פרטים

קטגוריה: סיפורי חיים

פורסם בשישי, 08 ינואר 2021 11:08

נכתב על ידי Super User

כניסות: 504

תזמורת בלוויה
יקותיאל יהודה גנזל - באדיבות מרוה לצמא

שתי פנים סיגלו לעצמם פקידי החברא קדישא של עדת הפרושים בירושלים של פעם. פנים של עצב ופנים של תקווה. כשנכנס פנימה בן משפחה המבכה את מות יקירו ומבקש לקנות מיידית חלקת קבר בהר הזיתים, בית הקברות היחידי בירושלים דאז, הם עוטים פני עצב, משתתפים בצערו, מבינים ליגונו, ומטפלים במהירות הנדרשת בכל הפרוצדורה המתבקשת.
את פני התקווה הם עוטים כשנכנס אליהם יהודי ירושלמי בא בימים ומבקש לקנות לעצמו חלקת קבר, מתוך סגולה לאריכות ימים ומתוך רצון לבחור את המיקום המדויק שבו ישכב עדי היום שבו ייעמדו רגלי הבורא על הר הזיתים, ההר ייבקע והמתים יחיו - כמתואר בנביא. כש'לקוח' שאינו 'בר מינן' יושב על הכיסא ממול, הם לובשים פני תקווה לאריכות ימיו ושנותיו, ומעניקים לו חווית רכישה הכוללת חתימות ובירורים, בחירה והמקחות, עד שהחלקה הטובה ביותר (בעיני הלקוח) נמכרת במחיר הטוב ביותר (בעיני הפקידים).
באותו יום שבו החל סיפורנו להיטטוות הם לבשו פני שעשוע. זאת מאחר שבקשתו של זלמן היתה שונה ומשונה ומשעשעת למדי.
זלמן זה היגר לפני שנים מועטות מרוסיה. משפחה לא היתה לו. הוא היה יושב משעות השחר עדי חצות ליל בפינתו הקבועה בירכתי בית הכנסת 'החורבה' ולומד פרקי משניות. הוא לא קשר שיחה עם איש, וכששאלוהו על דא וגם הא היה משיב בהמהום וחוזר למשנתו.
באותו בוקר הוא הופיע בשערי משרד החברא קדישא ופתח את פיו. הוא ביקש לשלם תמורת 'חלקה' שבה יטמנוהו ביומו האחרון. לא משנה לו בדיוק איפה, העיקר שיהיה בין יהודים יראים ושלמים. אבל יש לו בקשה מיוחדת:
"אני רוצה שבהלוויה שלי יצטרפו אל המלווים גם כליזמרים. אני רוצה תזמורת שתנגד ניגוני שמחה לאורך מסע הלווייתי", ביקש זלמן, ולא הבין מדוע הפקידים משועשעים מבקשתו.
הם ניסו להתחמק ממנו, אבל הוא לא הרפה. הוא הפציר בהם שיבטיחוהו הבטחה נאמנה שמשרד החברא קדישא יעמיד תזמורת שתנגן, בשעה שהוא ישכב, עטוף בטלית עד קדקוד, על מיטת ההלוויות. "לא הספדים אני צריך ולא כבוד. אני גם לא צריך יות רממניין מלווים מצומצם. אבל מוכרח אני שתזמורת עליזה ועולצת תלווה את דרכי האחרונה", ביקש ופסק. הפקידים לא ידעו מה לעשות. הם הבטיחו לו להשתדל בעזרת השם, והצליחו להיפרד ממנו בלי הבטחה מפורשת.
משיצא זלמן, יצא אחד הפקידים אל מעונו של הגאון רבי שמואל סלנט זי"ע - רבה של ירושלים, לספר על הבקשה התמוהה ולשאול את פה קודשו כדת מה לעשות.
רבי שמואל שמע, הקשיב, ושלח לזמן אליו את זלמן.
דירתו של רבי שמואל סלנט היתה בחצר 'החורבה', כך שלא חלפו יותר משתי דקות ומחצה עד שהתייצב זמן לפניו בחיל וברעדה, והתבקש לספר מה עומד מאחורי בקשתו המוזרה.

