מאמרים

משדה מואב אל הר האלוקים

פרטים
קטגוריה: סיפורים לשבת
פורסם בשני, 13 יולי 2020 20:04
נכתב על ידי Super User
כניסות: 661

משדה מואב אל הר האלוקים

סיפור מסעה המפעים של ט.ה. גיורת הצדק אל פסגתו של הר סיני

ר. כץ, באדיבות מרוה לצמא

בית הספר האזורי בחבל מולדובה פתח את שעריו לשנת לימודים חדשה. סאון עשרות התלמידים הזורמים לכיכותיהם באשד, נעצר בפתחה של כיתה א'. שם התקבצו להם ילדים קטנים עם ילקוטים הגדולים מהם, מנסים להרכיב את המארג הכיתתי ולהתמקם במקום הזר והבלתי מוכר. אנסטסיה, ילדונת חיננית בעלת פנים מלאות תום, נעמדה בפתח הכיתה. חלומות רבים ליוו את הרגע הזה, והיא החלה מתקדמת בהיסוס אל המקום הראשון הקרוב ללוח. אבל לפתע השתבש הכל. מקצה הכיתה טסה לעברה ילדה בעלת פנים עזות מבע. היתה זו לודמילה, 'מלכת הגן' משנה שעברה.

"הי, אנסטסיה, מה את עושה?" קראה בקול צווחני. עיני הילדים כולם הופנו אליה. "את לא יכולה לשבת כאן, ליד המורה, זה מקום טוב מידי ואת יהודיה", התיזה, "את צריכה לשבת בסוף, לבד, וגם תדעי שאף אחת מהכיתה לא תהיה חברה שלך בגלל זה!" סיימה בהחלטיות. בבת אחת הפך ילקוטה החדש של אנסטסיה כבד כבד. היא הביטה מבועתת בעיניים שהביטו בה בשנאה ובלשונות שנחרצו לעומתה בלגלוג. אפילו המורה שקיבלה אותה לפני רגע בחיוך ובפנים מוארות, שתקה כעת ולא התערבה להגנתה. וכך, ברגליים רועדות, כשלה אל המקום האחרון בפינת הכיתה כשהילקוט היפה שלה הוא העצם היחיד שחולק עמה את הספסל ואת הגורל. זוהרו של היום הועם באחת, והאותיות הקיריליות הביטו בה מטושטשות בדמעות מעם המלוח.

"נולדתי לפני עשרים ושמונה שנים במולדובה לאב יהודי ולאם לא יהודיה", מספרת ל'מרוה לצמא' ט.ה. מביתר עילית, אישה אצילת נפש ואיכותית, גיורת צדק במשמעות העמוקה יותר של כינוי זה. "מאז ומתמי ד ידעתי שאני יהודיה. כידוע, נקבע הלאום אצל יתר האומות על פי האב, וכך גם נרשם בתעודת הלידה שלי, כך שהייתי משוכנעת שאני יהודיה. הרגשתי זאת בכל עצמותי, ואף הסביבה דאגה להזכיר לי את העניין בכל הזדמנות.

בגיל צעיר מאוד כבר התמודדתי עם גילויי אנטישמיות בוטים. הייתי הילדה ה"יהודיה" היחידה בכיתה. הישיבה בספסל האחרון לבד היתה רק מעט ממסכת הבידוד החברתי שממנו סבלתי. בגיל צעיר לקח אותי אבי אל ה'סוכנות היהודית', שם הייתי נמצאת בכל רגע פנוי שלי ושם גם מצאתי את מקומי. נקשרתי לכל דבר שהעניק לי משמעות להיותי יהודיה. יחד חגגנו את החגים ואת השבתות עם עוד ילדים שהיו כמוני, "יהודים" למחצה, לשליש או לרביע. הרגשנו כמו משפחה אחת גדולה. מידי שבוע היינו עורכים "קבלת שבת", שעל אף שהיתה רק בבואה דבבואה לשבת אמיתית, עוררה בי נימים של כיסופים בכל שבוע מחדש. חיפשתי כל פיסת קשר ליהדות עד כדי כך שכאשר היה שואל אותי אבי, "מה תרצי שאקנה לך מתנה?" הייתי משיבה: 'מגן דויד' או כל אביזר יהודי אחר שהתאים לאותה התקופה. כך העברתי את שנות ילדותי בידיעה הברורה שאני יהודיה.

