מאמרים
פרשת בלק - חלק ב
- פרטים
- קטגוריה: פרשת בלק
- פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 23:37
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 563
פרשת בלק - חלק ב
פרשת שבוע - דרשות - הרב אריה קרן שליט"א
שמו של מלך המשיח
ארבעה שמות יש למלך המשיח, וכולם מרומזים בשמו והם:
מנחם בן חזקיה: שנאמר (איבה א): "כי חזק ממני מנחם משיב שמי".
שילא: שנאמר (בראשית מט): "עד כי יבוא שילא"
ינון: שנאמר (תהילים עב): "יהי שמו לעולם לפני שמש ינון שמו"
חנינא: שנאמר (ירמיה טז): "אשר לא אתן לכם חנינה.
ובראשי תיבות של מ-ש-י-ח מרומזים שמות אלו. (סנהדרין צח – הגר"א קול אליהו).
אימתי נולד משיח?
משיח נולד בתשעה באב, ביום שבו נחרב בית המקדש. ונלמד זאת מהפסוק (ישעיה י): "והלבנון באדי יפול" (בית המקדש נקרא "לבנון" על שם: שמלבין עונותיהם של ישראל) ומיד לאחר מכן כתוב (שם יא): "ויצא חוטר, (שבט מלוכה) מגזע ישיר" (כלומר: משורש ישי, מזרע דוד – והוא מלך המשיח ) (עפ"י ירושלמי ברכות פרק ב, הלכה ד).
אימתי יבוא משיח
שני זמנים כתובים בנביא לגבי זמן ביאת משיח א. "בעתה" - ב. זמן "אחישנה". וכך כותב הנביא ישעיה (ס, כב): על ישראל בזמן הגאולה: "הקטן יהיה לאלף, והצעיר יהיה לגוי עצום, אני ה' בעתה "אחישנה".
מקשה על זה הגמרא, איך יתכן שבשני זמנים "בעתה" "ואחישנה" יבוא משיח?
אלא משיח יבוא בדור שכולו זכאי או בדור שכולו חייב – אלא כך הם פני הדברים. אם זכו ישראל, משיח יגיע בזמן "אחישנה" כלומר: שיבוא מוקדם מהתאריך שנקבע לו. ואם לא זכו ישראל, יבוא משיח "בעתה". כלומר: בזמן שנקבע לו מראש.
ואף על פי שיתמהמה, אחכה לו
אחד משלושה עשר עיקרים של כל יהודי מאמין, להאמין באמונה שלימה בביאת המשיח. ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה נחכה לו, בכל יום שיבוא.
חז"ל אמרו: תיפח עצמותם של מחשבי קיצין! שהיו אומרים: כיון שהגיע הקץ לבוא משיח והוא לא בא, שוב לא יבוא.
אלא בכל זאת חכה לו. שנאמר (חגי, ב): "אם יתמהמה, חכה לו". ושמא תאמר: אנו מחכים והקב"ה לא מחכה! תלמוד לומר (ישעיה, ל): "ולכן יחכה ה' לחננכם, ולכן ירום לרחמכם" כלומר: שגם הקב"ה, מחכה לגאול אותנו.
אם כן – מאחר שאנו מחכים והוא מחכה, מי מעכב? מדת הדין מעכבת! ואם תשאל: מאחר שמדת הדין מעכבת, למה אנו מחכים? התשובה היא: לקבל שכר, שנאמר (שם): "אשרי כל המחכים (המצפה) לו (סנהדרין צז)
אמנם כלו כל הקיצין! הדבר תלוי, אלא בתשובה ומעשים טובים. שאם כל ישראל חוזרים בתשובה יום אחד, משיח בן דוד בא! שנאמר (תהילים, צה): "היום, (יבוא משיח) אם בקולו תשמעו" ואם לאו לא יבוא. כלומר אם עם ישראל עושה נחת רוח לבורא עולם מתקיימים בו הפסוקים בפרשת חוקותי שנאמר אם בחוקותי תלכו...ונתתי גשמכם בעיתם...נתתי שלום ואין מחריד...חרב לא תעבור בארצכם וכו'. ואכלתם ישן נושן וישן מפני חדש תוציאו (חוקותי, כו-י)
כלומר שכל מה שתוכלו יהיה מבחינת יין, כשם שיין כמה שהוא יותר ישן הוא משובח וטוב, כך יהיו מזנותיכם ככל שיתישנו יהיו יותר משובחים מהמזונות החדשים שנאמר: "ישן מפני חדש תוציאו".
"ונתתי משכני בתוככם ולא תיגעל נפשי אתכם והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלוהים ואתם תהיו לי לעם אני ה'...ואולך אתכם קוממיות" (שם כו,יא-יג)
ונתתי מישכני: זה בית המקדש והתהלכתי בתוככם מפרש רש"י אטייל אתכם בגן עדן כאחד ולא תיזדעזעו ממני שנהיה כאחד שנאמר קודשא ברוך הוא ישראל ואוריתא חד היא.
ואולך אתכם קוממיות: מפרש רש"י ואולך אתכם בקומה זקופה.
אך חז"ל אומרים: שכל זה בתנאי שיעשו מרצונם. אבל אם לא יעשו תשובה, אזי די לו להקב"ה שעומד באבלו כל הימים, ודי לישראל צער הגלות. אם כן, מה יעשה הקב"ה כדי לגאול אותם?
אלא מעמיד להם הקב"ה מלך קשה, שגזרותיו קשות כהמן – שביקש להשמיד להרוג ולאבד את כל עם ישראל, אנשים נשים, טף ונערים ביום אחד, וישראל עושים תשובה בעל כרחן – ומחזירן למוטב – ומיד נגאלין.. (סנהדרין צז).
