movstube.net

אתר השבת

 
  • Increase font size
  • Default font size
  • Decrease font size
Home חגים הליכות והלכות לחגי ישראל - הרב ש. ב. גנוט שליט"א מצות מקמח שיבולת שועל לחולי גלוטן

מצות מקמח שיבולת שועל לחולי גלוטן

מצות מקמח שיבולת שועל לחולי גלוטן

 

מכתבי הגאון הגדול רבי אשר יעקב וועסטהיים זצללה"ה

 

על דבר מצות העשויות מקמח שבולת שועל הנקראים  אוט"ס  בלשון  אנגלי  עבור חולי ציליאק שאין יכולים לסבול קמח של חיטים שסובלים מאכילת הגלוטן, וע"י אכילת אפילו כזית מצה בליל פסח יכולים  לסבול  חולי  כמה  שבועות  עד  כדי  שיש שרוצים לומר שהם פטורים מלאכול מצה מפני זה, אבל שיבולת שועל אין בו כי  אם  משהו גלוטן שלרוב בני אדם הסובלים מזה אינו מזיק להם לאכול קצת מצה משיבולת שועל,  וגם  יש אנשים הסובלים ממחלות אחרות רח"ל שגם להם קשה לאכול חיטים ויותר נוח להם לאכול מצה משיבולת שועל, ויש לדעת האם ישנו מקום וסמך בהלכה לפקפק על מצות שכאלו, העשויות משיבולת שועל.

 

א] בראשית דברינו יש לברר אם המין הזה שאנו קוראים אוט"ס, הוא באמת שבולת  שועל המוזכר במשנה.

 

איתא במתני' בפסחים ל"ה ע"א:אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, בחטים, בשעורים, בכוסמין, ובשיפון, ובשיבולת שועל. ובגמ' איתא: תנא כוסמין מין חיטין, שיבולת שועל ושיפון - מין שעורין. כוסמין - גולבא, שיפון - דישרא, שיבולת שועל - שבילי תעלא. וכן הוא בשו"ע סי' תנ"ג סעיף א': אלו דברים שיוצאים בהם ידי חובת מצה, בחטים ובשעורים ובכוסמין ובשבולת שועל ובשיפון, (וכ' הרמ"א:והמנהג ליקח לכתחלה חטים, מהרי"ל).

 

וברש"י במתני' שם כתב גבי  שבולת  שועל כך: פי' אביינ"א שיבולת שלה עשוי כזנב שועל, עכ"ל. וידוע  דאביינ"א  בלע"ז  צרפת  הוא  מה שקורין באנגלית אוט"ס, וכ"כ המתרגם שם שהוא  הער בלשון אשכנז, וכן הר"ן כ' על ש"ש שהוא אוינ"א, ומוכח שהוא אותו המין שכ' רש"י.וגם  ידוע  ומפורסם ומקובל בכל העולם זה דורי דורות שאוט"ס הוא מחמשת המינים ומברכין עליו במ"מ ועל המחיה, וא"כ נראה דאין להסתפק בזה, ולא כמו שכ' א' ממחברי הזמן מהמדעיים שפקפק בזה.

 

שו"ר בקונטרס הליכות שדה משבט תשמ"ט (גליון מס' 57) שהאריך בזה רבי יוסף אפרתי בסתירת דברי האומר ששבולת שועל אינם אוט"ס, ושכבר הכה על על קדקדו רבי יונה מרצבאך זצ"ל, וכן אמר הגר"מ פיינשטיין זצ"ל ולהבל"ח הגרי"ש אלישיב שליט"א שאין לפקפק בזה שלכל דיני התורה שבולת שועל היינו אוט"ס (או הנקרא קווקער בא"י), וא"כ ברור ופשוט שהוא מחמשת המינים שיוצאים בהם י"ח מצה בפסח. [ועכשיו עיינתי בס' אחד וראיתי שכתב שהקווקער שלנו אינו ש"ש משום שאינו מחמיץ, וכתב ששמע מכמה שאומרים כן. וזהו פשוט טעות במציאות, ובררתי גם כן אצל מומחים, מפני שחושבים שהחימוץ נראה כשעיסה נתפחת, ועיסה של שבולת שועל אינו נתפח. והנה מצד ההלכה הסימן של חימוץ לא מצינו בגמ' שהוא התפחת העיסה, כי אם סידוקו, וגם לפי המציאות ההתפחה נעשה ע"י הגלוטן, ואין גלוטן בש"ש, אבל פרוטאין יש בו, והחימוץ נעשה ע"י הפרוטאין, וא"כ אין שום יסוד לומר שש"ש אינו מחמיץ, וגם א"א לחלוק על דברי כל הראשונים,ופשוט, וכהוראת כל הני גדולי הפוסקים הנ"ל].

 

 

 

ב] האם יש איזה חשש מצד חימוץ שלא להשתמש בש"ש למצה

 

א) כתב השו"ע סי' תנ"ג ס"ג: אם לא בררו החיטים מאכילת עכבר אין בכך כלום. וכ' במג"א ס"ק ה' ואפשר דוקא חטה, אבל שעורה ממהרת להחמיץ, עס"ה. ובס"ה כ' המחבר דהאידנא אסור ללתות , בין חיטים בין שעורים , וכ' שם המג"א ס"ק ט' דבטור משמע דשעורים מדינא דגמ' אסור ללתות, ואפשר דשיפון מין שעורים לענין זה, עי' ביו"ד סי' שכ"ד, עכ"ל. והא שכ' דבטור משמע דשעורים אסור מדינא דגמ', הוא ממש"כ לתיתא אע"ג דבגמ' שרי לי' בחיטי כו', דמשמע דשעורים אסרה הגמ', וכן נראה מדברי הש"ס פסחים דף מ' ע"א דת"ר אין לותתין שעורין בפסח, ומסוגיא דגמ' משמע דחיטי קילי טפי משעורים, כמש"כ הר"ן, וחולק בזה על הרא"ה המחמיר בחיטי טפי כיון דאית להו  צירי, דהיינו סדק , עיי"ש, וכן משמע מדברי הרי"ף והרמב"ם והרא"ש דשעורים אסורים מדינא, ובחיטים אוסרים משום דשדרו ממתיבתא שאין אנו בקיאים בלתיתא, הלכך לא שריא לן למילתתא , ומבואר מהגמ' ומדברי הרמב"ם פ"ה מהלכות חו"מ ה"ו דהטעם דשעורים אסורים טפי מחיטים  הוא משום דחיטים קשים הם לכן אינם ממהרים להחמיץ כמו שעורים שהם רכים וממהרים להחמיץ (דז"ל הרמב"ם:אין בוללין את השעורין במים בפסח מפני שהן רפין ומחמיצין במהרה, ואם בלל אם רפו כדי שאם הניחן על פי הביב שאופין עליו החלות יתבקעו הרי אלו אסורין, ואם לא הגיעו לרפיון זה הרי אלו מותרין).