התגוררנו סמוך לקישינב, בירת מולדובה, באזור שהיו בו טרם השואה מאות אלפי יהודים. בשקט בשקט, בלחש ממש, עברה השמועה במשפחה שגם מצד אימי יש לנו שורשים יהודיים, אבל סבתי, אם אימי, מעולם לא הסכימה לדבר על כך בקול. לא היו לנו מסמכים. מוראות השואה העלימו הכל ופרט לזאת אפילו לא חיפשתי", היא מתחייכת, "באותו זמן הרי 'ידעתי' שאני יהודיה מצד אבי, ולא הייתי צריכה להוכיח זאת".

אל אשר תלכי אלך
"כשהייתי כבת שלוש עשרה, החליט אבי לעלות לארץ ישראל, ובבת אחת הועמדה בפני הבחירה: היה עלי להחליט אם להשאר עם אימי שהיתה באותה תקופה מבוססת כלכלית, עם בית משלה ועבודה מסודרת ומכניסה, או לעלות עם אבי אל עתיד לוט בערפל. לא היה לי קל כבת לעזוב אמא, שפה, ומקום מוכרים, ולצאת אל הלא נודע, אבל רגש פנימי עלום דחף אותי לעשות זאת. ידעתי שאנו עולים לארץ ישראל, אל הארץ שהיא הבית האמיתי של כל יהודי, וכ"יהודיה" הרגשתי שגם מקומי הוא כאן ולא במולדובה, מוכרת ונוחה ככל שתהיה. בהגיענו ארצה, נשלחנו לפרדס חנה, ועל אף הקשיים וחבלי ההסתגלות הלא קלים, לא התחרטתי לרגע. הרגשתי כל העת כי בחרתי את הבחירה הטובה ביותר.

באשר תליני שם אלין

הייתי ילדה כבת שלוש עשרה בסך הכל, ובלא יודעין נמשכתי כל העת לקיום המצוות. שובצתי בבית ספר חילוני, אבל עם זאת לקראת יום כיפור הראשון בארץ, אמרו לי חברותי כי חייבים לצום. שבתי הביתה חדורת להט, והודעתי לאבי, שהיה רחוק משמירת תורה ומצוות, כי בכוונתי לצום ביום הכיפורים. אבי ביטל את דברי בהינף יד, "וכי את יודעת בכלל מה זה לצום?!" אבל אני לא ויתרתי. וכך מגיל שלוש עשרה הקפדתי לצום מידי יום כיפור ולשמור בקפדנות אחר כל בדל "איסור" ששמעתי עליו מחברותי.

כשהייתי נערה בוגרת מעט יותר, הציעה לי חברה לבוא עימה לרב. "אני לרב?!" שאלתי בתמיהה. "אני בכלל לא מכירה רבנים ובשביל מה צריך ללכת אליהם?" אבל החברה שהיתה שליחהת ההשגחה, שידלה אותי. "בואי, כדאי לך. תקבלי ברכה לחיים טובים יותר. ללכת לרב זה עושה רק טוב". הסכמתי לבסוף. כשהגענו, הרגשתי התרגשות מוזרה. הרב שלא ידע כלל כי אינני יהודיה, הציע לי לקרוא מדי יום מספר פרקי תהילים לברכה והצלחה. ואכן, מיד לאחר שהיינו אצל הרב, רכשתי בחנות ספרים ספר תהילים קטן, ומאז לא נפרדתי ממנו. כבר מהרגעים הראשונים הרגשתי כי אני נשבית בקסמן של המילים הגבוהות והבלתי מובנות. תחושת שלווה ורגיעה פנימית בלתי מוסברת אפפה אותי כל אימת שקראתי במילים הקדושות, ואני לא ויתרתי על אמירתן אף לא יום אחד, על אף שלא תמיד הבנתי מה אני אומרת בדיוק...

בעקבות ספר התהילים התחלתי להתחזק במישורים נוספים. חיפשתי לדעת יותר על דוד המלך, מחברם של המילים הקדושות שהלכתי אחריהן שבי, ומתוך כך על היהדות כולה. ואז, כאשר הייתי בת שמונה עשרה, נפטר אבי ואני נותרתי בודדה בעולם.

