מאמרים
פרופסור בשערי צדק וגבאי בקיבוץ קליה
- פרטים
- קטגוריה: סיפורים לשבת
- פורסם בראשון, 05 יולי 2020 12:24
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 308
פרופ' עמוס ינון מוכר יותר בתפקידו הרשמי כראש מחלקת מחלות פנימיות וזיהומיות בבית החולים שערי צדק. מעטים מכירים אותו דווקא מן הפן האחר, הפחות מוכר שלו, ובודאי הפחות רשמי, כמפעיל בית הכנסת בקלי"ה. תפקידו אינו מסתיים בחלק הארגוני, בפועל הוא משמש ככתובת בלתי רשמית לכל שאלה הקשורה ליהדות. מידי יום ביומו, חמישה ימים בשבוע, הוא עושה את דרכו במעלה הדרך ירושלימה בשעת בוקר מוקדמת, פותח את סדר יומו בתפילת שחרית, ולאחר מכן מתפנה לסדר יומו העמוס. מאוחר יותר בעת הפסקת הצהריים, יניח את ענייניו הדחופים בצד, ויתיישב יחד עם חבריו לשמוע שיעור בדף היומי.
כבר למעלה מארבע שנים, שהם דואגים במסירות נפש, מתוך עקשנות מלווה בתחושה של שליחות, שבית הכנסת בקיבוץ קלי"ה יפעל מידי שבת במתכונת מלאה. חווית התפילה בבית הכנסת המפואר מלווה את משפחת ינון עוד מימי ילדותם בארץ נכר, שנים רבות בטרם שבו לכור מחצבתם. עתה, הם מבקשים להטעים את טעמה הנפלא של התפילה גם לחבריהם מן הקיבוץ.
מן הצד האחד מעטרים אותו ההרים הגבוהים הנדמים כמגנים עליו מפני השמש היוקדת מעל, ומן העבר האחר משתרע ים המלח - לא הרחק ממערות קומראן, שוכן לו קיבוץ קלי"ה, אשר לתוך השקט והשלווה המהדהדים כאן ברמה, נכנס סיפורה של משפחת ינון.
אבות המשפחה שהיגרו להולנד, חיו עד לתקופת השואה בעיר הקרובה לגבול הגרמני. לאחר השואה עלו הוריו של פרופ' עמוס ינון לארץ, נישאו כאן ומשלא מצאו את מקומם שבו לעיר מגוריהם.
בבית ההורים בהולנד דברו הרבה על ציונות בה ראו את התשובה לשואה. זו גם הסיבה שהיה חשוב להם לשמור על קשר עם הקהילה המקומית. בית הכנסת המפואר, ששרד את השואה, החיל כאלף וחמש מאות מקומות, אולם במקום נותרו בסך הכל כמאה חמישים יהודים. מי שקצת הטעים אותם מן היהדות היה דווקא החזן שהגיע עם משפחתו מאנטוורפן.
פרופ' ינון נזכר: "אהבנו מאד את היהדות, את הרגעים היפים בבית הכנסת. אפילו בקשתי בבית מההורים שיתחילו לשמור על כשרות, דבר שאינו פשוט כלל במציאות אותם ימים. מגיל שנה וחצי ועד גיל שמונה עשרה התגוררתי בהולנד, בשנת 1971 עליתי ארצה. ההתרחקות שלי התחילה דווקא לאחר שעליתי, כאשר התחלתי ללמוד רפואה באוניברסיטה. בהמשך התחלתי להתמחות בריפוי מחלות זיהומיות, במקביל רעייתי עבדה ככימאית, ודווקא היא שהייתה חזקה עד אז יותר ממני החלה להתרחק מרוב 'המולקולות והאטומים שפגשה בעבודתה'. בשנת ה 80 נסענו לארה"ב להתמחות נוספת, התגוררנו ב'רוצ'סטר' שבניו יורק, שם למעשה החל תהליך החזרה שלנו. התחברנו שם אל הקהילה היהודית, לבננו הייתה אז בר מצווה, ולשם כך נדרשנו להגיע לבית הכנסת. מאוחר יותר, בעקבות מחלה, התקרבה אף היא, ומאז אנחנו בס"ד על הדרך הנכונה.
