מאמרים
לא רק עתונאי - סיפורו של העיתונאי קובי לוי
- פרטים
- קטגוריה: סיפורים לשבת
- פורסם בשני, 13 יולי 2020 20:05
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 689
לא רק עתונאי - סיפורו של העיתונאי קובי לוי
אפרת כהן, הידברות
"הנני מתיר בשמחה, ברצון לב ובטוב לבב, לצלם, להעתיק, להמחיז, לפרסם, לשדר ולתרגם את הסיפורים הללו לטובת הכלל והפרט, בכל אמצעי תקשורת מהוגן. אני מתיר זאת בארץ ובעולם, והנני מברך כל מי שיעשה זאת שזכות הרבים תעמוד לו ולזרעו עד עולם על כך שזיכה אותי בעוד קורא, ובעוד חיזוק ביראת שמים. קובי לוי".
אם במקרה יצא לכם לקרוא את אחד הספרים של הסופר קובי לוי, בוודאי צדה את עיניכם הפתיחה הזו, שאי אפשר לפספס. כן, כבר בפתיחת הספר שלו ניכר שמדובר באדם מיוחד במינו. "אני תמיד אומר שהסיפורים הם שלי רק כל זמן שהם אצלי", אומר לוי, "מרגע שאני משחרר אותם לאוויר העולם ומפרסם אותם - הם כבר לא שלי. הם של כולם. אני שולח אותם לדרכם ומתפלל שיעשו את העבודה ויקרבו כמה שיותר אנשים לקב"ה".
לוי, 53, תושב נתניה, הוא אחד האנשים היותר עסוקים שתשמעו עליהם, שכן מלבד היותו סופר הוא חובש עוד כובעי תפקידים רבים: אב לחמישה ילדים וסב לארבעה נכדים, חבר מועצת העיר נתניה, בדגש על ענייני רווחה וחינוך (ובעבר אף התמודד לראשותה), מנהל תנועה פרטית הנקראת "רווחה וחינוך" ועומד בראש מוסדות חינוך חרדיים - "עוז והדר" לבנים ,"מכלול" לבנות ותלמוד תורה בשם "הדר ישראל". ואם לא די בכל זה, לוי הוא בעל ארגון חסד שמחלק מדי שנה כ-1,000 חבילות לנזקקים, ויש לו גם תוכנית קבועה ברדיו קול ברמה - "חכמים בלילה". בנוסף הוא גם כותב טורים בעיתונים "מיום ליום" ,"יתד נאמן" (בו גם ערך בעבר) ובמקומון פופולרי בנתניה.
אבל מה שבאמת הכי חשוב לו שתדעו, הוא ש"מעל הכל ולפני כל דבר, כל תפקיד או כל מקצוע שאני לוקח בו חלק - אני קודם כל אברך. אני מתחיל ומסיים כל יום בלימוד. זה החלק הכי חשוב - וגם העיקרי. קודם כל אני לומד את התורה הקדושה, ורק אח"כ אני עיתונאי, מנהל בית ספר, סופר וכל יתר הדברים שמרכיבים אותי".
איך יש לך זמן לכל זה?
"יש מושג של סיעתא דשמיא, ה נותן לי להספיק הרבה ב"ה. בכתיבה למשל, שלא כמו אצל הרבה כותבים אחרים, רוב הסיפורים שלי נכתבים בגרסה אחת בלבד. אני כמעט אף פעם לא עושה שכתובים. כשמגיע אליי סיפור מיוחד שאני מחליט לפרסם - אני מתיישב ופשוט כותב אותו. פעם אחת וזהו. אגב, זה בטח יפתיע כמה אנשים, אבל אפילו מחשב אין לי, שלא לדבר על אינטרנט - בין היתר משיקולים הלכתיים. באופן כללי אני מאמין שהכל מהקב"ה. בורא עולם משפיע עלינו חכמה, בינה ודעת, ואנחנו מהווים רק צינור להשפיע דרכו בעולם. כל אחד והמתנה האישית שלו, שהוא קיבל מהבורא".
