מתחזקות ביחד בצניעות
למי נתרום את מעשרות הכספים שלנו?
- פרטים
- קטגוריה: מאמרים תורניים - הרב ש. ב. גנוט שליט"א
- פורסם ברביעי, 14 פברואר 2024 21:31
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 74
למי נתרום את מעשרות הכספים שלנו?
אנו מתקרבים לפורים ודפיקות בני הישיבות והתתניקי"ם בדלתות בתינו, מביאים אותנו לעסוק באחת הסוגיות הבוערות ביותר בחייו של יהודי: למי לתת קודם את כספי הצדקה ומעשרות הכספים שלנו? * ההורים שמחתנים ילדים, האח האברך שמגלגל גמחי"ם, השכן שנקלע למצוקה, אלמנה מהשכונה, חסידי נדבורנה מול אברך ליטאי, בית כנסת ספרדי מול בית כנסת תימני, "קופת העיר", "עולם חסד", "עזר מציון", "לב לאחים", "עזר נישואין", בית הכנסת השכונתי, "איחוד הצלה", ישיבה לצעירים מצוינים, מתיבתא לנוער מתמודד, הכנסת כלה או אחות שלי? & הגאון רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א, מראשי ישיבת משאת המלך, ראש כולל בישיבת אברכים 'מדרש אליהו', מחבר ספרי הלכה נודעים וממקורביו של מרן שר התורה הגר"ח קניבסקי זצ"ל, במאמר הלכתי מרתק: איפה נשים את הכסף שלנו?
פרופ' רוברט פישר ועמיתיו מאוניברסיטת אלברטה שבקנדה, חקרו במשך שנתיים מבצעי איסוף תרומות ארציים, ופירסמו את התוצאות במחקר מרתק, שפורסם לפני כתריסר שנים. הם ניסו לגלות מה גורם לבני אדם לתת מכספם לזולת. מה הופך נתינת צדקה למין חובה מקובלת, חוצת מגזרים ותרבויות. מדוע כמעט כולם מודים בצורך לתת מרכושם לאחר, שלא שפר מזלו?
המחקר, שנערך על ידי מלומדים נוכרים, לא עסק, ככל הנראה, במצוות עשה דאורייתא של צדקה ובידיעות של כל אחד מאיתנו על מעלת הצדקה המופיעים בחז"ל ובכל הספרים הקדושים, אך עדיין ניתן ללמוד ממנו כמה תובנות.
אם חשבתם לרגע באפשרות שבני אדם תורמים לאחרים בגלל טעמה המתוק של הנתינה, טעיתם. מה שגילה המחקר הוא שהבריות לא נותנים כדי להרגיש טוב יותר. הם נותנים כדי לחסוך מעצמם את תחושת הבושה העמוקה שהם חווים כשאינם עוזרים לאחרים. בושה היא רגש שלילי עוצמתי מאד, ובני אדם מוכנים לעשות הרבה כדי להימנע ממנה. החוקרים גילו, בין השאר, שאנשים תרמו פחות כסף, אם הקבלה על התרומה הגיעה יחד עם שי סמלי כמו דיסק. תמריץ חומרי לתרומה תוגמל פחות מאשר הבהרות ופירוט על מטרות כספי התרומה. המחקר קובע: אנשים לא תורמים בגלל הרווח האישי, אלא בגלל תחושה חזקה של מחוייבות לסייע לנצרכים.
המחקר פורסם בכל העולם ועורר הדים נרחבים. נראה שמארגני מגביות הצדקה השונות, שמנסים לעיתים לחלק לתורמים דברים נוספים מעבר לחובת הצדקה עצמה, כמו תשורות והגרלות, ברכות מרבנים, תפילות בקברי צדיקים וכדומה, צריכים ללמוד לעומק את המחקר הזה, לפיו אנשים תורמים בעיקר כי הם חשים מחוייבים לתרום. ככל שנגביר להם את תחושת המחוייבות לתרום ללומדי תורה, לעניים, לקרובים נזקקים, לעניי עירך, כך תעלה רמת התרומות.
בספר "החיים במחויבות" מובאת עובדה מעניינת. הצדקה היא ערך מוכר בכל תרבויות העולם. אבל חיוב נתינת הצדקה אינה יונקת מאותם שורשים. המילה 'צדקה' באנגלית ובשפות מערביות אחרות נובעת ממילה לטינית ששורשה אהבה (Charitas , charity), בעוד שלמילה 'צדקה' בלשון הקודש, אין שום קשר למילה 'אהבה', אלא דוקא למילה 'צדק'. האהבה והשלכותיה הן דבר הנתון לליבו של האדם. האהבה, מעצם מהותה, היא עניין של בחירה, דבר המותיר מרחב תמרון. זו מילה המחייבת הרבה פחות מ'צדק'. צדק הוא חובה.
בתורתנו יש כר נרחב לאהבת הזולת, אבל לא זהו המקור לצדקה. צדקה היא מעשה של חובה ויושר. היהדות מגדירה בדיוק את חובות הצדקה המוטלות על האדם: כמה לתת, מתי לתת, למי לתת. ההלכה עוסקת בפרטי פרטים בסדרי עדיפויות: האם עדיף לתת מעט לרבים או הרבה למעט? עניי עירך או קרוביך – מי קודם? מה נחשב לצדקה? אפילו עני שבישראל אינו פטור מצדקה, כפי שאיש אינו נמצא מעל לצדק.
התורה הקדושה מחייבת אותנו לתת צדקה, לא כמעלה או כ'לפנים משורת הדין', אלא כחובה גמורה. אין זה סתם מעשה נאה, הנהגה טובה בעלמא, הנתון לשיקול דעתו האישי של כל אחד, אלא חובה מוחלטת. הרכוש הכספי אינו אלא פיקדון הנתון בידי האדם, והאדם הוא בבחינת אפוטרופוס שצריך לנהל רכוש זה כיאות, והניהול היאה כולל נתינת צדקה בנדיבות, לפי כללי ההלכה.
מעשר כספים לאברכי כולל
המעלה העליונה ביותר בצדקה, היא החזקת לומדי תורה עניים, כמובא במדרש תנחומא: "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר"- מִכָּאן רֶמֶז לִמְפָרְשֵׂי יָמִים וְכוּ', לְהַפְרִישׁ אֶחָד מִן עֲשָׂרָה לַעֲמָלֵי תּוֹרָה". ואולם, כאשר אנו תורמים לראש הכולל, כדי שישלם לאברכים את משכורות האברכים, ניחא. אך האם אפשר לתת לאברך כולל מעשר כספים, כאשר הוא כבר מקבל מילגה מהכולל? האם אברכי כוללים נחשבים לעניים מבחינת ההלכה? והלא משכורת הכולל היא משכורת קבועה, הלא כן?!