באותה התקופה כבר ידעתי דבר וחצי על היהדות, ורציתי לשבת "שבעה" ככל בת יהודיה על אביה, אך הרב שליווה את כל סידורי הקבורה, אמר לי בעדינות: "את יודעת, אינך צריכה לשבת שבעה, את לא יהודיה". התקוממתי בכאב: "זה לא נכון, אני יהודיה! זה לא יכול להיות אחרת!" אבל אז הסביר לי הרב כי היהדות נקבעת לפי האם ולא לפי האב. ואני, מבעד לערפילי הכאב שאפפו אותי בלאו הכי, סירבתי להאמין, והתעקשתי לשבת שבעה ולנהוג בכל המנהגים כמו כל היהודים.

לאחר השבעה המשכתי להתקדם בצעדים עקביים במסע אל הר סיני הפרטי שלי, אל התורה. קיבלתי על עצמי צניעות ושבת.

אהה, שבת! כאן נדלקות עיניה בברק רך וקולה נעשה חם ועשיר. אהבתי כל כך את השבת, היא היתה בשבילי המתנה הנפלאה של כל השבוע, ומיד עם סיומה של סעודת מלווה מלכה, פיעמה בתוכי תחושת הציפיה לשבת הבאה. אבל עם כל צעד נוסף, צייצה לה ציפור קטנה בירכתי הלב: אבל הרב אמר שאת לא יהודיה. הייתי מהסה את הציוץ הטורדני בתקיפות וממשיכה הלאה, אבל מילותיו של הרב לא הרפו ממני והוסיפו להדהד באוזני כל העת. ואז שמעתי על אפשרות הגיור. הכמיהה שבלבי קיבלה באחת שם ומשמעות, ואני החלטתי שאני חייבת, אבל חייבת להתגייר, ומה שיותר מהר.

עמך עמי

היה זה ביום חורפי בהיר, זמן קצר לאחר ימי החנוכה, כאשר הגעתי לראשונה לכיתת הגיור. המורה, אישה נעימת סבר ונבונה, ראתה לנכון להכין אותי לקראת מה אני הולכת. "ראי, גיור הוא לא עניין פשוט כלל וכלל. את רואה את הבנות היושבות כאן? יש אחת שלומדת כבר שנה, ויש אחת ששנתיים, ויש שיושבות כאן כבר מספר שנים ועדיין לא הצליחו להתגייר. כך שלא תחשבי שאת מגיעה, וזמן קצר לאחר מכן נעשית יהודיה".
ברגע הראשון קיבלתי פיק ברכיים: בתוככי ליבי אכן לרציתי להיות יהודיה מהר ככל האפשר. אבל אז התעקשתי והשבתי כנות: "בשביל להיות יהודיה, שווה לי ללמוד אפילו עשר שנים!"

הליך הגיור הינו ארוך ומורכב מאוד, מסברת ט.ה. את אוזניי. במהלכו יש להתייצב בבית הדין בפני הרכב של שלושה רבנים שלוש פעמים. בפעם הראשונה את מוזמנת כדי לבדוק את רצינות כוונותייך: את נשאלת מדוע הנך מעוניינת להיות יהודיה, ונבדק האם אין סיבות חיצוניות המעורבות ברצון טהור זה. מנסים לשכנע אותך כי גם בקיום שבע מצוות בני נח תמלאי את חובתך בעולמך, ולמה לך לקחת עול כה כבד של שש מאות ושש מצוות נוספות. 

רק לאחר שהרבנים משוכנעים כי רצונך כן וכוונתך אמיתית, לשם הידבקות בעם ה', את נשלחת ללמוד ומוזמנת לעוד כחצי שנה. לאחר לימוד אינטנסיבי ומקיף הכולל את כל ההלכות שעליך לדעת, את נקראת בשנית. הפעם את נבחנת על כל החומר שלמדת, ונשאלת שאלות סבוכות ומפורטות העוסקות בפרטי הדינים, ההלכות והמנהגים שעל כל יהודי לדעת בחיי היומיום. אם הצלחת בבחינה, מה טוב, אך אם לאו, מה שקורה פעמים רבות יותר, את נשלחת חזרה לחצי שנה נוספת של לימוד שבחינה לאחריה. רק בפגישה השלישית שנערכת שוב כעבור חצי שנה, נערכים ההליכים הסופיים של הגיור, ואת נעשית לחלק מעם ישראל.

