פרטים

קטגוריה: פרשת שמות

פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 23:01

נכתב על ידי Super User

כניסות: 803

פרשת שמות - חלק א' - הרב אריה קרן שליט"א

ובני ישראל פרו וישרצו (שמות  א-ז)

דרש רבי עקיבא כי בזכות נשים צדקניות שבאותו דור נגאלו אבותינו ממצרים, מה עשו?

כאשר היו בני  ישראל מגיעים לכלל יאוש עקב קושי העבודה והענויים, עד שדעך בקרבם כל רצון של חיים ונשקפה סכנה לכל עצם קיומו של עם ישראל הרי דוקא הנשים היו מביאות עמהן עידוד ונחמה ועוררו בבעליהם רצון קיום וחדוות חיים. על אף התנאים הקשים והגרועים ביותר הוסיפו לנהל את חיי המשפחה שלהן, כדי להגדיל את מחנה ישראל. הן לא נקטו בשיטות האפיקורסיות, כי בימי רעה ומצוקה יש למעט בילודה ככל האפשר, אלא שמו מבטחן ותקוותן בהשם יתברך, כי ביכולתו לפרנס על ידי מלאכיו שלא כדרך הטבע ולהציל את ילדי עמו אפילו כאשר חורשים מענית על גבם...זו היתה צדקותן של נשי אותו הדור ובזכות זאת הביאו את הגאולה.  (אבני אזל לוקט ממעינה של תורה).

וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים וכל עבודה בשדה (שמות א-יד)

כגון חרישה וזריעה והוצאת הזבל וחפירת בארות ושאר עבודות קשות. והצער הגדול ביותר היה שהם שינו את המלאכה של האנשים ונתנו אותם לנשים, ואת מלאכת הנשים מסרו לאנשים. והטילו עליהם לעבוד ברציפות ביום ובלילה. דהיינו הוא ציוה על הגברים לבשל האוכל וללוש הלחם ולכבס הבגדים ולנקות הסירים, ועל הנשים ציוה לחרוש השדות ולקצץ אילנות היער ולסייע בבנין. וגם אדמת מצרים אי אפשר לגבלה וללוש אותה יפה ולכן סבלו מאוד. כי אחרי שעשו את הלבנים הם נתפוררו, וחזרו ועשו אותם וכך לא יכלו לנוח.  כי אין אדמת מצרים כשאר האדמות. וכדי לרמוז על כך אמר הכתוב: אל כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך. שהמציאו מלאכות קשות המפוררות את הגוף ושוברות אותו. ועוד יותר גזרו עליהם שהאנשים ילינו בלילה בשדות והנשים בעיר בטענה שאמרו להם: עד שתבואו מן הבית יעברו ב’ וג’ שעות מן היום וכך תלך לאיבוד העבודה ולא תוכלו להשלים המכסה שאתם צריכים להשלים בכל יום. ולכן רוצים אנו כי תבלו הלילות בשדות כדי שבתחילת היום תתחילו במלאכה וכך תגמרו מהר ואפילו בלילה לא היתה לבנ"י מנוחה לילך לישון ולהניח הראש. כי אחרי שכל אחד מהם השלים את מכסת הלבנים, היו אומרים להם לבקע עצים, ובכל לילה חיפשו סוג אחר של מלאכה להעבידו בה, והכונה שלהם היתה למעטם מפריה ורביה. אבל נשותיהם היו צדקניות וחסידות. הם השגיחו על בעליהן והיו מבשלות להן משהו חם, והיו מכינים להם לאכול, והיו מסעדות אותם במילים רכות. והיו אומרות להם, אל תצטערו, כי לא כל חיינו נהיה עבדים לשפלים אלו, כי יש לנו הבטחה מאת השי"ת שהוא ירחם עלינו, ומפני שכונתם היתה לשם שמים.

וימררו את חייהם בעבדה קשה בחמר ובלבנים ובכל עבדה בשדה (שמות א-יד)

רבי יהונתן איבשיץ זצ"ל - ניכר היה בו משחר ילדותו כי לגדולות נוצר. עוד בהיותו ילד רך הפליא את הסובבים אותו בפקחות המופלאה, בשכלו השנון והחריף, בתפיסתו המהירה ובזכרונו האדיר.

