מאמרים
פרשת פקודי - אריה קרן
- פרטים
- קטגוריה: פרשת פקודי
- פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 23:12
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 727
פרשת פקודי - אריה קרן
אלה פקודי המשכן משכן העדות וכו’ בקע לגולגולת, מחצית השקל בשקל הקודש וכו’ (פקודי לח-כא)
בפרשה זו קוראים על סיום בנין המשכן, ורבותינו הקדושים כתבו שהתורה רמזה על שני בתי המקדש שהיו ונחרבו, בית ראשון החזיק ארבע מאות ועשר שנים (גימטריא "משכן") ובית המקדש השני החזיק ארבע מאות ועשרים שנה (גימטריאה המשכ"ן עם חמש האותיות) אולם המתבונן במלאכת המשכן ובניתו יראה, שהכל הוקם על ידי נדבותיהם של עם קדוש, בני אברהם יצחק ויעקב, שכולם רחמנים וגומלי חסדים.גברים,נשים וטף, כולם נרתמו לעבודת הקודש,ואפילו הנשים נתנו את המראות בהן היו מתקשטות.וכל מה שיכלו לתת מסרו באהבה ובשמחה לבנין המשכן.
מעלת גמילות חסדים גדולה היא מאוד,ואפילו כשאדם נותן מלחמו. וזהו מאמר חכמינו זכרונם לברכה: "המלוה לעני בשעת דחקו פרוש כשהוא עצמו (הנותן) דחוק, ועם כל זה הוא מלוה לחברו,הרי הוא גומל חסדים אמיתי, ורמזו עוד בפסוק: "מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך",אדם לעצמו מסתפק בלחם, אך לאחרים הוא יתן מעדני מלך.
במדרש מובא מעשה ברבי עקיבא וחבריו,שהלכו לעיר אחת למטרת צדקה וחסד, ועברו מבית לבית לזכות את יהודי העיר בצדקה. והנה כשהגיעו לבית אחד עמדו מחוץ לדלת ושמעו את בעל הבית אומר לבנו,שיביא את הירק הכי זול שבחנות.
כששמעו זאת החכמים הלכו משם,משום שחשבו לעצמם: אם אדם זה מקמץ להוצאותיו,על אחת כמה וכמה שלא יתן צדקה. לאחר כמה ימים עברו וראו את אותו אדם חורש בשדהו. שאל אותם העשיר: מדוע דלגתם על ביתי, ולא באתם לגבות גם ממני כסף לצדקה? התביש רבי עקיבא וחבריו לספר לו. אך כשראו שאין להם בררה ספרו לו שעברו ליד דלת ביתו ושמעו מה שצוה על בנו, ולכן אינם רוצים להטריח עליו וכו. צחק העשיר ואמר להם: "להוצאות ביתי רשאי אני לקמץ אך לא לצדקה, ולכן לכו לביתי ואמרו לאשתי לתת לכם סל מלא דינרי זהב". התפלאו רבי עקיבא וחבריו על הסכום הגדול שהפריש לצדקה, הלכו לביתו בהתפעלות רבה. כששמעה האשה את רצון בעלה שאלה את החכמים: "האם אמר לכם מידה גדושה או מחוקה?" ענו לה שאינם יודעים,כי לא פרש כלום. נכנסה האשה והביאה סל מלא דינרים,ואמרה להם: "אם התכון בעלי למידה גדושה,הרי לכם מידה גדושה,ואם נתכוון בעלי למידה מחוקה,הרי התוספת ממני, ושיוריד לי הסכום מכתובתי שקצב לי ביום "חופתי". התפעלו החכמים ממידת הגמילות חסדים של האיש והאישה, וכשספרו לו את דברי אשתו, הכפיל לה את סכום כתובתה מחמת צדקותה.
כך היא מעלתה של גמילות חסדים, וכל אדם צריך להיות גומל חסדים בהונו ובאונו,וצריך לשמוח בכל מצות חסד שמגיעה אלינו ולפתוח לבנו וכיסנו, כדי שנזכה לעשות רצונו יתברך.