בבוקר מרגש אחד, הוזמנתי לראשונה לבית הדין כדי לפתוח את התיק ולהתחיל בהליך הגיור. נכנסתי אל האולם ששלושה רבנים ישבו בו, מלאת ביטחון עצמי, שכאשר ישמעו את מה שבפי, לא יערערו על הגיור העתידי כלל. לאחר שהורו לי לשבת, שאל אותי אחד הרבנים בנועם: "ספרי לנו למה את רוצה להיות יהודיה?" ואני השבתי: "זה לא שאני רוצה להיות יהודיה. אני אכן יהודיה!" הרב נבוך לרגע ושאל בזהירות: "מה זאת אומרת?" ואז נפרץ הסכר, ואני הרציתי בשטף וברהיטות את האמת הפנימית שבערה בליבי כל העת: "כל החיים חשבתי שאני יהודיה, וכל החיים ידעתי בתוך הלב שאני יהודיה! באתי לכאן בשביל להוכיח לכל העולם שאני יהודיה! זה לא שאני רוצה להיות יהודיה, אני באמת יהודיה. הגעתי להתגייר רק בשביל שאף לא אחד יפקפק בכך לעולם!"

תשובתי שנבעה מתוך מעיין הלב הכי עמוק שבתוכי, הדהדה באולם רגעים ארוכים לאחר שנהגו הברותיה האחרונות. נראה היה שהיא הותירה רושם על הדיינים, אחד מהם אף הפטיר לעצמו, "איזה ביטחון!" ואז המשיך הרב לשאול: "את יודעת מהי השבת ביהדות?" ואני השבתי בגאווה: "ודאי, אני כבר שומרת שבת", ושוב התקמר מצחו של הרב: "מה פירוש?" הוא שאל. "כן, אני כבר שומרת שבת חצי שנה", עניתי, וכמו לפני כן, ראיתי איך הרב מחליף מבטים עם רעיו הדיינים. לא הבנתי מדוע, אבל אז הוא נפנה אלי ואמר בעדינות: "תראי, גוי ששבת, חייב מיתה". הפעם היה זה תורי לשאול: "מה זה?" לא הבנתי את המילים הגבוהות, והרב פישט אותן בעבורי. "אסור לך לשמור שבת!" 

נדהמתי. "למה?" שאלתי בתמיהה, והרב השיבף "אסור לגוי לשמור שבת, וגוי ששומר שבת, עונשו מוות".
הרגשתי איך כל כוחותי עוזבים אותי באחת. התחלתי לבכות. "לא! אני לא מסוגלת אפילו לחשוב על הרעיון! הדבר שאני הכי אוהבת בעולם הוא שבת קודש. רק יוצאת שבת, אני כבר מחכה לה מחדש. אני לא מסוגלת לא לשמור שבת!" בכיתי. חשתי שאני מתחננת על נפשי, אבל הרב אמר: "את חייבת. אסור לך לשמור שבת!" ואני הוספתי להתחנן, "תאמרו לי הכל, תבקשו ממני הכל, רק לא את שבת!" אבל הדיינים עמדו על דעתם והסבירו לי שאין לי כל ברירה, ועלי לחלל את השבת מידי שבוע ולו במלאכה אחת. יצאתי מבית הדין ברגליים כושלות ועם הזמנה לעוד חצי שנה. ידעתי שעומדת לפני חצי שנה שבה בכל שבוע יש שבת שאותה עלי לחלל, ורק המחשבה על כך היתה לי קשה מנשוא.

אתא שבת. הכל היה מוכן לקראתה, כפי שכבר הורגלתי. הנרות בערו באצילות בסלון, ואווירת הקדושה של השבת היתה מוחשית מאי פעם. נכנסתי לחדרי החשוך למחצה עם דף נייר ביד. התיישבתי על המיטה ופרצתי בבכי. "הקדוש ברוך הוא, תעזור לי!" התפללתי שטופת דמעות חמות, "אני לא מסוגלת לחלל את השבת, אבל אני חייבת. אלוקי, עזור לי לחלל אותה".
מושג הזמן אבד לי, וכך המשכתי לבכות עד שהתגברתי על עצמי. נטלתי את הדף וקרעתי אותו לשניים, מרגישה איך עם הדף נקרע לו גם ליבי. וכך, שבת אחר שבת חזר המחזה ונשנה. הייתי מכניסה את השבת מתוך בכי וכאב לב עצום.