ב"אורחות רבינו" (ח"ד עמוד ט') מובא שרבינו הקהילות יעקב זצוק"ל הורה שמצוה לתת לאברכי כוללים מעשרות כספים, משום שהוא אינו פועל ולא חייבים לשלם לו את מילגת הכולל. וגם מפני שאם אין כסף לראש הכולל, הוא אכן אינו משלם משכורת. דברים דומים כתב בנו של רבינו הקהילות יעקב, הלא הוא רבינו שר התורה הגר"ח קניבסקי זיע"א, בספרו דרך אמונה (מתנות עניים פ"ט י"ג): "נִרְאֶה שֶׁהַלּוֹמְדִים בְּכוֹלֵל וְיֵשׁ לָהֶם מַשְׂכֹּרֶת קְבוּעָה בְּכָל חֹדֶשׁ כְּדֵי צָרְכָם לַחֹדֶשׁ זֶה, כֵּיוָן שֶׁהַהַנְהָלָה לֹא הִתְחַיְּבָה לָתֵת לָהֶם אֶלָּא אִם יִהְיֶה לָהֶם, וְאִם לֹא יִהְיֶה לָהֶם אִי אֶפְשָׁר לְתָבְעָם לְדִין אוֹ שֶׁהָרְשׁוּת בְּיַד הַהַנְהָלָה לְשַׁלְּחָם כְּשֶׁיִּרְצוּ, דִּינָם כַּעֲנִיִּים מַמָּשׁ הַמִּתְפַּרְנְסִים מֵהַצְּדָקָה וּמֻתָּר לָהֶם לִטֹּל צְדָקָה אִם אֵין לָהֶם מָאתַיִם זוּז, אֲבָל אִם הַהַנְהָלָה הִתְחַיְּבָה לִתֵּן לָהֶם גַּם מִשֶּׁלָּהֶם אִם לֹא יִהְיֶה לָהֶם, וְגַם אִי אֶפְשָׁר לְסַלְּקָם (מֵהַכּוֹלֵל) בְּתוֹךְ הַשָּׁנָה, אָז נֶחְשָׁב כְּאִלּוּ יֵשׁ לָהֶם פַּרְנָסָה לְשָׁנָה".
הגאון הגדול רבי משה שטרנבוך שליט"א (שו"ת תשובות והנהגות ח"ד רט"ו) מדגיש שהכל לפי הענין. אם האברך מקבל מילגה קבועה מכולל מסודר, שמשלם משכורות בזמן, ויש לו כסף כדי לשלם את צרכיו המינימליים, על ידי המשכורת מהכולל, משכורת רעייתו וקצבת הילדים של הביטוח הלאומי, אין לתת לו מעשר כספים. אך אם מצבו הכלכלי אינו טוב, למרות משכורותיו, אפשר לתת לו מעשר כספים. בספר "הלכות צדקה" מספר ששאל את מרן הגר"נ קרליץ זצוק"ל האם מותר לתת לאברכים מעשר כספים והגר"נ זצוק"ל השיב: "בדרך כלל אפשר לומר שרוב האברכים נקראים עניים ואפשר לתת להם מכספי מעשר". שאל המחבר את הגר"נ קרליץ: "ואם אשתו עובדת ומביאה משכורת הביתה, האם גם נחשב הוא לעני?" השיב הגר"נ זצ"ל: "וכמה ילדים יש בביתו?!"...
מדברי תשובת מרן הגר"נ קרליץ זצוק"ל אנו מקבלים תמונה ברורה על הנושא. מילגה רגילה של אברך אינה מספיקה לכלכלת בית ומשפחה ברוכת ילדים, כמובן. אם משכורתה של האישה מצטרפת כדי לכלכל את המשפחה כיאות, מה טוב. אך אם עדיין קשה להם להתפרנס כך, מצוה לתת להם כספי מעשר, אך אם האישה משתכרת סכום נכבד, אין סיבה לתת להם כספי מעשר, כיון שהם חיים ברווחה כלכלית, או לפחות, ברמת חיים סבירה ונאותה.
כמובן שכאשר האברך מחתן ילדים ונצרך לסכומים גדולים, מצוה לתמוך בו ולזכות למעלה העליונה של מעשר כספים לעמלי תורה, וכל הקרוב קרוב- קודם. תמיכה בעמלי תורה מקרובינו ובשרינו, היא מעלה עליונה שאין לתארה ולשערה.
ההורים קודמים לכולם
במקרים רבים, רבים מידי, לדאבון לב, כספי הצדקות שלנו הולכים למטרות פחות חשובות, רק בגלל שגובי הצדקה שהתרימו בעבורם היו חברים שלנו, מאנ"ש, דומיננטיים יותר ופעילים יותר. בעוד שהמשפחות שבאמת נמצאות במצוקה, או הארגונים שבאמת חשוב לתרום להם, אינם כה דומיננטים וצבעוניים. אם נפקח עיניים ונסתכל מסביב, נוכל להבחין בתופעות כאלה, וחבל.
לפני מספר שנים חולקו עלונים של קופת צדקה חשובה, הקוראת לנו לתרום את כספי הצדקה שלנו דוקא לגר צדק. המסר המרכזי בעלון היה שנצטוונו כולנו במיוחד על אהבת הגר, שהרי חז"ל אמרו שכל העובר ומצער את הגר ומתרשל בהצלתו או בהצלת ממונו או שמיקל בכבודו, מצד שהוא גר ואין לו עזרה, ביטל מצות עשה ועונשו גדול מאד, שהרי בכמה מקומות הזהירה תורה עליו באופן מיוחד.
קראתי את העלון הזה ולמען האמת, ממש התרגזתי. נכון, אין ספק שהתורה חייבה אותנו לסייע לגרי הצדק בכל כוחנו, אבל מכל שורה ושורה שבעלון השתמע שתרומה לגרים היא התרומה החשובה ביותר. זה לא מדויק כלל. בהלכה נפסק במפורש שכל יהודי, כהן לוי או ישראל, ואפילו ממזר או נתין, קודמים לגרי הצדק. אם יש לך שקל לצדקה, מולך עומד יהודי עני או גר צדק- היהודי, שנולד בקדושת ישראל, קודם לו!!.
נעשה סדר.
