קישורים נוספים
פרשת אמור - חלק א - הרב אריה קרן
- פרטים
- קטגוריה: פרשת אמור
- פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 23:23
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 493
ויאמר ה’ אל משה אמור אל הכהנים בני אהרון ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו (אמור כא-א)
כתוב במדרש אגדה: ומפני מה שני אמירות ("אמור", "ואמרת") נאמרו אל הכהנים? אלא אמירה ראשונה שלא יטמא למת, "ואמרת" אף על פי שאמרתי להם: לא יטמאו, למת מצוה יטמאו, ולצדיקים גם כן, לפי שהצדיקים במיתתם הם חיים, ומעשה היה ברבי עקיבא שתפסוהו וחבשוהו בבית האסורים, והיה רבי יהושע הגרסי משמשו. פעם אחת ביום הכיפורים רבי יהושוע לקח רשות מרבי עקיבא והלך לו לביתו, בא אליהו ז"ל ודפק על פתח הדלת, אמר לו: מי אתה? אמר לו: אליהו אני. אמר לו: מה תרצה? אמר לו: באתי להודיעך שרבי עקיבא רבך מת. מיד הלכו שניהם כל הלילה עד שהגיעו לבית האסורים, ומצאו הפתח פתוח ורב האסורים ישן וכל העם ישנים, באותה שעה הגיע אליהו אצל הפתח ונפתח הפתח, נתחזק אליהו ונטפל בו. אמר לו רבי יהושע לאליהו הנביא: ולאו כהן אתה? אמר לו: בני! אין טומאה לצדיקים ולא לחכמים, ולך אמור לחכמים שילמדו לתלמידיהם כי אין טומאה לצדיקים. ועל זה משה רבינו הזהיר לכהנים: "לנפש לא יטמא בעמיו" אבל למת מצוה ולצדיקים ולחכמים אין להם טומאה. ע"כ.
לפי מדרש זה, כהן יכול להיטמא הן למת מצוה והן לצדיק, אך בגמרא, הן בבבלי והן בירושלמי, מצינו רק שכהן יכול להיטמא (בנוסף לקרובים המותרים) למת מצוה.
כך אמרו בירושלמי (נזיר ז, א) על הכתוב: "לא יטמא בעל בעמיו להחלו" (ויקרא אמור כא, ד), "בעמיו" אינו מטמא, אבל נטמא הוא למת מצוה (מפרש ה"קרבן העדה": לא יטמא בזמן שהמת בתוך עמיו, שיש לו קוברין, שאינו מת מצוה). ויש לומדים מכאן: "להחלו" להחלו אינו מיטמא, אבל יטמא הוא על מת מצוה (מפרש ה"קרבן העדה": טומאה שהיא לו חולין וזר, שאין זה כבודו שיטמא למת. אבל מטמא הוא למת מצווה שאין לו בזה שום חילול, ע"כ). וכן אמרו בתלמוד בבלי (נזיר מח ע"ב). ונשאלת השאלה: מדוע לא דורשים הן בבלי והן בירושלמי שכהן יכול להיטמא גם לצדיק, כמובא במדרש אגדה? (הרמב"ם (הל’ אבל פרק ג הלכה י) מוסיף גם נשיא שמת, הכהן מיטמא לו, על פי הירושלמי (שם), שעשו דין נשיא שמת כדין מת מצוה).
אך הטעם שהתורה נתנה איסורי טומאה לכהן הוא כדי שיחיה חיי קדושה, מפני שהכהנים משרתים במקדש. ואכן אחד ההבדלים בין כהן לכהנת נאמר במשנה (סוטה כג ע"א): כהנת מטמאה למתים, ואין כהן מטמא למתים, ובגמרא (שם ע"ב) אמרו: מאי טעמא? שנאמר: "אמור אל הכהנים בני אהרון" (ויקרא, אמור כא, א), "בני אהרון" ולא בנות אהרון, ע"כ. איסור טומאה אצל כהנים נובע מהצורך לשרת בקודש. מעשה הקרבנות מסמל את החיבור בין העולם הזה והעולם הבא, על ידי שלוקחים קרבן שהוא גשמי, ומעלים אותו למעלה לדרגה רוחנית, ונהיה קדשי שמים. וזה כדוגמת האדם החי, המסמל גם כן את החיבור בין העולם התחתון לעולם העליון, גופו הוא מהתחתונים ונשמתו היא מהעליונים. אך ברגע שהם נפרדים ונשמתו חוזרת למעלה, נוצרת המיתה אשר מביאה לטומאה גוף בלא נשמה אשר הגיע מן התחתונים הוא דבר טמא. ולכן, הכהן שצריך להישאר בקדושתו על מנת לשרת במקדש, אינו יכול להיטמא לגוף האדם שמת. מה שאין כן צדיק שהצליח בחייו לקדש את גופו ולהעלותו לדרגה רוחנית גבוהה כמו הנשמה, אזי גם כנפטר גופו נשאר קדוש, מבחינת צדיקים במיתתם הם חיים. לכן צדיק שנפטר אינו נחשב למת, ואזי אין טומאה, ואומר אליהו הנביא לרבי יהושע הגרסי, שלמרות הכהונה מותר לו להיטמא לצדיק, לרבי עקיבא (אור חדש).
הגאון רבי שאול הכהן זצ"ל מג’רבא, זכה לשני שולחנות: תורה וגדולה במקום אחד, עשיר גדול היה וגומל חסדים. הוא היה ראש וראשון לכל דבר שבקדושה.
מכיון שעמד בניסיון העושר, נסוהו מן השמים גם בניסיון העוני, ואמנם באחת השנים נהפך עליו הגלגל והוא איבד את כל רכושו ונהפך לאדם עני.
בני ג’רבא זכרו את ידו הרחבה, והוקירו את גאונותו וגדלותו בתורה, והחליטו שעליהם לתמוך בו ברווחה כדי שיוכל לשבת במנוחה ללמוד תורה ולעבוד את ה’.
אולם בתוך הקהילה היו ומספר אנשים קמצנים וחסרי לב והם התסיסו סביבם אנשים וכל הקבוצה טענה כי אין הקהילה חייבת בפרנסת הרב יותר משאר העניים.
שמעו את טענותיהם רבני טוניס והם החליטו לשכנעם לטובת רבי שאול, הם הזהירו את הכל לנהוג כבוד ברבי שאול ולהכיר לו טובה על פעלו הרב לרווחת הקהילה אך המתסיסים לא נרגעו ולא שקטו והמשיכו בטענתם כי הרי הוא נתמך בדיוק כמו כל אחד עני שבקהילה ולא יותר מכך.
באחד הימים ישב רבי שאול בראש אספת נכבדי הקהל שדנו בנושאים שונים לצרכי הקהילה והנה קם אחד מהמתנגדים לרב, אחד מראשי המתסיסים את הקהל נגדו והחל קבל עם ועדה להתסיס נגדו במילים בוטות ולהשמיצו ברבים.