 

 ולפי"ז יש לעיין אמאי כ' המג"א דמהטור משמע דשעורים אסורים מדינא דגמ' משא"כ חיטים, וכן במש"כ בסק"ה הנ"ל כתב דאפשר דשעורה ממהרת להחמיץ. הלא מבואר הוא באר הטיב בגמ' וברמב"ם דשעורה דרכיך ממהר להחמיץ בודאות, ואמאי נקט דרק משמעות איכא.

 

אמנם כבר הבאנו מש"כ הר"ן בשם הרא"ה דמחמיר בחטה יותר מבשעורה, וכ"כ בהגהת אשר"י פ' כ"ש בסי' כ"ה וז"ל: וי"א דוקא שערי אבל חיטים אפי' לא נתבקעו אסורים ואוסרים, עכ"ל. ומקורם ממ"ש בגמ' מ' ע"א דרבא סבר דאסור ללתות חיטים מן הדין והא דתניא אין לותתין שעורין בפסח, לא מיבעיא קאמר, לא מיבעיא חיטין כיון דאית ביה ציריא עיילי בהן מיא, אבל שערי דשיעי אימא שפיר דמי, קמ"ל, וכ' האליה רבה סי' תנ"ג אות ט' דמכאן מבואר דיש סברא להחמיר בחיטין אפי' לא נתבקעו, והוא ג"כ סברת הפוסקים שהביא הב"י בסי' תס"ז שאסרו בחיטין אפילו לא נתבקעו, והיינו מש"כ בב"י ריש סי' תס"ז ד"ה כ' הר"ר אפרים דכן ס"ל רבינו ירוחם בשם השר מקוצי והרא"ה הנ"ל והגמי"י פ"ה בשם ריצב"א, וכן יש להוסיף דברי ההגהת אשר"י הנ"ל, וכן מצאתי בתוס' הר' פרץ בשם השר מקוצי.

 

אמנם יש לעיין, דהרי רבא הדר בי' שם בגמ' ומסיק דמצוה ללתות , א"כ מבואר דס"ל למסקנא דחיטי קילי משערי. וכן מבואר בדברי הר"ן בחידושיו שהקשה מזה דהדר בי' רבא לשיטת הרא"ה דס"ל דחיטי קילי משערי, וא"כ איך נקטי כן כל הנך פוסקים.

 

ונראה דהא רב פפא שם הקשה לרבא בתר דהדר ביה מהא דחיטים של מנחות אין לותתין אותם וקא קרו להו סולת , ולא תי' הגמ' שום תי' לרבא על קושיה זו. וכן למסקנא דס"ל לרבא דבעי שימור מעיקרא קאמר בגמ' ואפ"ה לא הדר בי' רבא, וכ' רש"י דלא אשכח רבא סייעתא למילתיה, לא הדר בי' ממאי דאמר בעינן שימור קודם לישה, עכ"ל. היינו דס"ל דבעי לתיתה, א"כ מבואר דאף דרבא הדר בי', מ"מ לית לי' סייעתא להא דהדר ביה, ורב פפא באמת ס"ל כמו דס"ל לרבא מעיקרא, וראייתו ממנחות כנ"ל. וי"ל דכן ס"ל להנך פוסקים כרב פפא דבתראה הוא. וכן נראה מדברי המאירי שכ': ולענין הלתיתה יש חולקין להתירה כו' ואינו כן, שהרי המנחות אין לותתין אותן ונקראות סולת כו', עיי"ש. הרי דס"ל דמסקינן דאין לותתין חיטים, והסברא כמו שאמר רבא מעיקרא , ואע"ג דהדר ביה , מ"מ רב פפא ס"ל הכי, וכנ"ל.

 

וא"כ מבואר דשפיר יש מקום להסתפק אי שעורה ממהמרת להחמיץ יותר מחיטה, ומכ"ש לענין דיעבד, גבי נשיכת עכבר, שהרי כל הנ"ל הוי לענין לכתחילה, אבל לענין דיעבד אפי' לדעת המחמירין בשעורין טפי מחיטים לענין לתיתה לכתחילה, ישנם הרבה דעות דבדיעבד אין חילוק בנשיכת עכבר כמש"כ בא"ר הנ"ל בשם הרמב"ן במיוחסות סי' ק"נ והרשב"א סי' תפ"ח , והביאו בפמ"ג , וכ"כ במשנ"ב ס"ק ט"ו, ודלא כספיקו של המג"א. ואפי' בלתיתה ישנם פוסקים דס"ל דלענין דיעבד אין חילוק בין חיטים לשעורים, דדוקא בנתבקעו ממש אסורים, וכדעת שמואל, עי' בהמאירי בשם יש פוסקים ובדברי המגיה שציין לדברי בעל העיטור והפרד"ס לרש"י וי"א שברי"ף והריטב"א, וכ"כ ג"כ במהר"ם חלואה, אלא דבזה קיי"ל להחמיר כמר עוקבא לענין אכילת גוף הדגן, עי' סי' תס"ז ס"ב וס"ט ובאחרונים שם. ובמשנ"ב סי' תנ"ג ס"ק כ"ז כתב: אסור ללתות - פי' לתיתה כתב הרמב"ם שבוללין החטים במים וטוחנין אותם מיד. ורש"י פירש לשורן במים מעט קודם הטחינה להסיר מורסנן כדי שתהא סולתן נקיה ואסרו הגאונים לפי שאין אנו בקיאין ללתות יפה שלא יבואו לידי חמוץ בשעת הלתיתה ועוד שמא יבואו לשהות מעט אחר גמר הלתיתה קודם הטחינה ויבוא לידי חימוץ. ואם עבר ולתת אסור לאוכלן וליהנות מהן בימי הפסח, ומ"מ להשהות קמח החטים הלתותים מותר בפסח אם שרן במים מעט וטחנן מיד אחר הלתיתה אבל שעורים אפשר דאפילו באופן זה אסור להשהות  לכתחלה דאפשר כיון דרכיכה נתחמצו ע"י הלתיתה, עכ"ד.

