שומרים על קדושת הכותל

בזכות יין לשבת

בזכות יין לשבת

א.ש. נתנאל - "עת לחשוב".

הימים ימי קיץ תשנ"ז - 1997. בברית המועצות שהתפרקה מתחילים להרקם חיים יהודיים. הרב מאיר מירושלים מטיל על עצמו משימה קדושה, ליצור גרעין יהודי חי ותוסס בבקו, בירת אזרביג'ן, השוכנת סמוך לגבול אירן, ארץ מוסלמית נחשלת. הקומוניסטים במסגרת מלחמתם בדתות, קבעו כי "הדת היא אופיום להמונים", וגם את ההמונים המוסלמים כפו לעזוב את הדת המוסלמית. (כיום עקב השפעה אירנית, שוב יש התעוררות דתיתמוסלמית).

באותם ימים עדין לא ניתן היה להשיג במקום מזון כשר. הרב מאיר היה יוצא בטיסה השבועית ביום א' וחוזר כעבור שבוע, כשהוא נוטל עמו מביתו כ-25 סנדויצ'ים למאכל וכן בקבוק יין שבו כדי שני קידושים לשבת ולהבדלה. בהיותו מנוסה בדרכים, היה לוקח עמו יין מבושל. [הלכה: יין שנגע בו אינו יהודי, נאסר בשתיה, אלא אם כן היין מבושל, שאז לא נאסר היין], והיה לוקח אותו בתוך בקבוק פלסטיק, כדי להקל על המשקל, וכן שלא ישבר מטלטולי הדרך.

באותו ערב שבת, לאחר שבוע עמוס ומעייף, הכין הרב מאיר עצמו לשבות במלון קונטיננטל המצוי בעיר [תיירים הורשו לגור רק במלון זה. בבתי המלון המקומיים נאסר עליהם להתארח, כדי שהעין הפקוחה של השלטונות תהא עליהם], העמיד את חפציו, וערך את הכל לקראת השבת הקרבה ובאה. להפתעתו, שם לב כי הפעם, שלא כדרכו, היה היין בתוך בקבוק זכוכית. בזהירות הניח את הבקבוק ליד המצנן אך תנועה לא זהירה הפילה אותו,והבקב וק התנפץ לרסיסים, ועמו היין שהוכן לשבת.

עגמת הנפש היתה רבה, שבת ללא קידוש... מה עושים? כאמור, במקום לא ניתן לרכוש יין כשר, והשעה כבר קרובה לשבת. לפתע, נצנץ רעיון בראשו: הוא נזכר כי בדרכו למלון עבר דרך השוק המקומי, ושם לב לרוכל המוכר ענבים. תשומת לבו הופנתה בגלל הסחורה היפה והמחיר הגבוה שדרש הרוכל - 1 דולר לק"ג. צריך לדעת כי מורה מקומי משתכר 5-7 דולר לחודש! והמחיה היא 25-30 דולר לחודש לאדם. ולכן, כאשר שמע את  הרוכל מכריז על סכום כה גבוה, היה זה דבר יוצא דופן שהסב את תשומת לבו.

מאיר שקל את המצב, והחליט כי הפתרון היחיד שבידיו הוא ללכת לשוק, לחפש את הרוכל, לקנות את הענבים, ולייצר מיץ ענבים כשר. אמר ועשה, יצא לשוק, וחיפש בין הדוכנים את הרוכל בעל ארגז הענבים. לאחר מספר דקות מצא את הרוכל. נשארו לו עדיין כ-3 ק"ג. מאיר קנה אותם מיד. להפתעתו של המוכר לא עמד על המקח, ושילם 3 דולר - סכום עתק במקום עני כל כך.

