מאמרים
פסח בבוכרה - סיפורו של הרב חיימוב שליט"א
- פרטים
- קטגוריה: סיפורים לשבת
- פורסם בשישי, 10 יולי 2020 14:02
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 1759
קטעים מהכתבה "אשר גאלנו" שפורסמה בעיתון קוראים אלעד, גליון י' ניסן התש"ע, הכתבת: א. נעמי.
היהודי הנמוך שנכנס לטחנת הקמח פנה ישר לחדר המנהל. אף אדם לא עצר אותו: שני הפועלים הבודדים בחנו אותו בחשדנות, ואבקה לבנבנה סמיכה מילאה את ראותיו. האיש שבפנים מילא את כל הכורסה הגדולה, לגובהה ולרוחבה. "היית כאן פעם", צימצם את עניו. "לפני שנה, כמדומני".
הנמוך הנהן בשתיקה, ותחב את ידו לכיסו.
"המחיר גבוה כשהיה", ענה קצרות, והניח חפיסת שטרות עבה על השולחן. "משלישי הבא למשך חודש".
"לא", המנהל הנהן בשלילה כה וכה. "שנה יקרה וארוכה עברה. כל רובל שווה פחות. הטחנה מבוקשת יותר. תן עוד 3000".
אף נתון מהנתונים הללו לא היה נכון. הוא שיקר, ושניהם ידעו ששניהם יודעים זאת. שניהם גם ידעו שהיהודי הנמוך יוציא מכיסו 3000 נוספים, ימנה אותם באיטיות חמוצה ולא יתמקח כלל.
"כך החלו ההכנות לפסח בבוכרה", מספר הרב הלל חיימוב שליט"א, רבה של קהילת בוכרה באלעד ומזכ"ל איגוד הרבנים של יהודי בוכרה. "שבעים שנות שלטון קומוניסטי הדוק לא איפשרו ליהודים לקיים מצוות כלל. אבל העם היהודי לא נח ולא הרים ידיים. בסתר היו מוצאים תחבולות איך לקיים את מצוות ה'".
בחשאי ניסו לקנות חיטים עוד מט"ו בשבט. היו יוצאים למחסנים הגדולים, ליד השדות הזהובים, וקונים כמויות קטנות, שלא לעורר חשד. כבר בט"ו בשבט היו שוכרים את אחת מטחנות הקמח בכפרים שבסביבה. זו היתה טחנה ידנית וקטנה, שבעליה רודף השלמונים היה מוכן לשבת בשקט בביתו תמורת הון תועפות, בלי לברר מה נעשה בטחנה שלו בחודש הקרוב, על ידי מי ולשם מה.
אף לא אחד העז להתמקח, והיו לכך סיבות טובות: הפחד מהשלטון היה נורא, וההלשנות בצרוף המעקב הקפדני מררו את חיי כולם. יהודי יקר אחד מבוכרה, שהוסיף בליל שבת אחרי "לחיים" את המילים "בשמחת ירושלים" - נשלח על פשעו זה לחינוך מחדש בסיביר לעשרים וחמש שנה.
וכך החל לפעול בדייקנות ובדממה ההסדר בין כל המשפחות: בכל לילה היו מגיעים בני משפחה אחרת לתחנת הקמח הקטנה, בשקט היו מתגנבים אליה, מכניסים את החיטים אותן השיגו בעמל, וטוחנים אותן במשך הלילה. העבודה התקדמה באיטיות, אף אחד לא היה מיומן בה. אנשים נחבלו, חיטים הושחתו - אבל בסופו של לילה הלכו העובדים הביתה, תשושים ומאושרים, כשהקמח היקר צרור באמתחתם. הם היו אחרי יום עבודה מלא במפעל, לפני יום עבודה נוסף עם שחר המחרת. איש לא העניק להם חופשה לרגל המצווה... אבל השמחה גברה על העייפות.
