movstube.net

אתר השבת

 
  • Increase font size
  • Default font size
  • Decrease font size

אלעד מקריבה קרבן פסח - בקרוב אמן

אלעד מקריבה קרבן פסח

* הרב שב"ג מקריב, יחד עם כולנו, בעזרת ה', עוד בפסח הקרוב, את קרבן הפסח, והוא מספר לנו על חוויותיו המתוקות מהכבש שלו* הלוואי ונזכה * הלכות קרבן פסח, בליווי 'קורותיהם' של תושבי אלעד בירושלים הבנויה*

/ הרב שמואל ברוך גנוט /

צלצול הטלפון הפריע את לגימת כוס הקפה היומית שלי. השעה הייתה דקה לתשע בבוקר ואני, יושב "על קוצים" בדרך לכולל, לוחץ על המקש ומאזין בקוצר רוח לשיחה הנכנסת. "קניתי עז"- אמר הקול הבהול של ידידי- "המוכר אמר לי שהוא כשר לגמרי והכל בסדר איתו, ואז מתברר לי שהוא כבר בן 12 חודש. מה עושים?!"

חייכתי חיוך גדול ועניתי לחברי הטוב שלא ידאג, השנה, בכלל שאנו בשנה מעוברת, נוסף חודש נוסף לכשרות העז שלו. "אם הוא נולד בשנה שעברה בי"ד בניסן התש"ע, אחרי השעה השביעית, באזור 12 בבוקר, השנה הוא יהיה כשר, כי הוא יהיה בן שנה בי"ד ניסן התשע"א. המוכר שלך, מ"אגודת מצוות הפסח", לא הטעה אותך. השנה, לשם שינוי, העז שלך יכול להיות גם בן 13 חודש ועדיין הוא יהיה כשר להפליא. ועוד הערה אחת, לפני שאני רץ לכולל: אל תקדיש את העז שלך עד סמוך לשחיטתו. יהיו לך בעיות חמורות של "מעילה בקדשים", אם תישען עליו, למשל, או שילדיך ישחקו איתו וירכבו עליו"...

ניתקתי את השיחה, מבלי לשמוע את קריאת הרווחה שלו. אין לי זמן, החברותא ממתין כנראה והיום יש לי יום עמוס. בצהרים עלי לשבת ולבדוק את הכבש שלי, הכבש שהילדים קוראים לו "מוישה זוכמיר" ואני מתחנן אליהם לא להיקשר אליו נפשית יותר מידי, כי בליל הסדר הם פשוט יצטרכו לאכול אותו. -זאת השנה הראשונה שאנו, כל היהודים בכלל, מתעסקים בעיזים ובכבשים בגודל טבעי. לקח לי זמן רב להבין משהו בבהמות ובהלכותיהם, והנה, ברוך השם, הכבש שלנו מלחך בינתיים עשב בחצר של משפחת אייזנשטט, שעשו איתנו חסד ואיפשרו לנו לגדל את הכבש זוכמיר יחד עם העז (נדמה לי שקוראים לו זלמן) שלהם. אחרת היינו צריכים לגדלו בביתנו הדל, קומה רביעית בלי מעלית, יחד עם קבוצת שובבים עליזה.

היום, 4 ימים לפני שאנו עולים, לראשונה מזה כמעט אלפיים שנה, אל בית המקדש, בכדי להקריב קרבן פסח במועדו וכהלכתו. האושר ברחובות עצום, אי אפשר להכילו בכלל. בכל פינה משוחחים כולם על כבשים ועיזים, "ביקור" ו"בעלי מום". מדהים להיווכח כיצד כל סדרי החיים והעדיפויות שלנו התפוגגו כלעומת שבאו ופתאום כל היהודים טרודים ב... בעלי חיים. היום, היום הראשון של "ביקור הבהמה" שלנו, ואני ניגש אל הכבש הזכר (לקרבן פסח מקריבים רק כבש או עז תמים ממין זכר, בן שנתו). אני בודק אותו בדריכות, משתמש בזכוכית מגדלת ומבקש את חוות דעתו של התלמיד-חכם ר' מנחם דוד כהן, שעומד איתי. הבהמה משובחת, בלי שום פגם ומום, והנה ברוך ה' יש לנו, ככל הנראה, כבש לקרבן פסח. בכל שלושת הימים הקרובים נבקר אותו שוב מכל מום, אם כי בדיעבד, אם היינו מבקרים את הכבש (החמוד...) שלנו רק לפני שחיטתו, הקרבן היה כשר.

אלי ומוטי שלנו אחראיים על הכנת הרשימה של רשימת המנויים. לא, לא מדובר במבצע המנויים החדש של העיתון החרדי הנפוץ ביותר בעיר, 'קוראים אלעד', אלא על מנויי הכבש שלנו. מאחר שקרבן הפסח (אותו נאכל בקדושה ובטהרה, בשמחה ובטוב לבב, בליל הסדר המתקרב בצעדי ענק), צריך להיאכל כמעט כולו, לכן אנו צריכים לארגן רשימת מנויים, שימנו על הקרבן ויתחייבו יחדיו לאוכלו בלי להותיר ממנו שום חלק ("נותר").

לפני שבוע התקשרתי לידידי הטוב ר' משה מזרחי (זה שמו האמיתי...), שוחט ותיק בעל 15 שנות נסיון בתחום, ושאלתי אותו כמה אנשים צריכים להימנות על כבש ממוצע, כדי שנאכל את הקרבן מבלי להותיר ממנו פירור מיותר. ר' משה, שוחט בבד"צ "יורה דעה", השיב לי שכבש ממוצע שוקל כ- 70 ק"ג. "תוריד את הלכלוכים והדם וכל הפסולת שאינה נאכלת ותגיע ל- 35 ק"ג "נקי". בדרך כלל, כשמשפחה גדולה עושה "בשר על האש" מביאים 5-6 ק"ג ואוכלים ממנו כ- 15 איש והם שבעים היטב מהבשר. כך שב- 35 ק"ג צריך לארגן בסביבות 105 אנשים לקרבן הפסח שלך", אמר לי ר' משה מזרחי. "ובכלל, אתם האשכנזים בקושי יודעים לאכול בשר. אתם שבעים מ- 100 גרם בשר. אז תיקח יותר אנשים. אלא מאי?? כאן מדובר בקרבן קדוש וטהור, ובקרבן הרי יאכלו הרבה יותר, בגלל המצוה הקדושה. רק שלדעתי כדאי שלא תיקחו ריזיקה של איסור 'נותר', ולכן כדאי שתחשבו את זה לפי אכילת בשר רגיל של חולין, וחוצ'מיזה, אל תשכח גם לחשב את אכילת המצה והמרור ויתר מאכלי סעודת החג, התופסים גם הם מקום בבטן".