מספרים על רבנו ה"חפץ חיים" שהלך פעם להיות ראש ישיבה באיזו עיר. וזאת בתנאי שילמד רק לחצי שנה בלבד.
לאחר תקופה זו קיבל ה"חפץ חיים" חמישים רובל שכר הלימוד של חצי שנה. ארז ה"חפץ חיים" את חפציו, בגדיו ושאר הדברים ועמד ליסוע חזרה לעירו ראדין. אך כשהיה בשוק שמע שני אנשים מדברים אודות כלה יתומה שעומדים לפרק ולבטל את שידוכה, כיון שלא הביאה את סכום הנדוניה שהבטיחה. שאל ה"חפץ חיים" לכתבתה ורץ במהרה לביתה ונתן לה את כל הסכום שהיה בידו,עד הרובל האחרון,ואפילו כסף לנסיעות חזרה לא השאיר לעצמו. אחרי כן חשב ה"חפץ חיים" בסיפוק לעצמו, שעכשיו קיים מיצוה גדולה, והטעים שאינו דואג כלל לזה שלא השאיר כסף לנסיעות, משום שאותו מכירים כולם,ובודאי יהיה מי שילוה לו כסף לנסיעות, אך את הכלה היתומה הזו, שום, אדם לא מכיר, וממילא הסכנה אצלה גדולה יותר....(כותנת פסים).
אלה פקודי המשכן (פקודי לה-כא)
אליבא דאמת לא היה כל צורך בעריכת דין וחשבון זה, אלא "אשר פקד על פי משה" משה רבנו דרש זאת, כדי לקיים "והייתם נקיים מה’ ומישראל" שמא יעלה ברצונו של מישהו לדעת, מה נעשה בכל הכסף שנתרם למשכן...
אך בכל זאת אחרי שספר משה רבנו וערך חשבון היה חסר לו כסף וזהב וערך עוד פעם חשבון ועוד פעם עד שגילה שלא לקח בחשבון את "הווים" של המישכן, ומכאן אנו לומדים שאפילו אדם כמו משה רבנו יכול לטעות. צריך לעשות חשבון נפש עם עצמנו ולהתבונן כל יום על מה שעשינו באותו יום ומה אפשר לתקן, אם גזלנו או שקרנו כי ביום הדין נצטרך לתת את הדין על מה עשינו עם כל המצוות (הכסף והזהב) לכן אם נשים לב בספר תורה כשר כמעט בכל עמוד מתחיל באות וו. לזכר החשבון שהתעקש לעשות משה רבנו ומצא פסול (ששכח את הווים) כך שזה יזכיר לנו שכל יום שעובר צריך להתבונן ולעשות חשבן נפש ורצוי לעשותו לפני קריאת שמע על המיטה.
כל בעל עסק סופר כל יום מה ההוצאות ומה ההכנסות ומה אפשר עוד לשפר שיהיו יותר הכנסות שהעסק יצליח וישגשג, כך גם אמור לנהוג האדם שכל עסקיו זה לעבוד את הקב"ה בשמחה ובטוב לבב להשרות שלום בינו לבין אשתו לקיים תורה ומצוות ולשפר את מעשיו ולעלות בסולם היראה.
דבר ברור הוא כי קיים הבדל משמעותי ביותר בין אדם שעורך חשבון נפש בכל ענייניו לבין אדם שחי ללא חשבון. הקב"ה נתן חיים לאדם, הוא גם נתן לו תפקיד, שינצל את חייו לעשיית מצוות וחסדים ויברח מן הרע. הלא גם הפקיד בידו של האדם אוצרות שונים שאותם עליו לנצל למען מטרת חייו. הכוונה היא הן לאוצרות גשמיים כרכוש וכדומה, והן לאוצרות רוחניים ככשרונות, רגשות ועוד.
והנה, מי שחי ללא חשבון עלול להיות שהוא ניצל זה מכבר את רווחיו, ועתה הוא חי על חשבון הקרן שהולכת ואוזלת, ואוכל כבר ממה שאינו ברשותו, אדם זה לא מתבונן ולא מחשב את צעדיו, ויתכן שהוא הולך בדרך שאינה נכונה, או שאין הוא הולך בקצב הנכון, והפיגור גדל והולך ללא הרף!