 

והנה כל זה הוא ליישב דעת המחבר, אבל המג"א ס"ל כדעת הטור דחיישינן להא דשעורה ממהרת להחמיץ.

 

ב) ויש לעיין מה דינו של שבולת שועל, האם מדמינן לי' לחיטין דאין ממהר להחמיץ או דמדמינן לי' לשעורין דממהרת להחמיץ.

 

 והנה בענין לתיתה כ' המג"א סק"ט וז"ל: ואפשר דשיפון מין שעורים לענין זה, עכ"ל. וציין לה' חלה סי' שכ"ד דמבואר שם דעיסה של שיפון מצטרף עם עיסה של שעורים, ומוכח דהוי מין שעורים, כמש"כ במחצהש"ק. וא"כ יש לעיין, דכיון דההוכחה היא מה' חלה, הלא מבואר שם דגם עיסה משיבולת שועל מצטרף עם שעורים, א"כ מוכח דהוי מין שעורים, ולמה כ' המג"א להסתפק רק בשיפון. ובשלמא כוסמין כיון דמצטרף נמי עם חיטים י"ל דהוי כמין חיטים (אע"ג דמצטרף נמי עם שעורים, ומ"מ לענין חימוץ דתלוי ברכיכי י"ל דהוי כעין ס"ס לדמותו לשעורים), והרמב"ם בפ"ה בהחו"מ ה"א כ' להדיא דכוסמין הוו מין חיטין, אבל שיבולת שועל אינו מצטרף עם חיטים ומצטרף עם שעורים, ולמה לא נסתפק בו במג"א.

 

 ועי' בחמד משה ריש סי' תנ"ג שכ' דהסדר שבמשנה שהקדימו שיפון לש"ש, ובחלה הקדימו ש"ש לשיפון, היינו משום דבמשנה שלנו הסדר מפני שראשון ראשון אינו ממהר להחמיץ, א"כ לפי"ז מכ"ש ש"ש הוי בכלל שעורים לענין לתיתה. וממה שנסתפק המג"א בשיפון נראה בש"ש אין בו חשש כ"כ, י"ל להיפך לפי"ז דהוי כ"ש לחשוש בש"ש. ותו דמדברי החמד משה מבואר דנקט בפשיטות דגם בעושה עיסה משעורין וכו' ממהרת להחמיץ יותר משל חיטים, ולהלן יתבאר דאין זה דבר ברור כ"כ. וכן ממה שלא הזכיר הרמב"ם בפ"ו המינין לפרטיהם בענין קיום מצות אכילת מצה, אלא בפ"ה בענין דברים הבאים לידי חימוץ, וגם שם הזכיר ש"ש קודם שיפון, משמע נמי דס"ל דאין בזה סדר מיוחד לענין חמץ, והדרינן לכללין כמו לענין ברכות וכמש"כ בכף החיים סי' תנ"ג ס"ק ד'. וע"ע בח"י אות ב' שהוכיח ג"כ דאין עדיפות בסדר השנוי במתני'.

 

ותו דא"כ מה יענה במש"כ בירושלמי פ"א דחלה ה"א , והביאו במהר"ם חלואה ובמאירי דף ל"ה ע"א,  דילפינן הה' מינים מקרא בישעי' כ"ח 'ושם חטה שורה ושעורה נסמן וכוסמת גבולתו', חטה אלו חטים , שורה זו שבולת שועל, שהיא עשויי' כשורה, ושעורה אלו השעורים, נסמן זה שיפון, כוסמת זה כוסמין, גבולתו, עד כאן גבולתו של לחם, עכ"ל , דבזה הסדר מהופך לגמרי. ואולי י"ל דבקרא נקט בסדר מהירותו להחמיץ, וא"כ ש"ש אינו מחמיץ כ"כ מהר כשעורה, וא"כ י"ל דשפיר מסתפק המג"א בשיפון שנזכר אחר שעורים, משא"כ בש"ש שנזכר קודם שעורים, ועדיין צ"ע. - ואולי באמת שיפון לאו דוקא, אלא ה"ה שבולת שועל מהאי טעמא גופא, וכנ"ל, וזה ביאור מש"כ כן במשנ"ב בשם אחרונים, ולכ' לא נתבאר להדיא כן בדברי האחרונים, ובע"כ דהיינו הך מטעם דין צירוף בחלה. וכן משמע מדברי הגר"ז שכ' ש"ש ושיפון. שוב מצאתי בפתחי עולם ס"ק י"ד שהביא דה"ה שבולת שועל וציין לשע"ה , ולכ' כוונתו לדברי שו"ע הרב. ועכ"פ מבואר דשבולת שועל דינו כשעורה דממהרת להחמיץ .