קם רבי שאול, שכהן היה, ואמר: "אבקש מכל הכהנים הנמצאים כאן, שיצאו יחד עמי".
כל הנוכחים, תמהו לבקשתו, אך שמעו לדבריו קמו הכהנים שנכחו במקום ויצאו מהחדר כשרבי שאול עמהם, והנה כאשר יצא האחרון שבהם נשמעה חבטה עזה מכוון האדם שהשמיץ והוא נפל ארצה ומת!
הבינו כל הנוכחים שהתקיים כאן מאמר חכמינו זכרונם לברכה (ברכות י"ט) שהקדוש ברוך הוא תובע את עלבונו של החכם.
ורבי שאול שידע כי גורלו של המשמיץ, המתסיס נגדו נחרץ, מנע את הכהנים שהיו נוכחים במקום מלהטמא באהל מת.
נזהרו הכל מיני אז בכבודו ונהנו מעצתו וברכתו. (613 סיפורים על תרי"ג).
ובת איש כהן כי תחל ליזנות את אביה היא מחללת (אמור כא-ט)
אל חצרו של הרבי מלובביטש זצ"ל הגיעו ערב שבת קבוצת בחורים, שרצונם היה לשהות במחיצת הרבי במשך השבת.
בחורים אלו שלא שמרו תורה ומצוות שמעו על בית הרבי כמכניס אורחים והם החליטו לבוא ולטעום טעמה של שבת אחת.
לאחר השבת עמדו בתור יחד עם קהל גדול כדי להיכנס "ביחידות" בחדרו של הרבי.
אחד מהם היה כהן, ובאותם ימים עמד כהן זה לשאת אשה לא יהודיה.
כשנכנס כהן זה אל הרבי שאלו לשמו וכאשר ציין את שמו אמר לו הרבי "אתה גם כהן" הלה, היה מופתע, כיצד ידע זאת הרבי והרי לא אמר לו ולו רמז, הוא השיב בחיוב.
הצביע הרבי מלובביטש על ארון הספרים הגדול שבחדרו ואמר: "האם רואה אתה את ארון הספרים הזה? רואה אתה כמה ספרים הוא מכיל? אני למדתי את כל הספרים הללו, ועוד הרבה ספרים ואף על פי כן אין בכך כדי לעשותני כהן. ואלו אתה זכית בזכות גדולה של כהונה. הכהן ניחן בקדושה טבעית גבוהה ביותר ולכן חל עליו איסורי נישואין יותר מכל אדם מישראל כגון אסור לשאת גרושה, אסור לכהן לשאת אפילו גיורת ואילו אתה, עומד לשאת גויה, איך תוכל לעשות זאת?!"
נדהם הקשיב הבחור לדברי הרבי, הוא יצא מחדרו כשהוא נסער ונרגש כולו. כעבור זמן מה נשא לו לאשה בת ישראל כשרה. (613 סיפורים על תרי"ג)
את אביה היא מחללת חיללה וביזתה את כבודו, שאומרים עליו, ארור שזו ילד, ארור שזו גידל (רש"י בסנהדרין נב).
ארבע מיתות נמסרו לבית הדין סקילה, שריפה, הרג וחנק. לכאורה על עבירה זהה שעברו שני בני אדם העונש היה צריך להיות זהה אם כן, מדוע בת ישראל שזינתה דינה חנק ואילו בת כהן שזינתה דינה שריפה?
כך שואל ומשיב הגר"י ניימן זצ"ל בספרו "דרכי מוסר" הגמרא (סנהדרין נב) מתרצת את אביה היא מחללת חיללה וביזתה את כבודו.
יסוד גדול וחשוב לימדה אותנו תורתנו הקדושה. אינו דומה הדיוט העובר עבירה לאדם הנושא כתר על ראשו. בת כהן המחללת את כבוד אביה אינה מחללת רק את כבודו, אלא היא ביזתה גם את כתר הכהונה.
מכאן מתבקשת לה המסקנה בן תורה שאינו מתנהג כראוי לו, הרי שהוא מחלל ומבזה את כתר התורה אותו הוא נושא על ראשו. על כן גם עונשו גדול יותר. בן תורה חלה עליו חובת זהירות כפולה ומכופלת, עיניים רבות נשואות אליו. וכאשר ח"ו אינו מתנהג כבן תורה, הרי שהכתר אותו הוא נושא אינו ראוי לו וכגודל מעלתו כן יכבד עוונו.
הרמב"ם כותב (הלכות יסודי התורה פ’’ה הי"א) "ויש דברים אחרים שהם בכלל חילול ה’. והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות, דברי שהבריות מרננות אחריו בשבילן, ואע"פ שאינן עבירות, הרי זה חילול ה’... הכל לפי גודלו של חכם צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין".
עבירה זו של חילול ה’ חמורה היא עד מאד, עד שאמרו רבותינו שאין לה כפרה עד המיתה. וכך כתב הרמב"ם "המחלל את השם, אע"פ שעשה תשובה והגיע יום הכיפורים והוא עומד בתשובתו, אינו מתכפר לו כפרה גמורה עד שימות, אלא תשובה ויום הכיפורים וייסורין שלשותם תולין, ומיתה מכפרת, שנאמר ’ונגלה באוזני ה’ צבאות אם יכופר העוון.
בן תורה נדרש לעמוד גם על דברים קטנים שאדם מן השורה אינו נדרש להם כל כך לכך, כיוון שכל פרט מהווה חיסרון בשלימותו וגורם חילול ובזיון לכתר התורה, כל שכן שיתבע על חיסרון גדול.
הציבור הדתי והחילוני מתייחס לבן תורה כאדם שאסור לו לעבור על איסורי תורה, ולו גם כאלה שאחרים נוהגים בהם קלות ראש.
לדוגמא אם אדם עוקף את התור כאשר ישנה כיפה על ראשו, הרי זה בגדר חילול ה’. כיון שתגובת הציבור תהיה על כלל הציבור הדתי אותו הוא מייצג ולא עליו כאדם פרטי, ואין פלא אם המשפט שיתנוסס לעברו יהיה "תראו את הדתיים האלו"...
דוגמאות ישנן למכביר ע"י דיבור זול, ע"י לבוש שאינו הולם וכד’. אדם אחד עלול להכפיש את כל ציבור בני התורה. על כן ראו גדולי רבותינו חשיבות עליונה להקפיד הקפדה יתירה בכל מעשיהם.
יש חילול ה’ ששייך לאנשים גדולים מהם מצפים לשלמות, וכל סטיה מהשלמות עלולה להביא לחילול ה’.