תוך כדי סיום העיסקה ביניהם, שם לב כי לא הרחק ממנו עומדת קבוצת צעירים מקומיים, מצביעה עליו ומדברת אודותיו. הוא חש באי נעימות, אך התעלם מכך. פתאום פנתה אליו אחת הבנות: "שלום". מאיר המשיך "לא לשמוע", אך היא התקרבה אליו יותר והחלה לדבר עמו בעברית. מאיר חשש מאד בתחילה, וניסה להתנער, אך הצעירה לא הרפתה. "מהיכן את דוברת עברית כל כך טובה?" שאלה מאיר, והיא ענתה כי לפני כשנתיים עלתה עם משפחתה לישראל, אך היא התאכזבה מאד מחיי החברה בישראל, וחזרה לבקו. לשאלתו: להיכן חזרה עם משפחתה בארץ ומדוע חזרה לבד? ענתה לו כי יש להם ידידים טובים מוסלמים, והיא חזרה כי להינשא לבן שלהם. הרב מאיר נחרד, אך לא דיבר מאומה. הרב מאיר מביט בשעונו. זה כבר עשרים דקות לשבת. מה עושים? "תראי", אמר לה, "אני מתגורר במון קונטיננטל. עכשיו כבר ממש מאוחר, ואני שומר שבת. לא נוכל להמשיך לשוחח, אבל דעי לך שאנחנו חיים לשוחח על עניינים חשובים לעתידך, כי זה צעד שישפיע על כל החיים שלך. אם תרצי, תבואי למלון מחר בצהרים, ונשוחח על כך". וכך נפרדו. הרב מאיר חזר למלונו, סחט במהירות את הענבים לתוך חולצה שהקדיש למטרה נעלה זו. היתה לו בדיוק כמות של מיץ ענבים לערוך שני קידושים והבדלה במוצאי שבת...

שבת בצהרים, לאחר שבוע מתיש ומפרך, ישן הרב מאיר במלונו כשכל העניין פרח מזיכרונו. לפתע מצלצל הטלפון ללא הפוגות. כמובן שהוא לא נטל את השפופרת. לאחר מספר דקות מופיע אחד מעובדי המלון, נוקש בדלת, ומודיע לו כי מישהי מחפשת אותו. כאשר התעשת מאיר, הבין כי המדובר באותה בת ישראל שאכל הגיע לשוחח עימו. מאיר אמר לשומר כי הוא ירד מיד ללובי, (היות ולמקומיים הגרים שם אסור להיכנס למלון, אלא אם כן יושבים הם בלובי יחד עם האורח תחת עינם הפקוחה של השלטונות). כאשר ירד ללובי, ראה את רות עומדת מחוץ לשער המלון וממתינה לו. מאיר הבין כי דבריו הקצרים לא נתנו לה מנוחה, והיא באה לשמוע מה בפיו.

הרב מאיר החל לספר לרות על הבריאה והבורא, אברהם, יצחק ויעקב, השבטים, הירידה למצרים, הגאולה, מעמד הר סיני, תפקיד העם היהודי בעולם, ועוד ידיעות יסודיות בתורת היהדות. לאחר שיחה בת ארבע שעות אמרה לו רות כי ברצונה לשמור על קשר, והיא מבקשת לקבל כרטיס ביקור. כאן הסביר לה מאיר את יסודות השבת, את המושג של ל"ט מלאכות האסורות בשבת, ואת איסור טלטול מרשות היחיד לרשות הרבים, ולכןאיננו יכול לתת לה את כרטיס הביקור, כיון שאסור ליהודי לטלטל מרשות לרשות. על זה ענתה רות: "הרי בידי תיק מלא חפצים אישיים, ומה זה משנה עוד כרטיס". מאיר ענה לה כי אי אפשר שדבר טוב יצא מפעולה של איסור. [אסור הוצאה מרשות היחיד - המלון, לרשות הרבים - לרחוב]. ואז עלה רעיון במוחו. הוא הצביע לה על אבן בחצר, ואמר לה: "במוצאי שבת לפני נסיעתי אניח את הכרטיס שלי מתחת לאבן. אם תרצי, תוכלי לקחת אותו ביום ראשון בבוקר ולהיות בקשר". במוצאי שבת לאחר ההבדלה שם את כרטיס הביקור מתחת האבן, כפי שנדברו, וחזר ארצה בטיסה לפנות בוקר.

הימים הבאים שהיו גם הם לחוצים ועמוסים השכיחו מלבו את כל הספור. כעבור כחצי שנה הוא קיבל שיחת טלפון. הדוברת הציגה עצמה כרות מבקו. הרב מאיר לא ידע לזהות מי הדוברת, ואז הזכירה לו את סיפור פגישתם בבקו. "מאז שיחתנו, לא מצאתי מנוחה. החלטתי לבטל את הנישואין עם הידיד המוסלמי ולחזור ארצה להכיר את היהדות. השעות שדיברת איתי דורשות המשך. עד היום התביישתי להתקשר, אך ברצוני להיות בקשר שוב". מאיר הזמין אותה לביתו ולמשפחתו, ויחד עשו את השבתות הבאות.

כיום רות נשואה, ובעלה, תלמיד חכם חשוב, משמש כרב בקהילה חשובה בארץ ישראל.