movstube.net

אתר השבת

 
  • Increase font size
  • Default font size
  • Decrease font size

פיקוח נפש

מאת: הסופר מאיר להמן

משלחת מטעם קהילתי, מורכבת ממני ושני חברי ההנהלה, עמדה להתקבל באותו יום, בשעה 11 בבוקר, על-ידי ראש הממשלה הגרמני, בקשר לענין חשוב של הקהילה. הנסיעה לעיר הממשלה ברכבת האכספרס נמשכת שעה, והחלטנו על-כן לנסוע יחד בשעה 8.45 בבוקר.

בשעה שבע, כבר סיימתי את התפילה, אכלתי ארוחת הבוקר, והתכוננתי ללכת לתחנת הרכבת. לפתע שמעתי קול בלתי מוכר לי מחדר ההמתנה.
"אני רוצה לדבר באופן דחוף עם הרב".
"לא תוכל לדבר כעת עם בעלי", שומע אני את תשובת אשתי, "הוא נוסע עכשיו, ויחזור מחר".
"אי אפשר לדחות את הענין עד מחר!" שומע אני שוב את הקול הזר, "זהו ענין של פקוח נפש. חיי אדם מוטלים על כף המאזנים".
בשומעי את המילים האחרונות, פתחתי מיד את הדלת, כדי להכניס את האיש. משראה אותי, התפרץ בקול רם:
"אדוני הדוקטור! הצל נא נפש! הצל חיי איש הנתונים בסכנה!"
"כמובן שאעשה כל מה שביכולתי, להציל חיי איש". עניתי לו.
האיש נכנס לחדרי. לפני ניצב אדם בגיל השיבה. זקנו לבן, והוא לבוש בגדים אפורים. בקשתיו לשבת ולומר לי, במה אוכל להציל חיי אדם.
"רבי", שואל האיש, "האם מעלת כבודו מכיר אותי?"
"לצערי, לא".
"כיצד אין כבודו מכיר אותי? האם לא ראה אותי בבית הכנסת, בשנה שעברה, בשבת תשובה?"
"אינני זוכר".
"אין כבודו זוכר אותי, אבל אני זוכרו היטב. הוא דרש אז לפני הצבור. זכורני היטב את כל דרשתו על הפסוק..."
"אבל , ידידי", מפסיק אני את שטף דבורו, "רצית לומר לי, איך עלי להציל חיי אדם".
"כמובן. אגיד לו זאת תיכף. אולם כבודו דרש אז יפה מאוד. הייתי נרגש, עד כי דמעות זלגו מעיני. בבואי לביתי חזרתי על דרשתו מלה במלה. אכן, חוננתי ברוך השם בזכרון טוב. האם רוצה כבודו שאחזור עכשיו על כל דרשתו?"
"ידידי", הפצרתי, "אשתי כבר אמרה לך, שעלי לנסוע מיד. אני מתעכב רק מפני שמדובר בפקוח נפש, בהצלת חיי אדם".
"כן, כבודו צודק. לא אעכב אותו יותר מכפי הצורך. אך, כשנזכר אני באותה דרשה... אהה, כמה יפה היתה!"
"אעזוב אותך כאן ואסע, אם לא תאמר לי מיד, מה רצונך ממני".
"כבודו רוצה לעזוב אותי ולנסוע, בשעה שהוא יכול להציל נפש אדם?"
"נו, אמור לי סוף סוף מה הענין, ועזוב את דרשתי לפעם אחרת".
"כן, שמעתי אז את הדרשה.... אך, נעבור לענין! רציתי לומר לכבודו שדרשתו עוררה בלבי אמון רב אליו, ועל כן באתי כעת הנה, למרות שאינני נמנה על חברי קהילתו. ישמע נא, לשם מה באתי אליו: התחתנתי למזל טוב לפני שלושים שנה, וחייתי עם אישתי עליה השלום עד לפני שש שנים, כשהיא הלכה לעולמה. אהה, רבי, אהה, רבי, היתה זו אישה טובה וצנועה, שאין כמוה..."
הסתכלתי בשעון, וראיתי לחרדתי שעוד מעט ואאחר את הרכבת המהירה. קמתי ממקומי וניגשתי אל הדלת, לצאת מן החדר. הזקן רץ אחרי וחסם את היציאה.
"אדוני הרב, אסור לו לנסוע. נא לא לשכוח, שעל כבודו להציל חיי אדם".
"אבל אינני יכול להבין מאומה מדבריך. מה לי ולאשתך המנוחה? את חייה כבר לא אוכל להציל."
"לא, לא אליה אני מתכוון. יש להציל נפש חיה. כבודו מוכרח להאזין לדברי, וידע מה יש לעשות..."
"נו, אמור לי בקצרה, מה הענין?"
"ובכן, אשתי הטובה והצנועה, מתה לפני שש שנים. בני גרים באמריקה: שנים בניו יורק, ואחד בלואיסוויל. האחרון סבל קשה במלחמה, אך אינני רוצה להאריך את הדיבור עליו. בתי התחתנה וגרים בנ-ן, והיא מאושרת מאוד, אדוני הרב. היא רצתה כי אבוא לגור אצלה, והבנים רצו שאהגר לעת זקנה לאמריקה. הם עשירים מאוד. נו, נסעתי לאמריקה..."
"אדוני", קראתי בכעס, "אמור לי מה בעצם אתה רוצה ממני."
"אדוני הרב", משיב לי הישיש, "כבודו צריך קודם כל לדעת את הכל, ואם יכעס, לא יוכל להציל את הנפש."
הישיש אמר את דבריו ברצינות כזו, שהתישבתי שוב על הכיסא והמשכתי להאזין לו.
הדלת נפתחה, ואשתי באה להזכיר לי:
"עליך ללכת מיד. זהו הרגע האחרון ממש, שתוכל להספיק לרכבת".
"ראי נא שיזמינו עגלה, כדי שאוכל להתעכב עוד כמה רגעים".
"ובכן", המשיך הזקן את סיפורו, "נסעתי לאמריקה. היתה לי ברוך השם נסיעה טובה, התפללנו על האניה בציבור, ואפילו קדשנו את הלבנה. לא אאריך בדבורים, רואה אני שכבודו ממהר. החיים באמריקה לא מצאו חן בעיני. את הסיבות אסביר לו בפעם אחרת. חזרתי על כן לגרמניה, ואז שמעתי את הדרשה היפה של כבודו".