ואם עד אלה לא תישמעו לי ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם: ושברתי את גאון עוזכם... (שם כו,יא-יט).
אם אחרי כל העונשים שנאמרו בפסוקים (שם כו-יד-יז) לא תישמעו אז ויספתי ליסרה אתכם עוד שבע פורענויות שהפורענות הראשנה "ושברתי את גאון עוזכם" זהו בית המקדש וזה מה שנאמר (ביחזקאל כד) "הנני מחלל את קדשי את גאון עוזכם".
תחית המתים
מי שלא ידע, ולא ראה תהליך זריעה מעולם. והוא חיזר אורח בכדור הארץ ויספרו לו שנשמת האדם לא מתה. וגם יספרו לו: שאם יקחו גרעין פרי אחד – ויניחוהו בתוך האדמה עד שירקב ויכלה, ולאחר מכן יצמח מהגרעין הזה – עץ נחמד למראה עם עלים לחים, ופרחים יפים, ופרות טעימים, אשר בהם יהיו רבבות גרעינים כדוגמת זה אשר נרקב תחת רגבי האדמה. מה יחשוב זה השומע?
הלוא יחשוב בעצמו שמעשה הזריעה שסיפרו לו, הינו מעשה בדוי. ויעדיף להאמין יותר בהשארות הנפש! כי איך אפשר להבין בשכל קר והגיוני, שאחרי שנרקב הגרעין לגמרי ונהיה מעופש, מסריח, ונימוח לגמרי! שוב יחיה, יתפתח, ויתרבה עוד – פי אלפי פעמים יותר מאשר היה בתחילה?
אם נעמיד לפנינו אדם, שלא ראה ושמע על חורף, שלג, קרח וכפור, ועצים יבשים. ויספרו לו שהטבע לא מת, אלא עובר תהליך של מנוחה ומיחזור. ואחר כך יחזור הטבע עם כל הצמחיה לחים ותשגשג שנית. מה יחשוב האדם הזה? הלוא יאמר בליבו: איזה מן דיבורים אלו? הרי כאן רואים בחוש, כי הטבע והצמחיה מתה בדיוק כאדם, ולא ישוב כל זה לפרוח ולשגשג עוד בארץ החיים!
אבל כל זה רק מנקודת מבט של אדם בור, שאינו יודע כי אין המות המדומה הזה, השולט בחורף בכל הטבע – אינו, אלא רק סיבת החיים שלו. ושינת הטבע בחורף בלי שום סימן חיים – אינה, אלא מנוחה כדי לאסוף חיים חדשים, על מנת לשוב באביב לימי נעוריו.
כן הדברים אמורים לגבי האדם.
(דברים כ, יט) "כי האדם עץ השדה" מיתת האדם, אינה חידלון סופי. אלא רק תהליך של מיחזור אלוקי, כדי לשוב לחיים חדשים – אך הפעם יותר יפים – מהחיים של עכשיו.
ואם אתה אחי האהוב, תרצה לראות תחיית המתים עין בעין. התבונן נא בתולעת המשי, היא חיה כמה שבועות ומתנועעת ואוכלת, אחר כך אוחזנה השבץ. אורגת היא סביב עצמה פקעת חוטים, ומתקשה בתוכה, ונהפכת לגולם, וביתה זהו קברה. שם היא מונחת כמתה במשך חמישה או שישה שבועות אם תפתח פקעת כזו של גולם בתוך זמן זה, תמצא בה דבר מושחת, הנראה כמעופש ואפילו מסריח.
אולם לאחר כלות זמן התהוותה בתוך הפקעת, במקום להתפורר ולהיכחד, לפתע מנקרת הבריאה הזאת את הקליפה, ויוצאת לאור עולם בדמות בריה חדשה, שכנפיה מבריקות ויפות, ופרפר עליז ושמח יעופף לו הנה והנה.
וכמו סוף התולעת המקבלת צורה חדשה, ומבריקה בכנפיה ומעופפת לה לחיים חדשים, כן הוא סוף האדם. מכין הוא את עצמו לחיים חדשים בקברו, משם אם יזכה – יגאלנו ה' גאולת עולם, ויצא ויעופף לו לחיים חדשים המתוקנים לו עדי עד, כאשר אמר הנביא (יחזקאל ל"ז י"ג): "כי אני ה', בפתחי את קברותיכם". (מעובד, על פי באמונתו יחיה).
איך עפר יכול לחיות?
קיסר אחד שאל את רבן גמליאל: "איך אתם אומרים: שהמתים חיים לעתיד לבוא, הלוא הפכו להיות עפר. והאם עפר יוכל לחיות?"
אמרה בת הקיסר לרבן גמליאל: "הנח לו! ותן לי להשיב לאבי על שאלתו". אמרה לאביה: "אילו היו בעירנו שני יוצרי כלים אחד יוצר כלי מן המים, ואחד יוצר כלי מן הטיט. איזה מהם יוצר משובח יותר?" אמר לה: זה שיוצר מן המים! כיון שבלתי אפשרי ליצור כלי מן המים". אמרה לו: אף הקב"ה כן, אם מן המים הוא מייצר אדם (כי אדם בא מטיפה סרוחה, שהיא כמים) מן הטיט שזה העפר לא כל שכן שיכול לייצר אדם מחדש?!"
בישיבת רבי ישמעאל, למדו "קל וחומר" מהתשובה שהשיבה בת הקיסר לאביה, על כלי זכוכית: "ומה כלי זכוכית שנעשה ברוח של אדם, שנופח בו מתוך השפורפרת ונעשה כלי, ואם נשבר יש לו תקנה להתיכו ולחזור ולעשות ממנו כלי. אדם שנעשה ברוחו של הקב"ה, על אחת כמה וכמה שיחיה אחר מותו!" שנאמר "ונפחתי באפך נישמת חיים והיית לנפש חיה".
"ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש....ועד עוף השמים כי נחמתי כי עשיתם" (בראשית ו-ז).
נאמר "אמחה את האדם". מרומז בזה פלא גדול על האמירה "אמחה את האדם" – לשון מחייה.
בספר "ילקוט מעם לועז" מסביר זאת, שיש עצם אחת קטנה בצווארו של אדם הניקראת הלוז. והיא בתחילת השדרה ונקרא נסכוי ועצם זו אינה נהנית משום מאכל שאדם אוכל, אלא מזה שאוכל בליל מוצאי שבת ולכן מצווה גדולה היא לעשות סעודה רביעית אחרי ההבדלה, וזאת משני טעמים:
כשם שאנו חולקים כבוד לשבת בכניסתה כן צריכים לחלוק לה כבוד ביציאתה.
אותה העצם איננה נהנית אלא מן המאכל שאוכלים במוצאי שבת.
ומצינו מעשה במלך אחד שהיה נקרא אדריאנוס, ששאל לרבי יהושע בן חנניא: מהיכן עתיד הקב"ה להחיות את האדם לעתיד לבוא מאחר שכל הגוף מתפורר ונעשה עפר? השיב לו, כי עתיד האדם להיווצר מחדש מאותה עצם קטנה. והסימן הוא שייתן העצם בין שתי אבני ריחיים ואף אם יטחנו אותה יום שלם לא תתחלק בשום פנים. ואף אם ישימו אותה בתוך תנור מוסק מאוד – לא תישרף. ואם יכו עליה בפטיש ג"כ לא תישבר. המלך ראה שאכן כך הוא.
והטעם שכל הגוף והעצמות מתפוררים ונעשים עפר חוץ מאותה עצם, יש אומרים מפני שאין הברכה שורה על דבר ריק.
והטעם הוא שאותה עצם נשארה כדי שנאמין בתחיית המתים, ואותו הגוף עצמו אינו זה שיקום אלה הקב"ה יברא גוף אחר שיהיה דומה לראשון והוא יקום לתחיה. כדי לקבוע הדבר בליבנו עשה הקב"ה את העצם הזאת חזקה כל כך ובזה אנו יודעים כי כשם שהיא בקיומה כך היא בתחייתה וכן בשאר הגוף עצמות ובשר אעפ"י שנרקבים בעפר. לכן אנו אומרים בברכת קידוש לבנה "עטרת תפארת לעמוסי בטן שהם עתידים להתחדש כמותה" – כשם שאנו רואים בלבנה שהיא הולכת וקטנה עד שלא נשאר בה כלום ואח"כ היא הולכת ומתמלאת – אף האומה הישראלית כן. יש לה תקווה טובה לתחיית המתים אעפ"י שהגופות נרקבות בתוך בטן.(אור דניאל).
גלות וגאולת הדעת
כל עניני גלות וגאולה תלויים בדעת, אין גלות קשה מגלות הדעת ואין גאולה אלא בהיגאל הדעת, וכמו שנאמר (בישעיה ה, יג) "גלה עמי מבלי דעת נאמר ידע שור קנהו וחמור אבוס בעליו ועמי ישראל לא אתבונן אדם ללא דעת לא שונה מהבהמה שהדעת אינה בהירה אצל האדם ומבלבלת היא אצלו. זהו עצמו הגלות. לכן השמים מספרים כבוד אל ומעשי ידיו מגיד הרקיע. העולם והאדם מעידים על בורא עולם והגאולה היא החזרת הדעת לתיקונה דהיינו לבהירותה ולישובה ללא בלבול, וזו ההבטחה המיוחלת לנו לעתיד "ומלאה הארץ דעה את ה'" (ישעיה יא, ט) אז יבוא משיח שנאמר: "ובא לציון גואל לשבי פשע בבית ישראל". לכן כאשר בני ישראל יחפשו לדעת יבוא משיח. בגאולת מצרים כשנתבשרנו על ידי משה רבנו ע"ה על גאולתנו אז נאמר לו מאת ה' לומר לעם ישראל בין היתר משפט זה "וידעו מצרים כי אני ה'", והוא לכאורה תמוה מה ענין בגאולת מצרים להיות אחת המטרות "וידעו מצרים כי אני ה'" וכי מה אכפת לו להקב"ה מידיעת מצרים אותו יתברך.
ואפשר להסביר בפשטות שהכונה היא שמבשר הקב"ה למשה כי יהיו פלאים כאלה שאפילו עם קשה ואכזר כמצרים ישתכנע כי אני ה', ועל אחת כמה וכמה בני ישראל בני א-ל חי שיוחדר אצלם מציאות והשגחת ה'.
אם כן רואים אנו שבבשורת הגאולה נתבשרו ישראל "וידעו כי אני ה'", שבעצם זו עיקר הגאולה – ישוב הדעת. וגלות זה הסתר פנים שמסתיר את האמת אך יהודי עם חשיבה הוגנת ובריאה שמעונין לחקור ולדעת יוצא מן הגלות ומגלה את האמת.
אסור להתבלבל
כתב האריז"ל כי ב' האותיות הראשונות של בלק ובלעם הם "בלבל", שלא יכול כח הרע לשלוט באדם אלא אם כן מבלבלו.
והוא כמו כן מאמר חז"ל כפשוטו, אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, דמה ענין רוח שטות לחטא, אלא חוטא זהו לשון הוה שהאדם חוטא ושוב חוטא וחוזר על חטאו כסדרן, זה אינו אלא אם כן נכנס בו רוח שטות ובלבול הדעת שאלמלי היתה דעתו יציבה לא היה מתמיד בחטאו.