 

ג) ונשאר לן לברר אם הא דש"ש ממהרת להחמיץ כשעורה הוי דוקא כשהוא דגן או אפי' בנעשה קמח ולשין ממנו עיסה, וכבר הבאנו לעיל דעת החמד משה דה"ה בעיסה , וכ"כ באור ישראל ריש סי' תנ"ג מס' אור לפארו, עיי"ש, וכ"נ ממש"כ בדע"ת בריש סי' תנ"ג בענין המוכרים קמחא דפסחא שעירבו שעורים בחיטים וטחנום יחד שאסר הקמח, וא' מהטעמים כתב דממהר להחמיץ, וא"כ יש מקום לחוש דאין לעשות עיסה ממינים אחרים מחשש חימוץ .

 

אמנם ממש"כ הרמ"א ריש סי' תנ"ג דהמנהג לכתחילה ליקח חיטים משמע דאין חוששין לזה, או דבעיסה אינה ממהרת להחמיץ, או אפי' אי ממהרת להחמיץ אינו כ"כ כמו מי פירות דניחוש לה, וכן משמע מלשון מהרי"ל, שהוא מקור דברים אלו, שכ' הטעם דלא משתמיט שום תנא בלישנא כ"א חיטין לפסח עכ"ל, ואילו הי' חשש חימוץ ודאי הי' טעם יותר טוב להדר בתר קמח חיטין. וכן  במשנ"ב סק"ב כתב בשם חק יעקב וחמד משה והגרש"ז, וז"ל: והמנהג וכו' - משום דהוא חביב לאדם ביותר ואיכא משום הידור מצוה. ואם אין לו חטים יקח למצות מאחד מהד' מינים החשוב לו ביותר כדי שיאכל לתיאבון, עכ"ד. הרי לנו שכ' דרק משום דמין חיטין חביב לאדם ביותר, יש להעדיפו ע"פ שאר המינין, אך לא משום שממהר להחמיץ.

 

 וכן מוכח מדברי הגרש"ז בשו"ע שלו, דאיהו סבר לאסור בנשיכת עכבר בשעורים וש"ש אפי' בדיעבד, וכן גבי לתיתה, עיי"ש ס"ח וס"ב, ואעפ"כ כ' בס"ב דהוי מצוה מן המובחר לכתחילה ליקח חיטים, ואילו הוי ס"ל דבשאר מינים יש חשש חימוץ, איך קאמר דהוי רק מצוה מן המובחר לכתחילה ליקח חיטים ולא שאר מינים .

 

ותו דאם נאמר דבקמח משאר מינים ממהר להחמיץ, א"כ הא אתמר בגמ' שם מ"ו ע"א כך:וכמה כדי עבודה, אמר רבי אינייא אמר רבי ינאי כדי הילוך ארבעה מילין. אמר רבי יוסי ברבי חנינא לא שנו אלא לפניו, אבל לאחריו אפילו מיל אינו חוזר. אמר רב אחא ומינה, מיל הוא דאינו חוזר, הא פחות ממיל חוזר.וא"נ דלא הוי אלא בעיסה של קמח חיטים ולא משאר מינים, אזי הו"ל להש"ס ולהפוסקים לאשמועינן, ומסתימת דבריהם מוכח דליכא חילוק בין כל המינים דשיעור חימוצם שוה. וע"ע בחזו"א סי' קכ"א אות כ"ד ד"ה כתב דמוכח דשיעור מיל שייך גם בשעורים ואפי' לענין לתיתה, וא"כ כ"ש לענין עיסה ודו"ק .

 

וכן מוכח ממש"כ בס' חקרי לב יו"ד ח"ג בשיורי חלק או"ח סי' ט"ז, שכתב וז"ל: נהגו העולם להקפיד להסיר השעורים הנמצאים בחיטים למצה לפסח, ולכאורה אין סמך למנהג זה, דפשוט דיוצא י"ח במצה של שעורים. ואי משום שכ' השו"ע או"ח סי' תנ"ג דהמנהג ליקח חיטים, אין המנהג הכרח אם נתערב בחיטים קצת שעורים לפסול. והנה עתה ראיתי בס' חמד משה או"ח סי' תנ"ג שפי' בדברי הרמב"ם דאין לצרף מין על חבירו אלא כוסמין עם חיטים וש"ש ושיפון עם שעורים, והרי יש מזה סמך למנהג, ושמעתי טעם למנהג שהוא בחיטים שנעשו שמירה משעת קצירה והרי השעורים מתבשלות קודם ונמצא שלא נעשו להם שמירה ראוי' ואגב נשתרבב בכל מיני חיטים למצה והוא טעם נכון, עכ"ל. הרי מבואר שטרח למצוא טעם, ולא כ' טעם דממהר להחמיץ אלא ודאי דכל מש"כ בגמ' ופוסקים לענין לתיתה , ונשיכת עכבר, הכל מיירי כשהשעורים הוו דגן, וכדמבואר בגמ' והרמב"ם, וכנ"ל , דהטעם משום דשעורים רכיכי, וטעם זה שייך רק כשהוא דגן, אבל כשנטחן לקמח, איך נאמר דקמח שעורים יותר רכיך מקמח חיטים, א"ו מוכח דבנעשה קמח ולשין ממנו עיסה אין נפ"מ בין של חיטים לשל שאר מינים. ומדברי החקרי לב למדנו שאין הוכחה כלל ממה שהחמירו הפוסקים בתערובת שעורים בחיטים, די"ל דכולם מיירי שנמצאו יחד עם החיטים, ויש חשש חימוץ בהן מפני שמתבשלים קודם החיטים והוו אינם צריכים לקרקע, ונפל עליהם מים או גשמים ונתחמצו, ואין שמירה משעת קצירה, וע"ז כתב החמד משה דאין מצטרפים זע"ז. אבל היכא דנעשה שמירה על השעורים או ש"ש משעת קצירה וגם נאפה לבד, דאין שייך בזה א' מהטעמים הנ"ל , נראה דפשוט הוא דמותר לכתחילה. ועי' בכף החיים סי' תנ"ג אות ס"ו שהביא דברי החק"ל הנ"ל, ובאות מ"ח הביא מילקוט מעם לועז הטעם להסיר השעורים משום דאי נפל עליו מים נבלע בה יותר מהחטה, והביא מהמג"א הנ"ל, והאי טעמא שייך דוקא כשהוא דגן, ולא כשהוא קמח, כנ"ל , ואפי' את"ל דשייך גם בקמח, הלא הבאנו לעיל מדברי החזו"א דעכ"פ שיעור מיל שייך בשעורים כמו בחטים .