בראש חודש ניסן היתה מתחילה אפיית המצות. הבתים בבוכרה בנויים סביב חצרות. לכל משפחה יש חצר גדולה וסביבה פתחים רבים, לכל חדר. בני המשפחה המורחבת היו חיים שם בצוותה, כל אחד בחדרו. לקראת פסח היו בונים בחצר תנור חדש וטוב. כל נשות החצר, כעשרים במספר (בד"כ בהתקבצות של מספר חצרות) היו יושבות במעגל, בישיבה מזרחית על הקרקע הניקה. לפני כל אחת היתה קערת נחושת גדולה ורחבה, בוהקת בשמש. עליה היו שוטחים את הבצק, מרדדים ומכינים לאפיה במהירות. היו יושבות עשרים הנשים בדממה ובריכוז, בשמלות רחבות צבעוניות, זקופות מול קערות הנחושת ועובדות באחריות ובמהירות. משגיחה מבוגרת יראת שמים היתה עומדת עליהן במלאכתן. מזרזת, עוקבת - וכל 18 דקות מפסיקה את העבודה כולה. אז היו הנשים מניחות את זרועותיהן העמלות, מביאות סבון ומים ומקרצפות את כל כלי העבודה לפני סיבוב נוסף.
הן היו עובדות בחצר סגורה, שעות ארוכות ברצף, של רידוד-ניקוב-אפיה-נקיון ועוד. רק על הלישה היה מופקד גבר ירא שמים. מאז עלתה השמש והן נפרדו מילדיהן בדרכם לבית הספר ועד שקיעת החמה המאוחרת. בסיומה של העבודה הקשה היו יוצאות כל אחת ואוצרה עימה: המצות שאפתה לפסח עבור בני משפחתה.
"בדרך כלל, ילדים לא הורשו להשתתף במעמד", מציין הרב חיימוב כמובן מאליו. "הן מטעמי סודיות: צילו של 'האח הגדול והרע' ריחף כל היום בחלל. ילד שיספר לגננת בתמימות שראה 'הרבה אימהות עושות בצק' ילקח אחרי מספר ימים לבית יתומים כי היוריו יהיו בדרכם לסיביר... גם מטעמי כשרות נמנעה כניסת הילדים - הם אינם 'סטריליים' ונקיים כמו אימותיהם. היתה סיבה נוספת: כדי שלא יסיחו את דעת האימהות מן העבודה. ילדון קטן הנתקל באבן ומתחיל לילל שלוש דקות אחרי תחילת 'סבב השמונה עשרה' יקשה מאוד על אימו להמשיך לשבת זקופה בריכוז ובשלווה ולהתעלם ממנו, מהדם הזורם ומבכיו הקולני. על כן, לא הורשו הילדים להשתתף באפית המצות.
אבל אני, עקשן הייתי. הייתי כבן שמונה והתחננתי רבות להכנס גם אני. דמעותי המסו את לב הנשים. וכך בדקו ביסודיות את בגדי ואת כיסי, שטפו את ידי ופני, והושיבוני בפינת החצר, תוך הבטחה חד משמעית מבחינתי לדממה מוחלטת בכל מצב.
ישבתי אז כמה שעות על האבן המחוספסת, מתבונן בהן והמראה נחרט בזכרוני לנצח. הדממה, הרצינות החרישית, האחריות וכובד הראש, השמחה הזוהרת בשקט - כל אלו הולכים איתי מאז. אם יש בי יראת שמים היא החלה באותן שעות".
ממשיך ומספר הרב חיימוב:
"אגב, בבוכרה היו 'מים שלנו' כל ימי הפסח. היו שואבים מים לפני החג, שומרים את תערוכת הדליים בפינה נסתרת ומוצלת, מסננים את המים לפני פסח ומשתמשים רק בהם, כל ימי החג.
הכנת יין היתה אסורה בכלל בבוכרה, אבל העם היהודי לא וויתר: היו מכינים יין מצימוקים או מענבים, עמוק במרתף סגור ומעלה אדים. מהשאריות הכינו וודקה כשרה לפסח. היתה רק בעיה אחת: ריח היין החזק והמשכר חרג מגבולות המרתף והתפשט בחצר. כדי שלא יגיע הריח אל השכנים הגויים, היתה עקרת הבית שורף בשקדנות בחצר שאריות בגדים בלויים. העשן היה מיתמר ועולה ומטשטש בריחו האביך את ריח היין הטוב. הבגדים היו כלים, באורח פלא, כשהסתיימה מלאכת הכנת היין, והחביות נחו שמורות ופקוקות במרתף המשפחתי...
