודש פרק ק"ג בתהילים ("ברכי נפשי"), וביום של קבלת תוצאות מבדיקות רפואיות, ידליקו נר לעילוי נשמת רבי מאיר בעל הנס ולעילוי נשמת מרן החזון איש. חלפו מספר חודשים ודודו של מיועדנו הרב מ.ל. ראה את הגר"י אדלשטיין בשמחת חתונה. הוא ניגש אל הגר"י אדלשטיין ושטח בפניו את מצוקתו, שאחיו חולה במחלה האיומה והוא מבקש ברכה. הגר"י אדלשטיין השיב לו, לאחר ששמע את שם החולה ושם אמו, "הבן שלו היה אצלי לפני מספר חודשים וכבר אמרתי לו מה צריך לעשות"... (להשלמת הסיפור: האב החולה החלים, ברוך ה'...). 

ואכן, הצדיקים משימים על ליבם את צרת החולים שמגיעים אליהם וממש נחלים עצמם עליהם, נושאים את מצוקתם על לבבם ומעתירים בתפילה רבה. בקובץ "ילקוט מאורי אור" על אדמור"י טשרנוביל מסופר שבאחד הימים הגיע אחד הצדיקים אל הרה"ק רבי אהרון מטשרנוביל זצ"ל ושוחח עימו על ענייני ה"פתקאות". הרבי מטשרנוביל אמר לו: "צריך לדעת שני דברים ב"קריאת קוויטלאך". האחד: כשבא אליך יהודי עם "קוויטל" של צרה וצער, עליך להרגיש שהצרה נמצאת אצלך עצמך, והדבר השני: "עליך לדעת שהצדיק והחסיד הם כמו: "יששכר וזבולון". הצדיק עובד את הקב"ה בתורתו ובתפילותיו ואילו החסיד דואג לכלכלתו ומחייתו, ומכיוון שהחסיד מהנה את הצדיק מנכסיו- לכן על החסיד להצליח במעשיו ובפרנסתו שלו. וכאשר אירעה צרה או צער בבית החסיד, זהו סימן שהרעבע שלו אינו עובד את ה' מספיק ולכן החסיד נחסר מכך. ובאמת שורת הדין היתה נותנת שהחסיד צריך היה לבוא בתביעה אל האדמו"ר ולטעון מדוע הוא, הצדיק, אינו עובד את ה' מספיק טוב וגורם שהחסיד לוקה בפרנסה או בצרה. אך מכיוון שהיהודים בעלי דרך- ארץ הם, באים הם אל הצדיק בהכנעה עם קוויטל. אך לאמיתם של דברים, הקוויטל מרמז לרבי שעליו בעצמו להשתפר ולהתאמץ יותר בעבודת ה'"... 

"קוויטל" בנוצת אווז 

בבעלזא, בתקופת הנהגתו של רבי אהרון מבעלזא, לא היו כותבים "קוויטלאך" סתם- כך בעט רגיל, אלא בנוצת אווז, כפי שכותבים ספרי תורה, תפילין ומזוזות. בבעלז הקפידו מסיבות כמוסות שלא לרשום "בס"ד" או "ב"ה" בקוויטל והרבי היה יושב ליד השולחן ליד נרות דולקים. גם בקמארנא ובחסידויות נוספות הרבי יושב ליד שולחן הפתקאות כש- 2 נרות דולקים, גם ביום ולא רק בלילה. הרבי ר' יואליש מסאטמר זצ"ל נהג ללבוש כובע מיוחד, שנקרא "כובע ישועה", בשעות קבלת הפתקאות. הצדיק ר' אליעזר פיש ממאטע- סאלקע סיפר שבאחד הימים נאלץ גיסו לעבור ניתוח מסובך והוא נכנס לרבי מסאטמר עם "קוויטל". הרבי עמד ליד החלון בחדרו והתווכח בקול רם וברוח נסערת עם אורח כל שהוא מארץ ישראל. ר' אליעזר ניגש אל הרבי ומסר לו את ה"קוויטל", למרות שהרבי היה באמצע ויכוח- סוער, באומרו כי גיסו נצרך לעבור ניתוח כעת. הרבי ניגש אל המקום בו הונח הכובע המיוחד שלו לקריאת ה"קוויטלאך", קרא את הפתק, בירך, החזיר את הכובע למקומו והמשיך את הויכוח הסוער... 

הגר"ח קניבסקי: "תשתדל עוד יותר"... 