אבל הוא לא תמיד היה כזה, מסתבר. קובי לוי החל את דרכו כילד למשפחה חילונית למהדרין. "גדלתי במושב בית הלוי, והתחלתי לכתוב כבר בגיל חמש", הוא מספר. "הייתי ילד כפרי כזה, הייתה לי ילדות קסומה, בין עצי אבוקדו, עם בעלי חיים ושדות שאהבתי לטייל בהם. בבית עצמו היינו מאוד רחוקים מתורה ומצוות. למדתי בתיכון רופין, שהוא תיכון חילוני, ולמרבה האירוניה היו לי אז דווקא ציונים גרועים בחיבור ובדקדוק, אבל כנראה כן גילו בי כבר אז איזה כשרון, כי המורות שלי תמיד עודדו אותי לכתוב. בהמשך שירתי בנח"ל הקרבי, באותה מחלקה עם הרמטכ"ל הנוכחי בני גנץ. אחרי שהשתחררתי השתתפתי בכמה קורסים בתאטרון ובעיתונות והתחלתי לכתוב לידיעות אחרונות".
שם, מספר לוי, החל המפנה המשמעותי בחייו: "יום אחד, כשכבר הייתי בגיל 26, הטילו עליי בידיעות משימה מיוחדת - הם ביקשו ממני ללכת לסקר סמינר קירוב של ארגון שהיה קיים אז, "אפיקים" (שבהמשך שינה את שמו ל"ערכים"). כשונא חרדים מושבע אהבתי מאוד את הרעיון, נרשמתי, וכסיפור כיסוי באתי לסמינר והצגתי את עצמי כסטודנט. הציפיה מצד מערכת העיתון הייתה שאצא עם כתבה גדולה שתעשה המון רעש על הדרך שבה החרדים שוטפים לחילוניים את המח. בפועל, שום דבר לא הכין אותי למה שקרה שם מאז. לא יכולתי להפסיד אפילו הרצאה אחת לכל אורך הסמינר. בסופו של דבר הסמינר כל כך שבה את ליבי עד שבעקבותיו החלטתי לחזור בתשובה, ונעלמתי לאנשי העיתון לכמה חודשים. כשהם הבינו מה קרה איתי - כולם שם היו בהלם...".
מכאן, כחלק מהשינוי שחל בו, הפך לוי לעיתונאי חרדי בעל תשובה. "בשלב כלשהו, זכיתי לפגוש את הרב שך והסטייפלר זצ"ל שאז בדיוק הקימו את יתד נאמן, והציעו לי לכתוב שם, כדי לרומם את העיתון מבחינה מקצועית". כך בנה לוי את שמו כעיתונאי מוכר ומוערך.
מספר שנים לאחר מכן חשקה נפשו של לוי לעזוב את מלאכת הכתיבה ולהתמסר ללימוד התורה, והוא הפך לאברך מן המניין שלומד כל שעות היום. גם אז ייעץ לו הרב שך להמשיך לכתוב, אך דווקא בעיתונים חילוניים. מאז כותב לוי במקומון חילוני פופולרי באזור נתניה, דרכו הוא ממשיך בין היתר את מלאכת הקירוב שלו עד היום.
למרות ההצלחות הרבות שלו במשך השנים כעיתונאי, לוי פרסם את ספרו הראשון רק לפני כשש שנים. "לא היה לי קל להחליט שאני מוציא לאור ספר ועל העניין הזה יש בי הכרת הטוב מיוחדת לסופר חיים ולדר, שהוא גם ידיד טוב שלי. ולדר היה אחד המדחסים העיקריים שלי לקבץ את כל הטורים שלי, ולהוציא את הספר הראשון. חיים ולדר הוא סופר מצוין, שעשה לספרות החרדית מה שלא עשו רבים וטובים. חכמת החיים שלו כאדם, כיועץ וכמחנך ניכרת מאוד בעומקה בכתבים שלו. אני חושב שהוא ממש אומן לנפש. כשקראתי את הספרים שלו חדרה אליי ההכרה – כמה כוח יש לסיפור – במלוא עוצמתה".