פעם, בהיותו ילד שאלו אביו בליל הסדר: "אמור נא לי, יקירי! מדוע שואלים ילדי ישראל "מה נשתנה" דוקא בחג הפסח, ולא למשל, בחג הסוכות, כאשר רואים כי הכל עוזבים את בתיהם ויוצאים לגור בסוכות למשך שמונה ימים?"

השיב הילד הפיקח: בחג הסוכות רואים ילדי ישראל את בני עמם יושבים בסוכה דלה, ולכן אין הם מתפלאים כלל וכלל, שכן מעולם מורגל עם ישראל בצרות ובקשיים ואילו בליל הסדר, כאשר הכל מסובים כבני מלכים, יושבים סביב שולחן ערוך, ועל השולחן כלים יקרים ונוצצים, פמוטות וגביעי כסף מפוארים, מטעמי חג עולים עליו - ואז מביטים ילדי ישראל וחושבים: מה זה קרה היום לאחינו היהודים העניים, המסכנים והרדופים?! והשאלה מתפרצת מפיהם: "מה נשתנה?".

היה זה בשבת הגדול, רבי יהונתן עלה על בימת בית הכנסת לדרוש את דרשתו, כמנהגו מדי שנה - והנה אחריו עולה אחד מפשוטי העם.  "יסלח נא לי הרב", ביקש אותו אדם, "ברצוני לשאול שאלה".

תמה הקהל, וכי מה יוכל אדם זה לשאול את רבי יהונתן? אך הרב בענותנותו הרבה כיבד את השואל ואמר לו: "בבקשה, שאל! ברצון רב אענה אם רק אוכל!".

והאיש שאל: "היום קראתי, כנהוג, בהגדה של פסח מ’עבדים היינו’ ועד למקום שאומרים בשבת הגדול - והנה קשה לי: מדוע מופיעים על המילים "וימררו את חייהם" טעמי המקרא שהם קדמא ואזלא והלא טעמים אלו הנם טעמי ניגון של שמחה - ומה שמחה יש בכך שהמצרים מררו את חיי אבותינו?"

כיבד רבי יהונתן את שאלתו והשיבו בנחת: "בני, שאלה גדולה שאלת! אשיב לך על שאלתך": ידוע שהקדוש ברוך הוא הבטיח שבני ישראל יהיו במצרים ארבע מאות שנה ואם כן, מדוע אפוא נמשכה גלותם רק מאתים ועשר שנה?

על ענין זה נאמרו תרוצים רבים ואחד מהם הוא: במשך מאתים ועשר שנה קבלו בני ישראל את כל מנת הסבל שנגזרה עליהם ושוב לא היה טעם להאריך את גלותם. זוהי אפוא הסיבה להטעמת המלים "וימררו את חייהם" בטעמים המסמנים נגון של שמחה, שהם "קדמא ואזלא" כי אכן הקושי של השעבוד גרם שמחה לאבותינו, בעטיו התקצרה גלותם במאה ותשעים שנה!!

אך לפי זה - המשיך הרב - נשאלת השאלה: מדוע מופיעים על מלים אלו דוקא הטעמים קדמא ואזלא - והלא יש טעמים אחרים המנוגנים בניגון של שמחה.

אלא שעל כך יש להשיב: אם נחסר מהמספר 400 את שנות הגלות -210, נקבל את המספר 190ושתי המלים קדמא ואזלא עולות בגמטריא 190 . וזהו פרושם של קדמא ואזלא על המלים "וימררו את חייהם" שקדמו ואזלו - שהקדימו לצאת ממצרים לפני המועד במאה ותשעים שנה, כמנין קדמא ואזלא, וזוהי הסיבה לשמחה. וזהו אפוא הטעם לכך שמילים אלו הוטעמו דוקא בטעמים אלו.

