מאמרים
סטנדר לעולם הבא / פרק ב'
- פרטים
- קטגוריה: צדקה וגמילות חסדים
- פורסם בשלישי, 18 אוגוסט 2020 18:45
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 932
טעון גניזה
סטנדר לעולם הבא
/פרק ב'/
* האשה השתדלה בכל כוחה שבעלה יילך ללמוד, אך הבעל הלך לכולל ו... נרדם. האם האשה הפסידה את שכרה? * 4 דעות ב"חלוקת השכר" שבהסכם "יששכר וזבולון", והרב שך זצ"ל תהה: "מדוע בכלל מעניין אותנו כיצד מחלקים את השכר?!" *חלומו המופלא של רבי חיים מוולוז'ין והמעשה הנורא עם השותפים והמהרש"א * האם ניתן למכור עבירות? האם ה"זבולון" צריך לחתום על שטר עם ה"יששכר"? האם ניתן לחתום הסכם עם אברך אמיד ומדוע הנשים מרוויחות לפעמים יותר מהבעלים לומדי התורה? *הרב שמואל ברוך גנוט שליט"א במאמר שני על "הסכם יששכר וזבולון" וזכויותיהם הנפלאות של מחזיקי התורה*
רבי חיים מוולוז'ין ישב על הכורסה הקטיפתית בטרקלינו של העשיר והפציר בו לתמוך בעין יפה בצרכיה הגשמיים של ישיבת וולוז'ין, אם הישיבות. "אני מבטיח לך נאמנה שלאחר הסתלקותך לגנזי מרומים, אם וכאשר תמות חלילה לפָנַי, כמובן. אלמד בסייעתא דשמיא לעילוי נשמתך", אמר לו רבי חיים והגביר הסכים וחתם על המחאה בנקאית בסכום גבוה. השניים, הגאון המופלא והעשיר, לחצו ידיים בחמימות וכעבור זמן, לא ידוע לנו כעבור כמה זמן, הסתלק תומך התורה לבית עולמו.
רבי חיים מוולוז'ין, תלמידו הגדול של אדונינו הגר"א ז"ל, החל לשלם את נדרו. הוא התיישב ליד השולחן והחל להעמיק בלימוד משניות מסדר טהרות. הוא למד ולמד ובמהלך לימודו התקשה בהבנת אחת מהמשניות. ר' חיים עמל ויגע, עד שנרדם על משמרתו, מתוך עמל התורה ויגיעת ההבנה. לפתע נתגלה אליו הנדבן בשנתו, ופירש לו, באר היטב, את דברי המשנה, בפירוש נפלא ומתוק מדבש, עד שנתיישבה דעתו של רבי חיים. המשנה זרחה באור יקרות והגביר נעלם.
-הקיץ רבי חיים משנתו, השתומם כשעה חדא ואמר בהתפעמות: "שנדיבי עמים יהיו למדנים ידעתי. אך כשהם יידעו ללמוד כל כך מהר? זאת לא ידעתי!"...
4 דעות ב"חלוקת השכר"
ה"פלא יועץ" מלא התפעלות על תומכי התורה המוכנים לחתום על הסכם יששכר וזבולון, כשהם מרוויחים את עולמם הבא תמורת כסף, שהוא דבר שאינו שווה, כמובן, ללימוד תורה והוא פחות ממנו באלף אלפי פעמים. אך הוא תמה בתמיהה עצומה על לומדי התורה, שמוכנים לחלק מחצית משכרם בשביל כסף. ה"פלא יועץ" סובר כנראה שחצי משכרו של הלומד הולך, פשוטו כמשמעו, לידי היהודי שתומך בו. דעה זו מפורסמת גם כדעתו של המהר"ם גאלאנטי זצ"ל, תלמידם של מרן ה"בית יוסף" ורבנו הרמ"ק זי"ע, שכתב: "אוי ואבוי לתלמידי חכמים שבזמן הזה, שנהנים מבעלי הבתים, שנמצאו בסוף ימיהם נפטרים מן העולם בידיים ריקניות ואין מאומה בידיהם. לפי שמחצה חולקים עם נשותיהם, ומחצית הנשאר לוקחים מי שמחזיק בידם. נמצא הרי זה תם לריק כוחם"... -זאת היא הדעה הראשונה בנושא, לפיה הלומד מתחלק בשכר זכויות תורתו עם התומך בו כלכלית ונותן לו מחצית משכרו, ללא כחל ושרק, וזאת מלבד המחצה שנוטלת אשת התלמיד חכם.
דעה שניה היא דעתו של המהר"ש פרימו זצ"ל, הסובר שאת מחצית הזכויות לוקח ה"זבולון" משכרו של לומד התורה, אך שונה הוא דין האשה, המקבלת מחצית מהשכר, אך לא על חשבון בעלה, אלא מ"חשבונו הפרטי" ואוצרותיו הבלתי- נגמרים של הקב"ה.