אחרי ניקוי כלי הנחושת הפסחיים בחולות מיוחדים, נתינת 'קמחא דפסחא' לגבאי הצדקה הסובבים חרש בעיניים טובות, וסיום כל ההכנות השקטות היה מגיע בהדר ובחגיגיות הלילה הקדוש. לא הסבנו בו בקולות רמים, והזמרה לא השתפכה בששון מן החלונות, אבל שמחה ורוממות היו בו. לפניו דאגו לשחד את ראש המשטרה המקומית בכסף רב ובמתנות כדי שלא ישאל שאלות מיותרות בימים הקרובים...
וכך היה נראה ליל סדר בוכרי אופייני: היינו פורסים שטיחים לכל רוחב החדר הגדול. על המרבד הססגוני הזה היינו מניחים כריות מיוחדות, רכות ומזמינות. לפנינו היו מפוזרים שולחנות נמוכים, עליהם הונחו ההגדות, הגביעים וכדו'. הגברים לבשו את הגלימות המסורתיות ה'ג'ומה', וכולם התעטרו בבגדי חג, ישבו בישיבה מזרחית זקופה - וחגגו את סדר הלילה כהלכתו.
לסבתא הכבודה היה תפקיד מיוחד: ליד הכר עליו ישבה היה נומח שולחן נמוך, גדוש בגביעים נוצצים בכל הגדלים, בקבוקי יין ביתי וקערה מלאת מים. היא היתה הממונה היחידה לשטוף את גביעי כולם בין כוס לכוס, למלאם ביין ולחלקם. תפקיד חשוב זה היה אות כבוד לעקרת הבית החשובה.
ואיך אפשר בלי... האפיקומן. בעל הבית היה מוסר אחר החלוקה החגיגית של המצה את חלק האפיקומן ל'שומר' מתוך המסובים, אליו הופנו כל נסיונות ה'גניבה'. כשהכריז בעל הבית בקול עמוק 'צפון' היה על השומר להשיב את פקדונו... והיה אם, אבוי, לא נמצא האפיקומן, היה מגלגל בעל הבית מגבת בפנים חמורות ו'מכה' בה קלות את השומר הסורר. הלה היה 'מתחנן' לפני הילדים שירחמו עליו בטובם, אנא, ויואילו להשיב לו את האפיקומן. בעל הבית עומד על גביו... הילדים היו פותחים עימו במשא ומתן המסורתי, בעיניים נוצצות ומבע קונדסי ועליז, ומחלצים הבטחה למתנה תמורת השבת האבידה. או אז היה מושב האפיקוןמן - וכולם נאנחו בהקלה, ופנו לאכלו במהירות. אל כל ההצגה הזו היו עורכים כדי לרתק את הילדים. היינו מצפים לה בכליון עיניים מתחילת הסדר. מי העז לחשוב ללכת לישון באמצע ולהפסיד את החויה השנתית..."
"כמעט ולא היו הגדות בכתב עברי בנמצא. גם כשכבר היו, מי ידע לקרוא בהן ברהיטות ולהסביר את תוכנן, כיון שאפילו אותיות עבריות נאסר באיסור חמור ללמוד. לכן היו שוכרים רבנים תלמידי חכמים שיערכו את הסדר עבור המשפחה המורחבת, וכולם היו מקשיבים ברתק לתאורים על משה רבנו, העבדות הנוראה והמכות האיומות. אלה סיפורים שהיינו שומעים פעם בשנה... המורה בכיתה לא היתה מספרת דברים כאלה וגם לא הגננת. לכן הם היו מרתקים ומושכים את הלב והדמיון בכל פעם.