לעומתו, מי שחי בחשבון, מי שבודק את דרכיו ומתבונן באורחותיו, יודע מהו מצבו האמיתי בבנק החיים, וכאשר הוא נתקל בקשיים, ב"מינוס בבנק" וכד’, הוא משתדל לתקן במהירות את המעוות. אדם זה חייו הם חיי קודש, חיים הנעשים מתוך חשבון אמיתי, חיים של "ספירת מלאי" תמידית.
לפני יום הדין הגדול והנורא שהקב"ה כותב את העולם כולו מי לחיים ומי למוות יש לי טיפ גדול וידוע לכולנו והוא מצוות הצדקה שנאמר צדקה תציל ממות ועוד גדולה מיצות צדקה שמקרבת את הגאולה שנאמר ציון במשפט וצדקה תיגאל וגדולה מיצות צדקה שמגיע עד כיסא הכבוד שנאמר והאל הקדוש ניקדש בצדקה ובמיוחד שאנחנו אומרים שלוש פעמים ביום בתפילת שמונה עשרה מלך אוהב צדקה ומשפט.
נביא במסגרת זו מספר סיפורים מהם ניכרת החשיבות הרבה של הקדשת זמן לעשיית חסד למרות הטרדות הקשיים ולעתים גם ההפסדים הנובעים מכך.
פעם בא אל רבי חים מצאנז אדם והתאונן לפניו שבתו הגיעה לפרקה ואין לו דמים במה להשיאה, נתן לו הרבי מכתב המלצה לתלמיד חכם עשיר ממקורביו, וביקשו שיעשה טובה לאותו אדם וישתדל לאסוף עבורו סכום נכבד להכנסת כלה. כשבא הלה אל התלמיד חכם השיב: "תלמוד תורה כנגד כולם", אין לי פנאי לעסוק בענינים כאלה.
אחרי חודשים אחדים בא אותו תלמיד חכם לצאנז, לא החזיר לו הרבי יד לשלום. וכה אמר לו: מסופר בתורה כשיוסף הלך לשכם לחפש את אחיו ותעה בדרך "וימצאהו איש", מפרש רש"י זה המלאך גבריאל. (בראשית לז, טו). ואילו אצל יעקב שנאמר "ויאבק איש עמו" מפרש רש"י הוא שרו של עשו (שם לב, כה). וצריך ביאור מדוע שם "איש" הוא שרו של עשו, וכאן "איש" הוא המלאך גבריאל.
התירוץ הוא אם יוסף תועה בדרך ובא איש שמראה לו את הדרך, הריהו המלאך גבריאל. אבל בשעה שיעקב פוגש איש ומבקש ממנו שיעשה עמו טובה ויברכהו, והאיש עונה ושאין לו פנאי משום ש"צריך לומר שירה ביום" (רש"י שם) איש כזה הוא שרו של עשו. (מורשת אבות)
רבי יהושע אייזל שפירא המכונה "ר’ אייזל חריף" היה מגדולי דורו, מן השנונים והחריפים שבהם.
"רבי אייזל חריף" כשמו כן היה. חריף ושנון שתשובותיו הפקחיות היו למשל ולא נשכחו ברבות השנים.
פעם בא רבי אייזל חריף להתרים לצדקה את אחד מעשירי עירו סלונים. השתמט העשיר ואמר: יש לי אח עני שפרנסתו עלי, ואינני יכול לתמוך גם באחרים.
לאחר מספר ימים התברר, כי למעשה אין העשיר תומך כלל באחיו העני, והוא נצרך לחזר על הפתחים.
אמר רבי אייזל לאותו עשיר חכמינו אמרו באבות "שלי שלי ושלך שלך, זו מידה בינונית, ויש אומרים זו מידת סדום". וקשה, איך מבינים אנו את הקיצוניות בין שתי המידות, לאחד זו מידה בינונית ושני זו מידת סדום!?
