סיפורים לכבוד שבת
ערב שבת בעיירה - ר' נטע ירוחם ברלינר הי"ד
- פרטים
- קטגוריה: סיפורים לשבת
- פורסם בראשון, 05 יולי 2020 12:51
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 556
ערב שבת בעיירה - ר' נטע ירוחם ברלינר הי"ד
סיפור מתוך הספר: לכבוד שבת
באדיבות הוצאת נצח
ר' ברלינר היה הוגה דעות, משורר, סופר ומחנך למופת, מראשי המחנכים ברשת בית יעקב, מרצה, דרשן מעולה ופדגוג. עם פרוץ מלחמת העולם השניה המשיך ברלינר ללמד את תלמידותיו כאלו לא קרה מאומה, והשקיע בחיזוקן הרוחני של חניכותיו. הנערות שאותן חינך בגטו עסקו במסירות נפש בעבודה ובעזרה סוציאלית לעניים ולנזקקים אחרים. ר' ירוחם המריצן לכך. כן היה פעיל בחוג תרבותי של נוער אגודאי שהיו מתאספים בחשאי בביתו של המשורר החרדי אלתר שנור ועסקו בדברי תורה. הוא ארגן למעשה את בתי הספר והכיתות החשאיות במרכזי העבודה, הרסורטים. ר' ברלינר נשלח לאושוויץ בסוף תקופת הגטו בקיץ 44 ונספה במחנה שליד לנדסברג. .הי"ד.
הלילה עודנו רובץ בשלווה בעמק. אי משם, מקצה היער המשתרע לאורך הנהר, עדיין מציץ ירח חיוור, נלאה, ואולם, מעבר להר, ששם שוכנת העיירה, כבר מתחיל לרטוט אישון עינו של יום. דומה שהוא מקדים היום להעיר את העיירה הרדומה, המתרפת כתינוק בחיק אימו בזרועות ההר הפרושות לרווחה.
ערב שבת היום.
תריס של חלון, אשר לפני שעות מספר עדיין הסתנן קו אור קלוש מבעד לחרכיו, יחד עם בכיה חרישית של סבא ישיש העורך תיקון חצות - נפתח ראשון לרווחה.
האיר היום!
בחוץ נושבת צינה של כפור. המזרח החיוור ירקרק עוטה קימעה קימעה גוון אדמדמי ארגמני. מראהו כמראה פני חתן צעיר וענוג, שעה שמאחלים לו לראשונה מזל טוב ברחוב.
תנועה מתחוללת. פה ושם מתחילים להופיע בני אדם. עקרות בית מכובדות, ואפילו בעלי בתים, יהודים יראי שמים, מי בסל ומי בקדירה, יורדים אל הנהר לקנות דגים לכבוד שבת. נערה חוצה את השוק במרוצה נחפזת, עמוסה תבנית מלאה חלות טריות, ונעלמת בפתחו של בית צדדי, אשר מבעד לארובתו בוקע עשן קלוש ולבן אל תכלת הבוקר שבחוץ.
בככר השוק מופיעות ובאות עגלות איכרים מכפרי הסביבה, עמוסות שפע עופות, ביצים, מיני ירקות ופירות. הן מסתדרות בטבורה של הככר, מסביב לבאר, והמקום הופך חיש מהר ל"יריד".
בסימטת בית המדרש מופיע חיים יונה המלמד, יהודי נמוך קומה, בעל זקן מגודל ומהודר שחציו משחיר וחציו מכסיף. הוא מבקש לקנות עוף מיאנק הגוי. הלה דורש חמשה זהובים שלמים. משגיחה בכך פרל'ה של איצ'ה-שלמה, "הגבאית", וכהרף עין כבר עומדת היא ליד העגלה. בשום פנים אינה יכולה לסבול "רציחה" שכזאת. "היתכן? כלום הוא, המלמד הזקן, הוא הגביר של העיירה? חמשה זהובים! כמה חוצפה יש בו בגוי"... יאנג מתרכך, מוריד מן המקח עד לשלושה זהובים. הוא כבר מכיר אותה ואת לשונה השנונה, שאין ממנה מנוס. עשויה היא לערוך לו שערוריה רבתי, עד שישחירו פניו כשולי קדירה. בפנים קורנים רץ חיים-יונה לביתו עם העוף בידו, כששפתיו ממלמלות בדבקות: "לכבוד שבת... לכבוד שבת..."