מהיכן נשיג כה הרבה חברים? לבסוף בדקתי, והנה, הכבש שלנו שוקל פחות. כי הוא הרי פחות מגיל שנה והוא כבש קטן, יחסית. כך שסיכמתי עם ילדי, האחראיים על "סדרת המנויים לכבש" להכניס ברשימה 90 יהודים, שכל אחד מהם יאכל לפחות כזית בשר. הסברתי לילדים שאנו אמורים, כולנו, לאכול בכבש את החלקים הבאים: הבשר והלב, המוח, עור הרגליים הרך, החלחולת והקיבה ואת כל שאר האיברים והשומנים הפנימיים. "שימו לב לדבר מעניין"- הערתי את תשומת ליבם- "הגמרא אומרת שזמן ההמלטה של בהמות דקות, כמו הכבשים והעיזים של קרבן פסח, הם בחודשי אדר ואלול בלבד. כך שהכבשים והעיזים, שצריכים להיות פחות מבני שנה, יהיו בני חודש (אם הם נולדו בחודש אדר) או בני כחצי שנה, אם הם נולדו בחודש אלול, כך שאם מישהו יגיד לכם שיש לו כבש בן שמונה חדשים למשל, תדעו שזה אינו נכון. יש כבשים רק בני חצי שנה או בני חודש".

הגרש"ז גרוסמן נשאל: מה עם הניקור?

ב-2 דקות שבין "סדר א'" לתפילת מנחה, (אחרי שהמשיח בא, ביטלו את ה'בין הזמנים' לשעות הבוקר ורק בשעות אחר הצהרים מנקים את הבית לפסח...), כשכולם שוחחו על הכבשים והעיזים שלהם ועל השאלה האם ההבדל בין "פסח דורות" ל"פסח מצרים" קשור לעצם "ביקור הבהמה", סיפר לי אחד מתלמידי החכמים שלפני מספר שנים נכנס שמאלני אחד לביתו של המרא דאתרא הגרש"ז גרוסמן שליט"א ותהה בפניו כיצד ייתכן שהחרדים אוכלים בשר כשר שמנוקר במשך 3 שעות בערך לכל בהמה. "אם הניקור עורך שלוש שעות, אז כיצד יתכן שבקרבן פסח הצליחו לנקר את הבהמה? הרי לא היה בכלל זמן של 3 שעות לכל בהמה?!", תהה אותו שמאלני בפני רבה של אלעד.

הגרש"ז גרוסמן החל לעיין בשאלה מציאותית כבדת משקל זו. ואז צצו להם דברי הרמב"ם (קרבן פסח י, יא), שכתב: "כשאדם אוכל את הפסח- חותך את הבשר וחותך את העצמות מן הפרק ומפרקן אם רצה, וכשיגיע לגיד הנשה מוציאו ומניחו עם שאר הגידים והעצמות והקרומות שיוצאים בשעת אכילה, שאין מנקרין אותו כשאר הבשר ואין מחתכין אותו, אלא צולין אותו שלם". הרי לנו, שמחו התלמידי חכמים, שלא צריך בכלל לנקר את בהמת קרבן הפסח. וגם הראב"ד שחולק שם, כתב ה"מגיד משנה" שאת כל חלקי הניקור שהם מדרבנן, לא צריכים לנקר בכלל, ופני אותו יהודי שמאלני חפו...

כמה אנשים הגיעו?

ערב פסח. הבאלגן חוגג, הרבה יותר מכל שנה. "המעוררים" מזכירים לנו, מעל דפי לוח המודעות שבבתי הכנסיות, שלא נשכח להאכיל את הכבש או העז שברשותנו, כמו שחייבים להאכיל את כל בעלי החיים לפני שאנו אוכלים את ארוחת הבוקר שלנו. שלחנו את אסתי למשפחת אייזנשטט, עם שקית מלאה בעשבים ומספוא והיא שבה דומעת הביתה. "אבא! אתה בטוח שאנחנו צריכים לאכול הלילה את הכבש החמוד שלנו?! לא כדאי להשאיר אותו אצלנו, כדי שנוכל לשחק איתו המון המון זמן?!".

"ומה עם המצווה?" תהה מוטי והביט באחותו בעיניים מזרות אימה- "אבא אמר לנו לא להיות חבר של הכבש, כי בסוף ישחטו אותו. אז למה התחברת אליו?!" -הבן הבכור שלי אלי שאל האם הוא עצמו יכול לשחוט את הכבש ואני פרצתי בצחוק משוחרר, כי הילד, למרות שהוא ילד צדיק וחכם, לא למד עדיין בחיידר את הלכות השחיטה. "אך בגדול אתה צודק", פייסתי את רוחו, "גם אנחנו, שאנו לא כהנים אלא ישראלים, יכולים לשחוט את קרבן הפסח. כי שחיטתו כשרה ב"זָר" ואנחנו נקראים "זָרים". אז כשתגדל, תהיה צדיק וירא שמים גדול, ותלמד היטב את הלכות שחיטה וגם תקבל אומץ לשחוט בהמה, כמו שכתוב בגמרא שאסור לשחוט עד שתהיה בטוח שאינך חושש ממעשה השחיטה, הדם והבשר, תוכל לשחוט בעצמך את הקרבן".