כל הנאספים השתוממו לשמע חריפות תשובתו של רבי יהונתן אבשיץ והנאתם גדלה מאוד.(613 סיפורים על התרי"ג)

ותיראנה המילדות את האלהים ולא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים ותחיינה את הילדים (שמות א-יז)

בנות ישראל שבזכותן עם ישראל נגאלו ממצרים,היו מוכנות לסבול תשעה חודשים של סבל הריון,ואע"פ שידעו שיהרגו את ילדיהן,והסיבה משום שעצם הוצאת ילד לאוויר העולם זה דבר גדול. וכמו ששמעתי מפי האדמו"ר רבי אלעזר אבוחצירא שליט"א, שאמר שפעמים רבות באים אליו בשאלות האם מותר להפיל? משום שהרופאים לא נתנו כל סיכוי לעובר לחיות רק שעות,ואמר שאסור בהחלט! וזה נלמד מעם ישראל שהיו ובמצרים, שאע"פ שידעו שישליכו את בניהן ליאור לא הפילו,ובזכותם עם ישראל נגאלו ממצרים.

מעשה שקרה עם אחד הרבנים בארץ,באה אליו אישה מעוברת וביקשה היתר לעשות הפלה,לאישה זו היה בן בתוך העגלה שעמדה ליד הרב,שאל אותה הרב מה הסיבה שהיא רוצה לעשות הפלה? ענתה שקשה לה לטפל בעוד ילד! כי יש לה שני  ילדים בבית ועוד התינוק הזה שנמצא בעגלה.

הרב שהיה פיקח, בלי אומר ודברים הוציא סכין שחיטה,ולקח את התינוק שהיה מונח בעגלה והכין אותו לשחיטה. האשה נבהלה מאד וצעקה,מה כבוד הרב עושה? ענה הרב בקרירות,הלא אמרת שקשה לך לטפל בהרבה ילדים א"כ אנחנו נשחוט את זה,במקום לעשות הפלה,צעקה האישה: כבוד הרב אבל זה רצח! ענה לה הרב: ומה ההבדל בין הרצח הזה בסכין לבין ההפלה,הלא גם העובר שבבטנך הוא כמו הילד בעגלה,למה עליו את לא מרחמת? האישה הבינה יפה את הרמז, הודתה לרב וחזרה הביתה.

לימים נולד בן ונזדמנה שוב לעבור ליד הרב, הרב עצר אותה ושאל זה הבן החדש? כמה ילד נחמד, לא היה חבל להרוג אותו, האישה השפילה מבטה כאות להסכמה לדברי הרב. (מאמר אפרים).

למה עשיתם דבר זה שבקשתן מזונות עבור העניות והחייתם את הילדים. ותאמרנה

המילדות אל פרעה לא כנשים המצריות העבריות, כי חיות הנה (שמות א-יט)

כלומר הן חכמות ומבינות כאילו היו מילדות ועוד שהם דומים לחיות השדה שאינן זקוקות למילדות, בטרם תבא אליהן המילדת וילדו. ואם תשאל והרי מן הראוי היה שהן ישיבו לפרעה אותה תשובה בתחילה, בעת שציוה עליהן להמית הילדים: ולמה לא השיבם פרעה ואמר: אתן מדברות שקר, שאם לא כן למה שתקתן קודם? אבל הן הסבירו לפרעה לאמר: כשראו היהודים שהמלך קרא למילדות הסיקו מזה ברוב פקחותם כי המלך קרא להן לצוותן על ההריגה. ולכן אינם רוצים להזמין המילדת כשהם צריכים ללדת וזה שאומרים לך כי אנו מזינים הילדים, דע כי אין אנו עושות כן בגלל חיבה, כי אין לנו חיבה. אלא מאחר שראינו כי שום אשה אינה מזמינה אותנו ליילד, יזמנו עצה זו כדי ששמענו ילך למרחוק שאנו מפרנסים הילדים. ובכך הם קוראים אותנו ליילד, ושוב נוכל לקיים מצותך להרוג הילדים. בכך השיבו על שתי השאלות של פרעה.

וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי (שמות ב-א)

מעכשיו מסופר על לידת משה וכל מה שאירע לו. ובתחילה אומר הכתוב: וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי. וכבר ידעת מן הפרק שלפני זה, שעמרם בן קהת נשא לאשה את יוכבד בת לוי. שהיתה דודתו אחות אביו. וכאשר גזר פרעה שכל הבן הילוד היאורה תשליכוהו אמר עמרם: לשוא מולידים בני ישראל ילדים כי מטביעים אותם ביאור, ועמד וגירש את אשתו, ומקץ שלשה חדשים אף כי היתה מעוברת גירש אותה בגט כדי שאשתו תמצא דרך להסתיר את לידתה, כי המצרים יחשבו שהיא מגורשת ולא יצפו לילד שתוליד, וגם כדי שבני ישראל ילמדו ממנו וכן יעשו. ובכך לא יישפך דמם של נפשות נקיות. וכן למדו ממנו כל בנ"י ועזבו נשותיהם, כי עמרם היה גדול הדור והכל עשו כדבריו. אמרה לו מרים: אבא, והלא גזירתך חמורה מזו של פרעה, כי פרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה גזרת שני ישראל לא יולידו לא בנים ולא בנות. ואז עמרם תיקן טעותו ובזכות מרים נולד משה רבינו.

וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי. ותהר ותלד בן וכו’ (שמות א-ב)

הקשה הר"א אבן עזרא (בפרשת ויגש מו, כג) מדוע כששרה ילדה בת תשעים התורה הזכירה נס ופלא זה, ולעומת זאת כשיוכבד ילדה בת מאה ושלושים הכתוב לא הזכיר פלא זה, על אף שהוא נס יותר גדול מהנס שנעשה לשרה?

וראיתי למרן הראשון לציון רע"י שליט"א בהגדה של פסח (חזון עובדיה דף רלב) שהביא את תירוצו של המגיד מדובנא ע"פ משל לשני עניים ארחי פרחי שהלכו פעם אחת בדרך, והחל אחד מהם לשבח את הנדיב ר’ ישעיה, שהוא נדיב גדול מאין כמוהו, כי פעם בגשתו אליו נתן לו בבת אחת מאה דולר. ויען השני ויאמר, לא כי, אלא רבי משה הוא הנדיב הגדול שאין כמוהו בעולם, כי פעם ניגש אליו והעניק לו חמישים דולר. ויצחק עליו רעהו הראשון, באמרו: הלא מאה דולר הם יותר מחמישים דולר! ויען חבירו ויאמר, אמר נא לי מתי קבלת את הזהובים מאת ר’ ישעיה, ויאמר: בפורים, אז ענה אותו לאמר: הלא כה דברי שאין בעולם נדיב יותר מרבי משה, כי פורים הוא עת משתה ושמחה, ומצוה ליתן מתנות לאביונים לכל הפושט ידו, ואם כטוב לבו ביין נתן לך מאה דולר אין בזה כל חידוש. אבל אני הייתי אצל רבי משה בחודש תמוז ואע"פ כן נתן לי חמישים דולר, זוהי ראיה נכונה על עוצם נדיבותו.

והנמשל הנה יוכבד ילדה במצרים, שאז היה דור המלומד בניסים, כמו בפורים, שכל הנשים ילדו ששה בכרס אחד וכמו שנאמר "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד" וי"א ששים בכרס אחד, ואל תתמה על כך, שהרי העקרב משריץ שבעים בכרס אחד ולכן נאמר "וישרצו", ר"ל שהיו דומים לשרצים שיולדים הרבה בבת אחת, וגם נאמר בגמ’ על הפסוק "תחת התפוח עוררתיך" שהיו יולדות בשדה תחת עץ התפוח, מחמת הגזירה

והקב"ה היה מוציא להם שני סלעים כמין דדי אשה ובאחד דבש ובאחד חלב ומשם היו יונקים, וכמו שנאמר "דבש וחלב תחת לשונך", ולכן אין זה כ"כ פלא שיוכבד ילדה בת מאה ושלושים שנה. אבל בעת שילדה שרה לתשעים שנה, היה דור שלא נשמע בעולם שום נס נפלא, ועולם כמנהגו נוהג, ולידת שרה לתשעים שנה היתה דבר חידוש נפלא גדול ולכן הזכירו הכתוב. (מאמר אפרים)

ותרא אתו כי טוב תצפנהו שלשה ירחים (שמות  ב-ב).