כדאי פשוט להעתיק לנו מה שכתב על כך החפץ חיים, בספרו אהבת חסד (ח"ב פרק יט):
"נָבוֹא לְבָאֵר אֶת אֹפֶן הַחֲלֻקָּה שֶׁל מְעוֹת מַעֲשֵׂר. הִנֵּה יָדוּעַ שֶׁמְּעוֹת מַעֲשֵׂר עִקָּרוֹ הוּא לִצְדָקָה לְחַלֵּק לַעֲנִיִּים, וּקְרוֹבָיו הָעֲנִיִּים הֵם קוֹדְמִין בָּזֶה לַאֲחֵרִים. וַאֲפִלּוּ לְבָנָיו הַגְּדוֹלִים שֶׁאֵינוֹ חַיָּב לְטַפֵּל בָּהֶם- יָכוֹל לִתֵּן לָהֶם מֵעַשְׂרוֹתָיו, דְּכֵיוָן שֶׁאֵין לָהֶם מִשֶּׁל עַצְמָם הָוֵי צְדָקָה גְּמוּרָה. וַאֲפִילּוּ יֵשׁ יְכֹלֶת בְּיָדוֹ לְפַרְנְסָם מִמָּקוֹם אַחֵר. וַאֲפִלּוּ לְאָבִיו וְאִמּוֹ מֻתָּר לָתֵת אִם הוּא עָנִי, אַךְ אִם יֵשׁ יְכֹלֶת בְּיָדוֹ לְפַרְנְסָם מִמָּקוֹם אַחֵר, אָמְרוּ חֲכָמִים תָּבוֹא מְאֵרָה לְמִי שֶׁמְּפַרְנֵס אָבִיו וְאִמּוֹ מִמְּעוֹת צְדָקָה. וְאִם קְרוֹבָיו אֵינָם עֲנִיִּים וּמְחַלְּקָם לַעֲנִיִּים אֲחֵרִים, מֵהַנָּכוֹן שֶׁיְּהַדֵּר לְכַתְּחִלָּה לְחַלְּקָם לַעֲמֵלֵי תּוֹרָה לְמַעַן יֶחֶזְקוּ בְּתוֹרַת ה', כִּי מַשְׁמַע בַּמִּדְרָשׁ שֶׁעִקַּר הַמַּעֲשֵׂר נִתְקַן בִּשְׁבִיל לְהַחְזִיק לַעֲמֵלֵי תּוֹרָה דְּזַ"ל הַמִּדְרָשׁ תַּנְחוּמָא פ' רְאֵה עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר עַשֵּׂר בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְעַשֵּׁר עַשֵּׁר בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תִּתְחַסֵּר רֶמֶז לִמְפָרְשֵׂי יָמִים [הַיְנוּ שֶׁאוֹתָן אֲנָשִׁים עוֹסְקִין בַּמִּסְחָר] שֶׁיַּפְרִישׁוּ אֶחָד מֵעֲשָׂרָה לַעֲמֵלֵי תּוֹרָה וְגַם עי"ז הִבְטִיחַ הַכָּתוּב שֶׁבָּאָה בְּרָכָה לְתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם כְּדִכְתִיב הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת וְגוֹ', הַיְנוּ ע"י שֶׁיִּהְיֶה טָרַף בְּבֵיתִי יוּכְלוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם לַעֲסֹק בְּתוֹרַת ה' וַעֲבוּר זֶה "וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי", כִּי תֶּכֶף לת"ח בְּרָכָה כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל [בְּרָכוֹת מ"ב] [וּכְעִנְיָן שֶׁאָמְרוּ בְּחֻלִּין קל"א אֵין נוֹתְנִין מַתָּנָה לְכֹהֵן עַם הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר "לָתֵת מְנָת הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם לְמַעַן יֶחֶזְקוּ בְּתוֹרַת ה'" וְגוֹ']. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְחַלֵּק אֶת הַכֹּל לְבַעֲלֵי תּוֹרָה, יִרְאֶה לְחַלֵּק לָהֶם רֻבָּם אוֹ חֶצְיָם".
הגר"מ גרוס שליט"א כותב (בקונטרסו "מילי דבי הילולא") שלפי המצב בימינו שההורים, אלו שאינם עשירים ואמידים, כורעים תחת נטל הוצאות נישואי ילדיהם, על כן צריכים בניהם ובנותיהם לנהוג בהם מידת הכרת הטוב על כל השפע שקיבלו מהם וטרחו בכל מאודם להשיאם בכבוד ובאופן שיוכלו לשבת וללמוד בהשקט ובטח. והגר"י בלוי זצ"ל כותב בספרו "צדקה ומשפט" (פה הערה כ"ד) שמן הראוי שהחתן והכלה המקבלים כסף מתנות לנישואיהם, שיתנו לפחות את המעשר מהמתנות להוריהם הזקוקים לכך ונכנסו בעול החובות כדי להשיאם.
יסוד כבודם של ההורים, כותב ה'חובות הלבבות', הוא מטעמי הכרת הטוב, על אשר הביאונו לחיי העולם הזה ודאגו לרווחתינו, כמלאך הטופח על קדקודינו ואומר לנו "גדל".
אין ספק שהאנשים שאנו חייבים להם הכרת הטוב מרובה מאין כמותה, הם הורינו היקרים. והנה בדורות האחרונים צריכים אנו להכיר להם טובה לא רק על עצם גידולינו ועלייתנו ברוח ובגשם, אלא גם על כך שהם רכשו בעבורנו את הדירה בו אנו מתגוררים, איש איש לפי השתתפותו וחלקו, וגם על הוצאות הנישואין הכבדות, שהוטלו על כתיפם. רבבות אברכים נותנים את כל כולם, הון ודמים, תרתי משמע, לילדיהם, כדי שיקימו בית נאמן בישראל, בקלות ובנינוחות כפי האפשר. הורים רבים כורעים תחת נטל החובות העצומים, שנלקחו רק משום שאנו, בניהם ובנותיהם, נשב בהשקט ובבטח, נהנים מפירות חובותיהם, פריסת התשלומים והמשכנתאות שהם נטלו על עצמם, ברוב אהבתם אותנו וכדי שנוכל לשקוד על דלתי תורה ללא דאגות.
אין ספק שכולנו מוקירים ומכירים להם טובה נצחית, אך ביכולתנו גם לסייע להם ולהוכיח בפועל שאנו מכירים טובה.
לכל יהודי, גם לאברכים מעוטי יכולת, שחיים בצימצום וללא רכישת שום מותרות מיותרות, ישנם כספי 'מעשר כספים'. ישנו נידון בהלכה כמה מכספי מעשר הכספים ניתן להפריש לבני משפחה קרובים, אך חלק מכספי המעשר בוודאי אפשר להעניק לקרובי משפחה הזקוקים לכך. והנה טוב יעשו הבנים והחתנים אם יתנו לפחות חלק מכספי 'מעשר הכספים' שלהם להוריהם הכורעים תחת נטל רכישת נישואי יתר הצאצאים. כך יקלו, ולו במקצת, על דאגות ההורים, שסייעו להם עצמם מספר שנים קודם לכן, כדי לרכוש דירה ולהינשא בכבוד.
