שאלה

 

לכבוד הגאון הרב שמואל גנוט שליט"א

 

כידוע יש הבדל בין ברכה לבטלה לברכה שאינה צריכה. ברכה שאינה צריכה היינו שמברך בתוך הסעודה על דברים שנפטרו כבר ע"י ברכת המוציא, וברכה לבטלה היינו שמברך על בורא פרי הגפן ולא שותה כלל מיץ ענבים.

 

אך יל"ע האם יש הבדל בניהם בחומרת האיסור, והיינו שברכה לבטלה חמור יותר מברכה שאינה צריכה, ולפי"ז גם לשיטות דס"ל שברכה שאינה צריכה הוא מדרבנן (תוס' ועוד ראשונים) יודו שברכה לבטלה הוא איסור מהתורה.

 

בקיצור: האם ברכה לבטלה הוא רק שנקרא בשם אחר, או שבאמת יש חילוק בניהם ?  

 

יש"כ לכבודו

 

נסים

 

 

 

 

לכאורה אין הבדל ביניהם.

 

אמנם מד' הברכ"י סי' מ"ו נראה דס"ל דגרם ברכה שאינה צריכה אינה אלא מידת חסידות, ולא מצינו כן גבי ברכה לבטלה

 

וז"ל שם:

 

אני עניתי דאין כאן סתירה, דכיון דכל הברכות מדברי סופרים, ולא תשא דאמר רחמנא הוא כולל, ואינו מבואר, כי תקון רבנן טומוס של ברכות אי הוו אמרי נמי דרשאי לברך ברכה שא"צ, ומוקמי לא תשא לבטלה בלי ברכה, לא הוה איכא איסורא כלל, ונקבעה הלכה דכל הנושא שם שמים בברכה בין צריכה בין אינה צריכה, לא נשא לשוא, ואדרבא הנה שכרו אתו אשר בירך לשם כבודו. אמנם השתא דאמור רבנן דברכה שאינה צריכה אין זה מברך ואינה בכלל תקנתם, דלא תקון אלא בעת הצורך. ממילא קם ליה ברכה שאינה צריכה באיסור כולל דלא תשא. וז"ש הרמב"ם בסי' כ"ו והם אמרו כל המברך ברכה שא"צ עובר משום לא תשא, כלומר דאמור רבנן דברכה דאינה צריכה נשאר באיסורו לעבור בלא תשא, והוא מדאוריתא כפשט לשון עובר משום לא תשא, אבל אין כונת הרמב"ם דהוי מדרבנן. והרי הוא כמבואר. ושח לי הרב הנז' דהך תשובה דסי' כ"ו הובאה בספר מגדל עוז פ"ג דמילה. אף הוא ראה באחרוני זמנינו תרגמוה להא כדאמרן. וכעת ליתנהו גבאי ספרי דבי רבד.

 

ומ"מ הרי מרן פסק כהרמב"ם דאיסור גדול יש בברכה שא"צ. ומרן גופיה פסק בסי' רצ"א (ס"ג) תשובת הרא"ש הנז' דסעודה ג'. אשר מתוכה הוכיח הרב הנז' דס"ל להרא"ש דברכה שא"צ ליכא איסורא רק מדת חסידות. ולפי דבריו הוו פסקי מרן סותרים.

 

אמנם נראה פשוט דאין מזה תפיסה על הרב הנז', דיש לחלק בין ברכה שאינה צריכה לגמרי, כגון שאינו חייב בה כלל בשעה שהוא מברך, שכבר יצא י"ח מברכה זו, או שלא נתחייב בה, להגורם ברכה שא"צ כגון ההיא דסעודה ג', שמברך ברכת המזון ושוב מברך המוציא, כי האף אמנם יכול היה שלא להפסיק ולברך ברכת המזון, ולגמור אכילתו שאוכל אח"כ, ולא היה [צריך] ברכת המזון באמצע, ולא המוציא אח"כ. ומיהו כשבירך ברכת המזון באמצע, היה חייב לברך, כיון שהפסיק, וכבר אכל ושבע, וגם אח"כ כשרוצה לאכול לא היה יכול לאכול בלי המוציאה, ובכגון זו הוא דאמר דס"ל להרא"ש דמדת חסידות היא וליכא איסורא, דהגם שגרם ברכה שא"צ, מ"מ בעת שבירך המוצא בר חיובא הוא לברך. ומייתי ראיה לתשו' מהר"ם גאלנטי הנז', דבעת שבירך על הפרי שלפניו היה דעתו שלא יפטר בברכה זו רק את זה לבדו, ואין עוד אחר. ולפי כונתו כשהביאו הפרי אחר אף שגרם בכונתו ברכה שא"צ, מ"מ כשבירך היה חייב לברך. וכן ראיתי להרב הנז' גופיה שמחלק חילוק זה, אח"כ בהקשותו על דברי מהרשד"ם בא"ח סימן א', שהביא ראיה לנדונו במשכימי בבקר וכל אחד מברך ברכות השחר וכולם עונים, מדברי הרמב"ם פ"א דברכות, באיסור ברכה שא"צ הנז'. והרב הנז' דחה ראיתו, דלא דמי נדונו לדברי הרמב"ם, והאריך בחילוק הנז'. עכ" ועי"ש עוד

 

 

בברכה

 

שמואל ברוך גנוט