"שוב הדרשה!...", התפרצתי בכעס.

"נא להמתין בסבלנות. מיד אסיים. כשחזרתי, נולד בן לבתי. הגיע יום המילה. בתי וחתני כבדו אותי בסנדקאות. הכל היה מוכן לסעודה, כבר שרו "וכרות", המוהל עמד מוכן ומזומן, אבל פתאום התעלף התינוק ומת".
"זה מעציב עד למאד", אמרתי כאשר נשתתק הזקן בעצב, "אך מה יכול אני לעזור בזה?"
"נא לשמוע אותי עד הסוף. בשבוע שעבר ילדה בתי בן אחר, ואם-ירצה-השם מחר יוכנס בבריתו של אברהם אבינו עליו השלום. האם עלי לקבל שוב את הסנדקאות? ומה אעשה אם חס ושלום שוב ימות התינוק? אהה, אדוני הרב, חוסה נא והצילה את חיי נכדי!"
"אל תקבל את הסנדקאות. יכבדו בכך מישהו אחר. ועתה תנני כבר ללכת".
אני פונה מעליו עומד כבר על סף הדלת, אך הוא תופס את כנף מעילי בידו.
"אדוני הרב", הוא צועק אלי, "עוד מילה אחת! איזה שם נקרא לילד? האם לקרוא לו משה, בשם אביו זקנו, כפי שרצינו לקרוא בשם התינוק המת?"
מוכרח הייתי לעמוד במקומי, כי הישיש החזיק את כנף מעילי בחזקה.
שב נא!" קורא אני אליו, ומעילי נשמט מידו.
אני יורד בריצה את מדרגות ביתי, ותוך כדי ריצה הנני קורא לעומתו:
"רוצה אתה בשם? בנימין, גבריאל, אריה, זאב, צבי, וכיוצא באלה!".
אני קופץ ישר לתוך העגלה הממתינה לי ברחוב.
"מהר, אוצה אל תחנת הרכבת! אשלם לך פי שנים אם אספיק עוד לרכבת המהירה".
טרם זזה העגלה ממקומה, והזקן כבר עומד על ידה וצועק אלי,
"כמה אני חייב לו, אדוני הרב? כמה זה עולה?"
"לא כלום!" עניתי לו והעגלה החלה לנסוע במהירות בזק אל תחנת הרכבת. ניצוצות ניתזו מעקבות הסוסים בדהרתם על פני אבני הכביש.
עברו כמה רגעים, ואני בתחנה. אינני קונה כרטיס, אלא מתפרץ ישר אל הרציף, מתוך כונה לקנות כרטיס ברכבת. אך ברגע זה אני שומע קול צפירה, גלגלי הרכבת כבר נעים, והיא עוברת לפני, בנושאה בתוכה - כפי שאני משער - את שני נציגי הקהילה, אשר איתם יחד הייתי צריך להתקבל על ידי ראש הממשלה.
עמדתי נדהם במקומי. מה יחשוב עלי ראש הממשלה, אם לא אתיצב לראיון בשעה הקבועה? והלא אני הייתי צריך לשמש דוברה של המשלחת!...
לפני שעה 11, כבר אין שום רכבת אחרת נוסעת לעיר הבירה, ואם אסע ב-11, לא אפיק מכך שום תועלת, כי אגיע אחר שעת הראיון.
פונה אני לשוב הביתה והנה נתקל אני בשני נציגי הקהילה, אף הם לא נסעו, כי לא רצו לנסוע בלעדי.
אני מספר להם על המקרה המצחיק שקרה לי, ולמרות שאנו מצטערים על הראיון שהוחמץ, אנו מתפרצים כולנו בצחוק.
החלטנו לנסוע בשעה 11. כשנפגשנו שוב בשעה הקבועה, מצאנו את הרציף הומה מהמון רועש ונרגש. קרה אסון מחריד: הרכבת המהירה בה רצינו לנסוע בבוקר, התנגשה בדרך ברכבת אחרת... ישנם עשרות הרוגים ופצועים.
אכן צדק הזקן. היה זה ענין של פיקוח נפש, של הצלת חיי אדם.
הוא היה שליח ההשגחה להצלתנו.
"הנסתרות לה` אלקינו"...
הגענו בשלום לברלין.
ראש הממשלה הואיל לקבל אותנו בשעה יותר מאוחרת. הוא אמר לנו שדאג לחיינו בשמעו על תאונת הדרכים, כי ידע שהיינו צריכים לבוא באותה שעה לברלין. אני מספר לו באילו מסיבות איחרנו את הרכבת, והוא מקשיב בהתענינות מרובה. בכלל, הוא מתיחס אלינו בידידות, והענין שלמענו ביקשנו את הראיון סודר לפי רצוננו, על הצד היותר טוב.
עברה שנה שלמה ואת הזקן לא הוספתי לראות.