כאשר ההורים זקוקים ממש לכסף, נפסק בשו"ת חתם סופר (יו"ד רכ"ט) שהילדים חייבים לתמוך בהוריהם ולתת להם את כל מחסורם. ואם אין לילדים מספיק כסף משלהם, צריכים לתת הם את כל כספי הצדקה ומעשר הכספים שלהם להוריהם, ונתינת צדקה ומעשר כספים להורים קודמת לכל העניים האחרים. ולמרות שנפסק ש"כיבוד אב- משל אב" והבן צריך לכבד את הוריו מכספי ההורים ולא מכספו שלו, אך זה לא נאמר במקרה זה, בו הבן נותן את הכסף מכספי הצדקה שלו ולא מכספי התקציב השוטף שלו, והוא אינו מפסיד מכך דבר, כיון שהרי את כסף זה היה נותן בכל מקרה לעניים ונצרכים, ואם כן, עדיף שיתן אותם להוריו.
החיי אדם (חלק א כלל סז) כותב שאם אביו צריך כספי מעשר, אז "אסור ליתן צדקה לעני אחר, שאביו קודם לכל אדם"!!.
מרן הגר"מ שטרנבוך שליט"א (שו"ת תשובות והנהגות ח"ג רפ"ו) דן בעניין בהרחבה והוא מסכם וכותב: "אם האב זקוק לעזרה, אזי אפילו יש לפני הבן מקרי צדקה חמורים יותר, חייב לתת את כל כספי הצדקה שלו כדי לעזור לאביו, מכח מצות עשה של כיבוד אב", ומוסיף הגר"מ שטרנבוך: "וכשעושה כן, אסור לו לספר לאביו שזה מעות צדקה, כיון שבזה יגרום לעגמת נפש לאביו כשישמע שמקבל צדקה, והבן חייב רק להנעים לאביו ולא לגלות לו שהכסף בא מכספי הצדקה שלו, ואם הבן יכול להחזיק את אביו בכבוד מכספו שלו, לא יקח לזה ממעות צדקה, ותבוא מארה למי שמפרנס את אביו ממעות צדקה שלו (כפי שפסק הרמ"א)". (וראו עוד שו"ע ורמ"א יו"ד רמ, ה ובשו"ת צי"א ח"ט סי' א ובס' לרעך כמוך פ"ב, בש"ך יו"ד רמט ס"ק ג ובשו"ת מהרי"ל סי' נד ולקט יושר ח"ב עמ' 37 בשם ר"י אופנהיים, והובא בכנה"ג יו"ד רנא הגב"י כג).
סגולה להינצל ממאורעות המלחמה
זה לא סוד שאנו נמצאים בימים קשים וכואבים. אחינו שבויים בשבי החמאס, מאות אלפים עקורים מבתיהם ועם ישראל נמצא במלחמה, כשרבבות חיילים נמצאים במקומות סכנה מוחשיים, לחיים או להיפך, השם ירחם. הצדקה היא סגולה בטוחה מחז"ל והקדמונים להינצל מכל צרה וצוקה. הנה מקבץ 'סגולות' מחכמינו, לכל נותני התרומות והצדקות:
סגולה לשינוי הדין ולהעברת רוע הגזירה: "ותשובה ותפילה וצדקה- מעבירין את רוע הגזירה", קוראים כולנו, בעומדנו בתפילת ראש השנה, את מילותיו המרטיטות של רבי אמנון ממגנצא. וכך מבהיר זאת הגרב"מ אזרחי זצ"ל: "צדקה" עניינה- אתה מיטיב עם השני, הקב"ה מיטיב עמך. אם נותן האדם משלו לחבירו, אם דואג האדם ומיצר בצרת חבירו, גורף הדבר הנהגת ה' שכנגד- במדה שאדם מודד, מודדין לו" (ברכת מרדכי, מוסר, ראש השנה).
סגולה לרחמי השם: אמרו חז"ל (שבת קנ"א): "ונתן לך רחמים ורחמך", כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים". וביאר המסילת ישרים (פי"ט): "וְזֶה פָּשׁוּט, כִּי הקב"ה מוֹדֵד מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, וּמִי שֶׁמְּרַחֵם וְעוֹשֶׂה חֶסֶד עִם הַבְּרִיּוֹת, גַּם הוּא בְּדִינוֹ יְרַחֲמוּהוּ וְיִמְחֲלוּ לוֹ עֲוֹנֹתָיו בְּחֶסֶד, שֶׁהֲרֵי מְחִילָה זוֹ דִּין הוּא, כֵּיוָן שֶׁהִיא מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּתוֹ, וְהוּא מָה שֶׁאָמְרוּ זַ"ל (ר"ה י"ז): "לְמִי נוֹשֵׂא עָוֹן, לְמִי שֶׁעוֹבֵר עַל פֶּשַׁע". וּמִי שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְהַעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו, אוֹ אֵינוֹ רוֹצֶה לִגְמֹל חֶסֶד, הִנֵּה הַדִּין נוֹתֵן שֶׁגַּם עִמּוֹ לֹא יַעֲשׂוּ אֶלָּא שׁוּרַת הַדִּין, רְאֵה עַתָּה מִי הוּא זֶה וְאֵיזֶה הוּא שֶׁיּוּכַל לַעֲמֹד אִם הקב"ה עוֹשֶׂה עִמּוֹ שׁוּרַת הַדִּין, וְדָוִד הַמֶּלֶךְ מִתְפַּלֵּל וְאוֹמֵר: "וְאַל תָּבוֹא בְמִשְׁפָּט אֶת עַבְדֶּךָ כִּי לֹא יִצְדַּק לְפָנֶיךָ כָל חָי". אָמְנָם הַעוֹשֶׂה חֶסֶד יְקַבֵּל חֶסֶד, וּכְכָל מֶה שֶׁיַּרְבֶּה לַעֲשׂוֹת כָּךְ יַרְבֶּה לְקַבֵּל, וְדָוִד הָיָה מִתְפַּלֵּל בְּמִדָּתוֹ זֹאת הַטּוֹבָה שֶׁאֲפִלּוּ לְשׂוֹנְאָיו הָיָה מִשְׁתַּדֵּל לְהֵיטִיב". וכתב הרמב"ם (מתנות עניים פ"י ה"ב): "לְעוֹלָם אֵין אָדָם מַעֲנִי מִן הַצְּדָקָה וְאֵין דָּבָר רַע וְלֹא הֶזֵּק נִגְלָל בִּשְׁבִיל הַצְּדָקָה. כָּל הַמְּרַחֵם מְרַחֲמִין עָלָיו שֶׁנֶּאֱמַר וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ". וכתב הטור (יו"ד סימן רמז) : "וכל המרחם על עניים- הקב"ה מרחם עליו".
סגולה לביטול גזירות קשות: "הַצְּדָקָה דּוֹחָה אֶת הַגְּזֵרוֹת הַקָּשׁוֹת" (טור, שם).