ה"מנחת אלעזר" ממונקאטש הקפיד ביותר שלא ייכנסו אליו עם פתקאות של מחללי שבת או יהודים שהשקפתם קלוקלת. כשנכנסו אליו יהודים שלא שמרו שבת כדבעי, הוצרכו הם, לפני שהרבי קיבל מידם את ה"קוויטלאך", היה עליהם להישבע לו בתקיעת כף שיפסיקו לחלל שבת ויתחילו לשומרה מכאן ואילך. כאשר יהודים כאלו נתנו לרבי כסף "פדיון", היה הרבי משיב את הכסף מיד, גם אם מדובר היה בסכומים גדולים. רבנו בעל "קהילות יעקב" זצ"ל הקפיד גם הוא במאד מאד שלא לקחת "פתקאות" או לברך מיהודים שאינם שומרי תורה ומצוות. הסטייפלר היה גוער ביהודים שכאלה ומשליכם מביתו על החוצפה להעיז לבקש ממנו ברכה, בשעה שאינם שומרי- שבת... גם בנו, מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א, מקפיד ביותר שלא לברך יהודים שאינם שומרי שבת או יתר המצוות ולעיתים הוא גם שואל את הבאים לבקש ברכה האם הם קובעים עיתים לתורה. (לפני מספר שנים נכנס אל מרן שליט"א המועמד לנשיאות דאז מר משה קצב, וביקש ברכה להיבחר לנשיאות. הגר"ח שאל אותו: "אתה שומר מצוות?" השיב משה קצב: "אני משתדל"... "אז תשתדל עוד יותר".. אמר לו הגר"ח קנייבסקי...)

"פדיון"- מקורו מדרשות הר"ן 

צדיקי הדורות בקהילות החסידים, להבדיל מגדולי התורה בקהילות הליטאיים וגדולי התורה של עדות המזרח, הקפידו לקבל כסף, דמי "פדיון", בשעת הברכה ומסירת ה"קוויטל". בספר "אגרא דפרקא" מצטט את דברי הר"ן ז"ל בדרשותיו, המזכיר שכבר הנביאים הקדושים קיבלו מתנות, והר"ן תמה ש"לכאורה הוא דבר זר", ולכן מסביר הר"ן כך: "הנה ההתבודדות לתפילה ולנבואה צריך להגביה השכל ולהקטין את החומר הגס ולקבל שפע אלוקי בהכנת מוחין דגדלות. והנה גסות החומר מושך אחור לבל יתן מקום להכנסת השכל, רק להמיית תאוותו. על כן העצה היעוצה ליתן איזה דבר יוטב בעיני החומר ויניחוהו להתבודד ולהתפלל, והוא דמיון השעיר של יום הכיפורים ודמיון השערות שבתפילין". ובשם החוזה מלובלין מביא ה"אגרא דפרקא" כי שכאשר הצדיק מעתיר בתפילה לפני הקב"ה עבור יהודי אחר, מגיע המקטרג בשמים ותוהה מדוע היהודי בעצמו אינו מתפלל על עצמו. לכן הצדיק מקבל מהיהודי שכר ממון על תפילתו, וממילא כשהמקטרג טוען את טענתו, טוענים לו שהצדיק נשכר בכסף בכדי להתפלל על מי ששילם לו כסף, ועליו לקיים את שליחותו...

הרבי ה"מנחת אלעזר" ממונקאטש לא לקח כסף "פדיון" מעניים ומבעלי צרות וחלאים. הוא נטל את כסף הפדיון, בירך אותם בלבביות והשיב להם מיד את הכסף, באומרו: "מברכות פי תתברכו, אך אני לא אעשה עסקים מצרות של יהודים"... גם כשהביאו לו כסף "פדיון" כדי שיתפלל על חולים מסוכנים, היה אומר: "את הכסף תשלחו אלי רק לאחר שהקב"ה יעזור והחולה יבריא, אך לא כעת". בקומארנא נהגו האדמורי"ם לקבל "קוויטלאך" גם מגויים, אך מהגויים לא הסכימו לקחת דמי "פדיונות". כאשר הגיעו עניים לרבי מקומארנא, היה הרבי לוקח מהם את כסף הפדיון, וכשסיים לברך היה מחזיר להם את הכסף ומוסיף עליו סכומי כסף נוספים. 

כשיהודי נתן לרבי חנה הלברשאם מקולושיץ זצ"ל כסף בלי "קוויטל", היה הרבי נהנה ואומר בענוות חן: "קוויטל אינני יודע האם אני יכול לקבל ולקרוא, אך כסף לבד- יכול אני גם יכול"... חסיד אחד ביקש מהמגיד מטריסק זצ"ל שיברכו, מבלי שנתן לו "דמי פדיון" עם ה"קוויטל". המגיד אמר לחסיד שיתן לו את ה"פדיון" ואז יברכו. שאלו החסיד: "ואם אין לי כסף לתת, האם אינני ראוי לברכה?" אמר לו המגיד: "יברכך ה'!!". שאל החסיד: "מדוע למי שנותן "פדיון" הרבי מברכו בעצמו, ולי אומר הרבי: "יברכך ה' "? השיב לו המגיד: "הרי כך כתוב בתורה. "כה תברכו את בני ישראל". אם תברכו אותם כה, בלי כסף, אזי תאמרו "יברכך ה'...

ועוד מסופר, שבאחד מימי ראש השנה נכנס חסיד אל ר' חנה הלברשטאם עם קוויטל, אך הרבי סירב לקבל את הפיתקה, באומרו:"תמהני עליך. האם יעלה על ליבך לפתוח כעת את בית המסחר שלך??"...

לחלל שבת בשביל קוויטל? 