יהודי, נושא תיק טלית ותפילין תחת זרועו, נחפש הביתה. אגב חפזונו הוא סר אל אחת העגלות, מציץ לתוכה, מוציא עוף צרחני, ממשמש בו מכל צדדיו, שואל למחירו, מנסה להתמקח, אינו משתווה עם המוכר ומחיש צעדיו לעגלה אחרת.
ברחוב מופיע גוי צנום, בעל שיער חום ועיניים ערמומיות, זריזות. מדבר הוא אידיש רהוטה כיהודי, להבדיל. יודע הוא לתבל את דבריו במילים של לשון-קודש ואפילו מיטיב לפזם את נעימותיו של החזן המקומי.
מתייצב הגוי הזה עם עגלתו העמוסה פירות מיובשים ומתחיל להכריז בקול: "אגסים מיובשים, שזיפים מיובשים, לכבוד שבת!" מיד יהודים מתקהלים סביבו. הללו מתדשנים מנחת מגוי זה. "מוח של יהודים לו בקדקדו. אין זאת אלא שהוא ממוצא יהודי"... קונדסים מתקרבים אליו, חוטפים עמו שיחה ב"מאמע לשון" והקהל מסביב גדל והולך. הוא מוכר את כל סחורתו ובינתיים שורק לו נעימה של "ישמחו" או "כבקרת". האכרים שבשוק מביטים בו בעיניים מלאות קנאה, וכיוון שהוא מבחין בכך נדלקת אש פראית בעיניו: "... הביטו וראו, איך כולם לוטשים אלי עיניים יוצאות מהחורים...." הכל פורצים בצחוק רם, והוא משמיע שוב, כאילו להכעיס את האכרים הגויים, את קריאתו: "לכבוד שבת! לכבוד שבת!" וקולו נישא על פני השוק הרחב ונמוג אי שם במורד, בחלל הסימטאות הצדדיות.
*
אחר הצהרים. האיכרים מתפזרים והולכים, בהשאירם פה ושם ערימות אשפה. מן ה"חדר" חוזרים הנערים הביתה, בשאתם את ספרי החומש או הגמרא תחת זרועותיהם, ועד מהרה הם מתערבים בתוך מעגל הקונדסים שמסביב. ריח של דגים מפולפלים, שהושמו על אדן של חלון לצינון, מרחף ותועה בחלל השוק. מתרחבים נחיריהם של אחרוני הגויים, שעוד נשארו בשוק, והם מתחילים לדבר על "המאכלים המפוארים" שהיהודים מכינים לשבת. גוי קשיש, שכבר פנה לחזור לכפרו, שולה מכיסו בקבוק יי"ש, והוא שומט ראשו לאחוריו וסובא, סובא, עד תום. ערפו מתאדם ועיניו נזגגות. הוא מוציא נתח בשר חזיר מתוך עטיפת נייר ומקנח בו את הלגימה, אחר הוא מושך משיכה נמרצת במושכות סוסו. הסוס ההוזה מתעורר פתאום, עוקר ממקומו ומתחיל שועט על פני השוק, בגררו אחריו את העגלה במורד הדרך.
