מאמרים
פרשת מצורע - הרב אריה קרן
- פרטים
- קטגוריה: פרשת מצורע
- פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 23:18
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 565
זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן (מצורע יד-א)
ואל תתמהו על מה שאומרים חז"ל שהמספר לשון הרע לוקה בצרעת הרי אנו רואים הרבה אנשים שמדברים לשון הרע והם בריאים ושלמים ואין שום פגימה בבשרם. דעו שהצרעת הנאמרה בתורה היא או בגוף או בנשמה. שאם אינה פוגעת בגופו היא פוגעת בנפשו. וצרעת הנפש יותר גרועה מצרעת הגוף, כי כל לילה כשהנשמה עולה למעלה בשמים, כל קדושי מעלה נפרדים ממנה והולכים ומכריזים לפניה שהיא טמאה, כמו שנאמר: וטמא טמא יקרא. ואם אינו עושה תשובה בזה העולם, כשהוא נפטר מן העולם אין נותנים לנפשו ליכנס למחנה הצדיקים וכולם בורחים ומסתלקים מפניה. וכמה צער יש לאותה נשמה הנקלעת ממקום למקום ואין אחד הרוצה לעמוד במחיצתה. מתייסרות הנשמות של מספרי לשון הרע ביסורים קשים, ובזה תבינו המעשה המסופר במדרש.
מעשה ברוכל שהיה מחזר בעיירות והיה מכריז ואומר: מאן בעי סם חיי. מי רוצה לקנות תבלין של חיים. מצאו רבי ינאי שהי’ בביתו וקרא לו דרך החלון ואמר לו: עלה לביתי, כי אני רוצה להשתמש באותו דבר שאתה מכריז עליו. אמר לו: תבלין זה אינו בשבילך ולא בשביל שכמותך, הפציר בו ר’ ינאי שיעלה ועלה. אמר לו: היכן תבלין החיים שאתה מוכר. הוציא הלה ספר תהילים מכיסו והראה לו בפרשה ל,ד שאומר הכתוב: מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. ר"ל מי שרוצה לקנות חיים, נצור מפיו מלדבר לשון הרע. אמר רבי ינאי: כל ימי חיי לא עמדתי על משמעת הפסוק הזה, עכשיו שאמר לי הרוכל הזה אני מבין הפסוק, וכן אמר שלמה המלך: שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו (משלי). מי ששומר פיו ואינו מדבר לשון הרע, שומר נפשו מצרעת. זהו המעשה המובא במדרש.
ויש לתמוה מהי החכמה שאמר הרוכל עד שאמר עליו ר’ ינאי שאילולא הוא לא היה מבין משמעות הכתוב. והרי מה שאמר הרוכל כתוב בפסוק ואנו אומרים אותו כל יום. ועוד יש לשאול מה הקושי בפסוק שר’ ינאי לא הבינו בלי הרוכל. אבל לפי מה שבארנו יובנו הדברים. כי ר’ ינאי אמר הרי נאמר בתורה שכל המדבר לשון הרע עונשו שהוא לוקה בצרעת, ואנו רואים הרבה אנשים שמדברים לשון הרע ואין להם כלום, וכן מה שכופל הכתוב: ואומר: מי האיש החפץ חיים: אוהב ימים לראות טוב, והנה בא הרוכל ואמר: מאן בעי סם חיי, היינו מי רוצה להיות בריא בגופו ונפשו שלא ילקה בהם בצרעת, שכן מצורע חשוב כמת. וכשנודע לר’ ינאי שיש צרעת בנפש כמו בגוף נתיישבו לו הקושיות שהיו לו ואמר: עכשיו אני מבין משמעות הדברים שאמר שלמה המלך ע"ה: שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. כי מצרות הוא כמו צרעת, ואמר נפשו מכאן מוכח שיש צרעת בנפש כמו בגוף. וזה שאמר הכתוב צרעת הנפש ולא נקט צרעת הגוף, מפני שחמורה צרעת הנפש מצרעת הגוף כפי שהראנו למעלה ועוד מאחר שהנפש טמאה בצרעת אין תפילתו מתקבלת עד שיכנע ויחזור בתשובה. ולכן אומר הכתוב: ביום טהרתו והובא אל הכהן, ר"ל ביום שיטהר מעון לשון הרע ויחזור בתשובה, אז יובא אל הכהן רמז להקב"ה ותפילתו תתקבל. ותרופתו של המספר לשון הרע שיעמול בתורה אחרי שיחזור בתשובה.
איש אחד בא לרב ואמר: "האם שמעת כבר מה שמספרים על הידיד שלך"?
"לא" ענה הרב, "אבל לפני שאתה מספר, תגיד לי: האם העברת את השמועה על ידידי דרך שלוש המסננות?"
"אילו מסננות"? שאל האורח
"הראשונה מסננת האמת" אמר הרב, "האם, אתה בטוח שהדבר שאתה עומד לספר לי על ידידי אמת"?
האורח היסס: "בעצם , אני לא בטוח. אני רק שמעתי את הסיפור מפי אחר. ומה המסננת השניה?"
"המסננת השניה", אמר הרב, "היא מסננת הטוב, האם הדבר שאתה עומד לספר לי על ידידי הוא דבר טוב?"
"להיפך", אמר האורח, "זה משהו איום ונורא, והשלישית?"
"השלישית היא המסננת של הנחוץ" המשיך הרב, "האם זה נחוץ לספר לי את הדבר הנורא על ידידי, שספק אם הוא אמת?"
אחרי הפסק אמר האורח: "לא, אין זה נחוץ כל כך".