פסח קרב בצעדי ענק, ואני השקעתי את כל ימי ולילותי בלימודי יהדות אינטנסיביים. הרגשתי שאני חייבת להצליח בבחינה בבית הדין. לא היו בי כוחות נפש לחלל את השבת במשך חצי שנה נוספת, מעבר לכמעט שנה שעוד לפני. אבל אז, שלושה ימים לפני התקדש החג, החל הייאוש זוחל גם אל האופטימיים שבחדרי לבבי. פסח ניצב בפתח; תאריך ההזמנה השניה של בית הדין עוד היה רחוק, 
והקושי הרגשי לחלל את השבת ואת החג הכבידו על ליבי. ומעל הכל, רציתי כל כך כבר להיות יהודיה! בהחלטת פתאום קמתי בשעות הבוקר המוקדמות, ונסעתי לטבריה, להתפלל על ציון התנא ר' מאיר בעל הנס. גם אני קיוויתי לנס. רציתי להתגייר לפני פסח על אף שנראה היה הדבר בלתי אפשרי. ריחו הקסום של האביב הצפוני אפף את כל כולי. עמדתי בתוככי הציון והתפללתי מעומק הלב: "אלוקי, רק אתה הבוחן כליות ולבל יודע עד כמה אני רוצה כבר להתגייר. אינני יכולה לחלל יותר את השבת, וכעת עומד לפנינו חג כה קדוש. איך אוכל לחלל אותו?!"

ואם, ביעתה אותי מחשבת פתאום, אם יגיע היום המשיח, הרי לא אוכל להתגייר לעולם, שהרי בימות המשיח אין מקבלים גרים!
"אנא, אבא שבשמים, עזור לי להתגייר מה יותר מהר ואולי... אולי עוד לפני פסח!" את הבקשה האחרונה לאטתי בלחש ממש, שהרי היא היתה בלתי הגיונית, אבל אני בכל אופן האמנתי בידו הגדולה והבלתי מוגבלת של אלוקים וציפיתי לנס.
והוא אכן הגיע...

זמן קצר לאחר ששבתי הביתה, צלצל הטלפון.
"שלום. מדברים כאן מבית הדין. את מוזמנת לעוד מספר חודשים לדיון השני, אבל אנו רוצים להקדים לך אותו למחר. את מעוניינת לבוא?"
"ודאי!" עניתי באושר והחילותי לספור את הרגעים...

למחרת קמתי לתפילת שחרית מלאה הודיה לה'. ידעתי שזהו רק הדיון השני, ולאחריו אצטרך להמתין חצי שנה נוספת, אבל הייתי מאושרת על כך שנחסך ממני זמן ההמתנה לפגישה זו. הרגשתי שחצי שנה נוספת של שמירת שבת זוהי המתנה היפה ביותר שיכולתי לקבל מה' לחג הפסח.

נכנסתי אל האולם שבו המתינו לי שלושת הדיינים והבחינה החלה. היתה זו אחת הבחינות המקיפות והמתישות שעברתי בחיי. נשאלתי למשל, מהי גמרא ומהו ספר קהלת, אילו תפילות מתפללים בשבת, ומה מוסיפים בראש חודש וכך הלאה. השאלות היו מפורטות מענפי היהדות השונים. כשהסתיימה הבחינה, שיבחו הדיינים את ידיעותי ואמרו שאכן רואים שכוונתי רצינית, ואני מודעת היטב לקראת מה אני הולכת. אמרתי בנימוס "תודה רבה", וידעתי שאני צריכה לקום וללכת ולשוב רק בעוד כחצי שנה. אבל אז הרגשתי איך איברי נעשים כבדים, ואני לא מסוגלת לקום מעם הכסא. "על מה תודה רבה?" זעק בתוכי קול נואש, "אני לא אזכה להיות יהודיה בפסח!"
והנה פנה אלי אחד הדיינים ואמר: "קומי, אני רוצה לשאול אותך עוד שאלה אחרונה". נעמדתי ברגליים רועדות מחולשה, והוא שאל: "האם את מאמינה בעיקרי האמונה?" ואני נעניתי ברגש: "ודאי, אני מאמינה בכל עיקרי האמונה היהודית!" 
ואז הוא הוסיף את המילים הנעימות ביותר ששמעתי מעולם: "אם כך, אנו רוצים לגייר אותך עכשיו!"