דעה שלישית היא דעתו של הגאון החיד"א ז"ל, הסובר שאם השניים ערכו ביניהם הסכם ברור וחתום לחלוקת הזכויות, הרי שזבולון ייטול מחצה מזכויותיו של יששכר. אך אם תומך התורה יתמוך כלכלית באברך מבלי להתנות איתו על חלוקה שווה בין שניהם, אזי שכרו של "יששכר" לא ייפגע כלל, ואילו ה"זבולון" לא יפסיד מאומה ויקבל את מלוא שכרו בעולם הבא על החזקת התורה. מסיבה זו, כותב הרב חיד"א, מגדולי גאוני עדות המזרח, יקבלו הנשים את שכרן על לימודם של הבעלים, מבלי לפגום בשכר בעליהן.
הדעה הרביעית היא דעתם של האור החיים הקדוש, ה"הפלאה" ועוד רבים, לפיה תלמידי החכמים לא מפסידים מאומה מכך שיחתמו על הסכם יששכר וזבולון, כי הקב"ה יתן לשניהם שכר מושלם, מבלי לפגוע משכרו של היששכר. ה"ההפלאה" ממשיל זאת "למי שמדליק נר מנר, שאין מחסור לאורו- כן המחזיק בתלמיד חכם, נוטל שכרו מאת הקב"ה ואינו נוגע חס וחלילה בחלקו של התלמיד חכם". האם כדאי לאברכים להשתתף ב'עיסקה' שכזאת??
אחד מתלמידי החכמים בעירנו דיבר איתי אי פעם על הצעה שמציעים לו, לערוך הסכם של 'יששכר וזבולון' עם עורך דין עשיר מארה"ב, המוכן לשלם בעבורו סכום חודשי נאה, בתנאי שיחלוק עימו את זכויותיו. האברך המופלג התעניין לדעת האם כדאי לו להסכים להסכם, בו חצי משכר לימודו יילכו, לפחות לפי השיטות הסוברות כך, לזכותו של התומך בו. "למה שאסכים למכור חצי מהזכויות שלי בשביל כסף?!", טען האברך.- האם הוא צודק?
בספר כתר ראש (אות ס"ד) מסופר על הגר"ח מוואלאזין זצ"ל בזה הלשון: שאלו לרבינו על דרך קבלת פרס מלימודו לחלק כיששכר וזבולון שנראה בהשקפה ראשונה שלימודו רק בשכר, ואמר מותר, ואדרבה אם עינו צרה ליתן חלק מלימודו לאדם אחר, נראה מזה שרצונו לקבל שכר לעצמו ולמעט רצון בוראו מפני רצונו. אבל צריך שתהיה מטרת חפצו ומגמתו רק שיעשה רצון הבורא ית"ש ומיניה יתקלס עילאה, שאם לא יקבל פרס ילמוד רק חצי היום, וכשיקבל פרס ילמוד כל היום ויהיה נחת רוח להקב"ה על ידו יום שלם, ולמחזיקי התורה יהיה שוה בעיניהם אם הוא עובד או אחר עובד רק שיעשה נחת רוח לפני הקב"ה ביותר".
ובקונטרס 'קדיש לעלם' , (שחיבר רבי אליעזר זלמן גראייוסקי ז"ל רב בליברפול), מסופר הסיפור שקראנו זה עתה בשם הגר"ח ז"ל, אך בצורה מעט שונה ובמספר הסתייגויות. הסיפור מובא בשו"ת ציץ אליעזר, שכותב ש"מספר הסיפור היה גבר בגוברין ה"ה רבה של ירושלים דאז הגאון הגר"ש סלאנט ז"ל, ושזה קרה בימיו בעירו, ויש לזה על כן כובד משקל". וזה לשון הסיפור: סיפר לי הרב הגאון וכו' ר' שמואל סלאנט כי בימי עלומיו אירע מקרה כי בעיר סלאנט היו שני אחים אחד עשיר והשני י"א יושב ועוסק בתורה, והעשיר נתן לאחיו השני שלשה רו"כ לשבוע על מחייתו, לימים נתיישב האח העשיר ואמר לאחיו העני לא אתן לך השלשה רו"כ כ"א באופן שתתן לי מחצה מלמודך, והוא סירב בדבר עד אשר ישאל את פי הגאון הגדול ר"ח מאלווזין וישמע מה בפיו, וכפי דבריו כן יקום, ונסע שמה לשאול את פיו, והשיב לו ר' חיים הנ"ל כי יוכל לעשות זאת ליתן לו חלק מתורתו, אך זאת יגיד לאחיו, למה לו לבקש חלק מתורתו ולגרוע לו מחלקו הלא בל"ז היה לו שכר גדול כי הוא לא גרע מנשים דאמרו חז"ל הני נשי במאי זכייא וכו' (ברכות י"ז) וגם לא נגרע שום חלק מהאיש הלומד, אך זאת תגיד לאחיך כי מזה השכר שאתה לומד מתוך הדחק בזאת לא יהיה לו חלק".