ה"חפץ חיים" זצ"ל נחפז פעם בדרכו להספיק להגיע לרכבת הנוסעת לוילנה. חייב היה להגיע לעיר הבירה הליטאית לצורך חשוב ביותר.
כאשר עבר באחד הרחובות פנה אליו אדם וביקשו לסור לבית אבל להשלים מנין לתפילת מנחה. הח’’ח כבר התפלל מנחה והרכבת עמדה לנסוע. אבל אם יסרב, יאמרו שבגללו לא היה מנין. נכנס, השלים למנין, איחר את הרכבת והמתין בבית הנתיבות בקור העז במשך שעות לרכבת הבאה. ובלבד שלא ייגרם שמץ של חילול ה’.
ה"חתם סופר" ראה קשר הדוק בין ההקפדה על התייחסות האדם לכל דבר שבקדושה לבין יראת שמים הטבועה. ועל כן הקפיד מאוד על בחור שסבר שקרשי הסוכה הם בסך הכל עץ שאפשר אפילו לדרוך עליו.
מעשה שבאו שני בחורים להתקבל לישיבתו המהוללה של ה"חתם סופר" אחד מהבחורים היה ידוע כעילוי מבריק בשכלו ואילו השני היה בחור מצויין אך לא הגיע לדרגתו של חברו.
הבחורים הגיעו מיד לאחר חג הסוכות על מנת להתקבל לזמן החורף. החת"ס בחן את שניהם ולתדהמת כולם קיבל דווקא את הבחור הפחות מעולה בחוכמתו.
הדבר, כאמור, עורר את פליאתם של כמה מהבחורים שהכירו היטב את מעלת הבחור שנדחה ולכן הם נכנסו לשאול את החת"ס לסיבת הדבר בטענה, ’’תורה היא וללמוד הם צריכים"..
שעה שהגיעו הבחורים לשערי הישיבה עמד החת"ס והשקיף מהחלון. והנה ראה שבהגיעם לערימת סכך של אחת הסוכות שזה עתה הורדה, דורך הבחור העילוי על הסכך ומפלס לו דרך ואילו חברו הקיף את הסכך מבלי לדרוך עליו.
"זה היה בשבילי הכל" סיים החת"ס לספר לתלמידיו "בחור שדורך על סכך קדוש מי יודע על מה הוא עתיד לדרוך בעתיד!" אמרו חז"ל תלמיד חכם שאין בו דרך ארץ נבלה טובה ממנו ואכן לימים נשמע בעיר שאותו בחור יצא לתרבות רעה, ונתן דוגמא אישית רעה לבריות וחילל שם שמים ברבים.
כיוצא בזה אנו יכולים לקחת דוגמאות מחיי היו יום. לא אחת אנו רואים דברים הראויים לגניזה על הרצפה ולעיתים בלי משים דורכים עליהם או מתעלמים מקיומם.
מעשה זה מלמדנו שיעור מאלף בהתייחסתונו לכל דבר שבקדושה. אם נדרוך על הסכך, על הגניזה, מי יודע על מה נדרוך בעתיד וכדאי להתבונן בדבר שכל מה שקור בקדושה צריך להיות בראש מעיננו והגרוע מכל זה חילול השם שמבזה את התורה ולומדיה ועונשו גדול מנשוא.
נאמר בפרקי אבות ’’נגיד שמא אבד שמא לא יליף קטלא חייב המשתמש בתגא חלף’’. הפירוש מי שרוצה ששמו יתפרסם בעולם יאבד שמו מי שלא לומד תורה חייב מיתה. וזה ששם כיפה בראש ועושה עברות שנאמר ’’המשתמש בתגא חלף’’ הכוונה חלף מן העולם שעוונו גדול מנשוא כי הוא משתמש בכתר התורה ומיצג את התורה לא כראוי ומי שרואה אותו פוסל ציבור שלם של שומרי תורה ומיצוות כי כך זה דרכו של היצר הרע לדון את עצמו לכף זכות ואת הבריות לכף חובה. (אור דניאל).
והכהן הגדול אשר יוצק על ראשו שמן המשחה (אמור כא-י)
והענין יובן על פי המסופר בתלמוד: אחאב בן קוליה וצדקיהו בן מעשיה ה’ נביאי שקר, והלכו לבתו של נבוכדנצר. אחאב אמר לה: "כה אמר ה’ השמעי אל צדקיהו (למעשה זימה), וצדקיהו אמר לה: "כה אמר ה’ השמעי אל אחאב". הלכה הבת וסיפרה זאת לאביה נבוכדנצר. אמר לה אביה: אלהיהם של אלו שונא זימה הוא, ולכן כאשר הם יבואו אליך תשלחי אותם אלי, וכן היה ששלחה אותם לאביה.
כשבאו לנבוכדנצר שאל אותם: מי אמר לכם זאת? אמרו לו: הקדוש ברוך הוא. אמר להם נבוכדנצר: והרי אני שאלתי את חנניה מישאל ועזריה, ואמרו לי שיש איסור בדבר. אמרו לו אחאב וצדקיהו: אנחנו גם נביאים כמותם, להם לא נתגלתה נבואה זאת, ולנו כן נתגלתה. אמר להם נבוכדנצר: חנניה מישאל ועזריה הם בדוקים אצלי שהם כשרים, שנזרקו לכבשן האש ויצאו חיים, ולכן רוצה אני לבדוק גם אתכם באש. כשראו שנכנסו למלכודת אמרו לו: הם שלשה צדיקים, ואנו רק שני צדיקים. אמר להם: תבחרו לכם אדם שלישי שיכנס עמכם לכבשן האש, נתנו עיניהם ביהושע בן יהוצדק הכהן הגדול, כי חשבו שמכיון שהוא צדיק, אזי הם גם ינצלו בזכותו.
מיד יצאה פקודה מהמלך להשליך את יהושע ואת שניהם לכבשן האש. הם נקלו ונשרפו מיד, ואילו יהושע נשאר חי וקיים, אולם נחרכו בגדיו. לאחר שיצא יהושע מכבשן האש, אמר לו נבוכדנצר: יודע אני בך שאתה צדיק, אבל ברצוני לדעת מדוע אצל חנניה מישאל ועזריה, בגדיהם לא נחרכו מהאש, ואילו בגדיך נחרכו? השיב לו יהושע: הם היו שלשה אבל אני הייתי לבדי, שאל אותו נבוכדנצר: והרי גם אברהם היה יחיד וניצל מכבשן האש? השיב לו יהושע: אצל אברהם לא היו רשעים אתו, ולכן לא ניתנה רשות לאש לשרוף, מה שאין כן אצלי שהייתי עם שני רשעים ניתנה רשות לאש לשרוף, ולכן נחרכו בגדי.