כשראתה אותו שהוא טוב היינו שהוא שלם באיבריו לקחה על עצמה לעשות כל הפעלות להצלתו. ומרים בנבואה קראה אותו טוב וי"א כי קראה אותו טוביה כדי לרמוז לאמו שבן זה יושיע את ישראל והיה נביא גדול שהיו לא ארבע מעלות יותר משאר הנביאים א. כל הנביאים מתנבים על ידי מלאך ובליל בחלום ובשעת הנבואה הם רועדים והם נקבלים  פחד גדול, ונבואתם לא נמשכת כל היום אלא פעמים מסוימות. ואילו בן זה היה מדבר עם הקב’’ה כדבר איש אל רעהו ונבואתו היתה ביום כשהוא ער לא היה לו שום מורא והיתה לו רשות בכל שעה לדבר עם הקב’’ה כמו בן בית והיה בעל לב טוב ואוהב לעשות  טובה לכל בני אדם, וניהל את ישראל בסבלנות רבה, ועננותו היתה גולה יותר משל כל אדם אחר. והיה נקי מחטא. ולא היה נביא כמותו בכל העולם והיה מופרש מהבלי העולם הזה. ועבור כל זה היה ראוי לו השם טוביה כי היה טוב בכל ענינו ולא היה יותר טוב ממנו ויוכבד היתה בקיאה בחכמת השרטוט כלומר החכמה להכיר בקוי כף היד שעל ידי זה יודעים מה שעבר על האדם ומה שעתיד לעבור עליו וידיעה מי זה שבנה עתיד להיות ראוי לנבואה ויהיה חכם גדול ועשיר ושלם בכל. וכן אמר הכתוב ותרא אותו כי טוב וכל זה גרם לכך שיוכבד ייחדה תשומת לב רבה לילד הזה וכן ראתה בו סימנים  טובים כי הוא נולד מהול וזהו שלמות גדולה וזוהרו היה גדול כי כשנולד נתמלא הבית אורה וזה היה סימן שנבואת מרים נתקימה. וכן ביום שנולד דיבר עם אביו ועם אמו והחביאה אותו שלש פעמים פעם אחת בתוך מערה תחת האדמה כדי שהמצרים לא ימצאו אותו.

ופרעה ציוה שהמצרים יסובבו בבתי היהודים במקומות שיש ספק שמא נולד שם תינוק ואמר להם כי יביאו עמם תינוק מן המצרים ויביאו אותו לידי בכי ובכך ישמעו את בכיו של התינוק היהודי כי כך דרכם של תינוקות שאם האחד בוכה כולם בוכים כנגדו ולכן כל הנשים שילדו היו מחביאות את ילדיהם תחת האדמה אבל המצרים נכנסו לבתים ומחפשים בכל הצדדים וכשלא מצאו הביאו את הקטן לידי בכי כשהיה על זרועותיהם וכך התחיל גם הילד היהודי לבכות לקחו המצרים את התינוקות וזרקו אותם לתוך הים. והמצרים ידעו את חשבון כל המעוברות הישראליות כי עשו הרבה דרישות וחקירות עד שנודע להם וכך היו יודעים על כל תינוק מתי יוולד ולא היה להם ספק על אשה שלא ידעו בבירור מתי ילדה. ולכן לא יכלה עוד וכבד להצפין את בנה וחששה שמא יפול ילידיהם וכך עשתה תחבולה להצילו לשעה והניחה אותו ביאור בתוך תיבה.

מעשה שהיה צעיר לימים היה ה"שפת אמת" זצ"ל בעת שנתמנה כאדמו’’ר המנהיג את החסידים. בין חסידיו הרבים היו, כמובן, גם  אנשים באים בימים תלמידי חכמים ויראי שמים, הנודעים בצדקותם

"כיצד זה אדם כה צעיר התמנה להנהיג אנשים מבוגרים, הידועים כתלמידי חכמים וצדיקים מופלגים?" התפלאו רבים.