מרן בעל 'אבי עזרי' זצוק"ל כתב, כמענה לתלמיד חכם שהתלבט האם לערוך הסכם שכזה, כך: "ובכלל לא שייך בדברים אלו שימתעט שכרו בעולם הבא עבור זה, כי שכר הלומד תורה הוא נצחי בלי גבול, ויגדיל תורה ויאדיר". רבנו הקדוש מרן הגרא"מ שך זי"ע התפלא בכלל על השאלה ותהה: "האם אנו מקיימים מצוות בשביל השכר?? הלא אנו מקיימים לרצון ה' יתברך, ואם כן, מה איכפת לנו כיצד יתחלק השכר?!". גם מו"ר הגר"ח קניבסקי שליט"א אמר מספר פעמים בשם מרן החזון איש זצ"ל כי שאלת 'חלוקת השכר' אינה אמורה להטריד את התלמיד חכם, ואם הסכם כלכלי עם אדם אחר יסייע לו להוסיף בלימודו, אזי שיעשה זאת ללא פקפוק, והקב"ה יסדר כבר את השכר כרצונו הטוב.
יד הנשים על העליונה!
בשבוע שעבר נגענו בשאלה היסודית, האם "הסכם יששכר וזבולון" נחשב לחלוקת שותפים שוויונית לכל דבר, כמו כל שותפות במסחר ובעסקים, או שה"זבולון" מרוויח מכך שסייע ללימודו של ה"יששכר", גם כשאין בהם חלוקת רווחים שווה כמו בין שני בעלי עסקים שהשתתפו יחדיו. אחת ההשלכות משאלה זו היא האם צריך לחתום על הסכם כתוב, ברור ומוסכם, בין תומך התורה ללומד התורה. לדעת חלק מחכמי הראשונים והאחרונים צריך להתנות על חלוקה ברורה בין תומך התורה לבין לומד התורה ואילו לדעת רבים אחרים, ההסכם חל גם מבלי ששניהם התנו על כך במפורש. לדבריהם, עצם שליחת הצ'ק או התרומה לאברך, שלמד בזכותה תורה, מקנה שותפות של ממש בין שניהם והצ'ק לעולם הבא יישלח גם הוא לידי תומך התורה...
שאלה יסודית זו קשורה, כמובן, לשאלה האם מדובר בשותפות של ממש, שאז צריכים לסכם עליה מראש, או שמדובר בשכר על סיוע, ושכר כזה מקבל כל מי שסייע ללימוד התורה, גם מבלי לסכם על כך בקנין ובשטר. והנשים, שימו לב: גם לפי הדעות הסוברות ש"הסכם יששכר וזבולון" צריך להיחתם כדת וכדין, בשטר ובקניין, הרי שלגבי שכרן של הנשים, השולחות את בעליהן ללמוד תורה והמקדישות מזמנן, מכוחותיהן, מסבלנותן ומעצם חייהן למען לימוד התורה של בעליהן ובניהן- אין ספק שתקבלנה הן חצי מזכויות הלומדים, גם מבלי להתנות על כך בכתב או בעל פה. האשה זוכה לנתח נכבד מהזכויות על לימוד התורה של הבעל והילדים גם מבלי להתנות איתם ולסכם במפורש, משום- כך כותב בשו"ת אפרקסתא דעניא- שאשתו של האדם היא שותפתו ועזרתו לחיים לכל דבר ועניין, וכשהוא נשא אותה לאשה, נשא הוא אותה על דעת זה שיתחלקו הם בקשיים הרוחניים וגם ברווחים, בשכר הגדול שיגיע בזכות לימוד התורה שלו וההתאמצות שלה. לכן, כשאת מתאמצת ביותר לארגן לבדך את הבית, להשכיב את הגדולים במיטות ולהדיח את הכלים, בזמן שבעלך נשלח על ידך ללמוד כעת את שיעור ה"דף היומי" או את ה"כולל ערב" שלו, תדעי שמחצית משכרו מגיע אליך (מבלי לגרוע משכרו שלו, כמבואר בספר "מדבר קדמות" ו"ראש דוד", אותם כתב הגאון החיד"א זצ"ל). חיים של תורה מביאים לעיתים דחקות וצער גשמי, אך בעולם הבא תשבנה נשות הלומדים (וכנראה גם הנשים שבזכותם תמך הבעל שלהם בלומדי תורה) בכותל המזרח, עם כל המעלות והשכר הקסום הצפון שם. אז הן כבר תשכחנה את הצער והקשיים, וזה בטוח...
שמעתי מראש הישיבה לצעירים בה למדתי, הגאון רבי חיים שינקר שליט"א, שאשתו של הגאון והצדיק רבי שלמה בלוך זצ"ל סיפרה לו, שבאחד הימים רצה בעלה הצדיק לעודדה ולקחה אל מרן החפץ חיים זצ"ל. ה"חפץ חיים" אמר לה: "תדעי שכאשר צדיק בא לשמים עושים חגיגה גדולה לכבודו, ואת אותה החגיגה עושים גם כאשר אשתו מגיעה לשמים"...
