שר האוצר החדש פרסם פוסט - והמדינה כולה נרעשת. שואלת, חוששת, ובעיקר תמהה: מה חסר לריקי כהן?

 

מה חסר לריקי כהן, שואלת שרה לוי מאשדוד. שרה שבעלה שכיר במפעל רהיטים והיא מטפלת בקשישים, ויחד הם מגיעים לשמונה אלף ברוטו, וכך מגדלים חמישה ילדים, שיהיו בריאים. הם גרים בדירת שיכון, המינוס גר בחשבון הבנק - אבל הם שמחים ומרוצים בחלקם, והם תמהים ושואלים: היא, ריקי כהן, מה חסר לה, למה היא לא מרוצה?

 

מה חסר לריקי כהן, שואלת רחלי ישראלי מבני ברק. רחלי שבעלה ראש כולל, וכל חודש עליו להתאמץ ולהאכיל עשרות אברכים ששוקדים אצלו על התורה הקדושה, מכספי נדיבים מוקירי תורה שמבינים את גודל ערכה. והיא, רחלי, גננת של ילדים בני שנתיים, שנתיים וחצי. כל יום היא מטפלת בהם, מאכילה אותם, מלמדת אותם על חגים ועל מועדים, על תורה ועל מצוות, על צבעים ועל צורות ומספרים. המשכורת שלה, עבור משרה מלאה, היא ארבע אלף ברוטו. ובעלה? בעלה מרוויח את לימוד התורה. את הקדושה. את האור שבעיניים. לא כסף הוא מרוויח אלא ברכה ואור. וטוב להם כך. חיים בדירה של שתיים וחצי  חדרים בפאתי בני ברק, מגדלים שבעה ילדים, קמים כל בוקר מוקדם, אין חו"ל, אין מותרות, אין טלויזיה - והם מאושרים וטוב להם. וגם הם תמהים ושואלים: מה חסר לריקי כהן?

 

מה חסר לריקי כהן, שואלת גם לאה נתנאל מגוש עציון. רחלי היא דוקטורנטית בחינוך ובעלה בוגר תואר שלישי בביו טכנולוגיה. כבר שנים הוא מחפש משרה בארץ ולא מצליח למצוא. כעת הוא עובד במעבדה, במשרה שלא הולמת את כישוריו, ולמרות שיכול היה להרוויח פי ארבע, פי חמש, בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, בכל זאת הוא פה. 

בגלל האהבה.

בגלל הקדושה.

בגלל ההבנה שכאן זו ארץ הקודש, ושזו זכות לחיות כאן, וששווה לשלם כל מחיר כדי להיות בארץ הקדושה, שה' משגיח עליה ושהקדושה שורה עליה.

 

ופתאום מבינה לאה נתנאל, ומבינות גם שרה לוי מאשדוד וגם רחלי ישראל מבני ברק, מה חסר לריקי כהן.

 

חסרה לה האהבה.

 

היא מתפרנסת כמו כולן ביחד, אך גם משכורת של מליונים לא יכולה לפצות את המחסור באהבה.

 

וריקי כהן אינה לבד. יחד איתה יש מאות אלפי אנשים, שכולם שבעים מבחינה חומרית, שכולם שייכים לעשירונים העליונים, שקרויים היום "מעמד הביניים", וכולם, אבל כולם, מרגישים שחסר להם משהו, ולא יודעים להניח את האצבע על הדבר הנכון.

הם מרגישים שחסר להם משהו. אחרת לא היו מצביעים למפלגה ששואלת "איפה הכסף", כאשר להם עצמם לא חסר כסף.

אבל חסרה האהבה.

 

הם קמים בבוקר - ליום חדש של כלום. הולכים לישון בלילה - לקראת בוקר חדש של כלום. הם נוסעים לחו"ל כדי לחפש מילוי אחר החסר - וגם שם אין הם מוצאים דבר. רק עוד כסף. רק עוד כלום.

ואין הם מוצאים איך להשלם את החסר הזה.

 

יושבות שרה, רחלי ולאה ומנסות לטכס עיצה, איך להשלים את מה שחסר לריקי כהן.

 

"אולי ניתן לה מתנה?" שואלת שרה.

"אבל מה ניתן לה?" שואלת לאה, "הרי יש לה הכל. הרי יש לה משרה מסודרת, וגם לבעלה. כל מתנה שנוכל להעלות על הדעת, היא יכולה כבר לקנות אותה לבד".

ופתאום רחלי יודעת.

"ניתן לה את השבת", היא אומרת.

"את השבת?" שואלת שרה לוי.

"את השבת?" שואלת לאה נתנאל.

"כן", אומרת רחלי, "כי אם ניתן לה את השבת, ניתן לה את הברכה, ניתן לה את השמחה, ניתן לה את השפע".

ואת האהבה.

כי אם תשמור ריקי כהן את השבת, ובערב שבת לפני שקיעה היא תדליק נרות ותברך, ובליל שבת לפני הארוחה החגיגית ישיר לה בעלה "אשת חיל", ממילא היא תרגיש אהובה ומוערכת, ולא תזדקק לספא ולרכבים חדשים ולבילויים יוקרתיים שאינם ממלאים את מה שבאמת חסר לה.

כי אם תשמור ריקי כהן את השבת, היא תרגיש כל שבוע נופש שבועי, ולא תזדקק לנסוע לסוף העולם כדי להרגיש שהיא בנופש.

כי אם תשמור ריקי כהן את השבת, יהיו ילדיה סביב לשולחנה, נהנים מהאוירה הביתית שבשולחן השבת, ולא זקוקים להרגיש שהיא נותנת להם דירה כדי שירצו להיות בבית.

ובעלה יבוא כל שבת לבין הכנסת ויברך את ברכת כהנים, וברכתו תשמור על עם ישראל ותשמור גם על ביתו שלו. ובזכות ברכתו תחוש אישתו שפע, תחוש אישתו שמחה, תחוש אישתו את האהבה שכל כך כל כך חסרה לה היום.

כי אם תשמור ריקי כהן את השבת, חלק משמעותי מחייה יהיה מוקדש למנוחה ושמחה, לקדושה ולתורה, ובאופן כללי להתקרבות אל האלקים, ועם הזמן תחוש גם ריקי את הקשר, את הקדושה, את המשמעות הרוחנית של ויתור על אי אלו תנאים כלכליים, תמורת אושר אין סופי, שאם יתן איש את כל הון ביתו, לא יוכל להגיע לקצה קצהו של אותו אושר. 

 

"את צודקת", אומרת לאה, כשהיא מהורהרת. 

"את צודקת", אומרת גם שרה, "ואיך ניתן לה את השבת במתנה?"

 

יושבות שרה, רחל ולאה ומחליטות ביחד לעשות מעשה. שרה מכינה חרימה (דגים), רחלי מכינה טשולנט (חמין),  ולאה מכינה קומפוט (לפתן מפירות העונה). וביחד הן אורזות חבילה גדולה, יפה ומהודרת, ושולחות אותה הישר אל ביתה של ריקי.

 

לכבוד: ריקי כהן חדרה

מאת: ברכת השבת.