ומסיימת הגמרא, שתשובה זו היתה רק בשביל נבוכדנצר, אבל האמת היא שיהושע נענש, כיון שהיו בניו נושאים נשים שאינן הגונות לכהונה ולא מחה בהם. וזהו שכתוב (זכריה ג’, ג-ד): "ויהושע היה לבוש בגדים צואים ועומד לפני המלאך. ויען ויאמר אל העומדים לפניו לאמר הסירו הבגדים הצואים מעליו ויאמר אליו ראה העברתי מעליך עווניך והלבש אותך מחלצות וכי דרכו של יהושע ללבוש בגדים צואים? אלא מלמד שהיו בניו נושאים נשים שאינן הגונות לכהונה ולא מחה בהן (סנהדרין צ"ג).
ונקדשתי בתוך בני ישראל, אני ה’ מקדשכם (אמור כב-לב)
בספר "זכרון יעקב" מסופר על גבורת הנפש של הקנטוניסטים ילדים שנחטפו לצבאו של הצאר ניקולאי בעיר קאזאן ברוסיה בשנת ת"ר כאשר חיכו לבואו של הצאר ניקולאי רצו שרי הגדוד להתפאר לפניו ולהראות לו כיצד הם מחנכים את בני היהודים. הם הוציאו את כל הקנטוניסטים היהודים מן הקסרקטין אל הנהר. במקום עמדו כמרי הכנסיה לבושים בבגדי חג וחיכו לבוא הקיסר הכל היה ערוך ומסודר להמרה כללית המונית של הילדים.
הילדים האומללים עמדו כפסילי שיש בלי לנוע. מרכבת הקיסר התקרבה והקיסר ציוה לקנטוניסטים להתקרב לנהר ולטבול לנצרות "כדבריך כן נעשה" ענו כל הילדים היהודים קול אחד בדעה אחת ולב אחד קפצו הילדים המימה...ניקולאי השתומם בתחילה למשמעת נפלאה כזו..
המים כיסו את הילדים והנה על פני המים נראו רק בועות הילדים טבעו במצולות נהר...על קידוש השם.
הילדים החליטו בהסכמה כללית למסור את נפשם על קידוש השם במעמד הקיסר...
ועליהם אמר הפסוק: "אמר ה’ מבשן אשיב, אשיב ממצולות ים" (מורשת אבות).
לא תחללו את שם קדשי וניקדשת בתוך...(אמור כב-לב)
בגמרא בתענית (יח ע"ב) הובא המעשה הזה של האחים פפוס ולולינוס שהיו צדיקים גמורים שעליהם אומרת הגמרא (בבא בתרא י ע’’ב פסחים נ ע"א) הרוגי מלכות אין כל ברייה יכולה לעמוד במחיצן והם הרוגי לוד האחים פפוס ולולינוס ומביא רשי שם את מעשיהם שנהרגו על בתו של מלך שנמצאה הרוגה. ואמרו הגויים: היהודים הרגוה וגזרו גזירה על עם ישראל ועמדו אלו ופדו את ישראל ואמרו: אנו הרגנו את הילדה וכל זה כדי לבטל את הגזירה וללכת כפרה על עם ישראל. עלינו להיות קדושים ולהידבק במיצותיו של הקב"ה עד כדי מסירות נפש שנאמר ואהבת את ה’ אלוהך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך.
וידבר ה’ אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם מועדי ה’ אשר תקראו אותם מקראי קדש אלה מועדי (אמור כג, א-ב)
ומעשה בגוי אחד ששאל את רבי עקיבא: אותם המועדים שאתם עושים ומבזבזים עליהם הרבה טורח וממון, לשוא הם, שכבר אמר הקב"ה: "חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי" (ישעי’ א). השיב לו ר"ע ואמר: אילו היה הכתוב אומר: חדש ומועד שנאה נפשי, היה הדין עמך.
אבל אחרי שהכתוב אומר: חדשיכם ומועדיכם, הכונה למועד שבדא ירבעם בן נבט מלבו. שבשעה שמלך ירבעם בן נבט על ישראל היה מלך אחר שמלך על יהודה, וזה היה רחבעם בירושלים. וירבעם זה כינס אנשיו ואמר להם: מאחר שישראל עולים לירושלים שלש פעמים בשנה להביא קרבנותיהם, חושש אני שמא יהפכו ליבותיהם וילכו אחרי רחבעם מלך יהודה. ולכן רוצה אני לעשות תחבולה שלא יעלו לירושלים. וכך עשה שני עגלים, והעמיד האחד בבית אל והשני בדן, ואמר לבנ"י שתחת ידו: מעתה אין לכם צורך עוד לעלות לירושלים ולהביא שם קרבנות, אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים, והקרבנות שיש לכם להביא לירושלים הקריבו אותם לשני העגלים האלה. ובדא חג מלבו שיעשו את חג הסוכות בט"ו לחשון. שכן אומר הכתוב במלכים א’: ויעש ירבעם חג בחדש השמיני וכו’ בחדש אשר בדא מלבו. ותראו שם שהכתיב הוא מלבד. והכונה שהחג שבדא מלבו היה חג יחיד. מלבד שבתות, שלא היו צריכים לחגוג המועדים שצוה הקב"ה. ובזה שעשה היה די להחטיא את הרבים, חטא הרבים תלוי בו. וזהו מה שהשיב רבי עקיבא לאותו גוי: שזה שאומר הכתוב חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, הכונה לחג שבדא ירבעם מלבו, אבל מועדיכם שאתם עושים נקראים מועדי השי"ת, כפי שאומר כאן הכתוב: אלה מעדי ה’ מקראי קודש, שלעולם יהיו קיימים ולא יתבטלו כלל, כיון שהם מועדי ה’.
המבזה את המועדות אין לו חלק לעולם הבא (סנהדרין צט, א) דהיינו חול המועד כי אם הכוונה ליום טוב היו אומרים המחלל את המועדות כי יום טוב זה כמו שבת ההבדל היחידי בין יום טוב לשבת זה שהתירו לטלטל ביום טוב ולעשות מלאכות לצורך אוכל נפש כמו להעביר מאש לאש או לברור בסעודה ועוד פרטים וטעמם נבאר בהמשך. ולדעת רש"י מלאכה בחול המועד איסור מן התורה. ועוד שלא ניתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא לעסוק בתורה. לכן אסור לעבוד בחול המועד אך במקום הפסד או מלאכת האבד לא גזרו כל זה בתנאי אם הפסיד את מחיר הקרן שקנה את הסחורה ולא את מחיר הרווח כי מזונותיו של האדם קצובים לו מראש השנה עד ראש השנה שנאמר "ארץ אשר תמיד עיני ה’ לאלוהך בה מראשית השנה עד אחרית השנה" עיין הלכות חול המועד.