"נער הייתי, כשהגיעו ה'כאפערס' (החוטפים) לעיירתנו וחטפו אותי לעבודת הצבא", סיפר זלמן בקול אדיש. עשרות שנות שירות צבאי מדכא בצבא הרוסי קר המזג הצליחו לנטרל אצלו את מיתרי הרגש. "לקחו אותי, יחד עם ילדים נוספים שנחטפו, קנטוניסטים שכמותנו, העבידו אותנו בעבודות מפרכות, וחינכו אותנו לשכוח מהעבר, לשכוח מהתורה, מהמצוות, מההורים, מהבית, ולהיות מסורים רק לצבא הרוסי, כמו מכונות מלחמה".
לא פלא שכעבור שלוש שנים מחטיפתו כבר לא זכר זלמן מהתורה ומהמצוות. מכל היהדות אשר ספג בבית הוריו נותרה לו מזכרת קטנטנה בדמות הפסוק "שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד", שאותו זכר וגם שינן בחשא. הוא היה מוכשר והצטיין בעבודתו הצבאית, טיפס וטיפס בדרגותיו, עד שקיבל מעמד של קצין בכיר באחד המחנות הצבאיים הגדולים, סמוך לפטרסבורג הבירה.
הוא היה רואה נערים יהודיים המובלים למחנה, והזיק היהודי ריצד מבפנים והכאיב לו. הוא היה מביט בעיניים כלות בעוד ועוד ילדים ונערים ההופכים למכונות מלחמה, נטולי רגש, נטולי הבעה, נטולי חשיבה עצמית. לא היה בידיו לעשות דבר.
ואז הגיע היום שבו שמע על קבוצת נערים עקשנית, שהחליטה לשמור תורה ומצוות בכל מחיר. המפקדים כלאו אותם בכלא הצבאי והתכוננו להעבירם על דתם בעל כורחם באכזריות. {
"כששמעתי את זה, שמעתי גם קול פנימי שלחש לי שאני חייב לעשות משהו. ואז נפל במוחי רעיון. אארגן ערב שירה וזמרה לכל החיילים, ערב שבו יתרעננו קצת ויחדשו כוחות. הזמנתי את התזמורת הצבאית, וביקשתי מהם שיתכוננו בשירים עליזים, מקפיצים ושמחים. הם פנו להתכונן, ואני הכרזתי בכל רחבי המחנה על כך שהערב, בשעה שמונה, יתאספו החיילים כולם לרחבה המרכזית, שם ימתינו להם בקבוקי משקה. וכשאומרים ברוסיה 'משקה', הכוונה כמובן אינה למיץ תפוזים. כשהתייצבו החיילים במועד הנקוב המתינו להם בקבוקי וודקה לרוב. הם שתו ושתו, והתזמורת החלה מנגנת. שעתיים תמימות ניגנה התזמורת ניגוני שמחה, והחיילים כולם פרצו בריקודים משולהבים. הם רקדו במעגלים, הם רקדו על השולחנות ועל הספסלים. האווירה היתה שמחה: שמחה כל כך, עד שאיש לא שם לב לעשרה נערים יהודיים שחומקים מהכלא הצבאי, בורחים מהחנה אל החופש".
למחרת, כשגילו שהנערים נעלמו, היו עדיין המפקדים תחת השפעת הערב העליז של אתמול. הם הבינו שבחסות האלכוהול חמקו הבחורים.
איש לא חשד בקצין הבכיר, מארגן ערב הזמרה והשתייה, שתכנן את כל ערב ההתרעננות רק כדי לעזור לבחורי ישראל לחמוק מגורל אכזר.
"זו היתה אמנם הפעם הראשונה, אבל לא היחידה. במהלך עשרים השנים שבהם שירתי כקצין בכיר במחנה, הייתי מארגן אחת לתקופה 'ערב התרעננות' שהתקבל בברכה. גם בפטרבורג, בחדרי השלטון, בירכו על הצעד, בראותם כמה קצת וודקה וקול צלילים מקפיצים תורמים ליעילותם של אנשי הצבא ולתפקודם. כל ערב כזה היה הופך לחגיגה גדולה, האלכוהול היה נשפך כמים והתזמורת לא הרפתה לרגע. כל ערב כזה היה כמובן טומן בחובו סיפור הצלה כזה או אחר לחיילים יהודיים, שניצלו את ערפילי האלכוהול ואת קיפוץ הרגליים כדי לחמוק מענישה חמורה".
עם שחרורו מהצבא שב זלמן אל חיק היהדות.
"אמנם הייתי צריך ללמוד הכל מההתחלה, ומוחי כבר היה שרוף ואכול משנות קצונה רבות כל כך, אבל עשיתי את כל מה שאני יכול. אמת, איני מבין את פירוש המילים, לא של התפילה ולא של המשניות שאני אומר ללא הרף, אבל לפחות הצלחתי ללמוד מחדש לקרוא את האותיות הקדושות, את תיבות התפילה והמשנה, ואני עושה כל שביכולתי כדי להיות יהודי טוב".
הבעת פניו של זלמן נותרה קפואה. את הרגש, כבר אמרנו, הוא איבד אי שם בערבות רוסיה. אבל עיניו של 'מרא דאתרא', רבי שמואל צדיקא, זלגו דמעות רותחות. הוא תפס בידיו של זלמן ואמר לו: "לא זלמן ייקרא שמך, אלא 'רבי זלמן', ריבונו של עולם, רא נא אילו בנים יש לך. ראה נא יהודי זה: הוא נלקח בעל כורחו לצבא, חי חיי פרך קשים, השכיחו ממנו את התורה והמצוות, ובכל זאת, הוא עושה את כל מה שוא יכול רק מתוך רצון לעובדך בעמת. הוא שוחרר מהצבא כשהוא כבר בא בימים, אפילו משפחה לא זכה להקים, ובכל זאת, הוא יושב כל יומו בבית המדרש ואומר פרקי משניות, בלי להבין אפילו...."
רק אחרי ששקטו מעט רגשותיו הגואים של רבי שמואל, המשיך רבי זלמן בדבריו:
"לכן, ברצוני שבעת הלווייתי ילווני בתזמורת ובכלי שיר, כדי שאלך לדרכי האחרונה באותו זיכרון, זיכרון הצלת הנפשות שהצלחתי בזכות התזמורת הצבאית המנגנת בשירים עליזים".
הסכית רבי שמואל ואמר: "קשה לי להתיר להזמין ללכתחילה תזמורת מנגנת בשעת הלווייה. אולם בטוחני שמן השמים יעוררו בצורה הנכונה והטובה ביותר את אותו זיכרון טוב. תנוח דעתך".