---ירושלים היתה מלאה במליוני אנשים. אי אפשר לתאר בכלל במילים את גודל המעמד. בחיי לא ראיתי כל כך הרבה יהודים וכל כך הרבה כבשים ועיזים. מכל פינה שמענו את פעיות הכבשים וגעיות העיזים, שהתערבו עם צהלות הילדים המוקסמים וקולותיהם הרמים של הוריהם, שלא ידעו האם לרדוף אחר ה"עיזים" מהלכי השניים שלהם או אחרי העיזים הולכי הארבע. למרות כל האנדרלמוסיה, שרר איזה שהוא סדר בתוככי הבלאגן ונראה שכל אחד יודע את מקומו. הרי ירושלים היו נראים כמכוסים בשכבת שלג לבנה מופלאה, רק ש'השלג' הזה זז כל הזמן... היה זה, כמובן, שלג של כבשים ועיזים. התחושה המרוממת, שאפפה את רוחנו מאז בואו של המשיח, המשיכה ביתר עוז ושאת ואני עצמתי את עיני, לא מבין מדוע דמעות מסוימות זולגות מהן. מישהו הפריע לי לעסוק בשרעפי ומשך את חליפת הפראק של החג שלי. "מתי מקריבים בדיוק את הקרבן- פסח?" שאלני יהודי חביב, שסיפר לי שהגיע מישוב בשומרון. "את הקרבן ישחטו לנו בעזרת ה' אחרי שישחטו את קרבן התמיד של "בין הערביים", השבתי לו ושנינו, אוחזים בכבש שלי ובעז שלו, התחלנו לשוחח על כמות האנשים שנמצאים כאן ועכשיו. "אי אפשר לדעת, מדובר בכמה מליונים", אמר האיש, שקראו לו אודי הולצמן, "ידוע לך כמה אנשים היו בשעת הקרבת הפסח בתקופת בית המקדש השני?"

ניסיתי להרחיק מעלי כבשה כחושה, שחשבה שהנעל שלי היא אוכל מזין וסיפרתי לאודי שבפרק ד' של התוספתא בפסחים מסופר על אגריפס המלך, שנפטר 22 שנים לפני חורבן הבית השני, שרצה באחד מערבי הפסחים לדעת את מספרם של עולי הרגל והוא ביקש מהכהנים שיפרישו כליה אחת מכל קרבן פסח לפני ההקרבה שלהם על המזבח, בשביל שיוכלו לספור אותן. "מספר הכליות היה 600 אלף זוגות, והתוספתא מיד מוסיפה שעל כל קרבן פסח נמנו לפחות עשרה אנשים, אם לא יותר", אמרתי לאודי בעיניים נוצצות, ואודי הוסיף: "גם יוסף בן מתתיהו הכהן פלאוויוס מספר בספרו "יוסיפון" שהנציג הרומאי בארץ ישראל ציווה לספור את הפסחים- 3 שנים לפני החורבן, והיו 265,000 פסחים. וזאת כאשר היה זה כבר סמוך ונראה לזמן המלחמה העקובה מדם והעליה לירושלים היתה קשה מאד".

הנהנתי בראשי בהסכמה ונהר האדם הבלתי נגמר סחף אותנו היישר לכיוון העזרה. קהל המקריבים העצום התחלק ל-3 כיתות, שהקריבו בזו אחר זו. מיד כשעזרת בית המקדש הקדושה התמלאה בהמון אדם, שהרכיבו את ה"כת הראשונה", נעלו הכהנים את השערים הכבדים והיפים ולפתע נשמעה תקיעה, תרועה ועוד תקיעה, וכך החלה שחיטת קרבן הפסח. אנחנו המתנו בסבלנות עד שנכנסנו עם ה"כת השניה" (לא הספקנו בשום אופן להיכנס ל"כת הראשונה") ואז נכנסנו לעזרת המקדש. המראה היה מרהיב, אולי המראה המיוחד ביותר בחיי (אחרי מעמד קבלת פני המשיח). שורות שורות של כהנים עמדו בעזרה ובידיהם בזיכים ("הבזיכים האלה הם כמו כפות, שנועדו להחזיק את הדם, שיוגר ויטפטף מתוך הבהמה", הסברתי למוטי שלי, שעמד לידי). הבזיכים היו עשויים מזהב וכסף, ואורם הבהיק למרחוק בניצוצי נוגה מתוקים. שורת כהנים אחזה בבזיכי זהב ושורת כהנים אחזה בבזיכי כסף והם לא התערבבו יחדיו. כהן אחד, נדמה לי שהוא גר באלעד ברחוב בן קיסמא, אמר בקול רם: "הריני מכוין לשם פסח ולשם המנויים שנמנו עליו" ואני הנהנתי בראשי בהסכמה. מסביב עמדו עשרות מבין "מנויי" הכבש שלנו, ששכב לו מורכן ראש. הכהן השוחט בירך בקול ובהטעמה "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על שחיטת הפסח", בירך גם ברכת "שהחיינו" ואז הוא שחט. זרנוק של דם פרץ החוצה והכהן שעמד קרוב למקום זריקתו קיבל את הדם בבזיך הזהב שבידו ומסרו לכהן השני שעמד לפניו. השני העביר בזריזות את הדם לבזיכו של השלישי, השלישי העבירו לרביעי וכן הלאה, כשהדם מועבר במהירות הבזק, עד שהגיע למקום זריקתו על המזבח. "אבא! תראה איך הבזיכים מבריקים בעברם מיד ליד! ממש כמו ברקים מתעופפים!", התפעם חיים אליעזר ואחיו מרדכי הסביר בידענות ש"לבזיכים הזהובים האלה אין שוליים, התחתית שלהם חדודה, עם חוד, כדי שהכהנים לא יוכלו להניח בלי משים את הבזיכים על רצפת העזרה והדם יתקרש". לידי הסביר חברי הטוב ר' יהושע לבנו אלחנן שהכהן מקבל את כל הדם בכלי והוא מחכה בקבלת הדם, עד שכל הדם ייצא החוצה. "על הכהן להיזהר לא לקבל את הדם הנוטף מהסכין ולכן השוחט מגביה ומרחיק את הסכין מיד אחר שחיטת שני הסימנים של הבהמה".

"שמת לב שמקבל הדם בירך ברכה?" שאלני ר' יוסף, תושב רבי יהודה הנשיא. -"לא שמתי לב, אבל ההלכה היא שמקבל הדם מברך "אשר קדשנו במצוותיו בקדושתו של אהרון וצוונו על קבלת הדם", וגם ברכת "שהחיינו", אמרתי לו והבטתי בכהן שעמד סמוך למזבח. הוא קיבל את הדם בבזיך, פסע פסיעה אחת ושפך את הדם בשפיכה אחת למקום שנקרא "יסוד". גם הכהן הזה בירך ברכה בקול רם וכולנו שמענוהו מודה לה' יתברך בברכת "על הולכת הדם". אחרי שפסע את הפסיעה, לפני ששפך את הדם, בירך הוא ברכה נוספת, ברכת "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על שפיכת הדם".