בשנת תקצ"ו נחלה אחד מתושבי זלאטשוב במהלך השבת ונטה למות. דיין מדייני העיר החליט שמכיון שהחולה נמצא במצב של פיקוח נפש, הרי שאפשר לשלוח בעבורו קוויטל לרבי מהר"ש מבעלזא, ששבת באותה השבת בקהילת בראד. הדיין התיר לגוי לכתוב "קוויטל" עם שם החולה ושם אמו ולשולחו לבראד אל הרבי מבעלזא. הגאון הנודע רבי שלמה קלוגר זצ"ל התריע בחריפות נגד המעשה, והוא כותב בספרו (שו"ת ובחרת בחיים סימן פ"ז): "הציקתני רוחי על חילול שבת שנעשה על ידי הוראה רעה ומקולקלת בקהילת זלאטשוב, אשר הורה מורה אחד לכתוב בשבת קוויטל ולנסוע יותר משלוש פרסאות שהוא דאורייתא". לסוגיה זו מתייחס גם כן תלמידו של המהר"ש מבעלזא זצ"ל, הלא הוא הגאון רבי שלום מרדכי הכהן שבדרון זצ"ל אב"ד מבערז'אן, בספרו שו"ת מהרש"ם (ח"ג סימן רכ"ה), הכותב כך: " ועובדא ידענא בעיר מולדתי בזלאטשוב שהיה חולה מסוכן ובאותו זמן היה מו"ר הגה"ק מוהר"ש אבד"ק בעלז זצ"ל משובתי שבת קודש בבראד, והתיר דיין אחד לכתוב ע"י עכו"ם בש"ק שם החולה ואמו, ושלח לבראד והרעיש הגאון מהרש"ק ז"ל ופסל את הדיין מלהורות עוד. וכבוד מו"ר הגה"ק הנ"ל נתרעם ג"כ על הכותב ואמר 'עכשיו אני מחויב להתאמץ שישיג החולה רפואה שלא יוגרם על ידי חילול שבת קודש', וכן היה שנתרפא. ובכל כהאי גוונא אין להקל, ובפרט בדור הזה אין להקל מכמה טעמים. ועל כיוצא בזה אמרו שבת הוא מלזעוק ויכולה היא שתרחם". 

בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ט סימן י"ז) מביא את מכתבו של דודו , בעל ה'מנחת זאב', הגרז"ו ראגין זצ"ל, הכותב: 'ואני אומר דסוף סוף צריך טעם מדוע שלא נתיר לנסוע לרבם שיבקש עליו רחמים וכפי שאמרו חז"ל במסכת בבא בתרא דף קט"ז ע"א, ואין זה נוגע למש"כ דדעת הרמב"ם והרדב"ז ועוד דאך רפואות טבעיות הותרו ולא רפואות סגוליות, דכוונתם הוא על סגולות דעלמא אשר בדו בני אדם, אבל לא על ענינים וסגולות שנמצא בדברי חז"ל, וכל שכן לפי מה שהביא שם כי דעת הרמב"ן והרשב"א שיש להתיר ולחלל את השבת גם ברפואות סגוליות א"כ כש"כ שיש להתיר על סגולות שהובאו בדברי חז"ל - דלא תהא כהנת כפונדקית? מובן שאינני כותב זה להלכה ולמעשה אלא בתור משא ומתן להבנת הענין, כי לענ"ד לא אוכל לעמוד על טעמו של דבר'. 

ה'ציץ אליעזר' משיב לו שהיות ונתינת קוויטל פועל רק בדרך נס ותפלה, "וכן הגרש"ק ז"ל בספרו ובחרת בחיים שציינתי לשם מסביר בדבריו עוד ביותר ממה שהעתקתי משמו, וציין לדברי רש"י תענית ד' י"ד ד"ה ר' יוסי אומר לעזרה ולא לצעקה, שפירש רש"י לעזרה צועקים על בני אדם שיבואו לעזרה להצילם אבל לא צעקה שאין אנו בטוחים על כך שיהי' נשמע תפלתנו לצעוק עליהם בשבת, ואם בימי הש"ס ר' יוסי הוא דקאמר שאין אנו בטוחים כ"כ שיועיל תפלתנו, אנן מה נענה אבתרי' יתמי דיתמי, ואף דהטור הביא שם דעת הרמב"ם דפסק כת"ק דמותר להתפלל בפה היינו רק בענין דליכא חילול שבת כלל אבל בדבר שיש בו חילול שבת אפילו בדרבנן פשיטא שאסור" .