"אם כך" אמר הרב "כדאי שתשתוק"
זיכרו מה שלא נחוץ אין לנו שום רשות לספר כי זה לשון הרע ועוונו גדול מנשוא.
מצוה שתשב אשת מוציא שם רע תחתיו לעולם
המספר "לשון הרע" על חברו ובתוך ספורו ערבב מעט דברי שקר, חטאו יקרא מעתה בשם "המוציא שם רע" ענשו חמור הרבה יותר מסתם לשון הרע ורכילות. (רמב"ם דעות, פז ב’ חפץ חיים פתיחה, עשין י"ג).
אבי אמו של הגאון רבי יחיאל מיכל הלר זצ"ל בעל "עמודי אור", היה אדם עשיר מאד, פעם נסע לעסקיו מחוץ לעיר, והשאיר את בתו לבדה לנהל את החנות. אז יצא עליה רנון.
כאשר התבגרה לא רצו להשתדך עמה בשל כך. וכבר היתה מאד מבוגרת וטרם נמצא לה זיווג. אביה התייסר מאד ודאג לעתיד בתו. ואז הגיע למסקנה, כי אין לו בררה אלא למצוא לה שידוך פשוט. כדי שלא תשב עד שילבינו שערותיה.
בעיר מגוריו היה בחור שקראו לו "אהרון שמיסער", מפני שעבד כעוזר לאחד מבעלי העגלות ושימש לו מצליף לסוסו. וכמובן שהיה בחור פשוט עד מאד.
בשברון לב קרא האב לבתו ואמר לה: הרי רואה את מה המצב, לא נותרה בררה אלא שתנשאי לאותו אהרון אם רק יסכים להשתדך אתך. בלית בררה נתנה את הסכמתה ואז הלך אביה לעגלון והציע לו את השידוך. אך המצב היה, שאפילו הוא אמר שעליו לחשוב על כך. אבל בסופו של דבר הסכים וקבעו זמן לחתונה.
בעומדה מתחת לחופה אמרה הכלה: ריבונו של עולם אתה הלא יודע את האמת, שכל הרינון שיצא עלי אינו אלא מעשה רשעות של אנשים, הוצאת שם רע עלי אנשים שהתקנאו בעשרו של אבי, והאמת היא שאני טהורה לגמרי, ולכן מבקשת אני ממך, ריבונו של עולם שאם נתפשרתי והסכמתי לשידוך כזה, תיתן לי בזכות זאת, בנים צדיקים ותלמידי חכמים.
ואכן זכתה לארבעה בנים גדולי ישראל וחתנין רבנן רבי יחיאל רבה של סובלק, רבי ישראל, רבה של נוביסלץ, רבי מאיר מו"ץ בוילנא ורבי יהושע מחבר הספר "מעוז הדת". (שאל אביך ויגדך)
מעשה בשני יהודים ישבו זה בסמוך לזה ברכבת הנוסעת לראדין: האחד מהם ידוע ומפורסם בקרב העולם היהודי היה זה מרן ה"חפץ חיים", אשר שב אל ביתו שבראדין. ואולם, היהודי שישב לצידו, כלל לא הכיר את מראה פניו של ה"חפץ חיים", כיוון שהתגורר בעיר מרוחקת.
כדרכם של נוסעים. היושבים זה לצד חברו משך שעות רבות, נקשרה שיחה בין השנים. ובמהלך השיחה סח אותו יהודי לשכנו: "היודע אתה, נוסע אני לראיין להתברך מפי פאר דורנו, ה’חפץ חיים’!"
שכנו לספסל לא הגיב על כך.
אך הדובר המשיך: "אתה, כתושב ראדין, בודאי שמעת על הצדיק המופלא הזה, הלא כן? ואולי זכית לראותו אי פעם"...
מה הופתע האיש, בשמעו את שכנו אומר: "אין הוא צדיק כלל...הוא יהודי פשוט, ממש כמו כל היהודים".
אחוז כעס קם השכן ממקומו וקרא: "כיצד תעז לומר דברים שכאלה?"
"אמרתי לך את האמת לאמיתה", השיב לו ה"חפץ חיים", "מכיר אני היטב את ה’חפץ חיים’", הוסיף.
התשובה הזו זעזעה לחלוטין את היהודי. "חצוף שכמוך!" קרא לעבר שכנו, הלא הוא ה"חפץ חיים". ואל שאר הנוסעים בקרון הפטיר: "הראיתם מימיכם אדם עלוב שכמוהו? מעז הוא לזלזל בפאר הדור, ב’חפץ חיים’! לא, איני מסוגל לשבת ליד אדם שכזה!" קרא בשאט נפש ועזב את הקרון.
כשהגיעה הרכבת ליעדה ועצרה בבית הנתיבות אשר בראדין, מיהר האיש לרדת מהקרון בו עשה את שארית הדרך. ’אינני חפץ להתקל שוב באותו יהודי עלוב, המעז פנים נגד ה’חפץ חיים!, הרהר, ועל כן חמק חיש מהר, עזב את שטח התחנה ופנה לעבר ביתו של מרן ה"חפץ חיים".
"אבינו איננו בבית", אמרו לו בני משפחתו של ה"חפץ חיים", כשהגיע אל הבית, "הואל נא להמתין, ר’ יהודי, עוד מעט מן הסתם הוא יגיע הביתה".
נרגש וקצר רוח המתין האורח לבוא בעל הבית.
בהתרגשות הרבה לא יכול לשבת על מקומו, והלך אנה ואנה בחדר. הן עוד מעט יפגוש פנים אל פנים את גדול הדור...ליבו החיש את פעימותיו. וכשנפתחה דלת הבית ונשמע קולו של מרן ה"חפץ חיים" הלם ליבו של האיש הממתין בכל עוז...עוד רגע, עוד רגע קט ויראה את ה"חפץ חיים"...