הסכם עם אברך שמצבו הכלכלי משופר
רבי מוישה גאנצער שליט"א (שם בדוי, כמובן...) הוא יהודי תלמיד חכם עצום ומתמיד גדול, שאין לו בעולמו שום דבר חוץ מדף גמרא וכרך "טור שולחן ערוך". ר' משה הוא האדם האולטימיבי, לכאורה, איתו כדאי לחתום על הסכם יששכר וזבולון. אך דא עקא, שר' מוישה גאנצער אינו יהודי עני. ר' מוישה גאנצער לומד כל היום תורה, אך שעתיים בכל ערב מתווך הוא דירות, רק בשביל הפרנסה. אין ספק שר' מוישה אינו עני בתקופה זו, מפני שהשעתיים של תיווך הדירות מפרנסות אותו ואת משפחתו יפה יפה, ברוך ה'. אך גם אין כל ספק שאם יימצא ה"זבולון" שישחרר את ר' מוישה מהשעתיים ה"מבוזבזות" האלה, לדעתו, של עסקי הפרנסה, מיד ירוץ הוא לכולל- ערב וימלא גם את השעתיים הללו בתורה, הלכה, מוסר וחסידות. האם גם ב"יששכר" כזה ניתן לחתום על הסכם יששכר וזבולון??
ה"אגרות משה", רבי משה פיינשטיין זצ"ל, נחרץ ביותר בדבריו וקובע שבוודאי שאפשר לעשות זאת. לדבריו, הרי גם לשבט יששכר היו קרקעות ושדות פוריות, אותם קיבלו בזמן חלוקת הארץ, ובכל זאת, חתמו איתם בני שבט זבולון על ההסכם. אם כן, אין כל סיבה שלא לממן תלמיד חכם שאינו עני, כדי שיוכל להגות בתורה יותר ויותר, בזכות הסיוע הכלכלי. (וכדאי לעיין ב'הערות במסכת סוטה' דף כ"א, כדי לעמוד על דעת הגרי"ש אלישיב שליט"א בענין זה). ואגב, אי אפשר שלא להזכיר את יסודו המחודש של רבי חיים מבריסק בענין הסכם יששכר וזבולון, לפיו עניינו 'ריבוי התורה בישראל'. יסוד זה משליך על מספר ענינים בנושא.
הכסף הגיע אך הלומד אהב לישון... -גלעד יוספי שילם בכל חודש 4500 ₪ להרב יעקב שמריהו אנטוענס',(שמות בדויים, כמובן...) כדי שהלה יעסוק בתורה בכל כוחו וילמד חזק בעבור שניהם. אך מה שקרה הוא שבעוד שגלעד, תומך התורה, לא פיספס מעולם והצ'ק נשלח בכל- 10 לחודש, הרי שר' יעקב שמריהו לא למד כמו שצריך. הוא איחר בקביעות ללימודיו, פיטפט וארגן את "ענייני הדור" והפוליטיקה העולמית, הארצית, העירונית והשכונתית, ולא מימש כלל את ההסכם שבינו לבין ה"זבולון" שלו. האם גלעד יזכה לשכרו?
-שרה שלחה את בעלה ר' לוי במסירות נפש ללמוד תורה, גם כשנפלה למשכב עם 39 מעלות חום. רבקה זירזה את ר' מנחם בעלה לעזוב את ערימות הכלים שבכיור הבשרי ובכיור החלבי וללכת לבית הכנסת, ללמוד עוד שעה וחצי. ר' לוי ור' מנחם הלכו, אך שניהם לא למדו לבסוף מספיק. ר' לוי נרדם על הגמרא ור' מנחם קרא עיתון, אותו מצא בכניסה לבית המדרש. האם שרה ורבקה תקבלנה את שכרן שלהן?
-ר' זרח זלמן בראק, גביר אדיר עם סכום בבנק בן שבע ספרות, תמך בקביעות בהרב ר' עקיבא יוסף נחמוביץ', בהסכם חתום וברור של "יששכר וזבולון". ר' עקיבא יוסף למד בכל כוחו, יום ולילה לא ישבות. הוא היה תלמיד חכם אמיתי, שאהב ללמוד ולחדש, והוא עשה זאת, כל הזמן, והגביר "שלו" זרח מאושר ומשמחה. לימים נפטר העשיר וכשהגיע לשמי שמים התברר לו לפתע שאמנם ה"יששכר" שלו למד תורה בהתמדה, אך הוא למד שלא "לשמה", לא מספיק לשם שמים. האם ייגרע חלקו של העשיר בשכרו, רק משום שהלומד למד תורה שלא "לשמה"?