יום טוב
איסור מלאכה ביום טוב (מלוקט ממסכת ביצה שוטנשטין)
מלאכת אוכל נפש
יום טוב אסור במלאכה כשבת, אלא שאיסור יום טוב קל יותר שהמחלל שבת במזיד חייב סקילה וכרת ובשוגג מביא קרבן חטאת, ואילו המחלל יום טוב במזיד אינו חייב אלא מלקות. המלאכות האסורות ביום טוב הן אותן ל"ט המלאכות האסורות בשבת (המנויות במשנה שבת עג, א, ועיין עליהן בהקדמה לשוטנשטין למסכת שבת), וגם הדברים האסורים בשבת מדרבנן אסורים ביום טוב (רמב"ם הלכות יום טוב א, יז). וכך שנו חכמים: "אין בין שבת ליום טוב אלא אוכל נפש בלבד" (משנה לקמן לו, ב), שהתירה התורה לעשות ביום טוב מלאכה לצורך אכילה, "מלאכת אוכל נפש", כגון בישול ואפיה, כמו שנאמר לענין חג הפסח (שמות יב, טז): "כל מלאכה לא יעשה בהם, אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם". הרמב"ן (ויקרא כג, ז) מפרש את לשון הלאו שבתורה בענין חג הפסח (ויקרא שם) "כל מלאכת עבודה לא תעשו", ש"מלאכת עבודה" פירושה "מלאכה שאינה לצורך אוכל נפש", וביום טוב לא אסרה התורה אלא מלאכת עבודה, שאינה לשם אוכל נפש, בניגוד לשבת שנאמר בה לשון "מלאכה" סתם הכולל כל מיני מלאכות (וכן כתב בחינוך מצוה רצח, ועיין מגיד משנה הלכות יום טוב א, א).
ב. הגבלת ההיתר של מלאכת אוכל נפש
ההיתר של מלאכת אוכל נפש הוא רק לצורך יום טוב, ולא לצורך חול. כמו כן אין היתר לעשות מלאכה לצורך גוי (גמרא כ, ב - כא, ב), ונחלקו תנאים בהקרבת נדרים ונדבות שבשרם נאכל, שעיקר המלאכה נעשית לצורך גוי, אם היא בכלל ההיתר או לא (לקמן יט, א - כ, ב).
לא כל המלאכות הותרו לצורך אוכל נפש. מצינו שהותרו שחיטה, הבערה, בישול והוצאה מרשות לרשות לצורך אוכל נפש. אוכל כנגד זה מצינו בכמה מלאכות שאסורות אף לצורך אוכל נפש, כגון מלאכת קצירה (גמרא ג, א), צידה (משנה כג, ב) ומרקד (גמרא כט, ב אמנם יש אופנים של היתר בזה, עיין סוף פרק ראשון). ויש כמה שיטות ראשונה בביאור ענין זה: רש"י (כג,ב) מבאר שמלאכת צידה אסורה מפני שאפשר לעשותה לפני יום טוב מבלי שיהיה במאכל הפסד או חיסרון, מה שאין כן במלאכת שחיטה ובישול שאם יעשם לפי יום טוב אפשר שיתקלקל המאכל או יפגם. וכן כתב הרמב"ם (הלכות יום טוב א, ה). אלא שמדברי רש"י משמע שהאיסור במלאכה שאפשר לעשותה מערב יום טוב הוא מן התורה (רא"ש כג, ב), ואילו הרמב"ם סובר שמן התורה הכל מותר, ואין האיסור במלאכה שאפשר לעשות בערב יום טוב אלא מדרבנן, גזירה שמא יניחו בכוונה מלאכות אלה ליום טוב, ויהיו עסוקים בהן וימנעו משמחת יום טוב.
גם הרא"ש והר"ן (ריש פרק ג’) סוברים שמן התורה מותרות כל המלאכות לצורך אוכל נפש, ולדעתם אסרו חכמים לעשות מלאכות שרגילים עשותן בכמיות גדולות ולימים רבים, כגון קצירה וטחינה וצידה (ואסרו בכל אופן, אפילו כשאינו קוצר אלא פרי אחד), ולא התירו אלא מלאכות שרגילים לעשותן רק לצורך אותו יום. לפי הרא"ש טעם האיסור בזה הוא מפני שנראה
כ"עובדין דחול", ומהר"ן משמע שהטעם הוא כדי שלא יבוא לעשות מלאכה לצורך חול.
הבערה ביום טוב, אף על פי שהותרה לצורך אוכל נפש, לא הותרה אלא כשמבעיר אש מאש קיימת, אבל אסור מדרבנן להבעיר אש חדשה (כגון על ידי הדלקת גפרור. משנה לג, א).
ג. ההיתר של מלאכת אוכל נפש
מלאכות מסוימות, מכיון שהותרו ביום טוב לצורך אוכל נפש, הותרו לדעת בית הלל אף שלא לצורך אוכל נפש, ובלשון הגמרא (יב, א): "מתוך שהותרה לצורך, הותרה שלא לצורך".
למשל: מטעם זה מותר לדעת בית הלל להוציא ביום טוב ספר תורה או ילד קטן מרשות לרשות, אף על פי שאין זה צורך אוכל נפש.
מלאכות מסוימות הותרו גם לצורך הנאות הגוף שאינן אוכל נפש ממש, כגון הבערת מדורה להתחמם נגדה (משנה כא, ב), וכן חימום מים לרחיצת רגליו (שם), ועוד. בטעם הדבר יש אומרים
שגם הנאות הגוף נחשבות "אוכל נפש" ממש (רמב"ם בפירוש המשניות ביצה שם והלכות יום טוב א, טז), ויש אומרים שההיתר הוא מטעם "מתוך" (ר"ן ומאירי ביצה שם, ועיין יראים השלם שד).
"מכשירי" אוכל נפש, כלומר: מלאכות שאינן נעשות לצורך אוכל נפש ממש, אלא כדי להכין מכשירים הנחוצים להכנת אוכל נפש (כגון תיקון שפוד לצורך צליית בשר), נחלקו בהן תנאים אם הותרו או לא (עיין לקמן ביצה כח, ב), אם הלכה למעשה ניתן ללמוד אך ורק משולחן ערוך.
ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון מקרא קדש כל מלאכה לא תעשו שבת הוא ליהוה בכל מושבתיכם (אמור כג-ג)
שבת וינפש
ראיתי לנכון להעתיק כמה מאמרים וסיפורים שיבארו וילבנו את מצות שמירת השבת שמצוה זו היא מצוה מהותית שמצילה את עם ישראל מן האומות בעולם הזה ומי ששמר שבת כהלכתה מובטח לו שכר בעולם האמת מה שאין כן לאומות העולם. נצטט כמה מאמרים מספר אות ישראל.
על מצות השבת נצטוינו בדברות ראשונות בפרשת "יתרו", ובדברות שניות בפרשת "ואתחנן".
בפרשת יתרו נאמרה מצות השבת ונימוקה: "זכור את יום השבת לקדשו וגו’ כי ששת ימים עשה ה’ את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי, על כן ברך ה’ את יום השבת ויקדשהו".