והנה הרואות עיניו נכונה? ההוזה הוא בהקיץ? אל החדר נכנס לא אחר מאשר אותו יהודי שישב לצידו ברכבת בראשית הנסיעה, אותו יהודי שבעטיו נאלץ לעבור לקרון אחר...ויהודי זה אינו אלא בעל הבית, ה"חפץ חיים"!
ליבו של האיש החסיר פעימה. פניו חורו ולשונו דבקה לחיכו. חלפו רגעים אחדים עד אשר התאושש. או אז קרב אל ה"חפץ חיים", השפיל מבטו ואמר: "עכשיו מבין אני את הכל. אנא, רבנו, מחל נא לי על הדברים הקשים שטענתי נגדך!"
"אל תבקש ממני מחילה", נשמע קולו של ה"חפץ חיים", "נהפוך הוא: אני הוא שצריך לבקש את סליחתך, כיון שהדברים שאמרתי לך צערו אותך. ובאותה שעה למדתי דבר חשוב: ליהודי אסור לדבר לשון הרע אפילו על עצמו""... (מעשיהם של צדיקים).
שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו
היצר הרע הוא כמו דייג ישנם שתי שיטות לדוג אחת ברשת ושניה בחכה, כך גם היצר הרע פועל ומכשיל אותנו בכמויות כמו "ברשת". ישנם אנשים שהיצר הרע לא יכול לתפוס אותם ניכשלים בכמויות כגון: אברכים שלומדים תורה לא נופלים בפח כל כך מהר כי חרדים לדבר השם. אז מה עושה היצר הרע צד אותם בחכה. אחד אחד כמו שהדג בא לחכה והדייג רואה שהחכה זזה אז הוא מושך את החכה ותופס אותו בלשונו. היצר הרע מגרה את האדם וכשהיצר מבחין שהוא אינו יכול להכשיל את האברך בעבירות ברשת שזו כמות גדולה הוא תופס אותו בלשון (בלשון הרע) ודג אותו עד כדי כך שקשה מאד להינצל מלשון הרע שאומרת הגמרא שאין אחד שניצל מלשון הרע ולכל הפחות מאבק לשון הרע.
אמרו חז"ל שלשון הרע הוא יותר חמור מכל העבירות, הקב’’ה סולח ביום הכיפורים למי שעושה תשובה על עבירות של אדם למקום אך לא על עבירות של בן אדם לחברו, אלה האדם חייב לפייס את חברו. והראיה לחומרת העונש מהמרגלים שהוציאו דיבה על הארץ ונענשו במיתה שהתולעים אכלו אותם מלשונם ועד הטבור כלומר מידה כנגד מידה. כשם שנכשלו בלשון הרע התולעים אכלו את לשונם ומה אנחנו נאמר אם זה מה שקרה שהוציאו דיבה על הארץ שהיא חולות ואבנים דומם אז אם אנחנו נוציא דיבה על בן עליון נדבר לשון הרע על יהודי שהוא לא ארץ ישראל (דומם) הוא חלק אלוהך מימעל ממש אז עונשו הרבה יותר חמור.
הגה"צ ר’ משה אהרון שטרן שליט"א, משגיח דישיבת קמניץ בירושלים, סיפר לי מעשה מהחפץ חיים זיע"א, אותו שמע בבחרותו בארה"ב, במהלך שיעור מפי הגאון רבי יעקב קמינצקי זצ"ל.
פעם יצאו החפץ זיע"א ואדם גדול נוסף (ויודע אני מי היה אדם גדול זה), לנסיעה ארוכה בענין דחוף של מצוה, הדרך ארכה להם כמה ימי נסיעה, כי המקום שאליו נצרכו להגיע רחוק היה. בהגיעם לאחד המקומות, שמו מיד פניהם לתור להם מקום אכסניה למען יוכלו להשיב את נפשם מעמל הדרך ולהשביע רעבונם.
והנה, לאחר שמצאו אכסניה אצל שולחנה של בעלת בית יראת שמים, שהידורי הכשרות אצלה ענו על הדרישות המיוחדות של החפץ חיים וחברו למסע, ישבו שניהם וסעדו נפשם בתבשיל שהוגש להם. בתוך סעודתם נכנסה בעלת הבית ושאלה אותם האם האוכל ערב לחיכם. החפץ חיים ענה מיד: האוכל טוב מאד, ואילו אותו אדם גדול שחבר למסע אמר: כן, האוכל טוב למדי, אם כי חסר היה קצת מלח, אבל באופן כללי היה טוב מאד...
שמעה האשה ויצאה מהחדר, אבל מיד בצאתה מהחדר תפס החפץ חיים בידיו את זקנו וראשו ואנחת שבר בקעה מגרונו באומרו: אוי ואבוי, כל ימי נזהרתי בעצמי מלדבר ומלשמוע לשון הרע, ועתה נכשלתי פה ממש ששמעתי וקיבלתי לשון הרע, ואני מתחרט כבר על שנסעתי אתכם, ובודאי לא היתה מצווה בנסיעתי אתכם...
כשראה אותו אדם גדול כיצד התעטף החפץ חיים ביגון, נאחז חרדה ותדהמה, אך גם תמה תמיהה מסויימת: מה לו כי נזעק ונסער כל כך? ואולם מכיון שבחפץ חיים מדובר, פתח ושאל: מה כבר אמרתי, רבי ישראל מאיר, איזו לשון הרע היתה פה?...