החיד"א מביא בספרו מספר ראשונים המורים בפירוש שאם התלמיד- חכם למד שלא לשם שמים, זוכה התומך בו לשכר מושלם כאילו למד "לשמה", ובזה עולה הוא על הלומד עצמו. רב האי גאון ז"ל כותב ששכרם של מחזיקי התורה גדול הוא, לפעמים אף יותר משכרו של הלומד עצמו, והסביר ה"מנחת יצחק", גאב"ד העדה החרדית הגרי"י וייס זצ"ל, שכוונתו של רב האי גאון היא שכשהלומד לומד שלא לשם שמים, שכרו מועט, אך ה"זבולון" שלו מקבל שכר מושלם. החיד"א מסביר שמשה רבנו אמר לבני שבט זבולון ש"שמח זבולון בצאתך", כי מחזיקי לימוד התורה יכולים לשמוח בכל מצב, גם אם ה"יששכר" ילמד שלא "לשמה". דברים דומים כתבו ה"חתם סופר", ה"בית שלמה", כ"ק האדמו"ר רבי יואל מסאטמר זצ"ל, ועוד רבים.
וכן, המהרי"ט אלגאזי זי"ע פוסק במפורש שנשות תלמידי חכמים תקבלנה שכר מושלם של לימוד תורה, גם על השעות והדקות שבעליהן התבטלו בהן ולא למדו דיים. האשה אינה אשמה בכך שבעלה לא למד דיו, קובע המהרי"ט אלגאזי בספרו "קדושת יום טוב". היא את חלקה עשתה. היא עמלה קשה בכדי שבעלה ילך ללמוד תורה, ואם הוא כילה את זמנו לשווא- זאת לא בעיה שלה. גישה זו מצויה במקורות אחרים ואני שמעתיה פעם אחת בשם רבי אהרון קוטלר זצ"ל.
ואמנם, חובה לציין, שהמהר"ש פרימו כותב במפורש שאם ה"יששכר" לא למד כראוי, או שלא למד בכלל, יפסיד ה"זבולון" את כספו ושכרו. לדבריו, עליו לבחור לעצמו תלמיד חכם הגון שיעמוד בהסכמים וגם ילמד לשם שמים, ואם לא- הוא הפסיד. ישנם המדייקים כן גם מדברי ה"חפץ חיים" בספר "שיחות החפץ חיים", וכדאי לברר זאת.
הגראי"ל שטיינמן שליט"א מביא בספרו "איילת השחר" (פרשת וזאת הברכה) ש"החפץ חיים זצ"ל אמר שיהודי שנתמך על ידי תומכי תורה ואינו לומד כראוי, הרי הוא גזלן, כי הנדיבים נותנים כתף על דעת שילמדו הלומדים, והוסיף הגראי"ל שטיינמן שליט"א: "ובזמנינו יתכן שהם יודעים שלא לומדים יום ולילה, אבל אם לא ילמדו כפי הרגילות- יש בזה חשש גזל".
מכירת עבירות: הקונה תבע לדין תורה מהשמים
לרבים מאיתנו, אולי לכולנו, ישנם עבירות ועוונות, ה' ירחם. על חלקם שבנו כבר בתשובה שלמה, ועל השאר? ה' ישמור ויציל!! אז מה דעתכם לצאת לקיבוץ של יהודים אפיקורסיים, כאלו שלא אכפת להם מהתורה ומצוותיה, ופשוט לנסות ו... למכור להם את העבירות שלכם?....
אכן, אם ראינו עד כה שניתן לזכות בשכר מצוות תלמוד תורה ואף בשכר של מצוות אחרות שעשו אחרים,(שהוא דיון גדול וארוך בספרים, האם רק מצות תלמוד תורה ניתן 'לקנות', או את כל המצוות האחרות, שסייענו לעשותן) רק מפני ש"קנינו" אותם לעצמנו בכסף, הרי שמתבקש הוא שנבדוק וננסה לדעת האם ניתן גם "למכור" בכסף את העבירות לאלו המוכנים לקנות אותם. האם אכן ניתן למכור עבירות?
בספר "תוכחת מוסר" של המהרש"א הקדוש, מסופר על יהודי אחד שעבר, לדאבון לב, על עבירה חמורה ביותר וחטא חטא גדול. האיש הצטער עד מאד על שיצרו הרע הצליח לגבור עליו בכוחותיו הזדוניים ושלא הצליח לעמוד מנגד לתאוותיו. נפשו היתה מרה לו והוא מיאן להתנחם. במקום לעבוד בבית המסחר שלו ושל חברו, ישב היהודי ובכה, בכה בדמעות שליש על חטאו ועל כך ש"כי רע ומר עזבו את ה'", כלשונו של רבנו יונה ב"שערי תשובה". שותפו בבית המסחר, שהיה ידידו הטוב ואיש סודו הקרוב, ראה בצרת נפשו של חברו והוא הציע לו הצעה משונה: "אני מוכן לקנות ממך את העבירה החמורה שלך, בתנאי שתשלם לי תמורתה חמש מאד רובלי- כסף טבין ותקילין"...