הגרא"י וולדינברג זצ"ל ממשיך וכותב:" ועוד זאת מצאתי כעת בספר דברי שלום, להאדמו"ר ואבד"ק סטראפקוב, ובו הגהות על ספר מנחת שבת. וכותב שם בשם אביו הגאון הבעל דברי יחזקאל משינאוא שאסר לחלל שבת לחולה בענין תפלה ואפי' ע"י נכרי, וגם כותב שהסביר זה גם בטעם הדבר [ואמר זאת בשם הבעל תשובות השיב משה] מפני כי כל מה שמותר לחלל שבת עבור חולה הוא רק מה שעושין בני אדם אבל מה שיעשה הקב"ה שירפא החולה לזה אין צריך חילול שבת כי הקב"ה יכול לרפאותו בלא תפלותינו והקב"ה יושיע טרם יקראו, כי הקב"ה יודע מחשבות ויודע הקב"ה שאם לא היה שבת היו כותבים לחכם וצדיק שיתפלל, ומושיע הקב"ה בלא התפלה עיי"ש ודפח"ח. ובדומה לכוון זה מוסיף לבאר גם בספר ובחרת בחיים שם, שאם אין הרפואה בדרך הטבע רק בדרך נס, מה לי נס זה או נס זה, לכך שבת בעצמה יש לה כח זה במקום התפלה ולא בעי תפלה, ולכך אמר 'שבת היא מלזעוק' והיינו מטעם ש'רפואה קרובה לבוא'- אף זולת התפלה. ומובן עד מאד מדוע שהגרש"ק ז"ל הרעיש עולמות על מי שרצה להורות איזה היתר בזה". 

"קוויטל" בתוך הספרים 

בחב"ד של היום נוהגים להכניס "קוויטלאך" בתוך ספרי ה"ליקוטי שיחות" של הרבי. שיטה זו ל"קבלת קוויטלאך" לא החלה בשנים האחרונות רק בחב"ד. בקרב זקני חסידי קרלין היה נהוג להניח "קוויטל" על כל עניין בין דפי הספר "בית אהרון", שחיבר רבי אהרון הגדול מקרלין זצ"ל. הרה"ק רבי אברהם אלימלך מקרלין זצ"ל כותב אל הרה"צ ר' מטיא סופר, מחשובי חסידי קרלין, את הדברים הבאים: "ומאד טוב עשה מכתיבת הקוויטל והנחתו בספר הקדוש "בית אהרון", כי כדאי הספר הקדוש בעצמו לפעול כל טוב". הרבי מפינסק קרלין זצ"ל נהג להכניס "קוויטלך" שלו ושל חסידיו בספר "בית אהרון", ספר שהיה עמוס וגדוש ב"קוויטלאך".

סבי זקני הרב החסיד ר' ברוך זצ"ל מווישווא היה בקי ויודע בעל פה את כל הספה"ק "אמרי נועם" של הרבי מדזי'קוב זצ"ל, חתנו של ה"אהבת ישראל". הרבי ה"אמרי חיים" זצ"ל נהג לקרוא לבנו, סבי ז"ל, בשם הבן של ה"אמרי נועם", בגלל בקיאותו של אביו בספר זה. במשפחתנו, ואיני יודע מהיכן נובע מנהג זה, נוהגים להניח קוויטלאך בתוככי ה"אמרי נועם", לסגולה, לברכה ולהצלחה. מעניין. 

בעיר אחת היתה צרת רבים ומסרו "קוויטל" לצדיק רבי אהרון מקרלין. הרבי אמר שקודם כל ימסרו את ה"קוויטל" לה"דברי חיים" מצאנז, כדי שהוא יעתיר קודם על העניין. החסידים לקחו את הקוויטל והעבירוהו לרבי מצאנז. האדמו"ר הביט בקוויטל ואמר: "אני לא מקבל קוויטל שכבר קיבלוהו אחרים"... ב"מוסף זכרון" שנכתב על הרבי מבאבוב רבי נפתלי צבי זצ"ל מסופר כי באחד הימים נשלח קוויטל אל הרבי מאחד מזקני החסידים. הרבי הביט ב"קוויטל" ובפסק: "אני לא יכול לקרוא קוויטל שנועד לרבי אחר. שהוא יכתוב "קוויטל" מיוחד בעבורי". ואכן, התברר שאותו חסיד ישיש כתב קוויטל זה עבור אביו של הרבי ר' נפתלי צבי, הרבי ר' שלמה מבאבוב, והניחו במגירת שולחנו וכעת שלחו לרבי הנוכחי...

הרבי ר' נפתלי צבי מבאבוב זצ"ל, שנפטר לפני מספר שנים, נודע בקרב חסידיו כ"מבין" גדול בקוויטלאך. הרבי היה מצביע על שמות חסרים, מתקן שגיאות בלי שהיה אמור לדעת עליהם ועוד כהנה. אחת הדוגמאות מיני- רבים לכך היתה פתקתו של אחד החסידים מארץ ישראל שהוגשה לרבי, והרבי אמר: "לא רשמת את כל שמות הילדים שלך". החסיד הביט בקוויטל ואכן, שמו של בן אחד שלו נשכח. סיפור דומה מסופר על הרבי מסלונים זצ"ל, שקיבל קוויטל ואמר לחסיד: "את השם החשוב ביותר מילדיך מבחינתי, לא רשמת בקוויטל". החסיד החוויר וסיפר לרבי שאכן כן, בתו יצאה לתרבות- רעה. הוא לא רצה לצער את הרבי ולא סיפר לו על כך. וכן, הוא גם לא כתב את שמה בקוויטל... 

חסידים הגדילו לספר סיפורי מופתים רבים על קריאת הקוויטלאך אשר בקריאתם ראו ישועות גדולות ואנו, האמונים על דברי חז"ל ש"מי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך לחכם", יודעים אל נכון כי אכן כוחם של גדולי התורה וצדיקי הדורות גדול הוא, "צדיק גוזר והקב"ה מקיים", ואנו כולנו תקווה שאכן נזכה כולנו לשנה טובה ומתוקה, ברוח ובגשם.