הגמרא אומרת שדור שבית המקדש לא ניבנה בימיו כאילו נחרב בימיו ולא מידת הדין מקטרגת והצרות יתגברו כי מובטח לנו שיעבוד מלכויות עד לביאת המשיח. והמשיח יבוא רק אם נקרא לו באחדות כולם ביחד כאגודה אחת כמיקשה אחת שנאמר ובא לציון גואל לשבי פשע בבית יעקב. אך ברגע שעם ישראל סובל מאומות העולם עד כדי כך שפעילי טרור מערערים את קיומנו ועצמאותנו בארץ ובעולם וסבל הגלות נמשך ועם ישראל עם קשי עורף עם נבל ולא חכם שאינו לומד מטעויות העבר אינו חוזר בתשובה והוא מנסה כל האפשרויות העיקר לא את האפשרות הרוחנית וכבר התחלפו ראשי ממשלות וניסו להילחם בטרור בכל השיטות נכנסו ללבנון ויצאו מלבנון כבשו שטחים ויצאו מהשטחים והעם מאבד חללים בכל דרך שרק נקבע ועדיין לא עוזר לנו כלום ובכל זאת ממשיכים לחפש פתרונות צבאיים. דוד המלך אומר (בתהילים כ-ז-י) "עתה ידעתי כי הושיע ה' משיח יענהו משמשי קדשו בגבורות ישע ימינו. אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' נזכיר המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו וניתעודד וה' הושיע המלך יעננו ביום קוראנו". כלומר מתי הושיע ה' משיחו ולחם מלחמות ה' ונגיע לעידן של משיח שהאמת והשלום האהבו. מתי שנפסיק לחפש פתרון צבאי ונסמוך רק על עצמנו מבחינת אני ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, עם ישראל מתעלם מהרוחניות. "אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה'" שם השם צריך להיות שגור בפינו תמיד ולא כמו ראשי הממשלות שאינם יודעים להגיד בדבריהם בעזרת השם, אם ירצה ה'. בכל פיגוע שהקב"ה נותן לנו כדי שנתעורר ונזכר בו קמים המנהיגים באותם נאומים טיפשיים שאומרים הפעם הגורל הוא בידנו ואנחנו נתקוף ונעשה אך כלום לא יוצא. הצרות רק מתגברים אך אנחנו הדתיים צריכים להעביר מסר שאנחנו בשם ה' נלך להגדיל תורה ולאדירה ולעודד את החברה החילונית שנפלה הן מבחינה צבאית שנקרא צבא הגנה לישראל שלצערנונהרגים לנו הרבה חיילים והצבא לא מצליח להגן על העם אלא הוא רק מתגונן ואומות העולם נוצרים את ידו מללחוץ על ההדק, והן מבחינה כלכלית שהיוקר יעמיר וקשה לזוג צעיר לבנות בית משלהם בארץ. והן מבחינה חברתית שמתבטאת בפשע אלימות בקרב הנוער והמשפחה נשים מוכות גירושין וכו'.
לכן נאמר "המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד" החברה החילונית כרעה ברך עד שנפלה בכל הבחינות אך אנחנו הדתיים נקים אותה לתחיה ונעודד אותה ע"י אמונה וביטחון בבורא עולם אז שידמו לחברה שלנו חברה המבוססת על יסודות של טהרת המשפחה אהבה שלום אחווה ורעות חברה של חסד ושמחה. שמעתי ברדיו שנעשה סקר לגבי אחוז מתנדבים לקהילה ובקרב הדתיים והחרדים יש 57 אחוז מתנדבים למען הקהילה כלומר כל בן אדם שני מתנדב למען רווחת העם. לצערי הציבור נתפש דווקא במיעוט של אברכים שאינו מונה אפילו חמישים אלף איש שאינם מתגייסים לצה"ל מטעמי דת ומצפון שאין באפשרות צה"ל לחסות את דרישותיהם וצרכי הדת כי יש פקודות שסותרות את ההלכה ובכלל הם אינם משתמטים הם לומדים תורה להצלחת עם ישראל החוטא וללא האברכים שמפיצים תורה בעולם שמזכירים את שם ה' עם ישראל היה בצרות צרורות עד למצולות ים לכן אומר דוד המלך אם נצליח לעודד ולחזק את החברה החילונית החוטאת לה' נוכל להביא אותה למצב שיתפללו וידרשו את ה' אז מסיים דוד המלך (שם י) "ה' הושעה המלך יעננו ביום קוראנו" כלומר ביום שכולנו נקרא אליו כאגודה אחת כמיקשה אחת כמו שנאמר "ויחן ישראל נגד ההר" מפרש רש"י בני ישראל קיבלו תורה מבחינת ויחן בלשון יחד עם אחד בלב אחד ומתי יבוא משיח? התשובה היא היום אם בקולו תשמעו כלומר אם רוב העם ישמע בקול ה' שנאמר בית יעקב נלכו ונלכה באור ה' אז יבוא משיח. ואם לאו והעם ימשיך לדגול בשיטתם הגאותנית שנאמר (בתהילים לג-טז-יז) אין המלך נושע ברב חיל גיבור להינצל ברב סבו. הסוס לתשועה וברב חילו לא ימלט. כלומר אף אחד לא ימלט ויפחד מאיתנו גם אם אנחנו ברב חילנו פווריטים אלא הכל מימנו יתברך שנאמר (שם יד) ממכון שיבתו השגיח אל כל שבטי הארץ ועוד (שם כא) כי בו ישמח לבנו כי בשם קודשו בטחנו אך בגלל עקשנות העם הכופר בה' ויעקב את ביאת משיח צידקנו. העם שכח שהקב"ה נתן לנו את ארץ ישראל בתניא שנישמור תורה ומיצות ולאמובטח בתורה שהארץ תקיא אותנו אז עד מתי היהודים יבינו שאין ישוב הארץ ללא תורה ומיצוות.