ענהו החפץ חיים: כלום אין לשון הרע במה שאמרתם לבעלת הבית שהתבשיל חסר קצת מלח? הן לא היה שבישלה את האוכל כי אם המבשלת שהיא מעסיקה, וזו אישה אלמנה, ומיד כששמעה את הטענה מפיכם על המלח, הלכה למטבח ופתחה בטענות על המבשלת המסכנה: למה לא שמת מלח בתבשיל, והמבשלת ענתה, כמובן, כי כן שמה מלח, ואז כבר הרעימה בעלת הבית את קולה וגערה בה באומרה לה: הלא הרבנים הסועדים על שולחני ואוכלים את התבשילים שבישלת אומרים שלא שמת מלח, וכיצד זה את אומרת אחרת? כך התווכחו השתיים, כשהמבשלת אומרת בביטחה ששמה מלח ובעלת הבית מטיחה בה וצועקת עליה שהיא שקרנית, שכן אם הרבנים אומרים שהאוכל חסר מלח, בודאי שהיא משקרת, והאלמנה התכעסה ואמרה ברוגז: בטוחה אני ששמתי מלח בתבשיל, ושומעה כך, אמרה לה בעלת הבית: אם את כה מעיזה פנים לומר על הרבנים שהם שקרנים, הרי את מפוטרת ממשרתך ואיני רוצה בך יותר כמבשלת!...
חברו למסע של החפץ חיים, שכאמור אדם גדול היה, יושב ושומע בהקשבה מרובה לדברי החפץ חיים ופליאתו גוברת מרגע לרגע על דמיונו המופלג: מנין לו כל זה? איך הוא בונה מדיבור כל כך פעוט מגדלים באויר? ובגמר פליאתו הוא אומר: רבי ישראל מאיר, הנכם מגזימים!...
ענה לו החפץ חיים: אם כן, אם ברצונכם להיווכח שצדקתי, הבה ניכנס שנינו למטבח ונראה מה מתרחש שם...
קמו שניהם ונכנסו למטבח, ומצאו איך שתי הנשים נרגזות ונרגשות ומוחות דמעה מעיניהן, וכל זאת לאחר דיון ודיבור קולני ופוגע ולאחר שבעלת הבית הודיעה למבשלת שהיא מפוטרת, הכל כפי שתיאר החפץ חיים קודם לכן.
כשראה אותו אדם גדול מה שקרה, השתדל, כמובן, בכל כוחו לשנות את הדבר, הוא שילם טבין ותקילין עבור האלמנה כדי שתוכל לחזור למשרתה וכדי שישררו ביניהם השלום והשלוה!..(שאל אביך ויגדך).
מעשה שהיה הרה"ק רבי משה מפשעווארסק זצ"ל היה מפורסם בעולם החסידות כאחד הצדיקים הגדולים וכבעל רוח הקודש. במיוחד נודע כסופר סת"ם, שכל מה שכתב היה בקדושה ובטהרה ובכל הכוונות הדרושות. סיפרו עליו, כי פעם אחת קנה אצלו אחד מהצדיקים המפורסמים ספר תורה ונתן אותו למגיהים שיגיהו אותו, בהבטיחו להם שעבור כל טעות שימצאו, יתן להם עשרים רובל.
אחד מן המגיהים הללו היה אדם מרושע והחליט למצוא טעות בכל מחיר, מה עשה? הלך וביצע מעשה זדון, בעוותו במו ידיו את המילה "נגע", ואחר כך רץ לרבי והודיע לו שמצא טעות. הלך הרי לצדיק רבי משה מפשעווארסק וסיפר לו שמצאו טעות במלה "נגע".
נענה רבי משה ואמר: אותו מגיה הוא שקרן ורשע, מפני שאני אפילו זוכר את הכוונות שכיוונתי בשעה שכתבתי מלה זו, ובגלל מעשה זדון זה שעשה, יבוא עליו הנגע.
ואמנם, אותו מגיה נענש ונעשה מצורע. (שאל אביך ויגדך).
דבר ידוע הוא, כי בעת שפוקדת צרה אל ישראל, מתחילות הבריות לפשפש במעשיהן ולחפש אחר עוונות וחטאים.
כך ארע בשנת תר"ח, כאשר מגפת חולירע פרצה בעיר וילנה ובסביבתה. המחלה הקשה הפילה חללים רבים, והבריות פשפשו איש איש במעשיו ויש ששביררו אף במעשי הזולת כדי לחשוף את החטאים שגרמו למגפה הקשה.
אחד מאותם אנשים, שחיפשו חטאים לא רק בחדרי ליבם אלא גם אצל זולתם, הופיע בביתו של רבי ישראל מסלנט ולחש באזני הרב על אודות מעשיו הגרועים של פלוני. "בודאי עקב מעשיו הרעים פקדה אותנו המגפה הקשה", סיים האיש בהתרגשות.
כדרכו, האזין רבי ישראל בסבלנות לדברי האיש. ומשהשתתק הלה, אמר לו: "כידוע, ציותה התורה לשלוח את המצורע אל מחוץ לשלושת המחנות. ומדוע הורחק המצורע עד כדי כך? חכמינו זכרונם לברכה אמרו (במסכת ערכין ט"ז, ע"א), כי מחלת הצרעת באה על האדם בגלל עוון לשון הרע. יש אנשים הסבורים, כי איסור לשון הרע הינו מילה נרדפת להפצת דברי שקר. אך אין הדבר כן איסור לשון הרע כולל גם חיפוש חטאים ופגמים אצל הזולת! ועל כן אומרים לו, לבעל הלשון הרע: אם חושב אתה את עצמך למומחה במציאת חטאים ועוונות צא נא אל מחוץ למחנה. ושם, לכשתתבודד עם עצמך ימים רבים לא תוכל לחשוף את חטאי זולתך, אך תוכל בהחלט לחשוף ולגלות את כל העוונות שלך". (מעשיהם של צדיקים).