שני כליזמרים היו בירושלים של מעלה, האחד אילם והשני עיוור. הם מעולם לא שקעו ביגון על היותם מוגבלים. אדרבה, הם קנו כלי זמר: האילם קנה תוף נייד, והעיוור למד לנגד בחצוצרה. הם היו יושבים בשערי העיר העתיקה, מנגנים ומנגנים, מפסיקים לרגע ושוב מנגנים. הם ניגנו ניגוני שמחה וניגוני תוגה, יצירות מוסיקאליות לצד מארשים עממיים.
עוברי האורח שחלפו על פניהם היו זורקים לעברם כמה פרוטות: מי מחמת הרחמים ומי בשביל הנגינה המרגשת.
מנהג עליז קבעו לעצמם שני המנגנים ליום הפורים, מדי שנה בשנה. ביום העליז שבו ירושלים כולה נצבעת בצבעוניות רבגונית, יום שבו ילדי ירושלים מסובבים את משעוליה כשהם לבושים בתחפושות מושקעות שאותן הכינו אימותיהן משאריות בד, ודר וסוחרת, יום שבו ירושלים, למרות היותה עניה, לובשת פני צהלה ושמחה, וששון ויקר.
בו ביום היו השניים, האילם עם התוף והעיוור עם החצוצרה, מסובבים ברחובות ירושלים ומשמיעים שירים שמחים וקצביים.
המתופף, שאמנם לא ידע לדבר, אבל עיניים היו לו, היה הולך ראשון, אחריו פסע העיוור, פוסע במדויק לקול הלמות התוף ויודע את דרכו.
צליליהם היו נשמעים בדיצה, והילדים כולם היו רצים לעברם וצהלתם על פניהם.
שושנת ירושלים צהלה ושמחה.

זלמן, הילד שהיה לקנטוניסט, הקנטוניסט שהיה לקצין רוסי קר רוח, הקצין שהקדיש את שארית חייו כדי לנסות לספוג יהדות ותפילה ומשניות, זלמן שרבי שמואל קרא עליו 'רבי זלמן' - נפטר בבוקרו של יום הפורים.
מורגלים הם יהודי ירושלים לערבב תוגה בשמחתם. הלא גם ברגעים השמחים בחייהם, הם תמיד שרויים בתוך ירושלים החרבה, תמיד מבטם נישא אל הר הבית.... ותמיד שמחתם לוקה בחסר. באותה תכונה הם השתמשו, כשפסעו אחר מיטתו של 'מת המצווה' רבי זלמן הקשיש. האויירה ברחוב היתה אווירת פורם עליזה, והמלווים ערבבו עצב בתוך השמחה: עצב על בן ישראל שהלך לעולמו ללא מכר וגואל, בתוך שמחת הפורים.
בדיוק כשפסעו ברחוב הראשי, הגיחו מהפינה שני הכלייזמרים, העיוור והאילם. השניים היו עסוקים בשמחתם, ולא שמו לב למסע ההלוויה המתהלך במרחק לא רב, בהמשך הרחוב.
הם המשיכו במצהלותיהם, והתזמורת שלהם, תזמורת התוף והחצוצרה, ניגנה ניגונים עליזים. המלווים נשאו את המיטה, שפתותיהם רוחשות "יושב בסתר עליון", ואוזניהם שומעות נגינה עליזה ומתפרצת.
כשסוף סוף הבחינו שני המנגנים לאיזו סיטואציה הם נקלעו ורצו להפסיק את נגינתם, הראה להם ראש החברא קדישא שימשיכו. איש לא הבין מדוע.
מאוחר יותר, כשסופרו הדברים באוזני רבה של ירושלים, ענה ואמר: "רצון יראיו יעשה".

סיפור היסטורי: מבוסס על הסיפור המובא ב"שמחת שלמה" בהר בחוקתי תש"ע

• ירושלים
• לוויה

• קודם
• הבא