סגולה להצלת חיים ואריכות ימים: "וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת" (משלי י, ב). "וצדקה ברעב תציל ממות", (טור, שם). ובאבות דרבי נתן מובא כך: "מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד שֶׁהָיָה רָגִיל בִּצְדָקָה. פַּעַם אַחַת הָלַךְ וְיָשַׁב בַּסְּפִינָה, בָּא הָרוּחַ וְטָבַע סְפִינָתוֹ בַּיָּם. רָאָהוּ רַבִּי עֲקִיבָא וּבָא לִפְנֵי בֵּית דִּין לְהָעִיד עַל אִשְׁתּוֹ לְהִנָּשֵׂא. עַד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ עֵת לַעֲמֹד בָּא אוֹתוֹ הָאִישׁ וְעָמַד לְפָנָיו. אָמַר לוֹ: אַתָּה הוּא שֶׁטָּבַעְתְּ בַּיָּם?. אָמַר לוֹ: הֵן. וּמִי הֶעֶלְךָ מִן הַיָּם? אָמַר לוֹ: צְדָקָה שֶׁעָשִׂיתִי הִיא הֶעֱלִיתַנִי מִן הַיָּם. אָמַר לוֹ: מֵאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ? אָמַר לוֹ: כְּשֶׁיָּרַדְתִּי לְמַעֲמַקֵּי מְצוּלָה שָׁמַעְתִּי קוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל מְגַלֵּי הַיָּם, שֶׁזּוֹ אוֹמֵר לְזוֹ וְזוֹ אוֹמֵר לְזוֹ רוּצוּ וְנַעֲלֶה אֶת הָאִישׁ הַזֶּה מִן הַיָּם, שֶׁעָשָׂה צְדָקָה כָּל יָמָיו. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה פָּתַח ר' עֲקִיבָא וְאָמַר בָּרוּךְ אֱלוֹקִים אֱלוֹקִי יִשְׂרָאֵל שֶׁבָּחַר בְּדִבְרֵי תוֹרָה וּבְדִבְרֵי חֲכָמִים, שֶׁדִּבְרֵי תוֹרָה וְדִבְרֵי חֲכָמִים קַיָּמִין הֵם לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים שֶׁנֶּאֱמַר "שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם כִּי בְרֹב הַיָּמִים תִּמְצָאֶנּוּ", וְעוֹד כְּתִיב "וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת". וכן מובא בבבא בתרא (יא) שאמרו על בנימין הצדיק שפירנס אשה ושבעת בניה, שהוסיפו לו 22 שנים על שנותיו.
סגולה להפיכת מידת הדין לרחמים וצדקה אינה נכבית ע"י עבירה: "צדקה הופכת מידת הדין למידת הרחמים, ואין עבירה מכבה אותה כשאר מצוות" (ברכי יוסף יו"ד סימן רמז, דרך אמונה מתנות עניים י, ד, ועי' בספרי ויאמר שמואל סי' מז בביאור הדבר). לא כדאי להשקיע?
לפתוח תוכנית השקעות או להפקיד בגמ"ח?
שאלה המעסיקה לאחרונה רבים מהאברכים הצעירים: האם מותר להורים לחסוך כסף בכל חודש בחשבון בנק, בתוכנית חיסכון וכדומה, לצורך הוצאות חתונה ודירה של ילדיהם, למרות שעדיין הילדים לא הגיעו לפרקם ולא השתדכו?
כתב על כך ה"אגרות משה" (יו"ד ח"א קמ"ד): "ברור שרשאי האב לקבל על זה צדקה, לא רק שכבר נשתדכה ביתו וקרוב לזמן החתונה, אלא אף בזמן קודם, אף שלא נשתדכה, כדי שיהיה לו במה לשדכה ולהשיאה". הוסיף האגרות ומשה וכתב, שלא רק האבא יכול להתחיל לחסוך מכספי מעשר עבור נישואי צאצאיו, אלא גם האחים יכולים להפריש מכספי המעשר שלהם, כדי שיוכלו לסייע להוריהם בעתיד לצורך נישואי אחיהם ואחיותיהם.
קרובה היא לכך דעת מרן הגר"ש וואזנר זצ"ל (מובא בקובץ מבקשי תורה חלק כ"ג), שמהגיע הילד לגיל 11, ההורים מתחילים כבר להילחץ ולחסוך כסף, לקמץ בהוצאות ולא להחליף רהיטים בבית, "כי משער בנפשו שצריך עוד מעט לחתן ילדיו, ואם כבר מיקרי סמוך לפרקן". ודעת מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל (מבקשי תורה שם) שמותר לחסוך מכספי מעשר להוצאות חתונת הבנות מגיל 17 ולבנים מגיל 18, ואילו מרן הגרב"צ אבא שאול זצ"ל (מובא במעשה הצדקה עמוד י"ב), שמותר לחסוך מכספי מעשר רק אם בנו מצא כבר כלה בפועל. ובשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל מובא (קול התורה חוברת ל"ט): אפשר לחסוך כספי מעשר לפני שילדיו הגיעו לפרקן. ודעת הגר"נ קרליץ זצ"ל (חוט שני ח"ב עמוד של"א) היא כך: "הפותח חשבון חסכון, שירד כל חודש מכספי מעשר כדי לחתן בעתיד את ילדיו, אין לעשות כן אם קיימים עניים בעיר, וצריך ליתן לעניים את הכסף- מעשר. ואומנם מותר להפקיד חלק מכספי המעשר לגמ"ח שנותן הלוואות לאנשים בתנאי שיקבל בחזרה את הפקדון בזמן שיחתן את הילדים, אף במקום שיש בו עניים, וכשיצטרך לחתן את הילדים – ייקח את הכסף מהגמ"ח לצורך הנישואין".
לאחרונה דנים אברכים רבים וצעירים, שילדיהם קטנטנים ועדיין לא הגיעו לגיל נישואין, האם אפשר להפקיד את כספי המעשר במסלולי חיסכון והשקעות שונים, כדי שיניבו להם רווחים נאים בעתיד וכך יוכלו, בעתו ובזמנו, לקחת את כל הכסף והתשואות להוצאות החתונה והדירות של ילדיהם. לכאורה אפשר להקל בדבר לדעת האגרות משה, אך לדעת הגר"ש וואזנר אפשר לעשות זאת רק כשהילדים הגיעו לגיל 11, כשלדעת הגרי"ש אלישיב רק כשיגיעו לגיל 17-18 ולדעת הגרב"צ אבא שאול- רק כשכבר יתארסו. לכן העצה הטובה ביותר, מבחינה הלכתית, היא לאמץ את פסקו של הגר"נ קרליץ ולהפקיד את כספי החסכונות בגמ"ח שכבר כעת משתמש בכספנו למטרות הלוואה לאחרים, כאשר את הכסף שנחסוך נוכל לקבל כשהילדים ייתארסו בס"ד (או בסמוך לאירוסיהם). ואמנם הראוני שהגרי"י בלוי זצ"ל בספרו צדקה ומשפט, כותב שניתן לחסוך או להשקיע מראש בתוכנית חסכון או תשואה, לטובת נישואי הצאצאים.