זאת תהיה תורת המצרע (מצורע יד-ב).
מצורע נוטריקון מוציא רע וידוע הפסוק החיים והמוות ביד הלשון.
הכוח האצור בלשוננו גדול הרבה יותר מכל מה שנוכל לתאר לעצמנו. על האדם לדעת שתוצאותיו של דיבור אסור הן הרות אסון.
כדי להבין מדוע התורה מדגישה כל כך את כוח הדיבור, די להעיף מבט חטוף בהשפעתה של המילה על הסביבה. לדוגמא, אדם יכול להיכנס לחדר, לומר כמה מילים המביעות כעס, וכבר הצליח להרגיז את כל הנוכחים במקום וכתוצאה מכך יכול אח"כ להיגרם חורבן ממשפט אחד.
משפחות רבות נהרסו בגלל משפטים בלתי שקולים של איש אל אשתו וכן להיפך. מילה שנאמרת שלא במקומה לא ניתן לקחתה בחזרה גם אם נבקש אלף סליחות.
גם כאשר אדם אומר משפט קשה על רעהו אע"פ שהתנצל וביקש את סליחתו בכל אופן הפצע נשאר פתוח ולא במהרה הוא מגליד.
כאשר אנו שולטים בכוח הדיבור בצורה הנכונה אנו שולטים גם בחיינו. הקב"ה נתן לנו הוראות מפורשות כיצד לשמור על לשוננו, עשה לנו מחסום עליון ותחתון בפה כדי שלא נתיר רסן לשוננו במהרה כי התוצאות הן חמורות, ואין פלא שכאשר האדם משחרר רסן לשונו הוא אינו יכול לראות את הנזק החמור העלול להיווצר ממשפט אחד.
הנה דוגמא נפלאה שהובאה בספר "אמרי שפר":
מעשה בשליח תלמיד חכם מצפון הארץ שהגיע לארגנטינה לשם גביית כספים לישיבה מסויימת.
בשבת עלה אותו תלמיד חכם לתיבה ודרש דברי אלוקים חיים, כשפיו מפיק מרגליות. הציבור שתה בצמא את דבריו הנלהבים, והתרשם מאוד מדברי תורתו.
בסעודה שלישית שוב דרש הרב והחליט כי כעת כבר הקרקע מוכשרת לעריכת מגבית ופנה לעשות כן... והנה הוא רואה שחלה תפנית דרסטית בציבור, ואותם אנשים שהיו מקודם רתוקים למוצא פיו, החלו לפתע להזעיף לו פנים ולשלוח לעברו מבטי בוז מוסתרים. הוא גם ראה שהמגבית נתקלת בקשיים.
הרב פנה אליהם ושאל בתמיהה "וכי מה קרה כעת ומדוע נשתנו פניכם אלי?"
קם הגבאי ושאל "האם כבוד הרב גם סופר סת"ם?"
הרב המופתע השיב "כן".
פני כולם חוורו. הנה אמת נכון הדבר...
הרב ביקש לשמוע במה העניין, ואז אמר הגבאי "אם כבוד הרב מבקש אספר לו זה עתה נודע לנו כי כבודו לוקח בעירו את ספרי התורה כביכול להגהה, ואחר כך מוכר אותם בגניבה, ובא לחוץ לארץ עד יעבור זעם ומעמיד פני חסיד... וכך מנהגך הרע תמיד..!"
הרב תפס עת עצמו לבל יאבד עשתונותיו ושאל את הגבאי באיפוק מאיפה הוא יודע את זה.
הגבאי השיב שפלוני אמר את זה. שאלו את פלוני היושב שם והוא הכחיש והשיב שלא אמר שהרב גונב תמיד ספר תורה, אלא ש"הרב גנב פעם אחת ספר תורה".
"האם ראית אותי גונב ספר תורה?" ממשיך הרב ללחוץ.
"לא..." משפיל האיש את עיניו "אבל פלוני אמר שהוא ראה".
ניגשים לפלוני "אתה ראית את הרב בגניבת ספר או ספרי תורה?"
"לא" משיב האיש "אמרתי שהרב גנב ספר. לא אמרתי ספר תורה".
"ומנין אתה יודע שגנבתי ספר?" שואל הרב.
"אה", משיב האיש בנימה בטוחה ומצביע על איש למדן וחכם שהיה בקהל "הוא אמר כך בפירוש!"
החכם הלמדן משתומם "אני אמרתי שהרב גנב ספר?! אני בסך הכל שמעתי את הדרשה היפה של הרב וליקקתי את השפתים כמו כולם, ואמרתי שדרשה כזאת יפה מסתמא הרב לא חיבר לבד אלא גנב אותה מאיזה ספר..."
כך נראה פטפוט מיותר...
הפה הוא הכלי העיקרי שבו האדם מגשים את ייעודו ע"י לימוד תורה וקיום מצוות שונות הנעשות על ידו.
כל השומר את לשונו פיו הופך להיות כאחד מכלי השרת במקדש. כאשר הפה משמש להגשמת היעודים שנקבעו לו על ידי ה’, הריהו מתעלה למעמד של כלי קודש.
ומנגד אותו כלי שרת, הפה, יכול להיטמא ובכך נפגמת יכולתו למלא את תפקידו.
המילים הן כחותם בחותמו של הקב"ה שבו הוא חותם את גזר דינו ביום הכיפורים. כך מעניקות המילים גושפנקא סופית למחשבותינו.
