בבני ברק התגוררו איש ואישה ניצולי שואה, שעברו את המחנות והקימו כאן בארץ ישראל את ביתם. לפרנסתם התקיימו מחנות קטנה בגבול בני ברק-רמת גן, ואת התשלומים מגרמניה סירבו לקבל מטעמים מצפוניים.

חלפו שנים, וכאשר הגיעו לגיל הגימלאות החליטו בני הזוג באיזשהו שלב לסגור את החנות וחיפשו קונה לרכישת השטח שלה, אבל עיקרון אחד היה להם: למכור את חנותם לקונה שומר שבת. קונה שגם לא יכנס לחנות בשבת כדי "לסדר משהו" וכמובן שלא יפתח אותה חלילה בשבת קודש. קדושת השבת חשובה היא. באש ובמים הם שמרו אותה, במצור ובמצוק, וכאן בארץ ישראל בוודאי חשוב להם שהיא תמשיך להישמר מכל משמר.

חלפה תקופה, קונים מגיעים ומתעניינים - אבל איש מהם לא התאים לתנאי הכל כך הכרחי שלהם. בדיעבד, נותרה החנות סגורה, ורק את תשלומי הארנונה נדרש הזוג לשלם. קונים באים, קונים מתעניינים - אבל כל עוד אין הם שומרי שבת, לא הסכימו בני הזוג לוותר.

"אולי בכל זאת תמכרו את החנות ודי?" שאל אותם מישהו, "הרי אתם סופגים הפסדים מכך שהיא עומדת סגורה!"

אך הם לא הסכימו לוותר. למרות ההפסדים הכבדים, העדיפו להשאיר את החנות סגורה ולא למכור אותה למישהו שעלול לחלל את קדושת השבת.

חלפו חודשים וחלפו גם שנים ארוכות ודחוקות, והם בשלהם. אין הם נכנעים, ואת קדושת השבת אין הם ממירים בעד שום הון שבעולם.

אחרי תקופה של ניסיון, הגיע פתאום מאי שם קונה חדש, שומר שבת, 
והקונה החדש שילם להם תמורת חנותם סכום שכיסה את כל ההוצאות של כל אותם שנים, וכיסה גם את כל ההכנסות שהיו יכולים לקבל ממכירה מוקדמת של החנות. סכום שהיה הרבה מעבר למה שציפו לקבל.

 

שמחו בני הזוג, ובסכום הרווח שקיבלו רכשו ספר תורה לזיכוי הרבים.

 
וכאשר עולה בעל התורה וקורא בספר התורה את המילים "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם", מאירות המילים מתוך הקלף הקדוש, למזכרת עולם, על שכרה של שמירת השבת, ושכרה של שמירת קדושת השבת.