"אלוקיך אלוקי"

בבוקרו של יום המחרת, לפני שיצאתי לסיים את השלב האחרון בתהליך הגיור, עמדתי להתפלל. ידעתי שהיום אני הולכת להיוולד מחדש ועתידה להיכנס בי נשמה חדשה, וביקשתי מה' שייתן לי נשמה קדושה כנשמותיהם של הצדיקים. היה זה אחד הרגעים המרגשים ביותר שעברו עלי מיום עומדי על דעתי ואולי המרגש מכולם. הרגשתי מאושרת כמו שלא חשתי מעולם. לעולם לא אוכל להסביר את ההתרגשות שאחזה בכל גופי שעה שאמרתי את הנוסח שבו מקבל הגר את עול התורה: "אני מקבלת על עצמי לשמור ולקיים את כל המצוות של התורה ואת כל המצוות של החכמים וכל המנהגים הכשרים של עם ישראל, ואני מאמינה בה' אחד".

מיד לאחר הגיור פיעמה בתוכי יראת חטא מיוחדת. קיבלת נשמה חדשה, את טהורה מכל חטא ועוון כמו קטן שנולד, הזכרתי לעצמי ללא הרף. שמרי עליה שלא יועם טוהרה! שיננתי לעצמי.

תקופה חדשה נפתחה בפני לאחר הגירות. לצד המשך לימודי היהדות שלי, חשתי שליחות להעביר את תחושת הערך בזכות להיוולד יהודים, לכל אותם אלה המנותקים מכל ידע יהודי או מחוברים אליו ברפיון. יום אחד התבקשתי מאחת המרצות שלי לספר את סיפורי האישי באחת המדרשיות. תחילה היססתי: איך אתחיל? במה אפתח ובמה אסיים?! שאלתי את עצמי, אך חברה עודדה אותי והציעה שנעלה את הדברים יחד על הכתב, וכך יהא לי קל יותר. מסיבות שונות לא התפנתה החברה לסייע לי, וכך מצאתי את עצמי עומדת מול קהל צמא מבט, בידיים ריקות, כשרק הלב מדבר לו מתוך גרוני. 
ואכן, בהערת אגב של המראיינת: "גם אני חשבתי חשתי לאורך כל הראיון איך ליבה של ט.ה. שזור בין מילותיה. רק חבל שלא ניתן להעלות לבבות על הכתב, רק מילים..."

ההרצאות הבאות היו רק עניין של זמן. בלי משים מצאתי את עצמי מדברת במסגרות שונות ומול קהלים מגוונים, כולל תלמידות בית יעקב ונשים שנולדו אל תוככי ההוויה החרדית. תחילה חשבתי לעצמי, מה אחדש להן?! הן הלא גדלו עם ההכרה במתיקות הזכות להיוולד כיהודיות שומרות תורה ומצוות, ואיך אבוא אני ממרחק ואקרב אותן לאבא שבשמים?!
אבל הלא יאמן קרה גם כאן: היה זה בכנס נשים שנערך באולמי ארמונות חן בבני ברק. נקראתי לספר את סיפורי האישי מול קהל נשים חרדיות ואיכותיות. בתום ההרצאה ניגשה אלי אישה עדינת סבר וסיפרה לי בגילוי לב: "אמנם נולדתי כאן, בעולם היהודי והחרדי, הערכתי את הזכות והכרתי במעלה, אך מעולם לא חשבתי שתיתכן מסירות נפש כזו אל השבת דווקא מצד לא יהודיה. שבתות רבות עברו עלי, ופעמים לא מעטות נכשלתי בדבר פעוט זה או אחר. תמיד ניחמתי את עצמי ש"לא נורא", והלכות שבת הן "הררים התלויים בשערה" ואיך ניתן שלא להיכשל. אך כעת, כששמעתי את הכאב שאחז בך כל אימת שנאלצת לחלל את השבת ועוד בדבר קטן כל כך, אני מתחילה להבין את משמעותה של כל פעולה ופעולה. בזכותך אני מקבלת על עצמי להקפיד ביתר שאת על שמירת השבת על כל כלליה ודקדוקיה ולפחות לא להתייחס בשוויון נפש לכישלונות הקטנים שלי, שהרי השבת היא אינה דבר המובן מאליו, היא מתנה יקרה מבית גנזיו של הקדוש ברוך הוא, ועל מתנה כזו צריך לשמור!"

לפני כחצי שנה, מסיימת ט.ה., נישאתי לאברך בן תורה, ואני שמחה ומאושרת על הזכות שניתנה לי להסתפח בנחלת עם ה' ולהיות חלק ממקבלי תורתו!

הגעתי לפסגת הר סיני שלי.