(מקורות: קובץ 'נועם שיח', קובץ 'מוסף זכרון' על הרבי מבאבוב, 'אמרי קדוש השלם', קובץ 'משכנות יעקב' סקווירא, קובץ 'עולם החסידות' אייר התשס"ב, שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סימן י"ז, קובץ 'בצילא דמיהמנותא' בעלזא, ספר 'מנהג ישראל תורה' מנהגי חודש אלול. תודה לידידי הרה"ג רבי יהושע בחר שליט"א על עזרתו).

על מזמור "לדוד ה' אורי וישעי" / הרב ש. ב. גנוט

לא מפחדים מאף אחד/ הרב שב"ג

במשך חודש וחצי אנו אומרים בכל בוקר וערב (בתפילת מנחה או בתפילת ערבית, תלוי לאיזה עדה ומנהג אנחנו שייכים) את מזמור "לדוד ה' אורי וישעי". מה, בעצם, אנחנו אומרים? 

המלבי"ם מסביר שתוכנו של הפרק עוסק בכך שהשגחת הקב"ה נמשכת אחר דבקותינו בה', ומי שדבוק בו ית"ש- הקב"ה ישמור עליו מכל הפגעים ולכן אין צורך לפחד ולירא משום דבר רע, כל עוד אנו דבוקים בהקב"ה. דוד המלך ע"ה מבקש שה' יסיר מעליו את כל המניעות להשגת משאלה זו. 

רבי אברהם בן הגר"א מוילנא מביא את הפסוק "כי נר מצווה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר" ומסביר שמצווה נמשלה לנר, תורה נמשלה לאור והמידות הטובות נותנות דרך בחיים, דרך נכונה. לדבריו הקדושים, שלושה עניינים אלו בשלושת הביטויים "אורי", "ישעי" ו"מעוז חיי": "אורי" היא התורה, "ישעי" אלו המצוות, המושיעות את היהודי מפורענויות ומיצרו הרע, כדברי חז"ל במסכת סוטה (כא, א). ו"מעוז חיי" הכוונה להליכה בדרכי ה', בדרכי מוסר ומידות טובות, הנותנות לאדם דרך וכיוון בחיים והמאפשרות לו לחוש ולדעת באיזו דרך הוא צועד. "ה' אורי"- הקב"ה מושיעני במלחמת היצר ע"י קיום המצוות, בהן אני דבוק, וממילא: "ממי אירא?!". אינני ירא מהיצר הגלוי, מהתאוות הגלויות ומהמידות הרעות והברורות מאד ברעתם. "ה' מעוז חיי: הקב"ה הוא מבצר וחוסן חיי, על ידי ההליכה בדרכיו של ה', וממילא: "ממי אפחד?!" אינני פוחד אף מיצרים סמויים וחבויים, אותם ה"נגיעות" הדקות, הסובבות את האדם בכחש.

על הפסוק שבמזמור זה "שמע ה' קולי אקרא וחנני וענני" מרמז ר"א בן הגר"א שהכוונה לראש השנה ("שמע ה' קולי"- "הקול קול יעקב", המתגבר על השטן בקול השופר) וליום כיפור ("אקרא"- כדרשת חז"ל בראש השנה (יח, א) ש"קראוהו בהיותו קרוב" זהו יום הכיפורים). ועל זה נאמר "וחנני וענני", שעל יום הכיפורים נאמר "וחנותי את אשר אחון"- למרות שאיננו הגונים, "ורחמתי את אשר ארחם"- אפילו שאיננו זכאים וכדאיים לחסד ה' ולברכותיו. והלוואי שנזכה!!

בשמים החליטו לבטל את אמירת "לדוד"

* לאחר שרבי אליהו "בעל שם" התעסק עם... השטן, גזרו בשמים לבטל את אמירת "לדוד ה' אורי" בחודש אלול * הרה"ג הרב שמואל ברוך גנוט שליט"א מביא את מקורותיהם, דבריהם ומחלוקתם של גדולי התורה וצדיקי הדורות, האם לומר בחודש אלול ועד שמחת תורה את מזמור "לדוד ה' אורי" * האם "סגולה לביטול כל המזיקים ולצאת זכאי בדין", או תפילה שנוסדה בספר "חמדת הימים"? מדוע ה"מטה אפרים" וה"משנה ברורה" פסקו לומר "לדוד ה' אורי וישעי", ואילו הגר"א מוילנא וה"דברי חיים" מצאנז לא אמרוה?- על כך ועוד, תקראו במאמר המרתק שלפניכם * 

יום שישי ראשון של חודש אלול. התפילה אינה, כמובן, אותה תפילה כמו ביום שישי בסתם יום של חול. שהרי אלול כעת, ואלול הרי הוא אלול, ואין צורך להסביר מהו אלול. החזן מסלסל בקולו ובעל התוקע (תלוי לפי המנהגים השונים) נעמד נכחו ותוקע בשופר. קול השופר הולך וחזק ובסיום ה"תקיעה שברים תרועה תקיעה" פוצח כל הקהל באמירת מזמור "לדוד ה' אורי וישעי", במנגינה ערבה, בנחת רוח ובכוונה רבה. "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש", מתחננים- מתחנחנים כולם בלהט, בכמיהה, ברגש ובבקשה, "שבתי בבית ה' כל ימי חיי, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו"...
אין ספק שמזמור "לדוד ה' אורי וישעי" הוא מזמור תהילים המתאים ביותר לימים אלו, ימי הרחמים והסליחות. ניסינו לתהות ולבדוק אחר מקור אמירתו וגילינו ים של דעות, שיטות ומנהגים, וכן, גם סיפורים מעניינים הקשורים בו.