בתקופה הראשונה עוד נהגתי להניח תפילין בהיחבא, אסור היה שאשתי תדע מכך, רציתי שהדבר יבוא מעצמי מבלי שאהיה תלוי בה. תחילה הנחתי את התפילין של בר המצווה, לאחר שנה גיליתי לדאבוני כי הן אינן כשרות. רכשתי תפילין חדשות, צעדתי בצעדים זהירים, שלב אחר שלב, חלפו מספר שנים עד שחבשתי כיפה באופן קבוע. תהליך זה היה ארוך ומייגע, והיווה עבורי חשיפה לא פשוטה עד שהחלטתי לצאת החוצה חבוש כיפה באופן קבוע חלפה כשנה. אם בעבודה עוד היה ניתן איכשהו לגבור על הקשיים, הרי שבקיבוץ היה הדבר קשה שבעתיים. לטובתנו עמד היתרון שהיינו מבוגרים יחסית משאר חברי הקיבוץ, וכמובן תפקידי כרופא בבית החולים ובקיבוץ עצמו. באותו זמן כיהנתי כיו"ר הוועדה עליונה של הקיבוץ. בשלב הראשון, התקרבותנו אל היהדות יצרה ריחוק מצד חברי הקיבוץ. ארך זמן רב עד שלמדו לקבל אותנו כמות שאנחנו".
את עיסוקו העיקרי, רואה פרופ' ירון כמשני לייעודו המרכזי בחיים- כיהודי שומר תורה ומצוות. מאז, החל להקפיד על שמירת תורה ומצוות, רותם הוא את תפקידו הרפואי לטובת ריפוי חולים. לא רק את גופם הוא מבקש לנקות מזיהומים, כי אם גם ובעיקר את נשמתם. לא זו בלבד, הוא אף רואה חלק זה כעיקרי בתהליך הריפוי. היכן שמסתיים כוחו של הריפוי האנושי, שם מתחיל חלק הריפוי הרוחני. את שליחות כרופא דתי אומר פרופ' ינון: אני מיישם בעיקר בתוך בית החולים אבל לא רק.
לבית החולים יש חלק גדול לחזרה בתשובה שלי. הדברים שחוויתי ושהייתי עד להם במסגרת עבודתי, סייעו לי להגיע להכרה כי עיקר הריפוי תלוי, ביכולתו של החולה להתעלות מעל החלק הביולוגי. קו התפר בין הרפואה ליהדות דק מאד, אלו הם עולמות שנושקים זה לזה ותלויים זה בזה. גם כאשר אני מדבר עם המתמחים שלי על היכולת שלנו לרפא, אני מדגיש כי עיקר כוחותינו הוא ביכולתנו להביא את החולה למצב שבו יתחבר אל חלקו הרוחני.
לא מכבר הוזמנתי על ידי ארגון 'תקווה' בראשותו של הרב באקשט, הפועל בקרב הסטודנטים הישראלים בהונגריה, להרצות בפני הסטודנטים לרפואה. היה זה מדהים לראות כיצד אנשים שם מתחברים לתכנים הרוחניים, ובכלל, כיצד ניתן לקרב דווקא שם במרחק הגיאוגרפי, הרבה יותר מאשר כאן.
כאמור, בשבת, הוא כאן בקיבוץ, דואג למנין שלו, מבקש לוודא שכל מי שיחפוץ בכך, יוכל למצוא את מקומו בבית הכנסת. אין זה דבר פשוט לנהל אורך חיים דתי בתוך קיבוץ, לא בסתם ימים של חול, והרבה יותר מכך כשמדובר בשבת. מה עושים עם מנין? היכן שומעים קריאת התורה? וכשמדובר בימים הנוראים, השאלה מתעצמת, דווקא אז יותר קשה לגייס אנשים מבחוץ, לא כל אחד יכול ורוצה לוותר על מנינו הקבוע אליו הוא רגיל כבר שנים רבות.