אלא כך הם פני הדברים "האומר שלי שלי ושלך שלך", כלומר אני אפרנס את העני הקרוב לי ואתה תפרנס את העני הקרוב לך הרי זו מידה בינונית. אבל "יש אומרים" כלומר יש שהם רק אומרים "שלי שלי", והאמת שלא נותנים פרוטה לאחיהם העני הרי זו מידת סדום"...(מורשת אבות).
הצדקה שהיא אחת משלוש עמודים של העולם אמרו חכמינו זכרונם לברכה שנח בעבור שלא עשה צדקה עם הבריות כמו שעשה אברהם בא בגלגול יוסף הצדיק ומשה רבנו עליו השלום. וכתב הרב לקוטי פרדס שאותו כח שיש לתפילה יש גם לצדקה שהיא מצלת את האדם ממיתה והגזרות רעות שנאמר ציון במשפט וצדקה תיפדה ועוד נאמר בתפילה ברוך אתה השם מלך אוהב צדקה ומשפט וגדולה צדקה שמקרבת את הגאולה ומגיעה עד כיסא הכבוד שנאמר והאל הקדוש נקדש בצדקה.
וכן מצינו בזמנו של הגאון רבנו יוסף שאול אב בית דין בלבוב וגיסו ר’ מרדכי זאב שפעם הלכו לאסוף כסף בשביל פדיון שבויים. והנה באמצע הדרך פגשו באדם אחד שאמר להם שסמוך לעיר לבוב יש כפר פלוני ושם נמצא צדיק גדול ששמו כך וכך והוא נדיב גדול, ויעץ לחכמים ללכת אליו תחילה. ויעשו כדבריו וילכו למקום שהורה להם, והאדם הזה קבלם בסבר פנים יפות, ואחר שישבו אמר להם: דעו לכם שאם באתם בשביל נדבה דעו שאני לא אתן לכם אלא עד שתאכלו עמי יחד בצהרים, וכן היה, וכאשר גמרו לאכול קודם ברכת המזון דברו יחד בדברי תורה מעינא דפדיון שבויים, ובתוך דבורים אמרו לו גם כן שהעיקר בפדיון שבויים הוא להציל את ילדי ישראל משמד, כגון מבתי ספר של החפשים או מהנוצרים, דוגמת ערב רב בזמננו, שאלה כולם עושים טובות לישראל לילדים בני עניים, וכל ידי זה עוקרים אותם משני עולמות רחמנא לצלן, וזה עיקר פדיון שבויים. אמר להם בעל הבית, מאחר שאתם כל כך מעריכים את מצות פדיון שבויים ומצות הצדקה הרשו לי ואספר לכם עובדא בדידי.
אמרו לו בכבוד ספר. ויאמר אני בימי צעירותי הייתי בן ישיבה והייתי עני גדול וכאשר בא חמי ובחר בי להיות חתנו אמר לי תדע שאני לא עשיר גדול ובכל זאת אני נותן לך להיות סמוך על שולחני במשך חמש שנים, בתנאי שתמשיך לעסוק בתורה, לזכות לשלמות בעבודת השם יתברך. וכך הייתי יושב בבית חמי על התורה ועל העבודה, וכאשר נפטרו חמי וחמותי והלכו לבית עולמם והיינו מטופלים בילדים, אמרתי לאשתי שאני מוכרח לחפש לי פרנסה, והיה לי בסך הכל שלוש מאות שקלי כסף. לקחתי את הסכום הזה ונסעתי ליריד, וביריד היו הרבה אנשים זה קונה וזה מוכר. ופתאום ראיתי והנה אשה אחת צועקת ובוכה במר נפשה, ושאלתי ממנה מדוע היא בוכה וצועקת? ותספר לי שהיא אלמנה ויש לה בת ארוסה והחתן לא מסכים עוד להמתין לה, באמרו שכבר שלוש שנים שהוא ממתין, והוא תובע או כניסה לחופה, או ביטול הארוסין. היה דרוש לה שלוש מאות שקל כסף למלאות התנאים, ואין מי שירחם עליהם. תכף אני הוצאתי את כספי ונתתי לה