הגר"א זצ"ל כותב באחת מאגרותיו, ששום מילה אינה הולכת לאיבוד והכל נרשם. מלאכי שמים נשלחים לכל אדם כדי לרשום כל מילה ומילה שהוא מוציא מפיו ולעולם אין הם נפרדים ממנו כמ"ש "כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר" (קהלת י, ב).
עלינו אם כן לזכור כי לשון הרע הוא נשק המיוצר כולו אך ורק ממילים, ובכל זאת רואה בו התורה כוח הרסני מאין כמוהו.
ה"חפץ חיים" כותב, ששמירת הלשון משביחה את כוח תפילתנו, נותנת תוקף ללימוד התורה שלנו, מזכה אותנו בהשגחה אלוקית ומשפיעה עלינו את השפע הטוב שהקב"ה בחסדו הגדול מוכן להרעיף עלינו.
לפיכך הדיבור הוא כל כך חשוב ומשמעותי בחיינו ועליו אומר דוד המלך ע"ה "מי האיש החפץ חיים נצור לשונך מרע וגו’" (תהילים לד, יד) ולא רק זאת אלא האיש החפץ בחיים נצחיים חיי העוה"ב וגם אוהב ימים "לראות טוב", דהיינו שיראה כל ימיו טובים.
אם כן, מדוע נאבד סגולה נפלאה זו של חיים מאושרים בעוה"ז ובעוה"ב וזאת רק אם נשכיל לדעת כי החיים והמוות – ביד הלשון. (אור דניאל)
זאת תהיה תורת המצרע (מצורע יד- ב)
לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה
בתנא דבי אליהו מובא, שלשון הרע שבני אדם מספרים עולה עד כסא הכבוד, שנאמר "שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ" (תהילים עג, ט) מבהיל!!! כמה צריך האדם להזדעזע ולחשוש כאשר יזכור שעוונותיו הגיעו עד כסא הכבוד.
כידוע, גדול עוונו של המדבר לשון הרע ונחשב לחמור יותר מכל העבירות, כלשון התוספתא המובאת בפירוש המשניות להרמב"ם "ולשון הרע כנגד כולם".
במשנה באבות (א, יז) שמעון (בנו של רשב"ג) אומר "כל ימיי גדלתי בין חכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה".
הרמב"ם (הלכות דעות ב, ד) כותב "לעולם ירבה אדם בשתיקה. ולא ידבר אלא או בדבר חוכמה או בדברים שצריך להם לחיי גופו".
אמרו על רב, תלמיד רבנו הקדוש, שלא שח שיחה בטלה כל ימיו וזו היא שיחת רוב כל אדם. ואפילו בצרכי הגוף לא ירבה אדם דברים. ועל זה ציוו חכמים ואמרו "כל המרבה דברים מביא חטא". ואמרו "לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה". וכן בדברי תורה ובדברי חכמה יהיו דברי האדם מעטים וענייניהם מרובים, והוא שציוו חכמים ואמרו "לעולם ישנה אדם לתלמדיו דרך קצרה".
כלומר, אפילו בלימוד התורה אשר כל עיסוקה אינו אלא בפה, כאשר כינוה חז"ל "עמל פה" (סנהדין צט) ואינה נקנית אלא בפה, כמו שאמרו "כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא" (עירובין נד) ’אל תיקרי למוצאיהם, אלא למוציאיהם בפה’, ואעפ"כ, על הלומד לפקח היטב על פיו ולנהלו בזהירות.
ועניין השתיקה אומנות גדולה היא!
עד כמה חשוב לאדם לשמור על פיו אף עם אשתו, כתיב "כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו" (עמוס ד, יד) דרשו רז"ל (חגיגה ה) אמר רב: אפילו שיחה יתירה שבין איש לאשתו מגידין לו לאדם בשעת מיתה.
בספר "תנועת המוסר" ח"ד מסופר:
כדי להמחיש ערכן של מילים, היה מרן בעל ה"חפץ חיים" נותן משלים שונים. פעם נפגש בעיר מוסקבה עם אחד הנדיבים הידועים ונכנס איתו בשיחה בעניינים שונים.
חתנו רבי צבי שליווה אותו, ניס באותו זמן מברק דחוף וכרגיל עשה כל המאמצים לצמצם במספר המילים כדי לחסוך בהוצאות התשלום.
תוך השיחה עם הנדיב, הרגיש הח"ח שעלולים לבוא לידי דיבור שיש בו משום לשון הרע, והעיר מיד "ראו נא כמה מדקדקים האנשים בניסוח מברק וסופרים כל מילה ומילה, ולמה? משום שהם יודעים שכל מילה עולה להם בכסף. ואם בעניינים הנוגעים לענייני כסף בלבד מדקדקים כך הבריות, כמה יש לדקדק ולספור כל מילה אם זה נוגע לאיסורים חמורים ופוגע גם בהפסדי ממונות וגם בדיני נפשות וכו’..."
ובספר "חסדי דוד" הביא מעשה הממחיש את חומרת העניין.
בתחילת שנת תשנ"ה איש אחד מעובדי חברא קדישא מעיר הקודש ירושלים ת"ו, כשהגיע לביתו לאחר שעסק בקבורת נפטרת ראה שאבד לו ארנקו ובו סכום כסף גדול.
היה לו חשש אולי הכסף נפל לתוך הקבר, וכיוון שהיה זה לפני החגים הוא היה מאוד לחוץ מזה.
נתייעץ עם איזה רב גדול אחד אם יכול לפתוח את הקבר ולהוציא את הארנק כיוון שבטוח הוא שנפל שם. הורה לו הרב שיכול לפתוח את הקבר ולא יתעכב בזה.
כשפתח את הקבר ראה את הארנק שם אך הגופה של הנפטרת איננה! אולם היו שם שני נחשים גדולים. כשהוציא את הארנק הוכש ע"י אחד הנחשים.