השיב להם על כך אחד החסידים במשל:

אדם אחד עמד לרגלי הר גבוה עד מאד.

"רצוני להעפיל לפסגתו!" אמר, וישא עיניו למרומים, אל המקום שבו התנשאה פסגת ההר. בלי להסס החל צועד במעלה ההר.

צעד יום, צעד יומים אט אט התקדם, אך הפסגה היתה עדין רחוקה מאד מאד. המשיך האיש בדרכו,  ימים עברו חדשים חלפו, והאיש עדין בדרך אל הפסגה הגבוהה והרחוקה.

שנים רבות הוסיף  האיש להעפיל במעלה ההר. כוחותיו כמעט כלו אך הוא לא אמר נואש "עלי להגיע אל ראש ההר,ויהיה מה!"

ואכן בתום שנים רבות של צעידה מאומצת הצליח האיש להגשים את שאיפת חייו פסגת ההר הלכה והתקרבה לעברו עד אשר באחד הימים מצא עצמו ניצב בראש ההר.

ואז, באותו רגע בו חש עצמו מאושר כפי בודאי רק מעטים חשים נתקללו עיניו בילד קטן העומד גם הוא על  פסגת ההר.

מרוב תמהון פער האיש את ידו ועיניו חשבו לצאת מחוריהן. ’היתכן’? חשב, ’היתכן שילד כה קטן עומד לו במקום, שלא נדרשו לי שנים ארוכות ומאמצים על אנושיים כדי להגיע?!’

"אמור לי ילד" פנה לבסוף אל הפעוט "כיצד הצלחת להגיע הנה, והרי לי ארכה הדרך שנים רבות!"

והילד השיב: "אתה הגעת הנה מתחתית ההר, וכדי להגיע לפסגה נאלצת להפעיל כח רב במעלה ההר ואילו אני נולדתי פה על פסגת ההר הגבוה!"

,ועתה", סיים המספר את משלו ופנה לנוכחים: "האם מבינים אתם את הנמשל? נכון הוא כי ה’שפת אמת’ צעיר לימים, ולמרות זאת מנהיג הוא אנשים באים בימים ונכבדים כי זאת לדעת: אותם אנשים זקנים וחשובים החלו דרכם בתחתית ההר, ושנים רבות היה עליהם לעמול עד שהגיעו למדרגתם הגבוהה. ואילו ה’שפת אמת’ נולד על הפסגה, ובמשך חייו החל את דרכו בעבודת ה’. לא  יפלא איפהכי ראוי הוא למרות גילו הצעיר להיות מנהיגם של כל חסידיו!" שקיבל נשמה גבוהה מאד וכך להבדיל נולד משה רבנו שאומר רש"י שנתמלא הבית אור גדול של נשמת צדיק כמשה (מעשיהם של צדיקים).

והנה נער בכה.... ותאמר מילדי העברים זה (שמות  ב-ו)

מתוך בכיתו שלנער זה נשמעת בכית ילדים עברים רבים. כבר מקטנותו למשה רבנו היתה נשמה שכוללת את כל עם ישראל מחיבתו אלהם.

ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסיבלותם (שמות ב-יב)