 

וכן יש להוכיח מדברי המהר"ם שיק (בס' על התרי"ג מצוות מצוה י'), שכתב ששמע מרבו בעל חת"ס ז"ל שלכתחילה לא יעשו מצות מקמח שעורים, משום דקשה לשכחה. וחזי' דכל מניעתו היתה לכתחילה משום קושי השכחה. וזה גם בודאי שייך רק בא' שיכול לצאת לכתחילה י"ח במצת חיטין, אך לא בנדו"ד.

 

ד)  אמנם בדע"ת ריש סי' תנ"ג כ' דהיינו טעמא דאין לוקחים אלא חיטים משום דממהר להחמיץ,(וכ"ה בהגהותיו לס' אורחות חיים ריש סי' תנ"ג) וחילי' מהמג"א הנ"ל. ולפי מש"כ לכאו' צ"ע דאינו דומה דגן לקמח.

 

 אלא דנראה דלכאו' יש ראיה לדבריו מדברי הגמ' בפסחים (מ"ח ע"א) וכמה שיעור עיסה, רבי ישמעאל בנו של ריב"ב אומר בחיטין קבין ובשעורין ג' קבין,רבי נתן אומר משום ר"א חילוף הדברים, ופירש"י שהשעורים קרובין להחמיץ יותר מן החיטים, ופריך בגמ' והתניא ר"י בנו של ריב"ב אומר בחיטין שלשת קבין ובשעורין ד' קבין ותריץ לא קשיא, הא בחסיכתא הא במעלייתא, ואח"כ קאמר אמר רב קבא מלוגנאה לפיסחא וכן לחלה, ופרש"י: לפיסחא שלא ללוש יותר כדי שיוכל לשומרו מן החימוץ, עכ"ל.

 

ויש להבין דרש"י פי' דרבי נתן ס"ל דשעורים ממהרים להחמיץ יותר מחיטין, א"כ רבי ישמעאל ס"ל להיפוך , ועכ"פ תרוייהו ס"ל דחיטים ושעורים יכולים ללוש בשיעור גדול, אלא דפליגי איזה צריך להיות בשיעור קטן ואיזה בשיעור גדול, ואח"כ קאמר רב דאין ללוש יותר מקב , וא"כ פליג על הנך תנאים , וגם אינו מחלק בין חיטים לשעורים, וצריך ביאור .    

 

ומצאתי בשפת אמת שפי' דלר"י בנו של ריב"ב שיעור חימוצם שוה, אלא דקביים חיטים עושים קמח כמו שלשה קבין שעורים (והביא כן מפי ר"ח, ובאמת צ"ע, דמר"ח נ' שפי' דקביים חיטים עושה קמח יותר מג' קבין של שעורין,) ור"נ אמר ר"א ס"ל דשעורים קרובים להחמיץ, אבל קושיה שניה דרב פליג אהנך תנאים הניח בצ"ע, עיי"ש מש"כ בזה .

 

אמנם במחבר סי' תנ"ו ס"א הביא הא דרב דאין ללוש יותר משיעור חלה, ובס"ב כ' אם לש יותר משיעור זה מותר בדיעבד, וכ' בחק יעקב ס"ק ט' דעכ"פ בעשה יותר מג' קבין דיש למחות ולמנעם מכך, ואפשר דבזה אף בדיעבד אסור לכולי עלמא. והביא שמצא בירושלמי פ' אלו עוברין ה"ד, כך: אפילו עד תלתא קבין הוא שיעור עיסה לשמרה מחימוץ, עכ"ל. ובאמת צ"ע למה הביא ממרחק לחמו, דהלא כן אי' בבבלי, כנ"ל. ועכ"פ שם בירושלמי אית ב' מ"ד, חד אמר בחיטים ג' קבין ובשעורים ד' קבין, וחד אמר להיפוך. והביא הח"י כשיעור חיטים לדעת המחמיר בשיעורו, ואיהו ס"ל דבשעורים ד' קבין, א"כ מוכח דלא ס"ל דשעורים ממהרים להחמיץ, וא"כ לפי הגמ' דילן היה לנו להחמיר בב' קבין חיטים, ועכ"פ נראה מבואר דאזלינן בזה בתר מ"ד דשעורים אינם קרובים להחמיץ, אלא דיש לדחות דאזלינן בזה לחומרא, ודוק .

 

(ועיין בשו"ת מנח"י למו"ר הגאב"ד דירושת"ו (שליט"א) זצוקללה"ה ח"ג סי' ק"מ אות ט' שהביא מהירושלמי דנקטינן בסתמא כהגי' שבתוספתא שהביאה הגמ' שלנו באחרונה דחיטים ג' קבין, ועיי"ש שהעיר בדברי הח"י כמש"כ לעיל).

 

וא"כ מבואר דהא דרב הוי רק לכתחילה, לתוספת זהירות, ולא פליג על הנך תנאים דלמעשה סמכינן על שיעורייהו לענין דיעבד .

 

אמנם נראה דהדבר תלוי באשלי רברבי, דלדעת הרר"י שמביא הרא"ש פ"ג סי' ו' אפי' בדיעבד אסור בלש יותר משיעור חלה, ומוכח דרב פליג .