חסיד ויז'ניץ צריך לדאוג, קודם כל, לחסידי ויז'ניץ!!
ההורים שלנו, ברוך השם, סיימו לחתן את כל הילדים או שהם מסודרים כלכלית. למי ניתן את מעשר הכספים שלנו?
השולחן ערוך והרמ"א, שני הפוסקים שכולנו כולנו מצייתיים להוראותיהם, מסדרים לנו רשימה מאד מסודרת ומדוייקת של סדרי חלוקת כספי הצדקה שלנו. הנה ההלכה כמות שהיא, מבלי שהוספתי עליה מילה אחת, כפי שהובאה בשולחן ערוך (יו"ד רנא, ג).(רק שניקדתי אותה, שיהיה יותר קל לקרוא...):
"הַנּוֹתֵן לְבָנָיו וּבְנוֹתָיו הַגְּדוֹלִים, שֶׁאֵינוֹ חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֵיהֶם, כְּדֵי לְלַמֵּד אֶת הַבָּנִים תּוֹרָה וּלְהַנְהִיג הַבָּנוֹת בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה, וְכֵן הַנּוֹתֵן מַתָּנוֹת לְאָבִיו וְהֵם צְרִיכִים לָהֶם, הֲרֵי זֶה בִּכְלַל צְדָקָה. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁצָּרִיךְ לְהַקְדִּימוֹ לַאֲחֵרִים. וַאֲפִילּוּ אֵינוֹ בְּנוֹ וְלֹא אָבִיו, אֶלָּא קְרוֹבוֹ, צָרִיךְ לְהַקְדִּימוֹ לְכָל אָדָם. וְאָחִיו מֵאָבִיו קוֹדֵם לְאָחִיו מֵאִמּוֹ. וַעֲנִיֵּי בֵּיתוֹ קוֹדְמִין לַעֲנִיֵּי עִירוֹ, וַעֲנִיֵּי עִירוֹ קוֹדְמִין לַעֲנִיֵּי עִיר אַחֶרֶת. וְהַקְּבוּעִים בָּעִיר קְרוּיִים עֲנִיֵּי הָעִיר, וְהֵם קוֹדְמִין לַעֲנִיִּים אֲחֵרִים הַבָּאִים לְשֵׁם מִמְּקוֹמוֹת אֲחֵרִים. וְיוֹשְׁבֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קוֹדְמִין לְיוֹשְׁבֵי חוּצָה לָאָרֶץ". וכתב הרמ"א: "פַּרְנָסַת עַצְמוֹ קוֹדֶמֶת לְכָל אָדָם, וְאֵינוֹ חַיָּב לָתֵת צְדָקָה עַד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ פַּרְנָסָתוֹ וְאַחַ"כּ יַקְדִּים פַּרְנָסַת אָבִיו וְאִמּוֹ, אִם הֵם עֲנִיִּים, וְהֵם קוֹדְמִים לְפַרְנָסַת בָּנָיו. וְאַחַר כָּךְ בָּנָיו, וְהֵם קוֹדְמִים לְאָחִיו, וְהֵם קוֹדְמִים לִשְׁאָר קְרוֹבִים, וְהַקְּרוֹבִים קוֹדְמִים לִשְׁכֵנָיו, וּשְׁכֵנָיו לְאַנְשֵׁי עִירוֹ, וְאַנְשֵׁי עִירוֹ לְעִיר אַחֶרֶת".
המסר ברור מאד. בחלוקת כספי הצדקה ומעשר הכספים שלנו עלינו להעדיף את המעגלים הקרובים אלינו, משם למעגלים קרובים פחות, ומשם למעגלים רחבים יותר. ככל שהנצרכים קרובים אלינו יותר- כך עלינו להעדיפם יותר אלינו.
הורים, בנים ובנות, (לפי כל הדעות, ניתן לסבא ולסבתא לסייע בפרנסת הנכדים הקטנים והגדולים מכספי מעשר, ואפילו בנכדים הקטנים יותר מגיל שש- פתחי תשובה אבהע"ז סימן ע"א, שבט הלוי ח"ה סימן קל"ג). אחים, אחיות, שאר קרובי המשפחה, ומשם לשכנים. כן כן, אם השכנים שלנו מתחתנים ילדים וצריכים כסף, עלינו לתת להם את כספי הצדקה ומעשרות שלנו. אחריהם השכנים בבניין הסמוך, ברחוב וכן הלאה. הרבנים שלנו קודמים ליתר תלמידי החכמים, עניי עירנו קודמים לעניים אחרים ובני ישיבה הלומדים בעירנו קודמים לעניי העיר האחרים, שאינם לומדי תורה, ובכלל, כפי שהבאנו בתחילת דברינו, נתינת מעשרות לתלמידי חכמים ועמלי תורה עניים הינה המעלה הגבוהה ביותר במעשר כספים. יתום קודם לאלמנה בסדרי הקדימה וישנם שכתבו שככל שליבו של העני והנזקק נשבר ונדכה יותר, כך קודם הוא לאחרים שאינם כה מדוכאים ועצובים.
בעבר שאלתי את מרן הגר"ח קניבסקי זצ"ל מי נכללים בגדר "עניי העיר" ומהו המושג "עיר" לענין "עניי עירך קודמים". האם הרשות המוניצפאלית היא הקובעת?- הצביע הגר"ח זיע"א על דברי ה"ביאור הלכה" (סימן תס"ח ד"ה וחומרי), הכותב שהגדרת קהילה היא שיש לה מנין קבוע, בתי כנסיות, מורה צדק ומקוה טהרה. הגר"ח קניבסקי דימה את שני הענינים ואמר שבגדר "בני העיר" לעניין "עניי עירך" נכללים במיוחד כל הזקוקים לצרכי הקהילה, אליה אנו משתייכים.
אז בקדימות בצדקה ל'עניי העיר', עלינו להקדים את חברי קהילתנו או החסידות והקבוצה אליה אנו משתייכים, על פני עזרה לקהילות אחרות. כן כן, חסיד טשרנוביל צריך לסייע לחסידי טשרנוביל (לפחות המתגוררים בעיר, אם כי יתכן מאד שגם לאלו שאינם מתגוררים בעיר), לפני שהוא יסייע לקופת הצדקה של העיר. אברך ליטאי מקהילת 'דרך החיים' צריך לסייע קודם כל לחברי קהילתו, ורק לאחר מכן לחברי קהילת 'דגל התורה', ולקהילת 'דגל התורה' הוא צריך לסייע לפני שיעזור לחסידי ויזניץ'. מתפלל בבית הכנסת 'בן איש חי' הספרדי צריך לסייע קודם כל לחברי קהילתו שלו, וכן הלאה. אלא אם כן הנצרך הספרדי הוא חבר יותר טוב שלי מהנצרך הליטאי. אם בקהילה הליטאית, אליה אני משתייך, יש יהודי שאני לא בקשר קרוב איתו, ואילו שכני התימני או החסיד או המרוקאי- נמצאים איתי ביחסי שכנות טובה, ברור שעלי להקדים אותם על פני חבר קהילתי. וכך הלאה והלאה.