ולא נשאר לי אפילו פרוטה אחת לא בשביל אוכל ולא בשביל שאר צרכים, אבל אני לא דאגתי לזה, והנה פתאום בא איש אחד ממולי והיה מסתכל בי ושאלני האם אתה פלוני בן פלוני מעיר פלונית? אמרתי לו כן. אמר לי האם אינך מכיר אותי? אמרתי לו לא. אמר לי אביך עליו השלום היה ידיד שלי והוא היה צדיק גדול, ואם אתה מסכים בוא אלי לחנות, ואני אתן לך מרגליות שתמכור ותרויח. הלכתי עמו לחנותו והוא נתן לי מרגלית אחת ומכרתי אותה וחזרתי אליו ולקחתי ממנו עוד ומכרתי, באותו יום הרוחתי שלוש מאות שקל כסף, והלכתי למלון שמח, וביום השני המשכתי בעבודתי זו, והצלחתי, וכן ביום השלישי, וביום הרביעי להיותי ביריד היה יום שישי לשבת קודש, אמר לי בעל החנות שיום זה הוא יום היריד הגדול, ולכן יעץ לי לקחת מאצלו מזודה מלאה מרגליות ושאני אמכור אותם וביום ראשון אביא לו את הכסף, מפני שביום שישי הוא סוגר את החנות בצהרים לכבוד שבת. לקחתי את המזודה המלאה ומכרתי באותו יום שישי את כל מה שהיה בתוכה והרוחתי הרבה מאוד ובאתי למלון שש ושמח, וביום ראשון לקחתי את הכסף להולך לבעל החנות, והנה כמה שחפשתי את החנות לא מצאתיה ושאלתי הרבה אנשים עליו ועל חנותו וכולם ענו לי שמעולם לא היה שם חנות מרגליות ואינם מכירים אדם בשם זה שאמרתי להם כלל, ואז לקחתי את כל הכסף, ומאותו יום ואילך אני עשיר גדול ואז ידעתי שזה היה מעשה נס על ידי אליהו הנביא זכרונו לברכה. ועתה אני אומר לכם רבותי שאינכם צריכים ללכת לשום מקום, כי כמה שנחוץ לכם עבור פדיון שבויים אני נותן לכם, וכן היה. ובצאתם אמר לו רבי יוסף שאול שלא זכה לכל העושר הזה אלא בשביל שיש לו אמונה וצדקה. גם בדור המבול אילו היה להם מצות הצדקה היו נצולים ממות, וראיה מנח, וגם נח בא בגלגול יוסף הצדיק ועשה צדקה עם כל העולם כדי לתקן מה שלא תקן מקודם.
ידוע שהצדקה נקראת זריעה כמו שנאמר זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד לפי קושי החסד כך תהיה קצירת השכר בעולם הבא שנאמר לפום צערא אגרה. (מאהבת חיים)
אלה פקודי המשכן משכן העדות (פקודי לח-כא)
אם עשית חבילות של עברות וכו’ עשה כנגדן חבילות של מצוות כי צריך האדם לתקן החטא בדוגמא. והנה ישראל חטאו בעגל ואמרו "אלה אלהיך" (לב, ד) לזה באה "אלה פקודי" זאת בבחינת הזכות לכפרת עוון זה ותמצא כי אמרו העדות. שעדות היא להם שנתכפר עוון העגל. (אור החיים, מדרש רבה). כלומר באו אלה לכפר על אלה אלוהך ישראל. כמו שנתנו כסף וזהב לחטא העגל בנחישות באותה נחישות יתנו כסף וזהב לבנות את מישכן העדות וכך יוצא שבאו אלה לכפר על אלה.
בחטא העגל בנ"י בנו מזבח לה’ והעלו עליו עולות, נתנו זהבם וכספם וכל חמדתם לה’, פרקו נזמיהם והביאו עדים והכריזו "אלה אלהיך ישראל" (שמות לב, יד). וכאן באה כפרתם באותה מילה שבה השתמשו "אלה פקודי" לכפרה.