הפסקנו לדבר והקשבנו מוקסמים לקריאת ההלל של הלווים, שנאמרה בקול ערב ובמנגינה ערבה וקסומה, כמותה לא שמענו מעולם. בכל זמן ההקרבה אומרים את ההלל ולפעמים, מחמת ריבוי האנשים והכמות האדירה שלהם בבית המקדש, היו אומרים הלווים את ההלל שוב בפעם השניה ולפעמים התחילו אותו גם בפעם השלישית, יחד עם כלי השיר המיוחדים שלהם,מפני שלמרות מליוני הנוכחים- היו הכהנים זריזים ביותר והשחיטה התנהלה בקצב מסחרר. ישנה מחלוקת בראשונים האם כל עם ישראל אומר יחדיו את ההלל בשעת הקרבת הפסח, או שרק הלווים שרים את ההלל (מדין 'שיר על הקרבן', כדברי הרב מבריסק). כתוב בגמרא ובדברי חז"ל שעל ידי הבטה במעשי הכהנים ושירת הלווים, מתעלים כולם ומתרוממים לפסגות אדירות של רוחניות וקרבה להית"ש. ואכן, כך היתה ההרגשה. דביקות מופלאה באבינו אב הרחמן, שציווה עלינו להקריב את הפסח במועדו.

הכהנים הוציאו את האימורים והניחו אותם בכלי. הכהן שעמד קרוב למזבח העלה אותם עליו ומלח אותם במלח. הוא עלה לכבש, נעמד על שפת הכבש, למול עינינו המביטות בו באושר צרוף ובהתרגשות רבה, ובירך בקול רם: "אשר קדשנו בקדושתו של אהרון וציוונו על הקטרת אימורים". הוא זרק את האימורים של הכבש שלנו (זכרונו לברכה..) על האש ור' אהרון דוד מרחוב התאנה באלעד הסביר לחברו ר' ירחמיאל שהכהן בכוונה לא מערב אימורים של שני פסחים יחד, וכל דבר נעשה בכלי לבדו.

ר' זושא זלוטקין, אברך חסידי מפואר מכולל "קהל חסידים" לחש לי בבהלה שהוא שכח לסמוך את הקרבן. "לא עשיתי סמיכה! מה יהיה?" הרגעתי אותו בלחישה שקרבן פסח אינו צריך בכלל סמיכה ואם הוא היה שם לב, זהו קרבן גם הקרב ללא מנחה ונסכים. הוא התעניין האם הכהנים מברכים ברכה על כל קרבן והקטרה בפני עצמה ומישהו שעמד לידינו, אברך ירושלמי עם שטריימל וקפטן זהוב- חום, הסביר שלא ומה פתאום, כל המברכים בהקרבה מברכים רק פעם ראשונה, גם על מעשה הקרבה שלהם וגם ברכת "שהחיינו", והם מתכוונים על כל הזריקות וההקטרות שיעשו עד לערב, עד לסיום הקרבת אלפי קרבנות הפסח. השיחה נקטעה עם סיומו של ההלל השני ותחילתו של אמירת ההלל השלישי. ה"כת השניה" סיימה לשחוט את אלפי הפסחים שלה ואנו יצאנו החוצה, נוטלים עימנו על הגב את בשר הכבש, לוקחים איתנו עשרות קילוגרמים של מצות עשה מדאורייתא, מצוה לה חיכינו בכמיהה עצומה 2000 שנה.

תנורים מיוחדים הוכנו בכל פינה בירושלים. מאות עובדים ופועלים עמלו ללא ליאות בחודש האחרון על הקמתן של מאות תנורים שכאלה, שצולים בהם את הבשר באש חיה, וחברת "רימון פרץ" בע"מ הרוויחה מליוני שקלים בשבועיים, במכירות של שיפודי עץ הרימון המומלצים בגמרא לצורך צלית בשר הקרבן. "שיפודי עץ הרימון אינם מוציאים לחות, כמו כל שיפודי עץ רגיל", הסביר אלי הידען לאחיו מיכאל, "עץ רגיל שמוציא לחות נחשב כבישול ולא כצלייה, ולכן חז"ל אמרו לנו לצלות את הפסח דווקא בשיפוד של עץ רימון".

"ומה אתם אומרים על ההמצאה החדשה של הדור שלנו?" צייץ בקול בחור מהישיבה הקטנה של הרב קוביוף. "בגלל שלא היו מספיק עצי רימונים ובגלל שאסור להשתמש בשיפודי מתכת, כי הם מתחממים מכח האש והבשר נצלה בגלל השיפוד הרותח ולא מהאש, לכן מפעלי "פלסטיק כהלכה" ייצרו שיפודים מפלסטיק,שאינם מוציאים לחות כמובן והם גם עמידים לחום האש, ולכן אפשר להשתמש בהם ללא שום פקפוק".

התפעמתי כולי מהרעיון הנפלא. בדיוק לפני שבועיים אמר לי ידידי הרה"ג ר' ישי ש. שליט"א שלא ברור כיצד יצליחו מליוני יהודים להקריב קרבן פסח. "וכי ישנם בכלל בכל ארץ ישראל אלפי עצי רימונים, מהם יוכלו לייצר כל כך מהר שיפודים מעץ רימון?", הוא תהה ולא ידעתי מה להשיב לו. והנה הקב"ה עזר לנו, ובדורנו הומצאה המצאת הפלסטיק. והנה לנו שיפודי פלסטיק כשרים למהדרין מן המהדרין. כמה נפלא!

"ומה עם יתר המצאות הטכנולוגיה של השנים האחרונות?", תהה ר' בעריש, חסיד לעלוב, משכונת "אבני נזר" באלעד. "מדוע שלא נשתמש בתנור חשמלי או במיקרוגל?"