מאז, מבלי לבזבז יותר מדי זמן, הספיק לוי לפרסם עד היום כבר 11 ספרים שזוכים להצלחה רבה, מתוכם אחד שממש נוגע בעולמם של בעלי התשובה ונקרא מחלקה ראשונה. "מדובר בספר עלילתי מאוד, שנוגע בבעיות רגישות מאוד שבין בעלי תשובה לעולם החרדי", הוא מתאר. מלבד זאת, הוא עומד להוציא בקרוב שני ספרי ילדים חדשים ומיוחדים במינם.
אז באמת, למה דווקא סיפורים?
"אני מאמין מאוד בכוחם של סיפורים. גם במהלך הרצאות אני אוהב מאוד לספר סיפורים. סיפור יכול להעביר לקורא מסרים מאוד חזקים וערכיים מבלי לנזוף בו, ובלי להעביר עליו ביקורת. יש סיפורים שאנשים ממש הולכים איתם, שממש נחרטו להם בלב. אני יכול למשל לספר שלפני כמה שנים פרסמתי סיפור שנקרא יתום ללא סנגוריה, על אדם שהתייתם בגיל צעיר מאוד מאב ואם וגדל להיות אדם מאוד ממורמר, מלא בכעס על כל העולם - על ההורים שנפטרו בגיל צעיר והשאירו אותו לבד, על הדוד היחיד שנשאר לו כמשפחה ושנים לא נענה לו. מדובר בסיפור מאוד דרמטי, שבסופו היתום הזה מגיע כבר לגיל 40, ורק אז, אחרי מסכת חיים קשה ודרמטית שהוא בחר לעצמו, ובעקבות מאורע מסוים, הוא בוחר להתפכח מכל הכאב הזה, משקם את עצמו, נושא אישה ומקים משפחה. רק בגיל 40, למרבה הכאב, הוא מתחיל בעצם לחיות באמת.
"בעקבות הסיפור הזה התקשר אליי בחור צעיר, בן 17, יתום אף הוא, ופשוט חיבק אותי דרך הטלפון. הוא סיפר לי שקרא את הסיפור הזה, הזדהה איתו מאוד, ואחרי הרבה כאב החליט לשקם את עצמו בעקבות הדמות של היתום מהסיפור שלי. היה לו פחד נורא פתאום למצוא את עצמו באותו המצב בגיל מאוחר, והוא הבין שאם רצונו בשינוי - אסור לו לבזבז זמן. דווקא הסיפור שלי, מכל הדברים שבעולם, עורר אותו לבנות את עצמו למרות הכל. לאורך כל השיחה הוא התרגש מאוד ולא הפסיק להודות לי. אחר כך המשכנו להיות בקשר במשך כמה שנים, והשתדלתי מאוד להיות שם בשבילו כל אימת שיכולתי, ובדיוק עכשיו אני חוזר מהחתונה שלו. והכל בזכות סיפור שפרסמתי. ויש עוד המון סיפורים כאלה ב"ה".
ובתור קורא, היה גם לך איזה ספר שהשפיע עליך במיוחד?
"האמת היא שסיפורת יפה אני לא ממש מכיר, ואין לי זמן לקרוא, אבל עלי שור של הרב שלמה וולבה זצ"ל - סדרת ספרים שעוסקים בנבכי הנפש של היהודי, השפיעה עליי מאוד. אני חושב שהספרים האלה מקנים המון ערכים ומושגים שאין להם מחיר, ושהם חובה בכל בית. חוץ מהם יש גם את דעת, חכמה ומוסר של הרב ירוחם ממיר זצ"ל ואת ספרי המוסר של הרב דורון דוד גולד".
מכל הסיפורים שלך, יש איזה סיפור שאתה אוהב במיוחד?