לאבי ז"ל היתה הגדה באותיות קיריליות בכתב ידו של הרב נריה זצ"ל. הרב נריה לימד את אבי בתור נער את התורה הקדושה. היתה לו המון סבלנות ובהתמדה היה מוליך אותו ואת חבריו בנתיבות ההלכה והלימוד, מטעימם מאורה של תורה ונוטע בהם יראת שמים טהורה. הם היו הולכים אליו כשיונה ביד כל אחד מהם. שניים מהם היו מתישבים בחדרו, ליד השולחן הרחב, ושומעים מפיו דברי תורה, השניים האחרים היו עולים אל הגג ומתצפתים במתח סביבות הבית. אם היה מתקרב זר או אדם בלתי מזוהה, היו מפריחים את היונים, ואחד מהם היה צועק בקול מתרונן וגבוה: "תפסתי!" זה היה הסימן ליושבים בבית להחביא במהירות את ספרי הלימוד ולהתכונן לבואם של זרים. אחר כך היו מחליפים: הצופים היו הופכים ללומדים, והבחורים שבבית היו מתנתקים מהפסוקים ומקולו החם של הרב נריה ועולים לשמור על הגג עם היונים.
שלושה חודשים בדיוק נמשך ההסדר היפה. אחר כך, ברגע איום של חוסר זהירות, עלתה המשטרה החשאית על 'ההתכנסות הפלילית' ומטרותיה, והרב נשלח לסיביר, לכאב כולם. לנערים, באורח פלא, הניח הממשל אבל הם הוזהרו נמרצות שבפעם הבאה בה יתפסו - הם הולכים בעקבות רבם. כך הפסיק אבי את לימודיו. אהבת תורה עזה שכנה בלבבו מאותם חודשים, אך ללמוד בפועל - לא יכול היה.
ההגדה באותיות קיריליות היתה מזכרת יקרה, מרגשת וכאובה מרבו הנערץ. כשעלינו לארץ החרים אותה פקיד הגבול הרוסי בתואנה כלשהי עד סוף ימיו התאבל אבי עליה. הוא נפטר בהיותי בחור, ואני הבטחתי לעצמי לדאוג שאף יהודי בעולם לא ישב ויצטער שאינו מבין את ההגדה כי אינו יודע לקרוא בלשון הקודש. אחר נישואי הגשמתי את החלום והקמתי לזכרו את ארגון "עטרת מנחם" העוסק בהפצת יהדות בעדה הבוכרית. סמינרים, כנסים, שיעורים, אזכרות, הדפסת ספרים בשפה הבוכרית, ביקורי בית ורישום למוסדות. פעם בשנה אנו עורכים בס"ד סבב הרצאות והתעוררות בחו"ל".
הרב חיימוב עומד ומרצה ברוסית, עברית ובוכרית - לפי המדינה בה נמסרות ההרצאות. הוא מדבר בחום על השבת, על התורה, על המצוות הבסיסיות. מעורר את הזיק היהודי הבוער שלא כבה מעולם בלב אף יהודי בוכרי. מחזק את הקשר עם בורא עולם. מהזכיר את האלוקים ואת טובותיו, את חובותינו וזכויותינו.
"לפני חודשיים", מספר הרב חיימוב, "אני עומד בסיומה של הרצאה. ניגש אלי אברך רציני, לוחץ את ידי בחום, ומברכני לשלום כידיד ותיק. אני מנסה לבדוק במבוכה: לא. אינני מזהה.
הוא פוקח עיניים גדולות: "הרב לא מזהה אותי? ברצינות... לפני חמש עשרה שנה, באזכרה ברמלה, הייתי אני הראשון שקם, לבש ציצית על חולצת הטריקו האדומה, וברך בקול ובהתרגשות 'שהחיינו'.
אחרי באו עוד... הציצית לא ירדה מאז. נוספו לה כיפה ואחר כך גם חליפה וכובע ואורח חיים ישיבתי לחלוטין. זה בני", הוא דוחף לפניו בחור ישיבה עדין, "וכבר יש לי חתן אברך, תודה לקל. הרב לא זוכר אותי? באמת... אבל אני זוכר אותו מאוד...."
כל הדרך חזרה לא יכולתי שלא להרהר בדרכי ההשגחה המופלאות, איך החלה כל הפעילות הגדולה הזו, תודה לה', מהחרמה ברוטלית של הגדה קירילית עתיקה ביציאה מבוכרה. ומאז קרבנו המקום לעבודתו, אנחנו וצאצאינו ותלמידינו... כן יברך ה' את כולנו ואת כולכם בפסח כשר, מהודר ושמח, בחירות אמת בירושלים הבנויה".