 

ומ"מ בין אם נאמר דפליג, בין אם נאמר דמוסיף זהירות, מ"מ קאמר רב דקב יכולים ללוש, ולא חילק בין חיטים לשעורים, וכיון דסלקינן שם מהאי ענינא בחילוקים בין חיטים לשעורים, ה"ל לפרש בזה. אלא נראה מזה דרב ס"ל דהא דפליגי תנאי בשיעורים אלו היינו דוקא בעושה עיסה גדולה כשיעורים המוזכרים בדבריהם, ועל זה קאמר רב דהיכא דלש עיסה שהיא רק כקבא מלוגנאה אין חשש שיבא לידי חימוץ, והיינו בין עיסה של חיטים בין עיסה של שעורים, וכדכתב רש"י שלא ללוש יותר כדי שיוכל לשומרו מן החימוץ, וא"כ מוכח דאפי' אי נימא דשעורים קרובים להחמיץ, מ"מ עכ"פ קבא קבא יכול לאפות .

 

אלא דזה ברור דמטעם דשעורים רכיכי בעינן עלייהו שמירה מעלייתא משעת קצירה, ולא ללוש הרבה בפעם אחת , ולעשות במהירות, ובפרט דהוי בנידו"ד כענין של דיעבד, כיון דנעשים חולים ע"י אכילת קמח חיטים, ויש מתירים גם בלתיתה בדיעבד בלא שהה שימור מיל, כנ"ל, א"כ נ' דיש בזה די להתיר לאפות מצות משבולת שועל בכמות קטנה לכהפ"ח.

 

[שוב ראיתי בתוס' הר"פ שפי' דאין כאן פלוגתא דקבים במדת מדבר הוי חמשת רבעים במדת צפורי ושיעורא חד נינהו, ואולי זהו משכ' הרס"י לאסור אפי' דיעבד יותר מזה, ומ"מ מזה יהי'                                   מוכח דלא קיי"ל דשעורין ממהרין להחמיץ.] 

 

והנה בשנת תדש"מ הצעתי ענין זה לפני הגאון מוה"ר רח"ד פאדווא שליט"א, אב"ד דקה"ח דעיר הבירה לונדון, והסכים על הדברים כמבואר בתשובתו שנדפסה בשו"ת חשב האפוד ח"ג סי' ט', וכנ"ל.

 

אולם בשנת תשמ"ה נדפס ח"ט משו"ת מנחת יצחק למו"ר הגאון זצוקללה"ה, ושם כ' תשובה ארוכה בענין זה בסי' מ"ט ונטה קו להחמיר ולאסור אפיית מצות אלו. אבל כשזכיתי לקבל פניו זמן מה אח"ז ודנתי קצת בענין זה לפניו, הסכים למעשה בשביל חולים כאלו (כנ"ל) ללוש עיסות קטנות ולא לעשות מזה סתם אפיי' גדולה למסחר, רק מה שצריך בשביל חולים הצריכים לזה.

 

 

- ב -

 

ה) אולם יש בענין עוד שתי שאלות באופן הכנת הגרעינים של שבולת שועל לטחינה, כי אינו דומה הכנתם להכנת שאר מיני תבואה, וצריך להקדים שהשבולת שועל יש לו טעם מר מאד בגלל ענזי"ם שיש בו, וא"א לאוכלו אא"כ מחממין אותן באש שעי"ז מאבדין ממנו הענזי"ם הזה, ודבר זה נעשה בחדר גדול שיש בו שני צילענדר'ס זה בתוך זה, והם מלאים נקבים קטנים, וביניהם ריוח מעט שבו נכנסים הגרעינים של הש"ש מלמעלה, וע"י סיבוב הצילינדר הפנימי יורדים הגרעינים לאט מלמעלה למטה, ולמטה פתוח לגמרי באופן שהגרעינים נופלים ומצטברין בכלי שדפנותיו משופעים ונכנסים לתוך שקים, ובשיפולי השיפוע יש קצת מקום קיבול, אבל הכל שם יבש לגמרי, ובאמצע חלל הצילינדר מנשב בחוזק אויר חם מאד דרך צינור רחב, שהוחם בתנור גדול העומד שם מן הצד, והאויר נכנס בצינור ע"י מאוורר גדול וחזק, וע"י חימום זה עולה מן השיבולת שועל הרבה זיעה באופן שאם עומדים למעלה סמוך להגג כמעט שא"א לנשום מרוב הזיעה, אבל הגרעינים יוצאים למטה יבשים, ויש בזה שתי חששות:

 

א) כיון דיוצא לחלוחית יש חשש שנבלע מגרעין לגרעין והוי בלוע ממי פירות, ואח"כ כטוחנין ולשין במים יש בזה חשש של חימוץ, או דנימא דכיון דהצילינדער'ס הם פתוחים מלמטה הוי כסחופי, דקאמר אביי (פסחים מ' ע"א) דשרי משום דמידב דייבי ולא נבלע הלחלוחית זב"ז, כמש"כ רש"י שם. (ויש לעיין בזה, דלפי המציאות כמתואר לעיל הרי הלחלוחית היוצאת מהש"ש עולה הוא למעלה ואינו יורדת למטה כלל, כאשר נראה בחוש) ואת"ל דיש כאן בליעה, מ"מ הלא יש דעת הפר"ח שמתיר כשנתנגב המי פירות, ובביה"ל ריש סי' תס"ב (בד"ה אין) כ' להקל בשעת הדחק. וי"ל דאולי כ"ש כאן מכיון דמדייבי, וכנ"ל. ואולי יש להורות בזה ללוש דוקא עיסות קטנות מהרגיל כדי שיאפו במהירות יותר מבמצות רגילות. ואם נאמר כן, האם נוכל גם לאפות מצות כאלו במכונה ע"י עשיית עיסות קטנות מהרגיל (וכנ"ל), וגם אולי אין לאפות אלא כדי כזית לב' הלילות (בחו"ל) כדי לקיים מצות אכילת מצה אבל לא לאכול יותר בימי החג (אף כי לאנשים הסובלים מאכילת חטה א"א להם לאכול מצה רגילה ויהי' קשה להם שלא לאכול מצה כל החג), או האם יכולים לאפות כרגיל ולאכול כל מה שירצו על סמך הנ"ל.