הצרות והסתר הפנים ימשיכו להתגבר ויכלו את העם כמו אש שמתלקחת בעולם. אמר דוד המלך (בתהילים כא-ט) תימצא ידך לכל אויבך ימינך תמצא שוניאך כלומר לכל חטא "תמצא ידך" תמציא לו עונש כמשפט ומידה כנגד מידה שנאמר (תהילים יח-כו-כז) עם חסיד תתחסד עם גבר תמים תתמם. עם עיקש תיתפתל. ואוי מיום הדין שנאמר (בתהילים כא-יא) תשיתמו התנור אש לעת פניך ה' באון בלעם ענו אכלם כאשר. פרימו מארץ תאבד וזרעם מבני אדם כי נטו עליך רעה וכו'.
לכן עלינו לקבל על עצמנו מידת הענוה שנאמר "לענוים נתן חן" ולא להתגאות להסתובב בעולם ללא דין ודיין ולהוליך את עם ישראל לאבדון בכל מיני שאלות אפיקורסיות שאין באפשרותנו לפתור כי הניסתרות לה' אלוהנו והניגלות לנו. העולם כולו תורת הגילגולים שלפעמים רואים צדיק ורע לו שבא לתקן את עוון נשמתו בגלגול הקודם, אין זה סיבה לכפור בקב"ה וכבר אמר דוד המלך (בתהילם כב-ז-י) ואנוכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם, כל רואי ילעגו לי יפטירו בשפה יניעו ראש. גל אל ה' יפלאהו יצילהו כי חפץ בו.
דוד המלך אינו מתבייש ומתייחס למלעיזיו שלועגים לו כשהוא הולך בדרך ה', ובכל זאת יש לו יסורין הוא מקבל עליו את מידת הענווה ולא מחפש להיכנס לחשבונות שמים כשאומר "ואנוכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם" כלומר מי אני שאינני ראוי לביזיון. דוד המלך רואה את עצמו מזיד את כולם שוגגין ואז הוא תולה את יסוריו בתורת הגילגולין כשאומר גל אל ה' ופלטהו יצלהו כי חפץ זו. גל פירוש "גלגל" שהקב"ה "יפלטהו" פלט את הנשמה מגהנם והוריד אותה גילגול כדי לתת לה עוד הזדמנות לעשות תשובה שלא תיצלה באש הגהנם על מנת להציל אותה מעונש שנאמר "יצילהו כי חפץ בו" הוא מציל אותה כי הוא חפץ באותה נשמה שיהיה לה טוב בגן עדן משום זכות אבות או משום מצווה גדולה שנעשתה על ידה או משום חשבונות שמים כאלו ואחרים. הצור תמים פעלו כל דרכיו משפט אל אמונה ואל און צדיק וישר הוא. הקב"ה אוהב את עם ישראל שנאמר "בנים אתם לה' אלוהכם לא תיתגודדו" כלומר אל תיתפלגו אלא להיפך תתאחדו לקראת ביאת גואל משיח צידקנו. אך לצערי עם ישראל לא חכם כי אין חכם כבעל ניסיון ולעם ישראל יש הרבה ניסיון מההיסטוריה, כשעם ישראל הלך לפי חוקי התורה הדור הצליח ושיגשג כמו בזמן יהושע בן נון, שלמה המלך וחזקיה המלך וכו'. וכשעם ישראל חוטא ומתפלג מובטח לו גלות של סבל מאומות העולם. על כן הקב"ה מאותת לנו ע"י יסורים הבאים מאומות העולם מפריעים לנו לחיות חיים תקינים וכל זה לטובתנו כדי שנתעורר ונשוב אליו יתברך לכן כל מה שה' עושה זה לטובה שנאמר (בתהילים כה-ה) טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך. כלומר הקב"ה מאותת ומורה לחוטאים לסור מדרכם הרעה. כי נאמר (שם י) כל ארחות ה' חסד ואמת לנוצרי בריתו ועדתיו. אדם שטוב לו שוכח את בורא עולם כי אינו זקוק לו אך אדם שרע לו בגלל צרותיו הוא פותח את ליבו לאביו שבשמים שיושיע אותו שנאמר עת צרה ליעקוב ממנה יושע ועוד נאמר (בתהילים כה-יז) "צרות לבבי הרחיבו ממצוקותי הוציאני". כלומר שע"י הצרות הלב נרחב ונפתח לדברי תורה שמוציא את העם ממצוקותיו ומשפיע שמחה ואושר רוחני וברכה בעולם הזה.
הגמרא אומרת מי שאין לו יסורין זה סימן רע שה' לא משגיח עליו ואינו מאותת לו להוכיחו שנאמר (במשלי ג-יב) כי את אשר יאהב ה' יוכיח ויראה את בן ירצה. כלומר כמו שאבא מכה את בנו כדי לחנכו לכן מבקש שלמה המלך שלא נתבלבל ונישא טענות כלפי שמיא אלא להיפך נחזור אל אבינו שבשמים ולא נישען על שיכלנו הגס (שם ה-ז) "בטח אל ה' בכל ליבך ואל בינתך אל תישען בכל דרכך דעהו והוא ישר אורחותך אל תהי חכם בעיניך ירא את ה' וסור מרע כלומר אל תישפוט דברים לפי השכל וראות עיניך, כי העולם גלגל והכל תיקונים של נשמות חוטאות לכן עלינו ללמוד תורה ולהנחיל עולם הבא שנאמר (שם יג) אשרי אדם מצא חכמה ואדם יפיק תבונה כי טוב סחרה מסחר כסף ומחרוץ תבואתה. יקרה היא מפנינים וכל חפצך לא ישוו בה כלומר כל האושר בעולם הזה אי אפשר להשוותו לשכר העולם הבא ולמתיקות התורה.