בדברות שניות נאמרה שוב מצות השבת בנימוק שונה: "שמור את יום השבת לקדשו וגו’ וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה’ אלקיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, על כן צוך ה’ אלקיך לעשות את יום השבת".
הרי לנו ב’ נימוקים בתורתנו הקדושה במצות השבת: א. כי ששת ימים עשה ה’ את השמים וכל הבריאה וינח ביום השביעי. ב. וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה.
במצות האמונה נצטוינו ב’ ציוויים הכלולים בפסוק "וידעת היום והשבות אל לבבך": א- "כי ה’ הוא האלקים", ב-"אין עוד מלבדו".
ציווי א’ באורו: להכיר ולידע כי ה’ הוא האלקים - הוא הבעלים של העולם, כיון שהוא בראו וחידשו יש מאין. וכשעלה ברצונו לברוא עולמו, בששת ימים בראו, במאמר פיו בלבד אמר - ויהי, וכשהשלים כל אשר ברצונו לברוא - וינח ביום השביעי.
ציווי שני באורו: שנצטווינו במצות האמונה להכיר ולידע שהשגחתו על עולמו לאחר שבראו הוא באופן מתמיד, והשפעת חיותו נמשכת רגע רגע ללא הפסק כלל לקיום עולמו, ואלמלא תפסק השפעת חיותו ולו לרגע אחד - יחזור העולם לתוהו ובוהו כפי שהיה. והוזהרנו שלא לחשוב כי לאחר שברא עולמו קבע לו חוקים וכללים להיות העולם מתפקד מעצמו כאדם המדליק נר ואחר כך דולק הנר מאליו - לא כן - אלא ללא הפסק כלל ושפעת חיות ממנו יתברך לקיום העולם, וזה בבריאה ובברואים - שגם ברואיו, כולל הבני אדם, אף שנראים מעשיהם כפי בחירתם ורצונם, עלינו להאמין שהקדוש-ברוך-הוא הוא המנהיגם בסיבות ועילות וכאילו מתנהג העולם לפי רצון הבני אדם, אבל האמת לא כן היא - אלא הוא יתברך שולט על רצונם ומעשיהם של בני אדם, והכל נעשה כפי רצונו, וזהו הנסיון שלנו להיות חזקים באמונה זו אף שאין נראה לנו זאת לעין.
ואיפה גילה לנו הקדוש-ברוך הוא בגלוי השגחתו על ברואיו וכיצד כולם תלויים ברצונו?
בנס יציאת מצרים, שהוציאנו ה’ משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, באותות ובמופתים גלויים, וראינו כיצד פרעה היה שבוי לרצון ה’ ולא יכל לפעול כלל כרצונו, ושידד ה’ כל מערכות הטבע, והראנו שאף שברא ה’ בריאתו בששת ימים, עדין היא כפופה לרצונו ולמשמעתו ומשנה טבעיה כפי גזרתו.
וכנגד ב’ הכרות אלו שנצטוינו לידע אותם באמת גמור, באו לנו ב’ נימוקים למצות השבת. כנגד הכרה ראשונה שנצטוינו להכיר ולידע שה’ הוא האלקים והוא ראשון על הבריאה כיון שהוא בראה והמציאה וחידשה יש מאין, כנגדה בא נימוק השבת בדיברות ראשונות: "כי ששת ימים עשה ה’ את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש על כן ברך ה’ את יום השבת ויקדשהו", היות ובו, כביכול, נח ושבת מכל מלאכתו, קידשו וברכו.
וכנגד הכרה שניה שנצטוינו להכיר ולידע שהשגחתו על כל הבריאה והברואים וכולם כפופים לרצונו גם לאחר שבראם והוא שולט עליהם ומשפיע חיותו בהם, כנגדה בא נימוק השבת בדברות שניות: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה", כי יציאת מצרים היתה האות והמופת להכרה באמונה זו בגלוי ובפרסום רב.
נימוק ראשון למצות השבת שהיא בהכרה שבששת ימים ברא ה’ את השמים ואת הארץ, זהו אינו נימוק הנותן טעם למצות השבת לישראל בלבד, כי הלא באמונה זו מודים כל אומות העולם, והיא אמונת חידוש העולם המקובל אצל כל דתות העולם, ולכן בדברות ראשונות לא נאמר כדברות אחרונות "על כן אני מצוך", אלא "על כן ברך ה’ את יום השבת ויקדשהו", דהוא נימוק לעצם בחירת ה’ את יום השביעי לקדש.
אולם בחלק השני שבמצות האמונה - הכרת השגחתו הפרטית על כל פרט ופרט – זהו המאפין את ישראל בלבד, כי זהו אמונתנו, אנו עם ישראל, שנוסף על גויי ארץ הטועים בחשבם עזב ה’ את הארץ, ולאחר שבראה הרי שהטבע וכוחותיו שולטים. לא כן אנו עם ישראל, מאמינים שהוא עשה ועושה ויעשה לכל המעשים, ומשנה ברצונו את העתים והזמנים. ועל כנגד זה נאמר נימוק שני במצות השבת: "על כן אני מצוך לעשות את יום השבת", כלומר, אם לטעם ראשון בלבד שבמצות השבת, שהוא זכר לחידוש העולם, היה לכלול גם את הגויים במצות השבת, כי גם הם שייכים באמונה זו, ואם כן למה נצטוו במצוה זו ישראל בלבד? ואדרבה, נאמר גוי ששבת חייב מיתה. אלא הוא המבואר בדברות שניות - דלמצות השבת טעם נוסף, והוא להשריש בנו האמונה שהשגחתו הפרטית היא אינה פוסקת מבריאתו ומברואיו, והאות והמופת לזה - נסי מצרים כנ"ל, ואמונה זו אופינית לישראל, ולכן בדברות שניות נאמר "על כן אני מצוך לעשות את יום השבת", "מצוך" - לך ולא לאומות העולם.
אם כן, העולה - שיסוד השבת להשריש ולקבוע בלבנו את יסודות האמונה של עשה ועושה ויעשה לכל המעשים ואשר אין עוד מלבדו, ועוד שנאמר "אני ראשון ואני אחרון" ועוד צופה אחרית כראשית ועוד צופה עד סוף הדורות מכאן צריכים להכניס ללבנו שלקב"ה אין זמן
ומקום ולגדולתו אין חקר וזאת ראשית האמונה.