בעוד ששמאלנים יפגינו תמיד בעד הפליטים מרואנדה, יעזרו לפליטי רעידת האדמה בהאיטי, אבל לא יעזרו למשפחות במצוקה בשדרות או בכרמיאל, וודאי לא ל'פרזיטים ואוכלי החינם' כדבריהם (עפ"ל) בבני ברק, הרי השקפת התורה הפוכה לגמרי. חז"ל מדגישים שהזהות, החסד האמיתי, מתחיל בבית. הגמרא בסנהדרין מגדירה זאת במשפט אחד נפלא: "האוהב את שכניו, והמקרב את קרוביו, והנושא את בת אחותו, והמלווה סלע לעני בשעת דוחקו – עליו הכתוב אומר 'אז תקרא וה' יענה'". חסד וצדקה, חיבור וקירבה, צריך לחפש קודם כל במעגל הקרוב ביותר אלינו.
כך מצאנו בהנהגת החסד של רות, אמא של מלכות, שהיתה סמל לחסד בעם ישראל, וכדברי בועז לרות: "ברוכה את לה' בתי גדול חסדיך האחרון מזה הראשון".
רות לא הקימה מפעל חסד, בית תמחוי לנזקקים וכדומה, אלא היתה נאמנה לחמותה, למרות שחטאה ויצאה מארץ ישראל ונענשה. רות היתה נאמנה לבעלה להקים לו שם עם בועז הזקן ("לבלתי לכת אחרי הבחורים אם דל ואם עשיר") למרות שבעלה הראשון חטא בכך שהתחתן עמה בהיותה מואבית, כל זה לא מנע ממנה להראות מחויבת עצומה למשפחתה ולבעלה ומחמת זה הוכתרה לסמל של בעלת החסד בעם ישראל. קודם כל תדאג להוריך, לילדיך הנשואים, לאחיך ואחיותיך ובני משפחתך, אחרי זה לכל הסביבה, לכל תושבי העיר בה אתה גר, ואחרי זה- לכלל 'כלל ישראל'. אל תתחיל בדאגה לחתולים או לסודנים...
היכן נמקם את ארגוני ההצלה בתמיכות שלנו?
רמקול עובר ברחובה של עיר ומבקש את עזרת הציבור לתרום כסף למען חולה במחלה הנוראה, השם ירחם. זה הזמן לפתוח את הכיסים. הצלת נפשות קודמת לכל המטרות האחרות ואפילו להחזקת תלמוד תורה. כך נפסק במפורש בשולחן ערוך וברבים מספרי הפוסקים. לכן כשמבקשים מאיתנו לתרום להשתלת לב או כליה, להטיס חולה לחו"ל, לפדות שבוי שנשקפת סכנה לחייו או לתרום לעני שאין לו אוכל ועלול לגווע מרעב, הם אכן קודמים לכל הצרכים האחרים.
גם כאן יש מקום להסתייגות. כאשר מדובר בפדיון אסיר מבית כלא ישראלי, לא מדובר כלל בפיקוח נפש. גם מחבלים איומים ונוראים, רוצחי יהודים, שוהים בכלא הישראלי ללא שום סכנת חיים. בישראל לא נשקפת, בדרך כלל, סכנת חיים לאסירים, ו"פדיון שבויים" הכוונה לפדות שבוי הנמק בכלא במדינות העולם השלישי או בארצות ערב, כמובן. גם כשאנו שומעים על חולה אנוש שהוטס לחו"ל, עלינו לשאול: האם החולה לא יכול להיות מטופל בארץ? האם במקרה שלו, אין רופאים מומחים שיוכלו לטפל בו כיאות? אם מומחי רפואה, כמו הרב פירר, הרב בני פישר ודומיהם, מסכימים שכן, החולה הזה, רחמנא ליצלן, זקוק לטוס דווקא לחו"ל כדי לנתחו, עלינו להעמיד בראש סולם התרומות שלנו את הוצאות האישפוז והניתוח שלו, גם אם מדובר במאות אלפי דולרים.
האם תמיכה בארגוני הצלה, כמו מד"א, "הצלה" ו"איחוד הצלה", נחשבים לראשונים בסולם העדיפויות של התמיכה בצדקה? אינני יודע. מצד אחד, הם מצילים מאות מאות נפשות בשנה. הסטיסטיקה קובעת שארגוני ההצלה מצילים חיים בכל יום ויום. אך מצד שני, לא מדובר בפיקוח נפש העומד כעת על הפרק, אלא תמיכה בפיקוח נפש עתידי, הנשען על מקרים בעבר. הפוסקים כתבו שפיקוח נפש עתידי אינו נחשב לפיקוח נפש עכשווי, הוא בדרגה נמוכה יותר, ולכן אינני יודע היכן למקם את מיקום התמיכה (החשובה, ללא ספק) בארגוני ההצלה השונים, בסולם העדיפויות שלנו. מצד שני, מצד חשיבותם והכרת הטוב כלפיהם, צריך לזכור כי כל המתנדבים באירגונים אלו, יוצאים יום ולילה לקריאות עזרה וסיוע, מרבית הפעמים, על חשבונם הפרטי (זמן, דלק, ואפילו טורחים להשיג ציוד רפואי).
החזקת תלמוד תורה, כמו לתמוך באברכי כולל, בחורי ישיבה ובתלמוד תורה, קודמת לבניית בית הכנסת ולצדקה לעניים שלא נשקפת סכנה לחייהם. התלמוד הירושלמי מספר שרבי חמא התפאר באבותיו שבנו בית הכנסת בלוד ורבי הושעיה השיב לו שיותר טוב היה אם היו נותנים את הכסף לתלמידי חכמים שרוצים לעסוק בתורה. כך נפסק בשו”ע (סי’ רמט סעיף טז). מטעם זה נפסק בשולחן ערוך (סי’ רנט) ש"צדקות שהתנדבו לצורך בית כנסת… יכולים בני העיר לשנותם לצורך בית המדרש או תלמוד תורה, אבל לא מתלמוד תורה לצורך בית הכנסת". הכוונה, שמותר לשנות לדבר שיש לו דין קדימה ולא להיפך. וכל שכן שתלמוד תורה קודם לצדקה לעניים, שהרי נפסק בשו"ע שאף בנין בית הכנסת עדיף מצדקה לעניים, וכן כתב החכמת אדם (כלל קמב, ז).