הלכו לברר על הנפטרת מה הייתה עושה בחיים ונודע שהייתה רגילה לספר לשון הרע...
החפץ חיים מבאר זאת במשל לאדם שנכנס לבית חרושת גדול ובתוכו שלל של מכונות. הגישה היתה חופשית לכל אזור המפעל פרט למכונה קטנה שניצבה בקצה האולם, לצידה ניצב שומר שהתיר את הכניסה לשטחה רק לאנשים העונדים תג זיהוי.
תמה אותו אדם על כך ושאל "מה שונה מכונה קטנה זו משאר המכונות שאליהן הגישה חופשית?"
השיבוהו "שוטה שכמותך! מכונה קטנה זו היא מרכז הבקרה של כל המפעל. מה ערך לכל המפעל עם המכונות הגדולות בשעה שמכונה קטנה זו תיפגע".
הנמשל בגופנו 248 איברים, ואבר קטן – הפה. ובו אפשר להגיע להרבה תפילות, מצוות וגמילות חסדים, ואפשר חלילה בדיבור אחד קטן להרוס הכל! משום שהדיבור אינו סתם מילים מתגלגלות. זהו כוח הבא מהנשמה, לכל מילה יש משמעות והשלכות על ההווה ועל העתיד.
כשאדם משחרר את רסן לשונו הריהו בהכרח מאבד את השליטה על הדיבור, ומכאן ועד להדרדרות לשפל המדרגה הדרך קצרה ביותר.
ידועים דברי הגר"א באגרתו "בכל רגע שאדם חוסם את פיו, זוכה בשבילו לאור הגנוז שאין מלאך ובריה יכולים לעמוד".
חז"ל דימו את הלשון לחרב, רומח וחץ. ולשון הרע גרועה מן החרב. ונמשלה לחץ כיוון שאם ישלוף האדם החרב שבידו להרוג את חברו והוא מתחנן לו ומבקש רחמים, מתנחם ההורג ומחזיר החרב לנרתיקו אבל החץ כיוון שנורה אפילו מבקש להחזירו איננו יכול.
במדרש רבה (ויקרא ד) נאמר, שכל מצוותיו וחובותיו אינו מספיק לאדם למה שמוציא מפיו.
הדרך לשמירת הלשון היא שהאדם יקבע בתודעתו שחטאי לשון הרע ורכילות הם אומנם מאוד חמורים, עד שחז"ל אומרים שכתוב בפרשה חמש פעמים "זאת תהיה תורת המצורע" כדי לרמוז לנו שמי שמדבר לשון הרע נחשב כמי שעבר על חמישה חומשי תורה, ולעיתים הוא נחשב ע"י חז"ל כמי שעבר על עבירה החמורה מעבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים.
עונשו של המצורע הוא "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו". טמונה בעניין זה תועלת מעשית גדולה ביותר האדם נוטה לדבר על הזולת במקום להתבונן בנפשו פנימה. אילו האדם היה מורגל למבט פנימי הוא היה חש שגם אצלו יש הרבה מה לתקן וממילא ביקורתו על אחרי הייתה נחלשת ואולי אפילו נעלמת.
זאת תהיה תורת המצורע (מצורע יד-ב)
המצורע – המוציא שם רע (מדרש רבה).
רצה רבי (רבי יהודה הנשיא בן רבן שמעון בן גמליאל) ללמד את תלמידיו להקפיד על דבוריהם. הזמינם לסעודה, וציוה להניח לפניהם על השולחן לשונות מבושלות. חלק מהלשונות – רכות היו, כי התבשלו די צרכן. אך אחרות היו קשות, שכן לא התבשלו די הצורך.
גם רבי עצמו השתתף בסעודה, וכמארח הפציר בתלמידיו לאכול מהלשונות. והנה, שם ליבו לכך שאיש מבין התלמידים לא נטל לצלחתו מן הלשונות הקשות. רק הלשונות הרכות, המשובחות, הובאו אל פי התלמידים.
התבונן רבי במעשי תלמידיו ואמר להם: "תנו דעתכם למעשיכם: הנה, כולכם בחרתם בלשונות הרכות, ואת הקשות הנחתם בצד. נהגו כך תמיד: כאשר מדברים אתם איש עם רעהו, בחרו בלשון רכה, דברו בנחת, ואת הלשון הקשה את דברי הכעס הניחו בצד!"
לכן נאמר כל העולם כולו מתקיים בזכות הבל פיהם של תינוקות של בית רבן שלא חטאו שלשונם רכה שנאמר "לשון רכה תשבר גרם" ’תשבר גרם’ ראשי תבות תינוקות של בית רבן גזרות רעות מבטלות.
וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהרות ועף ארז ושני תולעת ואזוב (ויקרא יד-ד)
"טהרות פרט לעוף טמא. לפי שהנגעים באים על לשון הרע שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים שמפטפטים תמיד בצפצוף קול" ישנו תולעת ואזוב ישפיל את עצמו מגאוותו כתולעת וכאזוב (רש"י).
בתקופת גלותו שכר הגר"א עגלון יהודי עם עגלתו, על מנת לנסוע בה מעיירה אחת לשניה. בדרכו סטה הסוס לצידי הדרך הכבושה, ובפרסות רגליו דרך על ערוגות גינה הגובלת עם הדרך ופגע בהן. כאשר הבחין הנכרי בעל הגינה בנזק שנגרם לערוגותיו, מיהר אל העגלה ועצר אותה. העגלון מיהר להסתלק, והנכרי בכעסו פגע באדם היושב בה, הוא הגר"א, על שלא השגיח על הסוס ולא עצר בו, שלא לנטות מן הדרך הכבושה.