בדור של היום יש חושך מוחלט ואשרי מי שחוזר בתשובה בדור הזה וכבר אמר משה רבינו לא חכמה לחזור בתשובה בדור שלי אלא בדור של עיקבא דמשיחה שנאמר: "מה שראתה שיפחה עליהם לא ראה גדול הנביאים יחזקאל בן בוזי". רק שזה לא חוכמה לעבוד את ה' בדור שמלא ניסים כדורו שלמשה רבנו.
פעם נכנסה אצל החפץ חיים זי"ע אשה שהיה לה בית מאפה והתלוננה לפניו שהיא סובלת הפסדים כספיים, מפני שאנשים מסרבים לקנות ממנה ככרות לחם שנפגמו במקצת, אם מפני שנשברו או שנחרכו מעט במהלך האפיה. בירך אותה חפץ חיים שלא יהיו לה עוד הפסדים במסחרה.
והנה, כעבור איזה זמן שוב חזרה האשה לחפץ חיים ובכתה לפניו, כי בגלל מצב המלחמה שבו היתה רוסיה נתונה אז, גייסו את בנה לצבא.
בתוך הדברים שאל אותה החפץ חיים, מה בנוגע להפסדים הכספיים שסבלה במכירת הלחם, ועל כך השיבה, כי עכשיו אין זה בעיה כלל וכלל, מפני שיש מצב מלחמה, ובמצב כזה קונים הכל.
פנה החפץ חיים לאנשים שישבו עמו ואמר להם: שומעים אתם, במצב מלחמה קונים הכל, אפילו ככרות לחם שבורות וחרוכות. בזוהר הקדוש איתא: "צלותא בלא דחילו ורחימו לא סלקת לעילא", ואם כן, אנו בדורנו שאין אנו מתפללים בדחילו ורחימו, האיך יעלו תפילותינו למרוממים, אלא שבמצב מלחמה לוקחים הכל, אפילו תפילות שבורות ושרופות, שאינן נאמרות בכוונה הראוייה (שאל אביך ויגדך). לכן נאמר: אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' ומישם יקחך (דברים ל-ד). בעצם צריך היה הכתוב לומר: "בקצה הארץ", וכי אפשר לאדם להיות נידח השמימה?
ברם, ידועה היא המלצתו של הבעש"ט ז"ל על ישראל, שאפילו בעשותם לפעמים מעשי עוול ואונאה בעניני עסק ומסחר, הרי סוף כל סוף יש להם בכך גם כוונה כשרה כלשהי, שכן רוצים הם להרוויח יותר ממון על מנת לתת צדקה, לשלם שכר לימוד עבור הבנים, לענג את השבת וכדומה.
זוהי איפוא הכוונה שבפסוק: "אם יהיה נדחך בקצה השמים" – אם בנידחך, היינו בחטאיך, יש בסוף קצה המחשבה איזו כוונה לשם שמים אזי "משם יקבצך ה' אלהיך" – מניצוץ יחיד ופעוט זה שבעבירה ישיב השם יתברך אליו. מחשבה קטנה ונסתרת זו של לשם שמים, מצילה את האדם לבל ישקע בתהום החטא אלא יתעורר סוף סוף לתשובה...(מעינה של תורה).
בעיקבא דמשיחה "אם יהיה נידחך" הכוונה במקום נידח אך המקום הוא מקום רוחני שנאמר "בקצה השמים", ששמים זה רוח ומכאן מבינים שהפסוק מתייחס לנשמה שהיא רחוקה, ומי שם יקחך, והביאך אל הארץ שירשו אבותיך כשיקומו לתחיה שנאמר כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא לעולם ירשו ארץ (זה תחית המתים).
ונאם הגבר שתם העין (בלק כד-ו)
חכמינו מפרשים שהיה בלעם סומא באחת מעיניו. הכוונה שבדבר היא: שהרי כל אדם צריך לשתי עינים, למען יראה באחת את גדלות הבורא, ובשניה יראה את שפלותו ואפסותו שלו. בלעם ידע את גדולתו של הבורא, כפי שאמר הכתוב: "ויודע דעת עליון" אבל לא ראה את שפלות עצמו והיה גבה רוח, ממילא הריהו בגדר סומא באחת מעיניו שנאמר ונאם הגבר שתם העין.
וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור גו' (בלק כב-ה)
אל בילעם בן בעור פתורה – בגימטריה זהו פותר חלומות. אומר רש"י ה' נתן להם נביא שהיה בגדולתו של משה שלא יהיה להם פיתחון פה.
ההבדל בין משה לבילעם שמשה עבד על מיצותיו ולמד תורה וציית לחוק ועלה במדרגות מעלה מעלה שנאמר "והאיש משה עניו מכל האדם אשר על פני האדמה" ובאותו זמן היה בילעם מתעסק בחכמת השכל והזניח את הנשמה והיה יורד ושוקע בתהום התאוה והכבוד והגאווה עד שירד לשפל המדרגה שלא היה מספיק חכם לשלוט ביצרו מה שנאמר "חכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין" ומכאן אנו למדים שיכול להיות בן אדם החכם ביותר בעולם ללא תורה שעל ידה מקיימים תרגילי כושר וסיבולת נגד היצר הרע, האדם אינו שונה מהבהמה היא תאוותנית והוא תאוותן אך האדם שלומד תורה יש לו את האמצעים לשלוט ביצרו שנאמר מיהו הגיבור? "הכובש את יצרו" ולא היודע חכמות. שע"י התורה מקבלים יראת שמים וזאת החכמה האמיתית שנאמר "ראשית חכמה יראת השם".
