הגשמתו של עניין קדוש, הקרוב ללב, במסגרת עצמאית, היא עוגן ההצלה היעיל ביותר. 
פעולה זו עשויה ליצור מיד בכל מקום חוגים, אם כי מצומצמים, אבל מגובשים ויציבים, של שומרי תורה ומצוות.
...

אך האמנם זו הדרך, שבעניני רוח ודת יהא כל אחד אחראי כלפי עצמו בלבד? 
האמנם די בכך, שכל אחד יציל את עצמו ובני ביתו בלבד? 
אפילו מי שאין לו בנים, או שבניו כבר נתבגרו, 
היוכל להשאר אדיש ושוה נפש בראותו את בני השכנים מבקרים בבית ספר, 
אשר יחנכם ויכשירם לכל דבר פרט לתודעה יהודית, ולא כל שכן לשמירת המצוות;  
ולא זו בלבד, אלא עוד יחדיר בקרבם שנאה ליהדות ולשומרי מצוות? 
האפשר להתייחס לזאת בשויון נפש.....?
האמנם די בכך, שכל אחד מאתנו ידאג לעצמו ולמשפחתו בלבד? 
האין אנו חייבים לעשות הכל, כדי לעזור לאחינו בדעה, 
כי יוכל גם הוא לחיות לפי דיני התורה? 
וכי המצוה מן התורה "והחזקת בו" (ויקרא, כה-לה), או "וחי אחיך עמך" (שם, ל"ו), חלה רק על מצוקה חומרית? 
וכי המצוה של "לא תעמד על דם רעך" (שם, יט-טז) אמורה רק לגבי סכנה גופנית? 
.... 
האם מאמרם של חז"ל: "כל ישראל ערבים זה בזה" (שבועות, לט) אינו חל גם על תקופתנו? 
וכי כך ערבים אנו זה בזה, כאשר כל אחד מציל רק את נפשו? והאמנם הצלנו את נפשנו, כאשר לא הצלנו אלא אותה בלבד?

 

ואם תשאלו, מה בידינו לעשות? הרי תשובה היא: בשתי דרכים - בדיבורים ומעשים. לא תיתכן כל השתמטות משתי דרכים אלו. 
...
אמנם יש צדק עלי  אדמות - "אך יש אלקים שפטים בארץ" (תהילים, נח-יב) - 
אבל דרוש מי שיוצא את הצדק לפועל, 
וחובה מוטלת על כל אחד לקבל על עצמו משימה זו. ו
אין לך מי שאינו מוסמך לכך. 
כל הנמנה על "מורשה קהלת יעקב" (דברים לג-ד) הוא בר תוקף ובר חובה לפעול בנדון זה. 

...

 

"מהחל חרמש בקמה" (דברים טז-ט) - עד זמן מתן תורה הננו סופרים את העומר, 
ובימי ספירה אלה זוכרים אנו את הקדושים "שמסרו נפשם על קדושת ה'". 
מר רב היה אושרנו, אילו היה מתלקח בנו ניצוץ אחד מן ההתלהבות הגדולה שיקדה באותם קדושים, 
ובכח ה"עומר" שלנו היינו עושים בכל האמצעים העומדים לרשותנו למען תורת ה' - 
כי אז היתה הרווחה לכל שומרי התורה, 
ויכולים היינו להתפלל בגאון: "ותן חלקנו בתורתך".