רבי אליהו מן שליט"א שאל את מרן הגר"ח קניבסקי זצ"ל את השאלה הבאה: הבנים של הנגיד הנודע הרב רייכמן שואלים: אחרי הסתלקות אביהם, יש להם הצעות רבות לעשות לעילוי נשמתו. הם יודעים כי אביהם בעל הצדקה הגדול, רצה תמיד לתת להיכן שבאמת חשוב לתת. והם בבקשה מיוחדת לדעת מה היא הדרך אשר ילכו בה. האם לתרום לגמ"ח, שצדקתו עומדת לעד, לתרום לאלמנות ויתומים. או לתרום לתורה, להחזקת תורה, או לתת בנין שיהיה קיים תמיד. או לתרום לישיבות או כוללים. והאם יש מעלה בכולל שלומדים משניות בעיון כגון 'טהרות', או דבר אחר שלא הוזכר כאן?
השיב לו מרן הגר"ח זצ"ל כך: העיקר לתת לתורה. תלמוד תורה כנגד כולם. ולתת גם לדברים של מצוות. ואינני יכול לומר להם לפרטים- כמה אחוזים לזה וכמה לזה, זאת הם צריכים להבין לבד. והוסיף הגר"ח קניבסקי זצ"ל: החזקת תורה קודם להקמת בנין של תורה, וישיבות וכוללים- הם שווים מצד ההלכה.
ולשאלתם אמר הגר"ח קניבסקי כי יש גם מעלה בתמיכה בכולל שלומדים משניות 'טהרות', כי עוסקים בדבר שלא כולם עוסקין בו.
נחלקו האחרונים אם החזקת תשב"ר (חיידר) קודמת לתמיכה בתלמידי חכמים (אברכי כולל), או שתלמידי חכמים קודמים לתשב”ר. מצד אחד אמרו חז”ל שלימוד התורה של תינוקות של בית רבן חשוב יותר מלימוד התורה של האמוראים, מכיון שאין בהם חטא, ומצד שני כתוב “אוהב ה’ שערי ציון מכל משכנות יעקב” ואמרו חז"ל ששערי ציון הם השערים המצויינים בהלכה, שהם חשובים ביותר. האגרות משה (יו"ד ח”ג סי’ צד) מסביר שביותר צריך בעלי הוראה, ואם יש כבר בעלי הוראה, תינוקות של בית רבן קודמים. ולכן, יש להקדים לפרנס מורי הוראה או אברכים שלומדים הוראה, ואחר כך יתנו לתינוקות של בית רבן ואחר כך לכל ישיבה. לעומת זאת, המהר"י אסאד זצ"ל (שו"ת מהרי"א יו”ד סי’ שטו ובח”ג סי’ רמג) כתב שכל החזקת תלמיד חכם קודמת להחזקת תשב”ר, כיון שתלמידי החכמים יגעים בתורה. יש על כך מספר דעות בספרי ההלכה.
נחלקו הפוסקים האם בניית בית כנסת והחזקתו קודמים לצדקה לעניים שלא נשקפת סכנה לחייהם, או שעניים קודמים לבית הכנסת. דעת הערוך השולחן היא שאם חסר בית כנסת בעיר (כגון שאין מספיק מקומות לבני העיר בבתי כנסת הקיימים, אבל לא כשחוג מסוים וכדומה מעוניין בבית כנסת נפרד), או שחסר כסף להחזקת בית הכנסת והציבור זקוק לו, יש להעדיף את בית הכנסת לכל הדעות. לכן אם חסר כסף להחזקת בית הכנסת רשאים הגבאים לפרסם שאין לתרום לעניים שבאים לבקש כסף בבית הכנסת, על חשבון הצדקה לקופת בית הכנסת (בספר צדקה ומשפט מסתפק האם הגבאים רשאים למנוע את העניים מלהתרים בבית הכנסת, בטענה שאין להם מספיק כסף כדי לתחזק את בית הכנסת. אמנם פשוט לו שהגבאים רשאים לפרסם שלא יתנו צדקה על חשבון התרומות להחזקת בית הכנסת). מרן הגר"ש וואזנר זצ"ל כתב שבמקרה הפוך, שהעניים זקוקים לדברים בסיסיים, אף שלא נשקפת סכנה לחייהם, וכגון שאין להם כסף לחתן את ילדיהם בצורה מינימלית, ובית הכנסת זקוק רק לשיפוץ שאינו הכרחי, עדיף לתרום לעניים לכל הדעות.
בשו”ת שבט הלוי (ח”ט סי’ קצט) כתב שבנין בית הכנסת עדיף מצדקה לעניים רק במקום שאין בית הכנסת כלל, אבל במקום שיש בית הכנסת, אלא שכל חוג וקהילה רוצים בית כנסת נפרד, צדקה לעניים קודמת. עוד חידש הגר"ש וואזנר זצ"ל שבזמנינו מצוי שמשתמשים בבתי כנסיות עבור כוללים או לסדרי קביעות עתים בערב ולשיעורי תורה, וממילא יש בית הכנסת גדר של החזקת תורה ואם כך, תרומה לבית כנסת נחשבת לתרומה להחזקת תורה, הקודמת בתמיכה בעניים שיש להם מה לאכול.
צדקה לכל עני
סיפר לי ידיד: יהודי צעיר נכנס לביהכנ"ס ואסף כסף עבור נישואי חתן. אחד המתפללים גער בו ואמר לו: "אתה איש צעיר!!! למה אתה אוסף צדקה? לך לעבוד!!!!!". היהודי פרץ בבכי נסער, ובתוך הדמעות סיפר לידידי שהוא כלל לא אוסף את הכסף לעצמו. "חבר שלנו, ממשפחה ענייה ביותר, התארס, והתגייסנו כמה חברים לאסוף לו צדקה. כל אחד התחייב לאסוף לו 35,000 שקל ובגלל ההתחייבות הזאת אני מתגלגל בכל בוקר, בשעות מוקדמות לפני תחילת ה'סדר', כדי לאסוף לו שקל לשקל, כדי לעזור לו. שמעתי הרבה תלונות", סיפר, "אך אף פעם לא צעקו עלי שאלך לעבוד. יש לנו ברוך ה' פרנסה. אך אני בכלל אוסף כסף למישהו אחר. רק לשם מצוה"...
ולא זו בלבד. שמעתי בעצמי ממרן הגר"ח קניבסקי זיע"א שגם במקרים שיהודי יכול להתפרנס בדרכים שונות, אך כעת הוא נצרך לכסף, הרי הוא עני לכל דבר ומצווה לתת לו צדקה ומעשר כספים, כי הדרישה ההלכתית של "עני" היא שאין לו סכום כסף כדי לחיות בו שנה שלימה, לצרכים מינימליים הנהוגים באותו המקום בו הוא חי, ואין לחשב את דרכיו, כיצד הוא יכול להשיג ממון בדרכים אחרות.
שנזכה להיות תמיד מהנותנים, וכשנזכה לברכת השי"ת למעשי הצדקה שלנו.