למרבה הפלא מספר עמוס ינון: הפתרון הגיע בדיוק בזמן המתאים, ודווקא מכיוון לא צפוי, כאשר כבר נחוש הייתי לפעול למען קיומו של מנין בשבתות, בעזרת נשים מבחוץ. לפני כשש שנים פנה אחד מתושבי הקיבוץ אל מזכיר הקיבוץ בטענה: כי לא יוכל להישאר כאן , אם לא יתקיים מנין בשבת. אותו תושב אמנם אינו מגדיר את עצמו כדתי, אלא כמסורתי, אולם בכל פעם שמתאפשר לו לשבות אצל המחותנים שלו, הוא הולך לבית הכנסת. חשוב לו שהדבר יתאפשר לו גם כאן.
הנושא עלה לדיון,בעקבות סקר שאלונים, והוחלט לאפשר את קיומו של בית הכנסת ברוב קולות של שבעים אחוז שהסכימו או לא התנגדו, מול שלושים אחוז שהתנגדו. אין זה אומר שהקיבוץ מתחיל לתמוך בענין, גם אין הולכים לבנות לשם כך מקום מיוחד. אחד המבנים הקיימים יוכל מעתה לשמש גם כבית הכנסת בעת הצורך. בכך למעשה תם השלב הראשון, בדרך הארוכה שעוד נותרה עד לקיום מנין קבוע בבית הכנסת.
השלב השני החל לאחר לידת נכדתנו הראשונה, כאשר חתננו, אף הוא שומר תורה ומצוות, שהה אצלנו למשך תקופה לאחר הלידה. בימי חול, נהג אף הוא לעלות לירושלים מידי יום, אולם מה יעשה בשבת?בשלב שה נפלה אצלנו החלטה לנסות ולגייס אנשים שיבואו גם מבחוץ לשבת הקרובה. בקשנו מחברים המתגוררים לא הרחק מכאן במצפה יריחו כי יגיעו אלינו לשבת, הם דאגו להביא עמם אנשים נוספים, כך התאפשר קיומו של המנין באותו שבת.
אגב, לידת הנכדה, כמו לידת נכדנו מבננו האחר, שתיהן חלו ביום פטירת אמה של אשתי, אשר כל משפחתה נספתה בשואה. פרט זה נוסף לפרטים רבים נוספים המלווים אותנו מאז שיצאנו אל הדרך בכלל, ומאז הקמתו של המנין בפרט. אנחנו מבחינים כיצד יד ההשגחה מלווה אותנו באופן קבוע. רק קבענו מקום לתפילתנו וכבר הגיעה אלינו הצעה לספר תורה שישכון אצלנו בדרך קבוע. כולם יחד יוצרים אצלינו את התחושה כי הדבר רצוי ומקובל.
סיוע נוסף שאנו זוכים לו הוא מצד רבה של המועצה האזורית מגילות, רב שלמה לנדא האחראי במסגרת תפקידו על הכשרות באיזור כולו, ובעזרת חתנו הממונה על ההשגחה בחדר האוכל, העושה כאן עם משפחתו מידי שבת. הם מסייעים לנו בקיום המנין, סועדים עמנו את סעודות השבת, ותורמים רבות לאווירת השבת במקום. משגיח הכשרות, רואה כחלק בלתי נפרד מתפקידו גם את הזכות להכין את ילדי הקיבוץ לבר מצוה, ועושה זאת עם כל הלב, ובהתנדבות מלאה. הוא מלווה את הילדים משך התקופה שלפני יום הבר מצווה, וגם ביום העליה לתור, אם היא מתקיימת אצלינו בבית הכנסת, בשבת או באחד מימי שני או חמישי, ובעת הצורך אף מתלווה אליהם אל הכותל.