והדברים מבוארים בספר החינוך (מצוה לב) שכתב, שהטעם למצוה זאת כדי שנהיה פנויים מעסקינו לכבוד יום השבת, ולקבוע בנפשותינו אמונת חידוש העולם שהיא חבל המושכת את כל יסודי הדת, ונזכור ביום א’ בכל שבוע ושבוע שהעולם נברא בששת ימים חלוקים ובשביעי לא נברא דבר, ועל ידי מנוחתנו ביום השביעי, נזכור בחידושו של העולם, כי שישבתו בני אדם כולם ביום שבת וישאל כל שואל מה סיבת זאת המנוחה, ויהיה המענה כי ששת ימים עשה ה’, ועל ידי זה כל אחד יחזק את האמונה האמיתית הזאת. ומלבד זכירת חידוש העולם, בו זכירת יציאת מצרים שהיינו עבדים שם ולא היינו יכולים לנוח בעת חפצנו במנוחה, והאל הצילנו מידם וציונו לנוח בשביעי. כדי שנוכל להתפלל וללמוד תורה ולהטעין את הנשמה במזון רוחני כדי שלא נאבד את האמונה ונתעסק רק בעניני העולם הזה ונחשוב שכוחי ועוצם ידי עשה לי...
ונביא טעם נוסף נפלא לאיסור ושביתה ממלאכה ביום השבת: רבים מהטועים שואלים מדוע נאסר מלאכה ביום שבת, מאחר שבשבילם עונג הוא לעשות מלאכה, להבעיר ולבשל, ועוד מלאכות כיוצא באלו, ואם כן למה נצטויני לעונג שבת דוקא בשביתת המלאכה?
מסביר זאת בספר "סידורו של שבת" על פי משל נפלא, למלך הרוצה לעשות יום שמחה לבניו, ומצוה עליהם לבוא לארמונו עם כל בני ביתם בלבוש מהודר ומצוחצח במצב רוח של שמחה, כי רצונו לעשות להם יום שלם של סעודה, אכילה, שתיה, מנוחה, ולשמוח עמם, ושישמחו המה בו ויעזבו כל ענינים ועיסקם ויבואו לשמוח בשמחת המלך בלבד. ובאו כולם לכבוד אביהם המלך מלבד בן אחד שלא בא. וכששאלו אביו מדוע נפקדת מלבוא לשמוח בשמחתי, עונה לו אותו בן: הרי לא נתכונת בזה אלא לשמחני, לי היתה שמחה אחרת בזה שהלכתי לבלות בבתי משתאות וקרקסאות, ובזה נהניתי ושמחתי יותר מאילו הייתי בא אליך.
וכי זו תשובה?! הרי זו חוצפה נוראה!!!
כמו כן הקדוש-ברוך-הוא מזמין אותנו יום אחד בשבוע לנוח ולשמוח הוא אתנו ואנו עמו, וכמוזכר בזוהר הקדוש אשר יום השבת הוא יום שמחה, וזה לשונו מתורגם (שמות טו, א): יום הזה הוא שמחת העליונים והתחתונים, כולם שמחים בו, שממלא ברכות בכל העולמות, וכל העולמות מתקנים בו, ואפילו הרשעים שבגיהנם נחים בו, מלבד אותם שחללו שבת בפרהסיא. עד כאן. ואיך יעז אדם לומר: שמחתי והנאתי היתה לילך ולבלות בכדור רגל ובמסיבות הוללות יותר מלבוא אל אבי המלך, הרי שבזה מורה שאין אהבת אביו תקועה בלבו. וכי לא יקצוף עליו אביו מלכו וידחהו מהיכלו ולא יחפוץ מלהביט בבן כזה יותר?!
וכן מביא הרמב"ן בספרו על אמונה ובטחון: משל למה הדבר דומה לשני אוהבים שכרתו ביניהם ברית, כדי שלא תשתכח האהבה, וקבעו יום אחד לשמוח בו יחדיו וכשבת אחים גם יחד. כן יום השבת - שכל ששת ימי המעשה טרוד האדם בענינים גשמיים זה פונה לעסוק בעצי הזית שלו, וזה פונה לכרמו, לכן קבע הקדוש-ברוך-הוא את יום השבת לנוח בו ולעסוק בו בתורה ובעבודה, והשכינה שורה בישראל להתענג עמהם, ולחלק להם מברכותיה ומשפיעה שפע גדול של ברכה וטובה רוחנית וגשמית הנמשכת לכל ימי השבוע, והזוכים לה אלו רק הם הבאים להתראות עם הכלה, שהיא שבת המלכה, מדי שבת בשבתו. (אות ישראל)
השבת - קדושה מעצמה, ואינה כשאר ימים טובים שקביעת קדושתם על ידי בית-דין
כתב בספר "סידורו של שבת": יתר השאת ויתר העוז למלכנו אלקינו, על כל הטובות וברכות אשר גמלנו, כרוב רחמיו וחסדיו איתנו, ועוד את זאת הפליא לעשות עמנו, את יום קדושתו להנחיל אותנו, והוא יום שבת קודש עוזנו ותפארתנו. אמנם ערכו האמיתי מה מאוד מכוסה ומופלא מעין כל חי מלהבין ולידע גודל קדושה שקדשו המלך, ואשר נשאו רם על כל רמים. ואף הנה גדולי חכמינו הקדמונים, משכו ידם מלהראות בו פנים, לפרש ולבאר את יקר חן ערכו, ורב גודל הבהקת זיו אורו, הנשפע בו מאור מאלוהים חיים מלך העולם. יום שבת קדשנו מובדל משאר מקראי קודש, כאשר נכבדות מדובר בו במאמר התנא האלהי רבי שמעון בר יוחאי עליו השלום (זוה"ק אמור צד ע"א), וזה לשונו: תלתא אינון זמינין מקודש: חג המצות וחג השבועות וחג הסוכות. אמר לה רבי אבא: וכי שבת לאו מקודש הוא זמין?! אמר לה: לאו וכו’, דשבת לאו זמין הוא, דהא דילה הוא, ירתא ודאי דקודש הוא, ולאו זמינו. ועל דא כלהון זמינין בקודש ומתקשין בשבת ומתעטרין בה בהאי יומא שביעאה. ועל דא שבת או זמין הוא וכו’. למלכא דהוא לה ברא יחידאה חביא דנפשה וכו’, זמן לון להני שושביני, ברא לה אתחזי לזמנא לה, אלא למיעל ולמיכל
בביתא דאבוהי בשעתא דאיתי בעי וכו’. עד כאן.