היהודי ניגב את דמעותיו, הביט בשותפו כהלום רעם. הוא שפשף את עיניו בתימהון והתעשת במהירות. הנה, "סחורה טובה" עומדת לו כעת אחר פתחו. לא יהודי משופשף ונבון שכמותו יפסיד הזדמנות פז שכזאת . הוא ניגש לפינה חבויה, הזיז מספר צרורות, קרשים וענפים והוציא שקיק גדוש בשטרות כסף. הוא ספר 500 רובלי כסף והושיטם בחדווה לשותפו. השניים לחצו ידיים בתקיעת כף וערכו קניין כדת וכהלכה. הקונה רכש את העבירה של חברו ואילו המוכר שילם בעבורה 500 רובלים. חלפו שנים והשותף שקנה את העבירה שבק חיים לכל חי. כשהגיע הוא אל שמי מרומים, לבית דין של מעלה, הביט לפתע בכף המאזניים של עבירותיו והשתומם לראות כיצד מאשימים אותו שחטא בעבירה חמורה, אותה לא חטא מעולם. "לא עברתי על העבירה הזאת מעודי ועד היום הזה!", השתומם הנפטר, ובית הדין העליון הסביר לו בפשטות שעבירה זו נרכשה על ידו, תמורת תשלום של חופן רובלים. הבר- מינן טען שלא, הוא כלל לא התכוון לקנות את העבירה ברצינות. "ראיתי שחברי הטוב מצטער מאד וראיתי לנכון להרגיעו, על ידי שארכוש ממנו כביכול את העבירה. חשבתי לתומי שמכירה זו אינה תקפה כלל מבחינת ההלכה ולא התכוונתי ברצינות לקנותה", טען הנפטר בלהט.
בבית דין של מעלה, כך מובא בספר "תוכחת מוסר", התרצו לו שיוכל לתבוע את חברו שחטא לדין תורה והנפטר החל להגיע בתכיפות לשותפו, כדי שיבוא עימו לדין תורה. בצר לו, פנה השותף החי אל המהרש"א ושאל בעצתו. "תאמר לחברך זכרונו לברכה, שלפי ההלכה הולכים אחר הנתבע. ולכן אתה מזמינו לדין תורה אצלי". בלילה הופיע שוב שותפו והחבר הזמין אותו לדין תורה אצל המהרש"א.
לא נאריך בפרטי המעשה המרתק. השניים, החי והמת, הגיעו לדין תורה. המהרש"א האזין לשני הצדדים, חקר את השותפים בפרוטרוט ופסק שהמקח קיים. "המקר חל כדת וכהלכה ולא היה על השותף לזלזל כל כך בעבירות ולרכוש אותם לעצמו, ועל ידי שקנה ממנו את העבירה, לא שב האיש בתשובה שלמה ושכח הוא ממנה, מפני שחשב שהמקח קיים והעבירה ניטלה ממנו לעולמים". המהרש"א הצדיק את השותף החי, אך סידר סידור ותיקון תשובה לנפטר החוטא, על ששגג ורכש עבירה בטעות. מדברי הסיפור אנו למדים שהמהרש"א סבר שניתן למכור עבירות מאחד לשני. זהו, לכאורה, פתרון קל ופשוט למחוק מאיתנו את עוונותינו ופשעינו. הלא כן?!...
המהרש"ם, הגאון הנודע רבי שלום מרדכי הכהן שבדרון זצ"ל, נשאל "בדבר מה שאירע בקהילתכם שמכר אחד לחברו העבירות שלו, ונתן המוכר לקונה שלושים רובל כסף ועשה תקיעת כף". השואל הביא רשימת מקורות ממנה נראה שלא ניתן "למכור עברות" (כמו דברי הרמב"ן על הפסוק "מי אשר חטא לי אמחנו מספרי", שכתב שמשה רבנו ע"ה שימחו את שמו מספר החיים, והקב"ה השיב לו שרק מי שחטא לי אמחנו מספרי, אך לא אנשים אחרים. הוא הזכיר גם את הגמרא בשבת (פט, ב) שיצחק אבינו הסכים לקחת על עצמו מחצית מחטאי בני ישראל ועוד מקורות), אך המהרש"ם הגיע בחידוש מרתק, לפניו יועיל לפעמים למכור לשני עבירות. לדעתו, כבר בערבות מואב חתם הקב"ה עם ישראל שיהיו ערבים זה לזה, ומכך שניתן לכל אחד מישראל להיות ערב עבור עבירותיו של חבירו, וכשם שהבן אומר אחר אביו הנפטר ש"הריני כפרת משכבו", כך יכול גם איש זר לקבל על עצמו את יסוריו ועוונותיו של השני. המהרש"ם מוכיח את דבריו ממספר הוכחות מש"ס ומדרשים ומסיים בהסתייגות אחת חשובה, לפיה הקב"ה יהיה זה שיחליט האם יגבה הוא את היסורים והעוונות מהחוטא עצמו או מהערב שלו, מי שרכש ממנו אותם ("אלא דודאי תלוי ברצון ה' יתברך אם ירצה לגבות מן הערב, שגם בדיני אדם אם רצה מזה גובה ואם רצה מזה גובה").