הגר’’א יכול היה לענות לו: "לא אני אשם אלא העגלון, שלא כיוון את סוסו בדרך הישרה", אך בכל זאת החליט להמנע מכל תשובה. הנכרי, שתבע שישלמו לו דמי נזיקין, הוסיף להרביץ בו, והגר"א ספג את מכותיו של הנכרי ולא פצה פה.
לאחר זמן הסביר הגר"א כי לא פתח את פיו להצטדק בפני הנכרי, בעל הגינה, שכן אילו היה נכנס עמו בדברים ומטיל את האשמה על העגלון, היה רואה עצמו כמלשין על יהודי בפני נכרי, שהוא עוון גדול מאד. ("הגאון החסיד מוילנא").
מעשה ברבי אברהם ישעיהו קרליץ בעל ה"חזון איש", שהלך בחוץ לארץ בליווי תלמידו. הלכו אחריהם גויים פולניים והשמיעו דברי לעג על חשבונם. לא רצה הצעיר להישאר בעל חוב, והשיב להם מנה אפיים. הוכיחו החזון איש: אינך בן תורה! תמה התלמיד: וכיצד ובאיזו צורה משיב בן תורה? ענה החזון איש: בן תורה אינו משיב כלל! ("פאר הדור" לוקטו ממורשת אבות).
בדרך כלל מדברי הלשון הרע הם אנשים ביקורתיים שלא נוטים לדון כל אדם לכף זכות וזה נובע מגאווה וכבוד שראייתם היא רק בקלון הדיבור ולא משפילים עצמם כענוים ומשתלטים על תאוותם לדבר לשון הרע וכדי להינצל ממידה זו צריכים ללמוד הרבה תורה.
וציוו הכהן ולקח למטהר שתי צפרים םחיות טהורות ועץ אחז ושני תולעת ואזוב (מצורע יד-ד)
המאמין בה’ יתברך לעולם לא ידבר לשון הרע ואף אם הפסיד ממון רב בגלל הזולת, שהרי אמרו רבותינו במדרש (במדבר רבה כב, ח) זוזים למה נקרא שמם כן על שזזים מזה וניתנים לזה. העולם הזה כגלגל המזל יכול להתהפך על האדם ולעשותו לעני. ומי שמדבר על תלמידי חכמים גדול עוונו מנשוא וכבר אמר התנא באבות "הזהר בגחלתן שלא תיכוה" משום שזכות התורה מגנת בעדו. ואף אם הוא נראה אדם פשוט ביותר צריך זהירות יתירה שלא לדבר עליו.
מרן הרב יהודה צדקה זצ"ל היה אומר שעדיף לאדם לעבוד בביוב שזו עבודה בזויה ביותר ולא לדבר על תלמידי חכמים, שהרי אמרו בתלמוד במסכת עירובין כל המדבר על תלמיד חכם נידון בצואה רותחת. במקום שידבר דברי תורה, יצר הרע מסיתו לדבר דברי איסור והוא עומד מהצד וצוחק עליו, כי עבור סיבות פעוטות ביותר נופל האדם לבאר שחת חס ושלום.
מכאן ילמד אדם לקח עבורו לשנן הלכות לשון הרע שחיבר מרן החפץ חיים זצ"ל, עוד בתקופתו של החפץ חיים היה חי רבי חיים חזקיהו מדיני זצ"ל וכתב לבני עירו שמהשמים נתנו מקום לחפץ חיים שליט"א להתגדר בו והרבה לספר בשבחו.
ופעם בא יהודי אל החפץ חיים על מנת לרכוש את חיבוריו, אמר את כל הספרים אני מוכן לקנות, חוץ מספר שמירת הלשון, משום שאני סוחר, ובחברת הסוחרים לא שייך שלא לדבר לשון הרע לצורך עסק הסחורה, ועדיף להיות שוגג ולא מזיד. אמר לו החפץ חיים זצ"ל דע לך שלפני שהוצאתי ספר זה לאור התיעצתי עם רבי ישראל מסלנט ושאלתיו: אולי לא כדאי לפרסם הספר הזה שעדיף, שיהיו שוגגים ולא מזידים? אמר לי הרב: אפילו אם יקימו הלכה אחת מכל הספר הזה כבר היה שווה לכתוב את הספר אף אתה אני אומר לך כן: אף אם תקיים הלכה אחת מהספר הזה כדאי לך לקנות הספר הזה.
וזאת משום שעבירה זו חמורה ושקולה כנגד ג’ עבירות, גלוי עריות, שפיכות דמים, ועבודה זרה, שעליהם אמרו חז"ל יהרג ואל יעבור, שהרי בעוון עבודה זרה בחטא העגל כתוב (שמות לב, לא) "אנא חטא העם הזה חטאה גדולה" לשון יחיד, וכן בגלוי עריות כתוב לגבי אשר פוטיפר כשהתגרתה ביוסף הצדיק (בראשית לט ט)"ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת" בלשון יחיד וכן בשפיכות דמים כתוב אצל קין (בראשית ד יג) "גדול עוני מנשוא", ואילו על דבור לשון הרע כתוב (בתהילים) "לשון מדברת גדולות" לשון רבים, לומר ששקול עוון לשון הרע כנגד כולם. אם כן לא לחינם לדאבונינו מצוי מאד שמדברים לשון הרע על תלמידי חכמים כי אם כבר נוטלים עוונות הזולת כבר עדיף שיטלו עווונות הצדיקים. וכמה יקר מה שכתב הרמב"ן באגרתו: "וחשוב הדיבור קודם שתוציאנו מפיך" (לבוש יוסף).