תרגום: שלשה הם המזומנים מקודש (כלומר, צריכים שנזמנם אנו, עם ישראל, כדי לקדשם). כי פעם בית דין היה קובע מתי חידוש הלבנה ע"י עדים שראו את הלבנה מתחדשת וכך היו קובעים מתי ראש חדש ובהתאם גם מקראי קודש לכן ישראל מזמינים וקובעים את המועדים (חג המצות וחג שבועות וחג הסוכות. אמר לו רבי אבא: וכי שבת איננו מזומן מקודש?! אמר לו: לא וכו’, כי אין השבת מוזמן של הקודש, שהרי שלו הוא, ירושה הוא בהחלט של הקודש, ולא הזמנה)כלומר, השבת שונה, שאין קדושתה תלויה באם נזמינה או לא, אלא קדושתה מאליה כלומר בית דין אינו יכול לקבוע מתי שבת והשבת לא תלויה בעיבור שנים וכו’ אלא מבריאת העולם כל שבעה ימים נכנסת השבת אם נרצה או לא וירושה היא לנו.(ועל כן כולם מוזמנים בקודש ומתקשרים בשבת ומתעטרים בו ביום השביעי הזה. ועל כן שבת איננו מוזמן וכו’. משל למלך שהיה לו בן יחיד, חביב נפשו וכו’, הזמין אליו המלך את שושביניו, אבל לבן אין מתאים להזמין, כי אם להכנס ולאכול בבית אביו כל זמן שהוא רוצה.
ועוד (שם צה ע"א): בגיני כך, שבת עדיף מכל זמנין וחגין, ואקרי "קדש" (שמות לא, יד), ולא "מקרא קדש".
תרגום: בגלל זה עדיף שבת מכל מועדים וחגים, ונקרא "קדש", ולא "מקרא קדש".
כי "מקרא" מלשון "הזמנה" - לקרוא ולהזמין ולקדש, וזה אין צריך ליום השבת, אלא רק לשאר המועדים שמתקדשים על ידי בית דין וניתנים לשינוי לפי ראות עיני בית הדין, מה שאין כן השבת, קדושתה קבועה על ידי השם יתברך ואינה ניתנת לשינוי. וכן כתב מרן הקדוש איש אלוקים, מורנו הרב חיים ויטאל ז"ל בספרו הקדוש "פרי עץ חיים" (שער ערבית דפסח פא), עיין שם.
והרב הגדול המקובל בעל המחבר "שערי גן עדן" (בסידורו קול יעקב, כוונת השבת, סוד קודשת השבת) הרחיב דברו לבאר ענין זה, וכתב וזה לשונו: יום השביעי הוא קודש, והוא קדוש מעצמו בלי שום סיוע ממעשה התחתונים, ואינו תלוי בתחתונים להחליף אותו לזולתו או לקדשו על פי בית-דין, כמו שהבית דין מקדשין המועדות וראשי חדשים, רק "ויקדש אלהים את יום השביעי" (ע"פ בראשית ב, ג), שהוא קדוש מפי הקדוש-ברוך-הוא, כי קדוש היום לאדונינו, ולא "מקרא קודש" כמו הזמנים וראשי חדשים. ולכן בזמנים וראשי חדשים מסימין הברכה "מקדש ישראל והזמנים", או "מקדש ישראל וראשי חדשים", כי המה תלויים בקביעת על פי בית דין, מה שאין כן ביום השביעי מסימין הברכה "מקדש השבת" לבד, שהקדוש-ברוך-הוא מקדש השבת ולא ישראל.
ולכן תדע כי כל הכונות של שבת (הכונה לכונות הסוד שמכונים בהם המקובלים), מן תפילת ערבית עד מוצאי שבת, אין עונתנו כמו בשאר הימים והזמנים - שעל ידי תפילתנו וכונתנו, על ידי עובדא דלתתא, יתער עובדא לעלא ולעלא, ולהעלות כל העולמות כפי ערך הזמן שנוכל להעלות העולמות על ידי כונתנו אבל כונת שבת אין אנו מכונים לעשות על ידי פעולת כונתנו שום עליה למעלה, כי הוא נעשה מאליו, כך אנו מכונין איזה פעולה בכל תפילה, לכון בזו התפילה כפי העליה שבאותו הזמן, ולא שיעשה כונתנו איזה פעולה, כי כל הכונות נעשים מאליהם וכו’. וזה הוא לעת ערב, שהיא שעת תפילת ערבית. וכונת קבלת שבת הוא לעשות הכנה לשבת, כמה דאת אמר (שמות טז, ה): "והיה ביום הששי והכינו" וגו’. והוא סוד תוספת בשבת, שמוסיפין מחול על הקודש. עד כאן מסידור קול יעקב. (אות ישראל)
ויום השביעי משבח ואומר: "מזמור שיר ליום השבת"
ועוד נבין על פי היסוד הנ"ל, דהשבת היא מקור הברכה והשפע לכל ששת הימים, והוא מה שנאסר לנו לבקש בקשות ותחינות בשבת, שהרי על כן אין לנו אלא שבעה ברכות בתפילת העמידה, ולא ח"י ברכות כימות החול, שאין לבקש שום בקשה בשבת, אלא שבת הוא זמן לשירות ותשבחות והודאות לה’, והוא הנאמר: "מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה’".
והטעם - דהרי שבת היא מקור הברכה והשפע לימות החול, ואם כן מה יש לנו לבקש, הלא עצמותו של יום השבת מבצע את בקשותינו שיתמלאו על הצד הטוב ביותר.
ואם תאמר עדין, למה נאסר לבקש ולהתחנן בשבת, די לנו אם נאמר שאין צורך להתחנן בשבת, אבל למה נאסר?
התשובה - השבת היא יום שמחה לעליונים ולתחתונים, יום שבו אף הרשעים שבגיהנם נחים בו, כי הוא יום שמחת המלך מלכי המלכים, וכל העולמות בעליה עליונה מאוד, ואף השכינה המיוסרת כל ימות החול - ביום השבת יש לה עליה. ואדם שמתחנן ובוכה על צרכיו ביום זה, למה הוא דומה? ליום שמחת המלך בחופת בנו, שכל היושבים שם שרים ושמחים, וכלי הנגינה למיניהם מפצחים שירה וזימרה, ונכנס שם אדם קשה יום וניגש למלך בעצם שמחתו ובוכה על מצבו - הרי שהוא מקלקל את שמחת המלך ושמחת כל הנוכחים שם, ומראה בעצמו שאין שמחת המלך נוגעת גם ללבו, ואין לו אלא את עצמו בלבד.
ולהפך - אם אותו אדם קשה יום יתעלם מצרותיו הפרטיים וירקוד וישמח את כל מכובדי המלך ביום שמחתו - ודאי שהרבה יותר בטוח שהמלך ימלא מבוקשו.
ולכן נאסר לנו להתחנן ולבקש ביום שבת, כי בכך הרי שיבוא צער בלבנו, ובמקום לשמוח עם מלכנו ולהראות שאנו שמחים בכבודו המתעלה ביום זה - אנו מתעלמים, ואין לנו אין אלא צערנו וכבודנו. הלא בזה גורם אדם קטרוג על עצמו, ובמקום שיעשה מבוקשו – נדחה הוא לגמרי. אולם על יום השבת נאמר: "טוב להודות לה’", יום שבו טוב להודות ולשבח בלבד ולשמוח עם העליונים. (אות ישראל)