מה ההבדל בין תלמידי אברהם אבינו לתלמידי בילעם הרשע?
"כל מי שיש בו שלושה דברים הללו הוא מתלמידיו של אברהם אבינו, ושלושה דברים אחרים הוא מתלמידיו של בילעם הרשע, עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה – תלמידיו של אברהם אבינו עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה – תלמידיו של בילעם הרשע (אבות פרק ה').
הביאור:
עין הרע – קינאה שבילעם קינא בישראל ורצה שהעולם הבא כמו של ישראל וביקש להכניס בהן עין הרע, שנאמר: "וישא בילעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשיבטו: שהתפעל מהם ואמר עם לבדד ישכון בגויים ולא יתחשב ועוד.
נפש רחבה – התאווה שהיתה לו תאווה לכספו של בלק וניסה כמה פעמים לקבל רשות לקלל את עם ישראל ולבסוף יעץ עצה רשעית.
רוח גבוהה – הכבוד, הקב"ה אמר לבילעם שאינו יכול לא לקללם ולא לברכם אמר בילעם לשליחים של בלק מהבושה שלא בכבוד המקום להתנבאות לאנשים כמותכם הביאו שליחים מכובדים יותר ושלחו לו את שרי המלך. בילעם רצה כבוד ומעמד וגם התבייש בזה שלא יכול לבצע את המשימה אז המציא להם תירוץ שישלחו שליחים מכובדים יותר. ואילו תלמידי אברהם אבינו עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה נגד קינאה רכשו חסד, ונגד גאווה וכבוד התחנכו לענווה.
ובמקום תאווה הצטיינו תלמידיו בכבישת המידות והיצר הרע ומה שנאמר (באבות) "תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין העולם הזה ונוחלין העולם הבא וכו' אבל תלמידיו של בילעם הרשע יורשים גיהנום ויורדים לבאר שחת".
בילעם אומנם עשה את רצון ה' אך בתחבולות ניסה אולי בכל זאת ילך לבלק לראות מה הוא מציע בגשמיות. ראה ה' תאוותו ואישר לו ללכת "כי בדרך שאדם רוצה לילך, מוליכים אותו" דברי רש"י וגדולי ישראל הם ההיפך בילעם אין להם רצון עצמי שנאמר "בטל רצונך מפני רצונו". (לקט טוב) ועוד נאמר "ויקום בלעם בבוקר ויחבוש את אתונו". רואים את חוסר ההתלהבות במיצוות ה' לעומת אברהם "וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו...." משכים מוקדם כדי לקיים את ציווי ה' רואים עד כמה שצדיקים זריזים למיצוות, כשהקב"ה תובע מהאדם שיעסוק בתורה ובמצוות באותה מידה שהאדם עוסק לצרכיו האישיים כמו אכילה שינה וכדומה.
ויאמר בלעם אל מלאך ה' חטאתי כי לא ידעתי וכו' (בלק כב-לד)
ואפשר לבאר בדרך מוסר ויראת ה', כאשר יתבעו את האדם על מעשיו הרעים לבלתי עשותו את רצון ה', הוא יטען ויצדיק את עצמו שלא ידע ולא למד, על זה רומז הכתוב חטאתי כי לא ידעתי, כי חסרון ידיעה אינו מהווה הצדקה לעבור את רצון ה', וכמו שרמז התנא במסכת אבות באומרו שגגת תלמוד עולה זדון, זאת אומרת שיבוא אדם ויטען שהוא שוגג ולכן נכשל, הרי משיבים לו שחוסר ידיעה לא פוטר, ולכן היא עולה לזדון ונחשב למזיד, שעל האדם לדרוש מפי ספרים וחכמים לדעת מה יעשה האדם לעבוד את בוראו. (וידבר יוסף)
ויחר אף בלק אל בלעם ויספק את כפיו. ויאמר בלק אל בלעם לקב אויבי וגו' (בלק כד-י)
מה היה חרי האף הגדול של בלק על בלעם, הקשה בספר "בית יצחק" בשם בעל "בית הלוי" זצ"ל, הלא מיד כשבא בלעם אצלו הקדים ואמר: "הנה באתי אליך, עתה היכול אוכל דבר מאומה, הדבר אשר ישים אלקים בפי אותו אדבר". מראש אמר לו שאינו יודע אם יוכל לקלל, מדוע איפא כעס עליו בלק?
ביאורם של דברים: כאשר אדם אומר "לא אוכל לעשות דבר זה" יש לדברים שתי משמעויות, והכל לפי הענין. אם למשל, יאמר אחד לחברו שילך ויתן סטירת לחי לאדם נכבד, והוא ישלם לו תמורת זה סכום כסף מסוים – ישיב חברו "לא אוכל לעשות דבר זה". אם יפנה האיש אל אדם אחר ויבקשו להרים את חומת העיר תמורת אותו סכום כסף, אף כאן תהיה התשובה: "לא אוכל".
גם אם זהות שתי התשובות בסיגנונן, הבדל גדול קיים ביניהן, הראשון באמת יכול לבצע את מה שנתבקש, אלא ששכלו והרוח האנושית אשר בקרבו, אינם מניחים לו לעשות את הדבר הזה. השני לעומת זאת – באמת אינו יכול לבצע את הדבר.
הנפקא מינה שבין שני ה"לא אוכל", תבוא לידי ביטוי ברגע שסכום הכסף המובטח יוגדל לסך עצום ורב. בתנאים כאלה יתכן בהחלט שהראשון יסכים לסטור על לחיו של הנכבד. (מה עוד שאם פיקח הוא יוכל להבטיח לאותו אדם נכבד חלק מסכום הכסף המובטח לו). אך זה שנתבקש להרים את החומה לא יוכל לעשות זאת בעד כל הון שבעולם, לפי שפעולה זו הינה באמת בלתי אפשרית.