"ראיתי בספר "קרבן פסח כהלכתו", שחיבר הגרמ"ז זורגר שליט"א, שמביא את דעות הפוסקים שתנור חשמלי פסול לצליית קרבן פסח. ובכלל, כל תנור, למרות שהוא חם מאד, אך אין בו ממש אש, כי גרפו ממנו את הגחלים, פסול לצליית הקרבן שלנו. לכן כתבו פוסקי זמנינו שגם אי אפשר לצלות קרבן פסח במיקרוגל. הוא מחמם מאד, אפשר לבשל ולצלות בו, אך אין בו גחלים ו"אש ממשית". כך שהטכנולוגיה העכשווית לא מסייעת לצלי הפסח ועלינו להשתמש בתנור עם גחלים, כמו בימי אבותינו הקדמונים", השיב לו מו"צ בבית ההוראה של "באבוב" בעירנו.

קרבן בקומה שניה?

עד כה נשאנו את בשר הכבש שלנו על הגב, כמו שכתוב בגמרא בפסחים. תחבנו, כהלכה, את השיפוד מהנקב שניקב מאחורי הכבש, עד שהשיפוד עלה ובצבץ מפיו. הכבש כולו נצלה כאחת, כשראשו מחובר אליו ומעיו, קרביו ורגליו תלויים לפניו. בהמשך, לאחר שהשיפוד יצא מפיו של גוף הכבש, תחבנו גם את מעיו ורגליו לשיפוד. קרבן הפסח נתלה באוויר התנור והרב בוגנים שליט"א, הרב החדש של קהילת "זכור לאברהם", הזהיר שאסור לקרבן לגעת בדפנות התנור. אחד מתלמידיו אמר לו בצער שבשר העז שלו נגע דווקא בדופן התנור בעת הצליה והרב בוגנים הורה לו לקלוף את מקום הנגיעה. "הבשר שנוגע בדופן התנור הרותח צריך להיקלף במקום הנגיעה, כי הוא נצלה מוחו הגדול של הדופן ולא בגלל האש", הוא הסביר בטוב טעם. אחד הילדים שאל האם מותר לתבל את הצלי בקצת מלח, פלפל חריף וקצת שמן והגרי"ז הורביץ, רב קהילת החסידים, השיב לו שאכן כן. "ההלכה מאפשרת לסוך ולתבל את הצלי בכל דבר לפני צלייתו, ואני מדגיש: לפני צלייתו, חוץ ממים".

הגחלים הלוהטות מיהרו לצלות את הצלי שלנו ואנו מיהרנו, יחד עם הצלי החם, לחדר האוכל של ישיבת "אור שמח" ברובע היהודי, שם נאכל בסייעתא דשמיא את קרבן הפסח. הצפיפות היתה רבה והשתרכנו לנו לאיטנו, כורעים תחת סחיבת הצלי הגדול, מאושרים בעליל מהמצווה המופלאה, אשר אלפיים שנים חיכו לה מליוני יהודים בכל הדורות. אבא, למה שלא נחפש לנו מקום מוצל ורגוע באחד מהיערות שבסביבה? למה כולם מצטופפים דווקא בירושלים העתיקה?" שאל מוישי בן ה-8 את אביו ר' יונה, שצעד לידינו, כדי להשתתף באכילת הצלי, כאחד מבני ה"חבורה". "צריך לאכול את קרבן הפסח דווקא בירושלים העתיקה, בירושלים המקודשת ולא מחוצה לה. אם הקרבן ייצא מחוץ לירושלים המקודשת, ייפסל הקורבן מדין "יוצא", השיב לו אביו, בעודו מסייע בעדי לסחוב את הצלי הקדוש שלנו. "שמעתי שמשפחת ויספיש אוכלת ב"חבורה" שלה בקומה שלישית של "אור שמח". מותר לאכול את הקרבן בקומה שלישית? הקדושה של ירושלים עולה גם לקומה גבוהה?" שאל מוישי ואני התמוגגתי משאלתו המחוכמת. "אכן, שאלת שאלה מקסימה! פשטות הסוגיה בגמרא בפסחים (פה, ב) מורה שאי אפשר לאכול את קרבן הפסח בעליות ובגגות ירושלים, לפי הדעה ש"גגין ועליות לא נתקדשו". הרשב"א (שו"ת ח"א סימן ל"ד) כותב שהגירסה היא שאסור לשחוט קדשים קלים בגגות ועליות הגג של ירושלים, אך מותר לאכול שם קדשים קלים (כמו קרבן פסח). ישנם דעות שסברו שמותר לאכול קרבן פסח בקומה שניה בירושלים וישנם שסברו שאסור גם לאכול את הפסח בקומות גבוהות שכאלה בירושלים, אלא רק במקומות נמוכים, השווים לקרקע של ירושלים. רבי חיים קנייבסקי שליט"א (בדרך אמונה מע"ש סופ"ב ובביאה"ל שם) מביא בדבר שתי דעות, ואילו רבנו החפץ חיים הכריע (בספרו ליקוטי הלכות עמוד פ"א) שאי אפשר. צריך לשאול את משפחת וייספיש מי הורה להם לאכול את קרבן הפסח בקומה שניה, נגד פסק ה"חפץ חיים" וכמו הדעות הסוברות שאפשר", אמרתי לו.

"ולעלות על הגג אחרי שנאכל את הצלי- מותר?" שאל אלי, "מאד חם שם, למטה בקומה ראשונה. לא כדאי לערוך את המשך ה"סדר" על הגג של הישיבה?!".
-"הילדים שלנו מבריקים!" זרח שכני ר' יונה באושר, "ככה באמת נהגו בזמן בית המקדש הראשון והשני. אכלו את קרבן הפסח בקומת הקרקע ולאחר מכן עלו לגג כדי לנשום אוויר צח ולקרוא את ההלל, בשמחה ובטוב לבב. אפשר לאכול את הצלי ולעלות לגג אחרי זה".