המהרש"ם מספר שבהיותו צעיר נשאל בשאלה דומה, כאשר שני יהודים השתתפו ביניהם על המצוות והעבירות שלהם גם יחד, ועשו קנין ושטר שותפות על כך. "כתבתי אז להגאון מה"ר שלמה קלוגר ז"ל מבראד, והשיב לי כי עובדה כזאת אירעה בימי ר"י בן הרא"ש, שנשתתף הוא עם חברו כן, ומת חברו קודם. והר"י בן הרא"ש גילה את פני המת במטתו לפני בית הכנסת בתוך קהל ועדה שיזכור את השותפות, ופתח המת פניו כמשחק עליו כי אין ממש בקנין הזה. אבל המעין ימצא שהיתה שם עובדה אחרת שנשבע לו חבירו לבוא אליו אחר מותו ולזה צחק עליו, שכיון שמת נעשה חפשי מן המצות ומשא"כ בנידון שלנו. ולכן המוכר לא ישמח במכירתו אבל הוא לאות על חרטתו בלב שלם ומסייע לכפרתו אם עושה תשובה ואם אולי ירצו בשמים להקל מעונשו ולהפרע מהקונה וכולי האי ואולי"...
בעל שו"ת בצל החכמה, הגאון רבי בצלאל (שו"ת בצל החכמה ח"ו כ') מסכים שאכן יכול אדם לקבל על עצמו צער ויסורים, האמורים לבוא על אדם אחר שחטא בעבירות. הוא מביא את דברי הגמ' על שהקללות שקילל דוד את יואב, נתקיימו לבסוף על זרעו של דוד, מפני ששלמה המלך נטל על עצמו את הקללות שקילל אביו דוד. גם רבקה אמנו שלחה את יעקב לקחת את הברכות מיצחק ונטלה על עצמה את הקללות, אם וכאשר יקללו אביו על שנטל במרמה את הברכות. מכאן מסיק ה"בצל החכמה" שהאדם יכול לקבל על עצמו את העונשים המגיעים לו בגלל חטאיו ומעשיו הרעים.
לעומתם, רב האי גאון ז"ל, מגדולי רבותינו הגאונים, כותב דברים נחרצים וברורים, השוללים מושג של מכירת מצוות או עבירות. רב האי גאון כותב כך: "ראינו כי דברים אלו דברי הבל הן, שאין לסמוך עליהם. וכי יעלה על לב כי שכרו של זה ומעשים טובים שעשה יעברו מזה לזה? והלא הכתוב אומר "צדקת הצדיק עליו תהיה", וכן אומר "ורשעת הרשע עליו תהיה". וכשם שאין אדם נתפס בעוון זולתו, כן אין אדם נתפס בזכות זולתו".
הגאון הנודע בעל שו"ת מחנה חיים חולק גם הוא בעוז על האופציה למכור עבירות. הוא נשאל על כך מאדם עשיר ששילם ליהודי אחד כסף רב, כדי שהלה יקבל במקומו את עבירותיו והוא כותב בנחרצות שאין למכירה שכזאת כל תוקף. הוא כותב שמדברי הגמרא בשבת (נה, א) מוכח שרק אדם שחטא נענש על כך, וכפי שאדם אינו נענש על חטאי בניו, כך אי אפשר להיענש על "חטאים קנויים". החטא, כותב ה"מחנה חיים", הוא פגם בנשמתו של החוטא. נפשו מוכתמת בכתמים הנמחקים רק בתשובה או בעונשי שמים. ואם כן, כיצד מכירה תועיל להעביר את הכתמים לאדם אחר?! כיצד נפשו תבוא אל המלך בלבוש שק וחטאים?! וזאת ועוד, עצם העובדה שהמוכר בחר למכור את חטאיו בכסף, במקום לשוב בתשובה, והוא לא פנה אל הדרך שהכין הקב"ה לחוטאים, לנוס מפח פשעיהם, עצם ה"הסתדרותניקיות" הזאת כביכול של "מכירת העוונות", היא היא עצמה חטא ופשע. לדבריו, גם המהרש"א התכוון שעל השותף לישא בעונש חבירו, רק משום שנתן הוא תחושה לשותפו שהכל בסדר והוא לא צריך לשוב בתשובה. כותב שכדברי ה"מחנה חיים" כתבו רבים אחרים והוסיפו טעמים ונימוקים לשלול את המכירה המעניינת הזאת.