 

 [ויש להבין בזה דברי הפמ"ג בסי' תס"ג בא"א סק"א בסו"ד מש"כ להחמיר במידב דייב שדימהו ללתיתה, דבשלמא לתיתה תלוי בעשיית והבחנת אדם אם המים רותחין כדינן ולא נחו בשעה שנתנו לתוכן החיטין וכו', משא"כ בחיטין בתנור הלא אביי קאמר דהמציאות היא דדייבי, ולכאורה אין תלוי באיזה בקיאות של אנשים, ולמה לא נאמר דמהני אפילו לדידן. ועיין בדע"ת ריש סי' תס"ה מש"כ בשם הרדב"ז דלחולה אמרינן דבקיאינן בחליטה, אבל בניד"ד י"ל דאין דומה לשם, דכאן אינו חולה הצריך לרפואה, רק יחלה אם יאכל מצה מחטה]

 

ב) מכיון שעוברים הגרעינים יבוש כזה, אולי יש בזה חשש שהם נעשו קליות ויש בזה חשש שאין יוצאים י"ח אכילת מצה בהם, מכיון שאינם יכולים לבא לידי חימוץ. אלא שהחיי אדם בתשובה ט"ז הקיל בזה בשעת הדחק, ובנידו"ד חזינן דלעינינו לא נראו כקליות, אע"פ שנתייבשו קצת, ומ"מ אולי א"א לסמוך על השערתנו, ומצד אחר הוי שעת הדחק שהקיל בו החיי"א כנ"ל[1].

 

 

והנה כשנעשה סידור זה בש"ש בפעם הראשונה דברתי בע"פ על שתי שאלות אלו עם הגאון מוהרח"ד פאדווא שליט"א, אב"ד דקה"ח דעיר הבירה לונדון, ועם הגאון כמוה"ר רבי בצלאל ראקוב שליט"א, אב"ד דק"ק גיטסהעד, והסכימו להתיר בנידו"ד, ועכשיו בשנת ה'תשנ"ה לבה"ע נתעוררה שאלה השניה ע"י רב אחד בארצה"ב, והצעתי שתי שאלות אלו בפרוס הפסח לפני מחותני מרן הגאון מוהר"ש הלוי ואזנר שליט"א, אב"ד דזכרון מאיר ב"ב, ע"י חתני החשוב כמוהר"ר יהודה הלוי ואזנר שי', וזכיתי שהשיב לי תשובה, וז"ל,

 

כבוד אהובי מחותני הרב הגדול המופלג מאד מזכה הרבים כש"ת ר' אשר יעקב ועסטהיים שליט"א רב קהל עד"י מאנשסטער יצ"ו

 

אחדשה"ט וש"ת באה"ר, חתנו נכדי יקירי הרב יהודה הלוי לאי"ט הראה לי הפקס בענין השבולת שועל לצורך אלה שאסורים לאכול בהחלט מדגן חטה ואין ברירה אלא לצאת בש"ש, וכבודו העריך כמה ספיקות בזה - והיות כי הזמן קצר אכתוב רק ראשי פרקים הפעם.

 

א - בודאי לית דין ודיין שאם אפשר להשיג ש"ש שלא עבר תהליך של הייבוש בצילינדער'ס כפי שהציע כב' מעלתו [חסר פה סיום הדברים, אבל מובן מעצמו].

 

ב - ואם אי אפשר בשום ענין נכון לסמוך על הסוברים בסי' תס"ב דאם נתייבש המי פירות שוב אין חשש מי פירות עם מים, ומכ"ש כאן שיש ספק אם יש בככל בליעת מי פירות, וא"כ מותר גם לכתחלה.

 

ג - אין ספק דטוב שלא לעשות הרבה בבת אחת כדי לחשוש לדין שמא יחמיץ מיד - ואני קבלתי מגאון ישראל החזון איש זי"ע לחלוק על הא שכ' המ"ב סי' תנ"ט ס"ק י"ז - דעכ"פ  [?] זה לא מחמיץ מיד ממש אלא ממהר - ודעתו הי' דמיד ממש - מכ"מ אין זה ברור כלל - ומכ"ש כאן דאיכא ס"ס - ומכ"ש כאן דכ' הפוסקים רק ממהר להחמיץ.

 

ד - וחשש דאינו יוצא כלל לידי מצה דאולי נקרא קמח קליות שאינו בא לידי חימוץ וא"כ אינו יוצא לידי מצה כדאי מאד הגאון חיי אדם לסמוך עליו דראוי לסמוך בזה אשיטת הרמב"ם דעיקר דבעינן מין הראוי לבא לידי חימוץ, מכ"ש דאינו ברור אם זה קלי כלל, ועוד דאיכא דיעות דוקא בקמח קלוי *, סו"ד יפה העיר כ"ת בכל זה - והוא בגדר דחק דראוי לסמוך עליו.

 

* ואמנם כדי לצאת גם ידי ספק זה, יאכל המצות כנ"ל ובליל ראשון [כוונת מרן שליט"א בא"י, ובחו"ל שתי לילות הראשונות] יברך אחר על אכילת מצה והוא יוצא בשמיעה.

 

הדוש"ת באהבה בברכת יו"ט כשר ושמחת מצוה

 

מצפה לרחמי ה'

 

שמואל הלוי ואזנר

 

הרי שהסכים בזה להתיר לצאת יי"ח במצות כאלה.

************

העתקתי כאן תשובת הגר"ש ואזנר, שהוא עצמו הדפיסה בשו"ת שבט הלוי ח"ט סי' קי"ז, ויש בדבריו כמה שינויי לשון קטנים מהמכתב, ובשו"ת הדברים ברורים יותר. שימו לב

 

שו"ת שבט הלוי חלק ט סימן קיז

 

ב"ה, ט' ניסן תשנ"ה לפ"ק.

כבוד אהובי מחותני הרב הגדול המופלג מאד מזכה הרבים כש"ת ר' אשר יעקב ועסטהיים שליט"א רב קהל עד"י מאנשסטער יצ"ו.