אין התורה מספרת לנו כיצד הגיע משה המגודל אצל בת פרעה, לעזוב את ארמון המך ולהצטרף אל אחיו בילקוט שמעוני מבוא באריכות הסיפור הזה: ויהיה בשנה השלישית ללדת משה,  ופרעה יושב על כסאו, והגבירה יושבת מימינו ובתיה יושבת משמאלו והנער יושב בחיקה, וכל שרי המלוכה יושבים אצלו ויהי הם יושבים והנער הושיט את  ידו ויקח את העטרה מעל ראש המלך וישם אותה בראש,  ויבהלו כל השרים ע"ז ויתמהו תמיהה גדולה. ויען בלעם ויאמר למלך זכר נא אדוני המלך את החלום אשר חלמת ואת אשר  פתר עבדך ועתה הלא זה העלם מילדי העברים אש אלהים בקרבכם ומחכמה עשה זאת ויבחר לו את מלכות מצרים מה עשה אברהם אשר התיש את חיל נמרוד מלך כשדים ואת אבימלך מלך גרר ירש את ארץ בני חת ואת כל ממלכות כנען, ויצחק מה עשה אשר גר בגרר ויעצם כחו מכל הפלשתים וגם את מלכם רצה להכשיל באמרו על אשתו אחותו היא ויעקב רימה את אחיו  ולקח את בכורתו והלך פדנה ארם אל בית לבן ולקח את בנותיו ואת מקנהו ואת כל אשר לו ויברח, ומכירת יוסף שירד מצרימה וינתן בבית הכלא שתים עשר שנה עד אשר חלם פרעה הקדמוני את  חלומו ויפתור לו את חלומו ויוציאהו מבית הכלא ויגדלהו על כל שרי מצרים ובשנות הרעה וישלח ויבא את אביו ואת אחיו מצרימה ויכלכלם בלא מחיר והון ואותנו קנה לעבדים ואם על מלך טוב נהרוג אותו בטרם יגדל ויקח את הממלכה ותאבד תקות מצרים אחרי מלכו. וישלח הקב’’ה מלאך ושמו גבריאל וידמה כאחד מהם ויען המלך ויאמר אם על המלך טוב יביאו אבן שהם וגחלת וישימו אותם לפני הילד והיה אם ישים ידו אל השהם דע כי מחכמה עשה זאת ונהרגהו ואם על הגחלת ישים ידו דע כי לא מחכמה עשה ונחייהו וייטב הדבר בעיני המל.ך השרים הביאו את השהם ואת הגחלת ויקח המלאך ידו אל הגחלת וישא אותו אל פיו ותבער קצת שפתיו ושפת לשונו ונעשה כבד פה וכבד לשון ויחדלו המלך והשרים מלהמית את הילד ויהי הילד בבית ההמלך לבושו בגדי ארגמן ויגדל בקרב בני המלך ויהי בשנת שמונה עשר ליום הולדתו ויתאוה ילד לראות את הוריו וילך אליהם ויצא אל אחיו וירא בסבלותם וירא איש מצרי מכה איש עבר מאחיו ויהיה כראות האיש המוכה את משה וינס אליו לעזרה כי האיש משה נכבד וגדול מאוד בבית רעה ויאמר אליו בי אדוני האיש המצרי בא הלילה אל בתי ויאסרני ואל אשתי בא לפני ועתה מבקש את נפשי לקחתה ויהיה כשמוע משה הדבר הרע הזה ויחר אפו מאוד וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול וילך משה וישב בית המלך האיש העברי שב אל ביתו וביקש לגרש את אשתו כי לא  נכון לבית יעקב לבוא אל אשתו אחרי אשר הוטמאה (מכאן משמע שנבעלה באונס רש"י אומר היתה שסבורה שהוא בעלה) ותלך האשה ותגד לאחיה ובקש אחי האשה להרגו, וינס אל ביתו וימלט, מכאן התחיל התנק של משה רבנו ממלכות פרעה והתחלת מנהיג גואל ומושיע לעם היהודי שלא היה כמותו בכל הדורות.

ויברח משה מפני פרעה ויש בארץ מדין וישב על הבאר (שמות ב-טו)

רבי נפתלי טרופ, ראש ישיבת ראדין, תיאר פעם בתיאור ציורי את מידת בטחונו  של משה רבנו בקב’’ה:

"התורה כותבת אודות משה רבנו: ויברח משה מפני פרעה וישב בארץ מדין וישב על הבאר. ולכהן מדין שבע בנות ותבאנה ותדלנה ותמלאנה את הרהטים להשקות צאן אביהן. ויבאו הרעים ויגרשום, ויקם משה ויושען ויושק את צאנם. ותבאנה אל רעואל אביהן ויאמר מדוע מהרתן בא היום. ותאמרן איש מצרי הצילנו מיד הרעים’ וגם דלה דלה לנו ויושק את הצאן. ויאמר אל  בנותיו ואין למה זה עזבתן את האיש קראן לו ויאכל לחם".