שלב זה שוכן בית הכנסת בבית התינוקות, כאשר מידי יום שיש אנו דואגים להכשיר את המקום לתפילה. אמנם זהו שיפור של ממש ביחס למצבינו בעבר, אולם עדיין הדבר אינו פשוט כלל, הוא דורש הערכות לא פשוטה, ולולא רצון טוב מצד אנשים נוספים בקיבוץ, הרואים לעצמם זכות לסייע לנו, ספק רב אם היינו מסוגלים לשאת את המשא. אחת מנשות הקיבוץ מתנדבת באופן קבוע לסייע לנו, היא עושה זאת מתוך הכרה וכחלק מהחלטתה 'לעשות מידי יום לכל הפחות מצווה אחת'.
ניסינו עד כה מספר פעמים לפעול אצל הרשויות למען הקמת משכן קבוע אך נתקלנו בקשיים רבים. ישנם קריטריונים די ברורים הקובעים למי מגיע ולמי לא. הדבר מותנה בעיקר במספר הילדים הנמצאים בחינוך דתי המוכפל במספר המשפחות. מכאן מופנית הפניה לכל מי שיוכל לפעות בענין, על מנת שנוכל להתפתח ולגדול, כד שנוכל לצאת מן ה'שבי' בבית התינוקות לבית הכנסת של ממש, כיאה וכראוי לבית מקדש מעט.
שלב נוסף בדרך לקיום המנין הקבוע היה רצונו של מנהל המטבח להפוך אותו לכשר, הדבר פשוט השתלם מבחינה כלכלית. וועדת הכלכלה של הקיבוץ הסכימה אף היא לדבר מסיבות כלכליות. מנהל המטבח המקפיד להניח תפילין מידי יום, משמש גם כאחד מעמודי התווך של המנין, פועל להחזקתו ומסייע בכל דרך אפשרית.
באופן לא פורמאלי, מתקבלות אצלנו שאלות השכם והערב, חברים פונים ומבקשים להיעזר בנו. לא מזמן, בערב שבעה עשר בתמוז פנתה אלינו אחת מנשות הקיבוץ בשאלה: 'אני אמנם צמה מחר,אבל אני רק רוצה להבין למה'? אחרים פונים ומבקשים שנדאג להם למנין בכדי שיוכלו לומר קדיש. הכל כאן נעשה כמובן מתוך רצון לבטא באופן כלשהו את רגשי הגעגועים הפועמים בקרבם. זהו דבר שבהחלט בא לידי ביטוי בשטח, כאשר מידי שנה מורגשת עליה במספר הצמים כאן ביום כיפור.
מאז החל המנין הקבוע לפעול, לפני כארבע וחצי שנים, היינו עדים למספר אירועים מרגשים. אם במסגרת העלויות לתורה של בני של בני הבר מצוות, אם בסעודת השבת שאנו עורכים, ומצרפים אלינו אנשים נוספים. לא מכבר בעת אחת הבר מצוות, נשאל ילד על ידי הוריו איזו מתנה ירצה מהם? הוא ביקש מהם שיגיעו לבית הכנסת באופן קבוע. קורה לא אחת שהעלייה לתורה מביאה עמה ביקורים נוספים בבית הכנסת, ואפילו יותר מכך. כל ביקור מסוג זה משמש עבורנו כמקור לעידוד, ומחזק אותנו בדרכנו מלאת האתגרים.
לקראת ראש השנה הקרוב, אנו זוכים לשיתוף פעולה מלא מצד הקיבוץ. אנו מקווים כי נוכל לקיים את סעודות החג בתוך חדר האוכל. אכילת הסימנים, תשמש כפתיחה טובה להתחדשות ולהתפתחות מבורכת. אנו מאחלים לעצמנו ומתפללים לכך שלקראת השנה הבאה נוכל בס"ד לקיים את התפילות ברוב עם ומתוך הרחבת הדעת והמקום.
כאשר נבקש בתפילה 'ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם' נכלול בבקשתנו את שאר חברי האגודה. שיזכו יחד עמנו לקבלת עול מלכות עליהם. נאחל לעצמנו ולכל בית ישראל שתעלינה תפילותינו לרצון לפני אדון כל.
[יתד נאמן]