בזה תוסבר אי ההבנה שהיתה בין בלק ובלעם. כאשר בלעם אמר לו שאינו יכול לקלל את ישראל, הבין בלק שכוונתו היא שאינו רוצה לעשות דבר שהוא נגד רצוון הקב"ה, לכן גם לא התייאש, לפי שהכיר היטב את תכונותיו של בלעם, וידוע ידע כי נפשו הרחבה לא תשבע כסף. על כן חשב בלבו שיבטיח לו עוד ועוד כסף, עד ש"יתגבר" על "אי יכולתו" לעשות נגד רצון ה'.
כאשר ראה בלק שגם בפעם השניה והשלישית עדיין עומד בלעם ומסרב לקלל את ישראל, חרה אפו ואמר לו: "מה עשית, לקוב אויבי קראתיך והנה ברכת ברך זה שלש פעמים". אז השיב לו בלעם: "טעית בחשבונך. אתה סבור שבאמת אוכל לקלל אותם, ורק רוחי המעודנת לא תתנני להלוך נגד רצון ה', ולפיכך חשבת להטות רצוני על ידי כסף. ובכן, מודיע אני לך שגם אם תתן לי מלא ביתך כסף וזהב 'לא אוכל לעבור את פי ה' באמת לא אוכל לעשות זאת".
זהו שאומרת הגמרא שנתן הקב"ה חכה בפי בלעם, שלא היה מניחו לקלל. (לקח טוב).
ויואמר ה' אל משה... נגד השמש ויש חרון אף... (בלק כה-ד)
ויש אומרים זה שנאמר והוקע אותם לה' נגד השמש, שישים את כלם נגד השמש. וכל מי שיתקפל הענן מכנגדו והחמה תזרח עליו סימן שחטא וחייב מיתה ונתלה. ובכך ידעו מי חטא ומי לא חטא. וכל מי שהענן היה סותם השמש שלא תזרח עליו היו יודעים שלא חטא.
ויאמר משה אל שפטי ישראל הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור (בלק כה-ה)
אמר להם להושיב בתי דינים ולהרוג את זה שהוא מחויב במיתה. וכשראה שבט שמעון שהושיבו בתי דינים ואת נשיא שבטו הוא זמרי לא הזמינו נתאספו כל בני שבט שמעון ואמרו לזמרי למה את שותק והרי אנו נדונים במיתה, ואינם מחשיבים אותך למנות אותך בין השופטים, ועכשיו דע מה שאתה עושה.
והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל והמה בכים פתח אהל מועד (בלק כה-ו)
וירא פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן ויקם מתוך העדה ויקח רמה בידו (בלק כה-ז)
ראה פנחס אותו מעשה ונזכר הלכה. אמר לו למשה: מקובלני ממך הבועל ארמית קנאים פוגעים בו, כן למדתנו כשירדת מסיני, ולא היה מי שיקום ויפגע בו אע"פ שהשבטים נמשלו לחיות, שיהודה נמשל לאריה כמו שנאמר גור אריה יהודה. וכן דן נמשל לאריה כמו שנאמר דן גור אריה. וכן בנימין נמשל לזאב, כמו שנאמר בנימין זאב יטרף. אמר לו משה: הקורא את האגרת הוא נעשה השליח.
ויש לכם לשאול מאחר שהזכיר לו פנחס הדין שהבועל ארמית קנאים פוגעים בו, למה לא צוה משה להורגו מיד. והתשובה היא, אמנם הדין שיש להורגו, אבל אין זו מיתה המסורה לבית דין, אלא דינו מסור לשמים ומסבבים לו מיתה. ואם באים ושואלים פי בי"ד, הם אינם מורים לומר לכו והרגוהו. אלא כך אומרים קנאים פוגעים בו. ר"ל אלו שהם קנאים ומקנאים קנאת ה' צבאות ורצים לעשות קידוש השם יכולים להרגו. וזוהי שעה קלה, שאי אפשר להורגו אלא בשעת מעשה ולא אחר שפירש. ואם הלך ומצא שפירשו, שוב אין לו רשות להורגו. ואם הרגו חייב מיתה זה שהרגו, ומביאים אותו לבית דין והורגים אותו. ואם הבועל עצמו קדם והרג את הקנאי שמבקש להורגו, פטור עליו. מפני שטוען הבא להורגך הכם להורגו. ואם כן אין בית דין גוזרים על שום אדם להרוג את הבועל כדי לא להכניס אותו לתוך סכנה. אלא אומרים קנאים פוגעים בו. והרוצה לקנאות קנאת ה' צבאות ולהכניס עצמו לכלל סכנה, הורגו. לכן אמר משה לפנחס אתה נזכרת בדין הזה ואתה רוצה לקנא קנאת ה' צבאות, התערב בדבר, אם אתה רוצה. אבל אני אינו גוזר עליך לעשות כן.
ופנחס זכה לשכר גדול על כך, כפי שנראה בפרשה הבאה, מפני שסיכן עצמו. ולכן אומר הכתוב ויקח רמח בידו. שסיכן רמ"ח אבריו שלא חס על נפשו ועל גופו ועשה מעשה הקנאות. ואפילו אם היה זמרי פורש מן העבירה היתה גם כן גבורה גדולה שנכנס לאהל נוכח כ"ד אלף איש שעמדו על יד האהל מבחוץ ששמרו על זמרי.
ויבוא אחר איש ישראל אל הקב"ה וידקר את שניהם את איש ישראל ואת האשה אל קבתה ותעצר המגפה מעל בני ישראל (בלק כה-ח)