Shabbat
חיוב תענית על צרה פרטית
- פרטים
- קטגוריה: שאלות ותשובות בהלכה - הרב ש. ב. גנוט שליט"א
- פורסם בשלישי, 08 ספטמבר 2020 07:42
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 389
הרב שמואל ברוך גנוט
חיוב תענית על צרה פרטית
שאלה:
האם יהודי שאחד מבני ביתו חולה במחלה קשה, צריך להתענות? והאם החולה עצמו צריך להתענות, כדי שיתרפא מחוליו?
תשובה:
א) כתב הרמב"ם (תענית א, א-ד): "מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור, שנאמר "על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות", כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן, זעקו עליהן והריעו. ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן, ככתוב "עונותיכם הטו" וגו', וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם. אבל אם לא יזעקו ולא יריעו, אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות, הוא שכתוב בתורה "והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי", כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהוא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי. ומדברי סופרים להתענות על כל צרה שתבוא על הצבור עד שירוחמו מן השמים", עכ"ל. נמצאו למדים שישנו דין נוסף בחובת התשובה, והוא לשוב בתשובה באופן מיוחד כאשר האדם רואה שמידת הדין מתוחה עליו. ויעויין בס' העקידה (שער ע') שהמתוודה לאחר שלקה ממידת הדין, ומתוודה מבלי שחדל לחטוא, אלא כמתוודה מחמת הכאת הרצועה, עונשו יגדל ח"ו.
והמג"א (סי' תקעו) הקשה מדוע בימינו לא תוקעין בעת צרה, ואפילו אם נאמר דאין תענית ציבור בבבל, הלא מהתורה מצוה לתקוע גם ללא תענית, ונשאר בצ"ע. והמשנ"ב כתב שהנתיב חיים תירץ דמדאורייתא מצוה זו נוהגת רק בארץ ישראל, וכדכתיב "וכי תבואו מלחמה בארצכם" וגו', והפרמ"ג כתב שאפשר שאף בא"י דוקא כשהיה תחת רשותינו, ואפשר עוד שדוקא כשהגזרה היא על רוב ישראל, אז ישנה מצוה לתקוע, אבל בלא"ה לא. (ואכן, הגר"ש דבליצקי שליט"א תוקע בציבור בעת צרה בארץ ישראל, כיון שכאמור הדבר תלוי בתירוצי האחרונים והמשנ"ב הרי לא הכריע בדבריהם).
ב) עוד כתב הרמב"ם (שם ט): "כשם שהצבור מתענים על צרתן, כך היחיד מתענה על צרתו, כיצד, הרי שהיה לו חולה או תועה במדבר או אסור בבית האסורין, יש לו להתענות עליו ולבקש רחמים בתפלתו, ואומר עננו וכו' בכל תפלה שמתפלל". והמגיד משנה כתב שמדברי הרמב"ם נראה שהיחיד חייב להתענות על צרתו, כפי שהציבור חייבים לצום על צרתם, וכ"פ השו"ע (סי' תקעח) והמשנ"ב כתב: "כל יחיד מתענה וכו' - שכיון שהתענית הוא מדרכי התשובה והכנעה, כל יחיד ויחיד מחוייב לחפש בדרכיו בעת צרתו ולשוב אל ד' [מגיד משנה, וכתב הפמ"ג דמשמע מלשון זה שיש עליו חיוב להתענות, וכן מצדד הב"ח", עכ"ל.
והנה על עצם תעניות הציבור, אשר לא צמים כיום בימינו, אפ"ל שכיום אין מי שיש בידו כח וסמכות רוחנית לגזור תעניות על הציבור, וחוששים שכל הרוצה ליטול את השם יגזור תעניות על סוגי צרות שונות, וכדי בזיון וקצף וכו', כנודע בשם גדולים בזה, וגם מפני שהציבור חלש והתענית תגרום לחולשה והפרעה בעבודת ה'. אך גם אם אי אפשר לגזור תענית על הכלל, יש להודיע בשער בת רבים שישנו חיוב ליחיד, היכול לצום מבחינת כוחות גופו, להתענות כאשר יש לו חולה בתוך ביתו או צרות אחרות רח"ל.
וכן שמעתי השבוע ממו"ר הגר"ח קניבסקי שליט"א, שאכן בודאי צריך לצום בכהאי גוונא, ורק אמר שאין זה חיוב גמור (וצ"ע דהא מד' המ"מ , הפרמ"ג והב"ח הנ"ל נראה דהוא חיוב גמור).
ג) והנה לשון הרמב"ם מורה לכאו' שלא החולה עצמו או הכלוא בעצמו בכלא, צריכים להתענות, אלא רק האחרים. ואולם נראה מסברא שמכיון שבדרך כלל החולה עצמו, או החבוש בבית האסורים, נמצאים במצב של פיקוח נפש, לכן הם עצמם אינם צריכים לצום. אך אם הם יכולים להתענות, בודאי שיצומו, שהרי דבר זה מדרכי התשובה הוא ובודאי שעיקר התביעה היא לחולה עצמו ולא לקרוביו, ושו"מ שבשו"ת בצל החכמה ח"ג סי' ל"ג דן בזה וכותב שאל להם לצום, כדי שלא יחלישו עצמם, וכמש"כ. אך פשוט שאם מדובר בצרה שאין בה חולשת הגוף, או בחולי שהתענית לא תפריע לחולה, שעליו עצמו לצום ג"כ.
ד) ולשון הרמב"ם והשו"ע הוא: "הרי שהיה לו חולה", ולא כתבו, כמו שמצינו במקומות רבים אחרים, את הלשון של "חולה בתוך ביתו". וא"כ יש לדעת מהי מידת קירבת האדם לחולה, המחייבת אותו לצום בעבורו, וצ"ע.