"הלילה הזה כולו צלי"

הגענו לקומת הקרקע של ישיבת "אור שמח", שם המתינו לנו עשרות משפחות, שקיבלו את הכבש בצהלה ובהתרגשות רבה. ליל הסדר התנהל כבכל שנה, כמו לפני שהמשיח הגיע ונבנה בית המקדש. כשכל הילדים נעמדו לשיר יחדיו ולשאול "מה נשתנה", בכו כולם, פשוט בכו מהתרגשות, כשמקהלת צעירי הצאן שלנו שאלה את השאלה, שלא שאלנוה עד כה, והכרנוה רק מדברי המשנה "שבכל הלילות אנו אוכלים בשר צלי, שלוק ומבושל, הלילה הזה כולו צלי". בזמן המקדש הראשון והשני לא שאלו את השאלה השלישית ב"מה נשתנה", של "שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין ובין מסובין, הלילה הזה כולנו מסובין, אך אנו, שהתרגלנו לשאול גם את השאלה הזאת, הוספנו אותה גם כן והילדים שאלו הפעם 5 קושיות. "עד שנה הבאה נברר בעזרת ה' האם צריך להשמיט את השאלה של "כולנו מסובין" לגמרי ולשוב לימים קדמונים", הבטיח מישהו ומישהו אחר אמר לו שלא, צריך לשאול רק 4 קושיות ולא- 5 והתפתח פולמוס בנושא.

לפני עורך הסדר המרכזי שלנו, תלמיד חכם מופלג ופה מפיק מרגליות לכשעצמו, הונחה צלחת כסף גדולה- גדולה עם ידיות מוזהבות, עליה שכב הצלי של קרבן הפסח אחר כבוד. אם בכל שנה, בשעת קריאת ההגדה, הצבנו על השולחן זרע צלויה וביצה קשה, זכר לקרבן פסח ולקרבן חגיגה, הרי שכעת הונחו להן הקרבנות עצמן. בשעה שאמרנו כולנו את ה"בעבור זה"- בשעה שפסח ומצה מונחים לפניך", חנקו דמעות את גרוננו, וכשאמרנו "פסח זה", הגביה הרב את בשר הצלי והראה אותו לפנינו, בפעם הראשונה בחיינו. אשרינו שזכינו!

בהמשך פנינו ליטול ידיים כדי לאכול את המצה, אך הרב שערך את הסדר הודיע שאת המצה נאכל עכשיו, אך נכוין בפירוש שלא לצאת ידי חובת אכילת מצה, כי את מצוות אכילת המצה נקיים לאחר מכן ("לנו יש מצה שאינה שמורה לשם מצוה, בשביל לאוכלה כעת", לחש לי שכני ר' יונה). שלא כמו בכל שנה, דילגנו על אכילת המרור וה"כורך" וערכנו מיד שולחן, ל"שולחן עורך". בשר קרבן החגיגה הונח בטס מפואר של זהב, שקיבלו כולם כמענק חג מהכולל. חילקו "כזית" לכולם והציבור בירך בכוונה רבה ברכה שלא הכרנוה, לדאבוננו, עד היום, ברכת "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על אכילת הזבח". "תאכלו טוב, אבל אל תתמלאו לגמרי, כדי שלא נאכל את קרבן הפסח כ"אכילה גסה", הזהרתי את בני משפחתי. "אפשר לשבור את העצמות של בשר החגיגה, וצריך גם לאכול את המוח של העצמות", הודיע הרב רובינשטיין בקול רם והסביר שאם לא נאכל את כל בשר החגיגה, נעבור חלילה על איסור "נותר".

"הסיבה שאנו מברכים על אכילת המצה בשעה שאנו אוכלים את המצה בתחילת הסעודה, מבלי לצאת באכילה לשם מצוה, היא כנראה משום שאנו צריכים לאכול פת בסעודה ולחם משנה ואילו את המצווה נקיים רק בשעה שנאכל את קרבן הפסח יחד עם המצה", הסביר ר' בונים, יהודי מקסים שלמד ב"דף היומי" היטב מסכת פסחים והוא הראה לי את דברי הרשב"ם (פסחים קיט, ב) העוסקים בענין. אני אמרתי לו שכך כותב רבנו שמעיה בשם רבו רש"י, שכך עושים כהסדר כולל את קרבן פסח והיהודי הספרדי שישב בשולחנינו הראה לנו שכך רואים מהסדר של התוספתא בפ"י.

הסדר עבר על כולנו בהתרוממות הרוח. בתי ירושלים היו גדושים ברבבות רבבות יהודי, ששרו את שירת ההגדה. מכל פינה שמענו מנגינות ישנות וגם חדשות, סילסולי ההגדה בעגה תימנית לצד "והיא שעמדה" במנגינה מסורתית, "עזרת אבותינו" במנגינה הויז'ניצאית ו"ממצרים גאלתנו" נוסח חב"ד. משוררי שירי פסח שנהפכו לנכסי צאן ברזל בעולם התורה כולו, עלו בקולותיהם על מקהלת הילדים הרחוקה, שניגנה את ה"מה אשיב" במנגינתו הקטיפתית של ליבלה השל ז"ל, מנגינה המושרת בשעת ההלל במאות בתי כנסיות בארץ ובעולם. רבבות אלפי בני ישראל שרו שירים חדשים, הנשמעים כקולות פעמונים קסומים, באוקטבות ותווים של זהב, מזוקקים ברוחניות שמימית, אלו הן שירי הלווים, שהושרו זה לראשונה מאז חורבן בית המקדש השני. אי אפשר לתאר את ה"וינתן לעם לב חדש לשורר בפיהם שיר חדש". ליל הסדר בבית המקדש ובירושלים המקודשת, ליד שולחנות גדושים בקרבן חגיגה וקרבן פסח, כהנים ולווים ועמך ישראל, ובראשם משיח צדקנו. אין לתאר ואין לשער!!

אוכלים את הפסח

השעון התקדם במהירות ועורך הסדר הכריז בשמחה ובהתרוממות הרוח על קיום מצות האכילה של ליל הסדר. חולקו "כזיתי" פסח לכל אחד ממשתתפי הסדר שלנו, לאנשים ולנשים הבריאים שיכולים לאכול "כזית בכדי אכילת פרס", כולל קטנים שהגיעו לגיל חינוך ויכולים, כך לפי הכרזת הוריהם, לאכול "כזית" פסח ללא היסוס, בזמן של "כדי אכילת פרס". הזקנים והחולים שהשתתפו עימנו בשולחן הסדר והודיעו שלא יוכלו לאכול "כזית" מקרבן הפסח, לא זכו להשתתף באכילה והרב הסביר להם שהם פטורים ממצווה זו.