אחדשה"ט וש"ת באה"ר.

 

חתנו נכדי יקירי הר"ר יהודה הלוי לאי"ט הראה לי הפקס בענין השבולת שועל לצורך אלה שאסורים לאכל בהחלט מדגן חטה ואין ברירה אלא לצאת בשבולת שועל, וכבודו העריך כמה ספיקות בזה, והיות כי הזמן קצר אכתוב רק ראשי פרקים הפעם.

 

א. בודאי לית דין ודיין שאם אפשר להשיג ש"ש שלא עבר תהליך של היבוש בצילינדערס כפי שהציע כב' מעלתו הוא הדרך לכתחלה.

 

ב. ואם אי אפשר בשום ענין נכון לסמוך על שיטות הסוברים בסי' תס"ב דאם נתיבש המי פירות שוב אין חשש מי פירות עם מים, ומכ"ש כאן שיש ספק אם יש בכלל בליעת מי פירות, וא"כ מותר גם לכתחלה.

 

ג. אין ספק דטוב שלא לעשות הרבה בבת אחת, כדי לחשוש לדין שמא יחמיץ מיד, ואני קבלתי מגאון ישראל החזון איש זי"ע לחלוק על הא שכ' המ"ב סי' תנ"ט ס"ק י"ז, דעכ"פ כעין זה לא מחמיץ מיד ממש אלא ממהר, ודעתו הי' דמיד ממש, מכ"מ אין זה ברור כלל, ומכ"ש כאן דאיכא ס"ס, ומכש"כ כאן דכ' הפוסקים רק ממהר להחמיץ.

 

ד. והחשש דאינו יוצא כלל לידי מצה דאולי נקרא קמח קליות שאינו בא לידי חמוץ וא"כ אינו יוצא לידי מצה כדאי מאד הגאון חיי אדם לסמוך עליו דראוי לסמוך בזה אשיטת הרמב"ם דעיקר דבעינן דין הראוי לבא ליד חמוץ, מכ"ש דאינו ברור אם זה קלי כלל, ועוד דאיכא דעות דוקא בקמח קלוי ואמנם כדי לצאת גם לידי ספק זה, יאכל המצות כנ"ל ובליל ראשון יברך אחר על אכילת מצה והוא יוצא בשמיעה, סו"ד יפה העיר כ"ת בכל זה, והוא בגדר דחק דראוי לסמוך עליו.

הדוש"ת באהבה בברכת יו"ט כשר ושמחת מצוה, מצפה לרחמי ה'.

שמואל הלוי ואזנר

 

והנה אף ששתי שאלות אלו הם שתי סוגיות גדולות שראוי להאריך בהם, מ"מ מאפס פנאי כעת א"א רק לנקוט בקצרה, ותפלתי להשי"ת שיזכני עוד לברר סוגיות אלו למה שנוגע לניד"ד.

 

 

 

 



[1] לכאורה איכא ראיה לדברי הדר"ג מדברי המשנ"ב סימן קס"ח סק"ג, שכתב: מניח הפרוסה וכו' - כדי לקיים מעלת השלמה דשעורין ומעלת החיטין דחשיבא טפי משעורין משום דאקדמיה בפסוק כדכתיב ארץ חטה ושעורה וגו'. ומבואר בש"ס דמעיקר הדין פרוסה של חטין עדיפא אלא לצאת ידי שמים כל המעלות צריך להניח הפרוסה תחת השלמה וכו'  וכתב המ"א דמ"מ אם היה השלמה מפת של שיפון [הוא שאנו קורין דגן ורוב הלחמים שלנו ממנו הוא] והפרוסה של חיטין [וכן  אם היה של שעורין] אין להחמיר לבצוע על השלמה עם הפרוסה אלא יבצע על הפרוסה לבד דשיפון קיל אף משעורים  משום דאין נזכרת בקרא בהדיא, עכ"ל.

ואם אכן השיפון, עליו דיבר המשנ"ב, הוא אותו השיפון שמדבר עליו הדר"ג, הרי שהוא לחם ומברכים עליו המוציא. ש"ב גנוט.


 

לכבוד שבת קודש

תפילות

בבקשה להתפלל לרפואת: הרב דב בן שושנה (קוק) שליט"א, רבי יאשיהו יוסף (פינטו) בן הרבנית זרי שליט"א הרב נחום אליעזר בן שרה מרים (רבינוביץ) שליט"א הדס בת אורה לרפואה שלמה, יוסף מרדכי בן תהילה שמחה לרפואה שלמה, נחום אלימלך בן זהבה רבקה לרפואה שלמה, נועה בת לאה לרפואה שלמה, אשר ורפאל בני שמחה לרפואה שלמה, זאב בן ורדה לרפואה שלמה, יהודית בת מיסה לרפואה שלמה, שולמית בת מיסה לרפואה שלמה, שלמה בן רבקה לרפואה שלמה, משה בן כמונה לרפואה שלמה, נתנאל אילן בן שיינא ציפורה, תמר בת אורית לאה, אשר ורפאל בני שמחה, שרה צפורה בת רינה בתוך שאר חולי ישראל. בבקשה להתפלל לזרע בר קיימא בקרוב לנופית הודיה בת רחל ודויד שלמה בן שושנה ולזרע בר קימא בקרוב למירב המזל בת גאולה ונועם בן לאה וחזרה בתשובה לעידן בן שולמית ושי שלומי בן שולמית ודינה תרצה בת ורדה רגינה ולבשורות טובות ישועות ונחמות לכל עם ישראל

לעילוי נשמת

לעילוי נשמת מרת טליה בת עזריאל לייב ז"ל ת.נ.צ.ב.ה.
לעילוי נשמת מרדכי בן ברוך ופאולה פייגלה בת אליעזר ת.נ.צ.ב.ה.

מונה מבקרים באתר שבת נט

מונה צפיות תוכן : 19476066

אתר השבת


מאמרים אחרונים