ההבטחה: להכניע את המקטרגים 

מנין הגיע המנהג לומר את מזמור "לדוד ה' אורי וישעי" בחודש אלול ועד שמחת תורה?
ה"מטה אפרים", ספר ההלכה היסודי והחשוב על מנהגי ימי הרחמים והסליחות, כותב כך: "נוהגים במדינות אלו מראש חודש אלול ואילך עד יום הכיפורים, לומר בכל יום, אחר גמר התפילה, מזמור כ"ז בתהילים "לדוד ה' אורי וישעי" בוקר וערב, ואנו נוהגים לאמרו עד שמיני עצרת ועד בכלל". בפירוש ובתוספת "אלף למטה", המצורף ל"מטה אפרים", מסביר שיסוד מנהג אמירת המזמור הוא על פי דברי חכמינו במדרש שוחר טוב ש"אורי" זהו ראש השנה ו"וישעי" זהו יום הכיפורים, ובהמשך נאמר "כי יצפנני בסוכה"- הרומז לחג הסוכות. ב"סידור האר"י", שחיבר רבי שבתאי מראשקוב נאמר לומר את המזמור הזה עד לאחר שמחת תורה, וכתב שיש להיזהר לאומרו ערב ובוקר, מראש חודש אלול ועד לאחר שמחת תורה, ואז מובטח שהאומרו יוציא את שנותיו וימיו בטוב ויכניע את כל המקטרגים וייצא זכאי בדין. המנהג נפסק להלכה ב"משנה ברורה" (סימן תקפא), הכותב ש"נוהגין במדינותינו מראש חודש אלול עד יום הכיפורים לומר בכל יום אחר גמר התפילה מזמור "לדוד ה' אורי" בוקר וערב, ואנו נוהגים לאומרו עד שמיני עצרת ועד בכלל". ה"משנה ברורה" מסביר מתי אומרים אותו בימים שיש בהם תפילת מוסף, כיצד אומרים "קדיש" לאחריו ומתי מקדימים לאמירתו את ה"שיר של יום", והוא כותב זאת בשם "אחרונים". המנהג מובא גם בקיצור שולחן ערוך ובספרי הלכה נוספים. ישנם המסבירים כי אנו אומרים אותו בחודש אלול משום שנאמר בו 'לולא האמנתי לראות', 'לולא' הם אותיות 'אלול'.

הספרדים אומרים כל השנה

מידידי הרה"ג ר' יהושע בחר שליט"א שמעתי, שברוב קהילות ועדות בני המזרח לא אומרים מזמור זה החל מר"ח אלול, למעט מספר קהילות מקהילות צפון אפריקה ומרוקו, כאשר ישנם ספרדים האומרים אותו בכל ימות השנה בסיום התפילה, ולא רק בחודשי אלול- תשרי. כנראה מקור מנהגם, לאומרו כל השנה, נובע מסגולת אמירת המזמור בכל ימות השנה, המועילות למספר דברים ועניינים, כפי המובא בספר "ימלט נפשו" (סימן ה') ובספר "סנסן ליאיר" (סימן י"א), המוסיפים ש"העיקר לאומרו בנחת, בכוונה שלמה, ולא כמצוות אנשים מלומדה". כנראה גם שמקור מנהג חלק מהספרדים לאומרו בכל ימות השנה, נובע מדברי הגאון החיד"א ז"ל, בספרו "מורה באצבע", שכתב: "מנהג טוב לומר "לדוד ה' אורי וישעי" אחר כל תפילה, אף בכל ימות השנה, ובפרט מראש חודש אלול ועד הושענה רבה". 