הס הושלך בחדר הסדר, כשר' יונה שכני, האיש עם הקול הצלול והאוקטאבות הגבוהות, הסביר לכל הנאספים שאחרי שנתחיל לאכול יחדיו את קרבן הפסח בחדר אחד, שוב ייאסר עלינו להוציאו לחדר אחר. "אני מבקש ומתחנן, מזהיר ומודיע, לכל המבוגרים ובפרט לכל הילדים, שאנחנו יושבים כאן ועכשיו, בכל הרצינות וכובד הראש, ואוכלים את קרבן הפסח המופלא שלנו, מצות עשה מהתורה של אכילת פסח. אף ילד לא יוצא החוצה עם חתיכת הבשר שלו, ואין בזה שום תירוצים ושום סיפורים!. אם מישהו רוצה, אפשר להתחלק כעת לשתי קבוצות, ושכל קבוצה תקבל את מנת קרבן הפסח שלה. אבל אחרי שאנו קובעים את מקומנו כאן, אסור לאף אחד מאוכלי לצאת החוצה ל"חבורה" אחרת! נקודה סוף פסוק! כך נאמר בתורה: "לא תוציא מן הבשר חוצה", וכך פסקו חז"ל למעשה!"

"ומה קורה עם ישנם שתי חבורות בחדר אחד גדול?" צייץ יענקל'ה, שובב קטן שעולה בשנה הבאה לשיעור א' בישיבה באלעד.

ר' יונה לא אהב שמפריעים לו באמצע נאומו הגדול, אך מפאת הנימוס הוא השיב ליענקל'ה. "שתי חבורות שאוכלים בחדר אחד, צריכים להיפרד, כל חבורה לחוד, במחיצה קלה, וכל חבורה תשב לצד אחר, כדי שלא יתערבבו ביניהם. אם מישהו, איזה שובב כל שהוא שאבא שלו לא מספיק חינך אותו, סילק את המחיצה שבין שתי החבורות, אסור לכולם להמשיך ולאכול, עד שיחזירו את המחיצות למקומם. ברור, יענקל'ה?!".
יענקלה הנהן בראשו, זורח מאושר, והרב, שזקנו הלבן וההדור כמו התחבר אל בגד ה"קיטל" הלבן והרקום שלבש, הורה להתחיל ולחלק את קרבן הפסח.

חילקו לכולם, בנוסף לכזית (או יותר) מהקרבן, גם מצה ומרור (כשיעור הרגיל שבכל שנה) וכולנו בירכנו בחדווה "על אכילת פסח" ו"על אכילת מרור" ואכלנום בזריזות בהסיבה, כדרך בני מלכים, וב"כדי אכילת פרס". ר' יונה שכני התייעץ עם הרב עורך הסדר ויחד הוחלט שאלו שרוצים לצאת גם ידי חובת כל הראשונים שעסקו בעניין, ייקחו מצה לחוד ויאכלוהו, ייקחו מרור ויאכלוהו, יקחו פסח ויאכלוהו, ושוב, אחרי שאכלו את כל שלושת המצוות לחוד, ישובו ויכרכו יחדיו פסח, מצה ומרור ויאכלום יחדיו. "עליכם לכוון שאם ההלכה כהלל, אזי תצאו ידי חובה רק בכריכת כל המצוות יחד, ואם ההלכה כרבנן, אז ברצונכם לצאת ידי חובה כבר באכילה הראשונה", הכריז הרב, יהודי מאיר פנים ותלמיד חכם גדול, שכנראה יודע כמה דברים בהלכה...

מוטי שלי מושך בחולצתי ושואל "האם צריכים לאכול את כל הבשר הזה". אני צוחק ומסביר לו שכן, נאכל כעת את כל הבשר והסחוס, האיברים הפנימיים וגם את המוח של הבהמה. "אך ניזהר מאד לא לשבור שום עצם! חס וחלילה! אם נשבר עצם שלא בכוונה, אסור לשבור אותו יותר וכל המוסיף לשוברו- חייב מלקות!", הזהרתי את בני משפחתי.

-"וזה טעים, כל הבשר הזה?" גישש מוטי בזהירות.
צחקתי. "אם זה מצווה- אז זה טעים ומשובח עד מאד!". השבתי, הסבתי על כורסתי המרווחת, נטלתי את ה"כורך" עם המצה, המרור וקרבן הפסח ואכלתי אותם בזריזות ובכוונה, כוונה לשם מצווה, לעשות נחת רוח לבוראנו יוצרנו ומאורנו, שעשה לנו ניסים בחודש ניסן זה, כמו שעשה לאבותינו בימים קדומים. כמה עלינו להודות לו ולשבחו!

כולם קיימו את מצוות אכילת קרבן הפסח, המצה והמרור, וכולם חייכו זה לזה באושר גדול. "כעת לא אוכלים ולא שותים שום דבר, חוץ ממים"- הכריז הרב, והתיר לשתות תה למי שרוצה. "אנו שמחים להשאיר את טעם הקרבן והמצה בחיכנו ובלשוננו ואנו נאגור את הטעם הזה עד למחרת בבוקר, וכמובן, נאגור את טעם המצווה בלבבנו, עד עולם"...
"ברוך ה' שהבשר של הקרבן שלנו נאכל עד מתום, לפני חצות הלילה, כהלכה הפסוקה מדורי דורות", לחשתי לילדי, "אם היה נשאר מבשר הפסח, היינו צריכים לשורפו לאחר יום טוב, בבוקרו של היום", הוסיף ר' בעריש, יהודי חסידי חייכן מחבורתנו.

ואז פרצו כולם בשירת ההלל. הגמרא מספרת שמרוב קולות השמחה וההתלהבות של אמירת ההלל, "פקע איגרא", הגגות כביכול נבקעו, מרוב קולות. ואכן, כך היה במציאות. ירושלים של מעלה, גדושה במאות אלפי יהודים חוגגים, שוררה יחדיו את שירת בת השמים. "ה' זכרנו יברך, יברך את בית ישראל, יברך את בית אהרון, יברך יראי ה'", שרו כולם בחדווה, בשמחה שכמותה לא נראתה בתבל, ביקום כולו. "קול רינה וישועה באהלי צדיקים", רקדו היהודים ובת קול יצאה ואמרה: "ימין ה' עושה חיל, ימין ה' רוממה". מי שלא היה שם, לא יכול היה להבין, לא הצליח להרגיש, לא ידע, לא שמע ולא ראה, כיצד ניתן להכיל אושר אין סופי שכזה בתוך לב קטן אחד. החוויה היתה גדולה מכל תיאור וצבע, וכולם קראו בגרונות ניחרים: "קלי אתה ואודך! אלוקי- ארוממך"..