הגאון רבי מנשה קליין (הקטן) שליט"א נחרץ גם הוא ביותר בנושא. הוא כותב: " ומה שהקשה עוד הא דאין יכולין למכור שכר מצוה שכבר עשה והקשה לו ת"ח אחד בירושלים מהמעשה שאירע בימי המהרש"א בשני שותפים שאחד מהם עבר עבירה גדולה בשעת שהלכו לעסוק בסחורה והתחרט מאד ושותפו קנה ממנו העבירה בעד הריוח שהרויחו באותו המסחר ועשו שטר ביניהם ולאחר זמן מת הלוקח העברי ובא לפני ב"ד של מעלה ודנו אותו עבור עבירה זו וטען שמעולם לא עבר עבירה כזו ונפסק הדין שילך לד"ת עם שותפו הנ"ל להמהרש"א ואחר שמיעת טענות פסק המהרש"א שהדין עם השותף החי שהוא המוכר כיון שמכר לו העבירה, וכתב כבודו שמעשה זו אמת וצדק ונזכר בכמה ספרים. אהובי ידידי! מאד קשה להשיב בדבר כזה, כי אפילו אגדות הש"ס ומעשיות נחלקו הפוסקים אם ללמוד מהם הלכה למעשה, וכל שכן אגדה זו שהוא סיפור מאחרונים, ואף שתולים אותה ברבינו הגדול המהרש"א ז"ל, מ"מ לאו מר בר רב אשי חתום עלה וכ"ש דאית לן תשובת רבינו האי גאון ז"ל היפוך מעשה זה. אם כן ישנו מעשה לסתור נגד אגדת המהרש"א ז"ל וא"כ אין מאגדה הנ"ל שום קושיה, וזה פשוט".
והוא ממשיך וכותב: "אלא אפילו אם נקבל אגדה זו כפי המקובל, מ"מ הרי רבינו האי גאון חולק עליו וכן דעת ר"ם אלשקר ובמשנה אמרו לפום צערא אגרא. והגע עצמך, אחד יאכל נבילות וטריפות ויהנה מן העבירות, והשני יענש עבור העבירות שלו?! אין לזה לא טעם ולא ריח לא בהלכה ולא בסברא, ואדרבה אומר אני שאם היה אפשר למכור היה אסור למכור, והמוכר היה עובר אז בלפני עוור שהרי חבירו לא חטא, וזה מוכר לו עבירות ועונשים וחבירו יענש על ידו. ואם נקבל מעשה המהרש"א, נראה לי לפרש בכוונתו ששם העובר שב בכל כחו ופניו נפלו לו וכמעט יצאה נשמתו מחמת רוב צער ויגון בשובו על חטאתו אשר חטא, וא"כ ודאי מחלו לו מן השמים להעובר והשותף שלו שקנה העבירה הראה בזה מחשבתו לרעה שאינו חש לעבירה כזו וגם קבל כסף מחבירו, ואם כן נחשב כאילו עשה מעשה, ולכן מחשבה רעה כמו זה מצטרפת למעשה ונענש על חטא כזה ודנוהו כאלו חטא בחטא כזה ממש אף שלא עבר בפועל, אבל אין זה ענין למכירת עבירות ומצות כלל".
ומה עושים למעשה? האם כדאי לנסות ולמכור את העבירות שלנו? אני, באופן אישי, הייתי מנסה למכור את העבירות שלי לאיזה שהוא יהודי שאינו שומר תורה ומצוות, שמוכן לקנותם בכסף מלא. אך בעזרת ה' גם אשוב עליהם בתשובה, כדי שלא להיענש על כך שמכרתי את העבירות ו"שכחתי מהם", וכדברי ה"מחנה חיים". לכאורה, אם נשוב על העבירות שבידינו בתשובה, בתשובה שלמה, ומצד שני גם נמכור אותם. מה יש לנו להפסיד?!... האם לא שווה "לקחת ריזיקה" שבבית דין של מעלה פוסקים כמו אותם הפוסקים הסוברים שניתן להעביר ולמכור עבירות?!... אשמח לקבל את דעתכם.
---בימים אלו מתנהל מסע הסתה פראי ביותר בציבור הכללי ובכלי התקשורת שלו נגד לומדי התורה ואברכי הכוללים. מקובלנו מרבותינו שכאשר אצל החילונים ומרשיעי הברית ישנו יצר הרע מוגבר על נושא מסוים, הרי שכנראה נושא זה טעון שיפור מסוים גם אצלנו. ככל שנתחזק יותר בהערכת התורה ולומדיה, וככל שנתחזק יותר בהחזקת התורה בממונינו, כך יופחת מערך ההסתה נגד התורה לומדיה ומחזיקה. התקשורת והממשלה, הקואליציה והאופוזיציה, רוצים לעקור את כל התורה ואת כל התקציבים ללומדי התורה? הבה ונתחזק כולנו בתחום זה, וממילא, בהשפעת רוח הקדושה שתנשב בעולם בזכות החיזוק שלנו, יתחזקו אף אחינו התועים והטועים בנושא זה. ---"עץ חיים היא למחזיקים בה, ותומכיה מאושר"!! (התפרסם בטבת התשע"א ב'קוראים אלעד' ומתפרסם כאן ברשות הכותב).