תלמידי הבעל שם טוב לא אמרו 

בצאנז וביתר החסידויות המסונפות לשורשיה לא אומרים בחודש אלול "לדוד ה' אורי". אביו של הרבי הנוכחי מקאליב, הרבי מראזלא הגה"צ רבי פנחס חיים טויב זצ"ל הסביר (במכתב שנדפס בסידור "לב שמח") שבצאנז לא אמרו את המזמור, כי גם החוזה הקדוש מלובלין זצ"ל ותלמידיו "היהודי הקדוש" והרה"ק מדז'יטשוב והרה"ק ר' נפתלי מרופשיץ זצ"ל לא אמרוהו. לדבריו, מכיוון שמקור אמירת המזמור הובא בספר "חמדת הימים", שישנם עוררים על מחברו, לא נהגו לאומרו. הרב מראזלא זצ"ל סיפר שכאשר פגש את הרבי מפאריסוב בעיירת הנופש והמרפא היפהפייה קארלסבארד, אמר לו הרבי מפאריסוב זצ"ל שמקובל בידו, איש מפי איש, שזקנו "היהודי הקדוש" לא אמר "לדוד ה' אורי" מפני ששמע מרבו "החוזה מלובלין" שמנהג זה יסודו בספר "חמדת הימים", והוסיף מעצמו שאילו כל הגדולים והצדיקים הנוהגים לאמרו, היו יודעים שמקורו בספר "חמדת הימים", לא היו אומרים אותו בחודש אלול. רק מכיוון שהם ראו שהמנהג הודפס בסידורו של רבי שבתי וסברו שמקורו מהאר"י הקדוש ז"ל, לכן אמרוהו. 

ידידי הרה"ג ר' יוסף שלמה מאיר שליט"א מעיר את עינינו ומסביר שישנם גדולי תורה, ובהם היעב"ץ זצ"ל, שסברו שאת הספר "חמדת הימים" כתב משיח השקר נתן העזתי. לדבריו, ישנו פולמוס נרחב בספרות התורנית על מקור הספר ומהיכן שאב מחברו את הדברים הכתובים בו, שרובם הינם דברי קבלה מוסמכים. "באשכנז לא אמרו "לדוד" בתקופות קדומות והמזמור לא נדפס בסידור זאלצבך, שהיה הסידור הנפוץ בזמנם, כמו סידור "תפילת כל פה" בימינו. אך מכיוון שהחל מ"סידור רעדלהיים" כבר הודפס לומר "לדוד", נהגו לאומרו בהרבה מקהילות אשכנז", מסביר לנו הרב מאיר, המוסיף שהיו קהילות באשכנז בהם רק יחידים אמרו "לדוד", אך לא כל הקהל יחדיו. 

בשמים גזרו שהמזמור שתיקן רבי אליהו- יתבטל 

בספר "נזר הקודש" מסופר, כי מקור אמירת מזמור "לדוד ה' אורי", וגם מקור אמירת "כגוונא" בליל שבת קודש, בין "קבלת שבת" למעריב, הנאמר בקהילות החסידים, הוא מאבי זקנו של רבנו ה"חכם צבי", רבי אליהו בעל- שם, שנודע בבריאת הגולם שלו (שעל בריאתו העיד נכדו ה"חכם צבי" בתשובותיו). מסופר שם שבאחד מימי אלול נכנס הגה"צ רבי שמעון מזעליחוב זצ"ל לצאנז, לבית מדרשו של הרה"ק רבי אריה ליבוש זצ"ל ותהה מדוע לא אומרים את מזמור "לדוד ה' אורי" בסיום התפילה, והוא עצמו השיב למתפללים מדוע לא אומרים אותו, בסיפור מופלא שסיפר הבעש"ט, וכך היה המעשה: הפריץ באחת מהעיירות שבסביבתו של רבי אליהו "בעל- שם" היה חשוך ילדים. הוא וזוגתו דרשו ברופאים, אך לשווא. הרופאים הודיעו לפריץ ולפריצה בצער שלא יהיו להם ילדים, נקודה. קרא הפריץ לראשי היהודים ורבניהם והודיע להם, בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, שאם לא יתפללו עליו וייוולד להם ילד, יגרש הוא אותם מארצם. רבי אליהו בעל- שם ריחם על היהודים העומדים בפני גירוש והבטיח לפריץ שבעוד שנה יחבקו בן זכר. הבעש"ט הק', שסיפר לתלמידיו את הסיפור, סיפר שרבי אליהו בעל- שם ניסה לפעול למען לידת בן הפריץ "בצד הקדושה", אך לא הצליח. עד שלבסוף, פעל "על ידי השטן בעצמו" והילד נולד לפריץ ואשתו. וסיים הבעל שם טוב: "אל תחשבו שרבי אליהו קיבל שישים "פולסא דנורא". רק רצו לאבד ממנו בשמים "נפש רוח ונשמה". אך היות שמסר את נפשו למען כלל ישראל, גזרו בשמים שיתבטלו שתי תפילות שתיקן, והם "לדוד ה' אורי" בחודש אלול ו"כגוונא" בערב שבת".
וסיים רבי שמעון זעליחובר: "מקובל בידי שהרבי רבי אלימלך מליזענסק לא היה אומר בליל שבת "כגוונא", אך היה אומר "לדוד" בחודש אלול, ואילו רבי נפתלי מראפשיץ היה אומר "כגוונא", אך לא היה אומר "לדוד". גם בילקוט "אוהב ישראל" מובא שהמגיד ממעזריטש הורה לחלק מתלמידיו לומר "כגוונא" ולא לומר "לדוד", ולחלק ציווה לומר "לדוד" בחודשי אלול- תשרי, אך לא לומר בליל שבת "כגוונא". 