באחד הימים, בא אלי יהודי מקהילה קטנה שבמחוזי: חוגגים חתונה במשפחתו, והיות ואין רב במקום, הזמין אותי לסדר את הקידושין, עם המחותן יחד. נסעתי לה- ם.
הקהילה כולה התאספה, ומחכה לקבל את פני. בראש הנאספים עומד הזקן שלי. משראה אותי ניגש אלי, הושיט לי יד ופנה בקול אל הנאספים:
"רבותי! זהו האיש שהציל את חיי נכדי, וסירב לקבל ממני כל תשלום".
הוא רמז לאישה צעירה, ואף היא ניגשה אלי והראתה לי ילד קטן ויפה שבזרועותיה.
"אדוני הרב, זהו נכדי; זהו בנימין-גבריאל-אריה-זאב-צבי!..."
"אבל", שואל אני בתמיהה, "למה קראתם לילד בשמות מרובים כל כך?"
"הלא אדוני הרב בעצמו ציוה כך. אכן, יש לי ברוך השם זכרון טוב. זכורני היטב דרשתו משבת שובה, ויכול אני לחזור עליה בעל פה".
רק כעת נזכרתי שאני הצעתי לפניו את כל השמות האלה, למען יבחר לו אחד מהם, במקום השם משה. אז הצעתו לו את השמות שעלו במקרה בזכרוני, כדי להפטר ממנו...
אהה, כמה שמחתי עם הזקן, וכבר לא חרה אפי בו, על שעיכב אותי אז....
באותו יום כבר שמעתי את סיפורו של הזקן עד הסוף. גם דרשתי בחתונה מצאה חן בעיניו, והוא חזר עליה אחר כך מילה במילה. הוא ליוה אותי בחזרה עד תחנת הרכבת, וסיפר לי על הרפתקאותיו ביבשה ובים. הוא סיפר לי על נכדו, שמתפתח יפה מאוד. אנשי העיר קוראים לו בנימין, אך הוא, הסבא, קורא לו בכל השמות: בנימן-גבריאל-אריה-זאב-צבי...
כשנכדו יגדל ויקראו לו לעלות לתורה בכל השמות הללו בודאי יעורר הדבר תמיהה, אולי אף צחוק...
אבל אצלי יעורר הדבר שמחה רבה וזיכרונות נעימים על פיקוח נפש. על פיקוח נפשי אני.

 

תפילות

בבקשה להתפלל לרפואת: נחום אלימלך בן זהבה רבקה, נועה בת לאה לרפואה שלמה, אשר ורפאל בני שמחה לרפואה שלמה, זאב בן ורדה לרפואה שלמה, יהודית בת מיסה לרפואה שלמה, שולמית בת מיסה לרפואה שלמה, שלמה בן רבקה לרפואה שלמה, משה בן כמונה לרפואה שלמה, נתנאל אילן בן שיינא ציפורה, תמר בת אורית לאה, אשר ורפאל בני שמחה, שרה צפורה בת רינה בתוך שאר חולי ישראל. בבקשה להתפלל לזרע בר קיימא בקרוב לנופית הודיה בת רחל ודויד שלמה בן שושנה ולזרע בר קימא בקרוב למירב המזל בת גאולה ונועם בן לאה וחזרה בתשובה לעידן בן שולמית ושי שלומי בן שולמית ודינה תרצה בת ורדה רגינה ולבשורות טובות ישועות ונחמות לכל עם ישראל

לכבוד שבת קודש

לעילוי נשמת

לעילוי נשמת מרת טליה בת עזריאל לייב ז"ל ת.נ.צ.ב.ה.
לעילוי נשמת מרדכי בן ברוך ופאולה פייגלה בת אליעזר ת.נ.צ.ב.ה.

מונה מבקרים באתר שבת נט

מונה צפיות תוכן : 18899518

אתר השבת


מאמרים אחרונים