--- לשנה הזאת בירושלים!!

(למותר לציין שמאמר זה אינו להלכה ואינו למעשה. ואם וכאשר ייבנה בית מקדשנו ותפארתנו בקרוב, אנא, אל תלמדו ממנו הלכה ומעשה, מפני שיתכן שנפלו בו שגיאות לעניין הכרעה למעשה. יש כאן שיטות ודעות, שיתכן שבזמן ביהמ"ק יפסקו בהם אחרת. הדברים התבססו על סוגיות וראשונים, מפרשים ואחרונים, שלא הוכרעו תמיד להלכה. וכאשר יבוא משיח צדקנו, בזאת השנה בס"ד, נדע ממנו אל נכון כיצד לנהוג בכל דבר ועניין, כמובן. ותשוח"ח לחברותא שלי דסדר ג' הרה"ג ר' י.שנדרופי ולידידי הרה"ג ר' א.פרנקל, על סיועם בביקורת המאמר ובהערותיהם הנבונות).

מסגרת

מילון מושגים לקרבן פסח ולחג הפסח
/הרב שב"ג/
ביקור הקרבן ממומים- בדיקת הקרבנות העומדים להקרבה אם אין בהם מומים הפוסלים אותם מקרבן. ארבעה ימים קודם השחיטה. הפסח והתמיד צריכים בקור ממומים ארבעת ימים קודם שחיטתם, שנאמר בקרבן-פסח: 'בעשר לחדש הזה ויקחו וגו' והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחדש הזה' ואמרו חכמים: 'מגיד הכתוב שהיו מבקרים אותו ארבעה ימים קודם לשחיטה'. ולמרות שהפסוק 'והיה לכם למשמרת', לפי שכל הפסחים הוקשו זה לזה.

נותר- בשר שלא נאכל בזמן אכילתו (לכל קרבן ישנו זמן מקסימלי של אכילה משלו), נחשב לאסור באיסור 'נותר', כנאמר בתורה:"לא תותירו ממנו", וצריך לשורפו.

סמיכה- רובן של הקרבנות צריכות 'סמיכה' של הבעלים, שסומך על הקרבן בידיו בכל כוחו.

'כזית' בקרבן פסח ובאכילת מצה- ישנה מחלוקת נודעת בגדר השיעורים, שלפי השיטה הנודעת כשיטת הגרא"ח נאה (אע"פ שהיא אינה שיטתו שלו, אלא שיטה קדמונית, בה נהגו רבים וטובים וכל גדולי ירושלים ועוד) שיעור כזית מצה הוא כ-13.5- 15 גרם, ולשיטת מרן החזו"א שיעורה כ-25- 27.5 גרם, ולפי"ז עלינו לאכול 3\2 מצת מכונה לשיעורו של החזו"א (כשמצת מכונה רגילה היא בין 28 ל-33 גרם), ואולם הוראת החזו"א היא שבחצי מצת מכונה יש שיעור כזית ברווח (ושיטתו זאת סותרת לחשבון הנ"ל, וכבר העיר כן בשש"ת, ועי' בס' מדות ושיעורי תורה (בניש). ולדעת הגרש"ז גרוסמן שליט"א בסידורו הגדול (סידור פסח כהלכתו פרק ח') די ב16-15 גרם, ולחומרא 21 גרם בב' הכזיתים של המצה גם יחד, עי"ש דעתו וחשבונותיו, והסכימו עימו חכמי הדור מרן הגרשז"א זצ"ל ויבלחט"א מרנן הגריש"א והגרנ"ק שליט"א.

'כדי אכילת פרס' בקרבן פסח ובמצה ומרור- את ה'כזית' של קרבן הפסח, וגם את המצה והמרור, (גם בשנים שהמשיח עדיין לא הגיע בהם) שנחלקו הפוסקים האם שיעורו ב-9 דקות (שו"ת חת"ס ח"ו ט"ז), או 8 דקות (דעת הגר"ז בעל התניא), 7.5 דקות (דעת הביכורי יעקב ושו"ת מלמד להועיל),או 6 דקות (שו"ת צמח צדק, ועי' שד"ח אס"ד מערכת אכילה), או 5 דקות (לדעת הגרי"א ספקטור, ועי' עינים למשפט ברכות מ"א א'), 4 דקות (ערוה"ש וכה"ח ועוד), או 3 דקות (מרחשת, ועי' שו"ת אגר"מ ח"ד או"ח מ"א), והחת"ס כתב דנכון לחוש לכתחילה לשיעור של 2 דקות (וכ"כ בשש"ת להגריי"ק שכן יש לחוש), וכן המנהג של רובנו, שאוכלים את ה'כזית מצה' בתוך-2 דקות, ומתאמצים ומזדרזים ואוכלים מהר ובחטף, כדי להספיק לשיעור זמן מועט שכזה.

(פורסם בעיתון 'קוראים אלעד' ערב פסח התשע"א ופורסם באתר ברשות הרב המחבר. כל הזכויות שמורות!!)

 

לכבוד שבת קודש

תפילות

בבקשה להתפלל לרפואת: הרב שמריהו יוסף חיים בן פעשא מרים, יגאל שלמה בן שושנה מהין ובני משפחתו, בבקשה להתפלל לזרע בר קיימא בקרוב לנופית הודיה בת רחל ודויד שלמה בן שושנה ולזרע בר קימא בקרוב למירב המזל בת גאולה ונועם בן לאה וחזרה בתשובה לעידן בן שולמית ושי שלומי בן שולמית ודינה תרצה בת ורדה רגינה ולבשורות טובות ישועות ונחמות לכל עם ישראל

לעילוי נשמת

לעילוי נשמת מרת טליה בת עזריאל לייב ז"ל ת.נ.צ.ב.ה.
לעילוי נשמת עליזה פרומה בת מרדכי ז"ל ת.נ.צ.ב.ה.
לעילוי נשמת ר' מרדכי בן ברוך ז"ל ופאולה פייגלה בת אליעזר ז"ל ת.נ.צ.ב.ה.

מונה מבקרים באתר שבת נט

מונה צפיות תוכן : 20300852

אתר השבת


מאמרים אחרונים