שלושים שנה אחרי "חמדת הימים"

אדונינו הגר"א ז"ל מוילנא סבר שאין לומר שום מזמור בציבור, שאינו מעיקר התפילה. מסיבה זו ההולכים בדרך הגר"א ז"ל לא אומרים "לדוד" באלול- תשרי. כ"ק האדמו"ר מצאנז זצ"ל מסביר (בשו"ת דברי יציב) כי סבו זקנו ה"דברי חיים" זצ"ל לא אמר "לדוד", מפני שהוא לא אמר שום מזמור או פרק שאינו מוזכר בגמרא, בשולחן ערוך ובכתבי האריז"ל. הגה"ק מצאנז זצ"ל מסביר שגם כך, בתפילה הרגילה והמסורה לנו מאנשי כנסת הגדולה ומבעלי הפסק והקבלה, אנו לא מכוונים דיינו, ואם כן אין סיבה להוסיף עוד מזמורים. ואלו דבריו של הגאון מצאנז: "ולזה עתה אשר בעוה"ר כשל כח הסבל וכל תפילותינו רק משפה ולחוץ, וכבר אמר רבינו קדש הקדשים רמ"ל מסאסוב, שאלמלא לא חטאתי אלא מה שאני מברך מאה ברכות בכל יום די, ומה יענו איזובי קיר, האיך לא נבוש ולא נכלם להזכיר שמו הגדול והנורא ומחשבותינו בהבלי הבלים. וזה כוונת רבן של ישראל בענותנותו הקדושה, שרק ההכרח לא יגונה מה שמוזכר בשולחן ערוך ובכתבים אין ברירה ומההכרח לומר כמו כל קיום המצות, אבל מה שאפשר לפטור ממנה- יותר טוב לכגון דידן שאין כדאין, כמו שאומרים [קודם התפלה] במי אנכי שאזכה, ואי אפשר לנו לדמות לקדושים עליונים אשר תקנו באמירתם ותפלתם בזווגי מידות הקדושות והבן. 

וא"כ אם התנא האלקי הדברי חיים אמר כן, מה נוכל אנחנו יתושים לענות אחריו?! ויותר נאה לנו לקבוע שיעור קטן בשולחן ערוך לידע המעשה אשר יעשון ושלא להכשל ח"ו, ולהתבונן בהלכות תשובה, כדי שנדע על כל פנים ערך עצמינו. ולזה אצל אאמו"ר הגה"ק זללה"ה לא אמרוה, וכן בכל בתי מדרשות שנהרו אחרי מנהגי בעל דברי חיים זללה"ה, כי יותר לפנינו לכוון ולהוסיף אפילו רק אותן רגעים של המזמור לתפלה של שמ"ע, ולכוון בברכת אבות שמעכב בדיעבד על פי דיני הש"ס, וטוב מעט בכוונה". 

ומסיים ה'דברי יציב': "אך אם אצליכם אנשים המכוונים באמת ולבם נכון להשי"ת ורוצים לאמור המזמור מי יעכב על ידם לומר מזמור תהלים לכבד להשי"ת ולבקש ממנו, אך לקביעות ולחיוב נאמר דברינו שאנשים כמוני די לי בזה שאוכל לכוון בקריאת שמע וברכותיה ותפלה חיובית". 

הגאון רבי פנחס אברהם מיירעס שליט"א, רבה של העיר האג בהולנד ומחבר שו"ת "דברי פנחס" מספר שבשינווא ובעוד מקומות אמרוהו רק לאחר שכל התפילה הסתיימה, כדי שלא להראות שהמזמור נאמר כחלק מהתפילה. הוא כותב שבספר "דברי יוסף" אסף שיטות רבות בעניין ושם הוא הוכיח שמקור המנהג לומר "לדוד" הודפס עוד לפני הדפסת ספר "חמדת הימים", וכבר הובא בספר "שם טוב קטן" שחיבר רבי בינוש מקארטשין, שהדפיס את "כוונות האריז"ל" בזולצבאך בשנת תס"א, כאשר "חמדת הימים" הודפס באיזמיר רק שלושים שנה לאחר מכן, בשנת תצ"א. הוא מונה עוד רשימת מקורות חשובה, בהם אוזכר המנהג עוד הרבה לפני הדפסת "חמדת הימים". הרב מהאג מביא שבהגהות סידור "שערי רחמים" (של רבי חיים הכהן, תלמידו של רבנו רבי חיים ויטאל זי"ע) וגם ב"שערי תפילה" של מהר"י רקח, הזכירו את אמירת "לדוד" והאריכו במעלת אמירתו, ושכך מובא גם בסידורו של רבי יעקב קאפיל ובסידור בעל התניא. ולדבריו, אם מקור אמירת "לדוד" מוזכר בכל כך הרבה מספרי גדולים וצדיקים, (ועוד לא הבאנו חצי מהרשימה, בהם מוזכר אמירת "לדוד"), אזי בוודאי שיש לאומרו, וכל קהילה וקהילה תנהג כפי הנהוג בה מימים עברו, (ואנו הרי פוסקים כמו המשנה ברורה, שכתב לומר את המזמור בוקר וערב). העיקר שיתקבלו כל תפילותינו ובקשותינו לרצון לפני אדון כל, יתבטלו המקטרגים ונזכה לשנה טובה ומתוקה.