ביטוי נוסף למידה כנגד מידה מצאנו אצל משה. חז’’ל אמרו: במידה שאדם מודד מודדין לו (סוטה יג). ומי לנו גדול ממשה שאמר לקורח ועדתו "רב לכם בני לוי...אל תפן אל מנחתם" (במדבר טז, ז) ובישרוהו גם כן ב"רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה", כאשר משה התחנן וביקש מהקב"ה להיכנס לארץ השיב לו הקב"ה באותה מטבע לשון שבה השתמש הוא כנגד קורח להזכירו על מה שאמר הוא "רב לכם בני לוי".
ומכאן נלמד כי יש לשקול הדיבור אליו יתברך הרבה יותר לאין ערוך מהמשקל של זהב כך מבאר הגרי"ל חסמן זצ"ל בספרו "אור יהל". נורא ואיום הוא עומק דין שמים! למרות שמשה התכוון לאותם שיש להם מעלה גדול ואין הם צריכים למעלה גדולה יותר מזו, אולם בשמים החשיבו ביטוי זה לפגיעה בכבודם וכאשר משה רצה להיכנס לא"י ענה לו הקב"ה אינך צריך לגדולה יותר ומדדו לו מידה כנגד מידה.
דוגמא נפלאה ומאלפת נוספת אנו רואים אצל יוסף הצדיק. כאשר פרעה מבקש מיוסף לפתור לו את חלומותיו עונה לו יוסף "בלעדי אלהים יענה את שלום פרעה". יוסף פותר לפרעה את החלום עם הקדמה של המילה "בלעדי", הפתרון הוא לא שלי, אלוהים יענה את שלום פרעה. רש"י מבאר "אין החוכמה משלי אלא האלוהים יענה, יתן ענייה בפי לשלום פרעה". למרות שידע יוסף כי ע"י שהזכיר את הקב’’ה יכול הוא להינזק ולהישלח חזרה לכלא, מ"מ אמר את הדברים אשר חשב שצריך היה לאמרם, כך אומר הרב ניימן זצ"ל בספרו "דרכי מוסר", ומוסיף, כי לא יתכן שהאדם יזכיר את הקב"ה ובגלל זה יינזק.
יתירה מזו, אדרבה, פרעה עונה ליוסף באותה מטבע לשון: ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים". רש"י מפרש "שיש יכולת בידי לגזור גזירה על מלכותי, ואני גוזר שלא ירים איש את ידו בלעדיך שלא ברשותך".
מכאן אנו למדים עד כמה דקדוק דין יש לגבי כל מילה ומילה שאדם מוציא מפיו, מילה אחת בלבד יכולה להפוך רקיעים, יש בכוחה לשנות גזירה, יש בה אפשרות להפוך דין לרחמים. ומידה כנגד מידה שהקב"ה נוהג עם בוראיו חייב ללמדנו עד כמה חשובה היא ההתייחסות למוצא שפתינו, לכן נאמר החיים והמוות ביד הלשון ועוד שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו וכו’. (אור דניאל)
ביום החודש הראשון באחד לחודש תקים (ופקודי מ-א)
ג’ פעמים כתיב בפרשה לשון הקמה תקים, הוקם, ויקם, שהם כנגד ג’ בתי מקדש, שני בתי מקדש ראשונים שנבנו ע"י ב"ו ונחרבו נאמר בהם לשון תקים ויקם, ואילו ביהמ"ק השלישי שעתיד להבנות ע"י הקב"ה נאמר בו הוקם, והכונה שיקום מאליו ולא יהיה תלוי במעשה בשר ודם, אלא יהיה בית מקדש נצחי שאין אחריו חורבן וגלות, מכיון שמעשה ידיו של הקב"ה הוא ולכן לא יהיה תלוי בזמן, וכמו שאמר הכתוב ישראל נושע בה’ תשועת עולמים, שע"י ישועה של הקב"ה תהיה תשועה עולמית. (וידבר יוסף).