משה רבנו הגיע למדינה הזרה מדין, כפליט מבלי שיהיה לו שם מוצע או גואל. הוא ישב על הבאר, מבלי שיהיה לו מקום אחר שבו יוכל לאכל לחם וללון. והנה מזדמנת לו אפשרות להתוודע אל אחת מן המשפחות החשובות בעיר, אשר בודאי מתוך הכרת טובה תשמח לעזור לו במצבו החדש, אך משה רבנו אינו נאחז בהזדמנות זו, אינו נכנס אפילו בדברים עם בנות כהן מדין, אשר הצילן מיד הרועיםף הוא איננו שואל לזהותן ואיננו מבקש מהן דבר. נותן להן ללכת לדרכן בעוד שהוא  נשאר יושב על הבאר. שכן כל מה שעשה, לא עשה מתוך צפיה לתשלום גמול ולהנאת עצמו. בראות ורועים מגרשים נערות מן הבאר ומונעים בעדן מלהשקות את צאנן, הוא חש להציל את העשוקות מיד עושקיהן, משום שכך מוטל עליו לעשות וליותר מזה לא התכוון.

רק כאשר שבו הבנות אל אביהן וסיפרו לו על המאורע התעורר האב מעצמו, שמן הראוי להכיר טובה לאיש הבלתי מוכר ולהזמינו הביתה לאכול לחם. השכר אמנם צפוי לצדיקים, אך עשיית המצוה צריכה להיות לשם שמים בלבד. ("הנותן אמרי שפר" הקדמה לחידושי הגרנ"א ממורשת אבות)

ותאמרנה איש מצרי הצילנו מיד הרועים וגם דלה דלה לנו ויושק את הצאן   (שמות ב-יט)

שהשקה גם צאן הרועים שהספיק לכל. וקראו לו איש מצרי כי היה לבוש כמנהג המלבושים המצריים. ורבותינו אמרו משל לאדם אחד שנשכו ערוד, והוא מין נחש שנשיכתו רעה, ותרופתו שהוא רץ ומקדים עצמו למים, ואז יוצא כל הארס של הערוד, והוא מת. ואם הערוד מקדים למים, אין תרופה לנשיכתו. והנה כשאדם זה הלך למעיין מצא תינוק טובע. הושיט ידו והציל אותו.אמר לו התינוק: אילולא אתה היית טובע. אמר לו אדם זה, אילולא הערוד לא הייתי בא לכאן להצילך. וכן כאן אמר בנות יתרו תודות למשה על הטוב שעשה. אמר להם משה: לא אני עשיתי, אלא אותו איש מצרי שהרגתי ולכך נאלצתי לברוח. וזה שאמרו: איש מצרי הצילנו. אותו איש מצרי שהרג משה הוא שהצילנו. ומשה אמר משל זה כדי שלא יחשבו כי הוא הצילן אותן, אלא להראות כי הכל מסובב על ידי הקב"ה כי השגיח עליהן בגלל זה שאביהן עזב את העבודה זרה ולכן הצילם.

שכל רחמנא דעביד לטבא דעביד הקב"ה מסבב הכל לטובה, הקב"ה הוא כולו טוב ודרך הטוב להטיב לכן ניבראו מוגבלים שנוכל לקבל הטבה בעולם הזה ואשרי עם ישראל שקיבל תורה ומצוות ששכרם הוא הטוב האין סופי שהנשמה אמורה להיתענג בו בחיי העולם הבא שנאמר: "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם". אך כדי לקבל את הטוב הרוחני שאין לו הגבלה צריכים לקים מיצוות שעל פי רב יש לכל אדם מניעות מצד היצר הרע לקיים אותם ואם הוא מיתגבר על יצרו אזי מגיע לו שכר בעולם האמת.

• פרשת שמות
• הרב אריה קרן

• קודם
• הבא