"גנב יקר וחביב - סיפור על בחור שהיה נוהג לפרוץ לבתים ולגנוב חפצים יקרי ערך. מזה הוא היה מתפרנס, עד שיום אחד הוא גנב תיק מלא כסף, ולהפתעתו בתוכו הוא גילה מכתב מרגש ונוגע ללב שהיה מיועד לו עצמו כגנב, מהבעלים של התיק...".
אגב, שמתי לב למשהו מאוד לא שגרתי כסופר - אתה מפרסם את מספר הטלפון האישי שלך על כל אחד מהספרים שלך. למה בעצם?
"כשהייתי ילד אהבתי מאוד לקרוא, ותמיד אחרי שהייתי מסיים לקרוא ספר רציתי מאוד לדבר עם הסופר. לפעמים רציתי להעיר לו, לפעמים לשאול למה הוא בדיוק התכוון, לפעמים סתם לחלוק איתו את הרגשות שלי על הספר. מהמקום הזה, עד היום אני משתדל מאוד לא להיות אלמוני. אם למישהו יש מה להגיד לי - אני רוצה לשמוע, והרווח הוא כפול - אנשים מתקשרים ונותנים לי למשל הצעות ייעול, וזה מחדד ומועיל לי כיוצר. יש כאלה שגם מתקשרים להודות, ואז אני גם זוכה לשמוע מהם איך הספר תרם להם. זה מאוד משמח ומחזק אותי להמשיך לכתוב, והרבה פעמים אני גם זוכה לקבל סיפורים חדשים ולפרסם אותם".
עושה רושם שאתה מאוד אוהב לכתוב. זה הדבר שאתה הכי אוהב לעשות?
"קודם כל ללמוד תורה, ואח"כ לכתוב! אני מאמין שהכתיבה היא קולמוס הלב, וככל שהלב של הסופר מתמלא בתורה - הדברים גם מוצאים את עצמם ביצירות שלו. ר לייב חסמן זצ"ל, מחבר הספר אור יהל, אמר פעם ש"יש מי שרוצח עם סכין, אבל יש מי שמשחיתים את העולם (ואת הנפש שלנו) בעט ונייר, גם אחרי מותם". כשחושבים על המשפט הזה המסר שלו חזק לאין שיעור. לסיפור יש השפעה רוחנית של נצח על הקורא, לטוב ולרע. אם סופר למשל מסתיר, בצורה סמויה, בתוך הכתיבה שלו דברים שליליים, כמו כפירה למשל, הכל עובר בסופו של דבר לקוראים. צריך להבין את גודל האחריות, להיות סופר זה לא פשוט, אתה לא כותב ספר רק לעצמך! בעיתונים חרדיים למשל יש ועדה רוחנית שמסננת תכנים, אבל אני למשל, כאדם פרטי, כסופר, חייב לנקות את עצמי כל הזמן, להתקדש, כל הזמן למלא את עצמי בקדושה. יש לי אפילו תפילה מיוחדת שחיברתי לפני כמה שנים ואני קורא לפני הכתיבה כל פעם מחדש. וזה מסר חשוב מאוד שאני בוודאי רוצה גם להעביר לקוראים - תחפשו ספרים שינקו אתכם, שיקרבו אתכם לטוב ולאמת, ולא ספרים שירחיקו ויבלבלו אתכם".
ולסיום, אם כבר בקירוב ובהידברות עסקינן, יצא לך לקרוא את הספרים של הרב זמיר כהן?
"בוודאי! הספרים שלו עוררו מהפכה רוחנית אדירה! הקשר הזה שהוא בחר להתעסק בו, שבין יהדות ומדע, הוא נושא טעון אצל הרבה מאוד אנשים כבר שנים. יש המוני אנשים שכל מה שמרחיק אותם מהיהדות אלה כל הקושיות שהמדע מייצר כביכול על התורה, וברגע שהרב התחיל להוציא את הספרים שלו הוא הפך ממש לצינור שפע של החכמה הזו בצורה הכי מבריקה והכי מרגשת שאפשר. יהי רצון שרק יזכה להמשיך להגדיל תורה ולהאדירה".