משעה לשעה הולך השוק ומתרוקן. שקט משתרר והולך. והנה מגיעות ובאות המרכבות הרחבות, סכוכות הבד, ונעצרות ליד הגשר. מתוכן בוקע קול המולה. אחרי שישבו כל הדרך צפופים זה בזה כמליחים בחבית, באין יכולת להזיז אבר, נדחקים הם עתה לצאת מהר - אלה הרוכלים והסוחרים הנוסעים, החוזרים לבתיהם לכבוד שבת. כבר מאוחר. כבר ממשמשת ובאה שעת הדלקת הנרות.
מקומטי בגדים ועמוסים חבילות וצרורות, נחפזים כולם איש לביתו. ילדים רצים לקראתם, לקחת מידיהם את החבילות.
בין הבאים - גם אורחים, בעלי מלאכה העובדים בעיר הגדולה, וחתן שבא להתארח בשבת בבית מחותנו. המחותנים שהמתינו לו מובילים אותו לביתם כשהם שופעים נחת וקורת רוח. נשים סקרניות יוצאות מהר אל פתחי בתיהן, להציץ בו ולתהות על טיבו, כיד ה"מבינות" הטובה עליהן.
והנה נשמע רעש גלגלים ושעטת סוסים. מרכבה הדורה, רתומה לצמד סוסים אבירים, הזוקפים ראשיהם בגאווה, מגיעה ובאה אל השוק. הכל מפנים מבטיהם אליה, אף כי הכל יודעים שזוהי מרכבתו של ר' אבא, גביר העיירה, חוכר יערות האלונים של השררה פוטוצקי. מעניין לראות את מי הביא עמו הפעם לשבת - דרשן, משולח, או סתם "אורח חשוב. הכל יודעים כי לעולם אין ר' אבא חוזר הביתה לבדו. בתוך המרכבה יושב ר' אבא - יהודי בשנות הששים, בעל קומה בינונית, זקן הדור צהבהר, עיניים שחורות פקחיות ומצח "למדני" גבוה. סביבו מצטופפים אורחים, יהודים זרים שהוזמנו להתארח בשבת בביתו. זאטוטים קונדסים, נכדיו של הגביר, רצים לקראת המרכבה, ופייבה המשרת עוזר להם לעלוט עליה. לבסוף נעצרת המרכבה ליד בית אבנים נאה, דו קומתי, שבחזיתו מתנוססות כמה מרפסות המשקיפות במבט גבירים על הבתים הנמוכים שמסביב. פרל'ה ה"גבאית" יוצאת מן החצר עם סל גדוש חלות, דגים ובשר. רואה היא את ר' אבא ומעתירה עליו שפה של דברי תודה וברכה. מן החלון שבקומה העליונה משקיף צעיר חתניו של כ' אבא, שזה לו זמן קצר אחרי החתונה, ומתמוגג מהנאה למראה חותנה והרחבות שמסביבו. כהרף עין הבחין וראה במרכבה את העילוי מיבאלה ולבו מתמלא שמחה: "יהיה עם מי לשוחח בדברי תורה! שבת זו תהיה שבת כהלכתה ..."
בתו הצעירה של ר' אבא, העוסקת בעריכת השולחן הגדול שבחדר האוכל המרווח, ניגשת במרוצה אל החלון ובצניעות מקדמת את פני אביה. כיון שהיא רואה את האורחים, הריהי פונה בתנועת עליצות וחוזרת לעבודתה. האורחים יורדים מן המרכבה ור' אבא מוליכם לתוך הבית. הילדים מסביב עולים ומצטופפים בתוך המרכבה. זו עוקרת ונכנסת לתוך החצר הרחבה, לקול קריאותיהם העליזות של הילדים וחריקתו הצורמת של השער, המהדהדים רגע על פני השוק ומשאירים אחריהם דממה של דרך ארץ.
*
השעה מתאחרת והולכת. השמש כבר קרבה לפאת מערב. על פני השוק משתרעים צללים רחבים, ראשוני המבשרים את בואה של שבת המלכה.
מסביב לבאר, בטבורו של השוק, נדחפים כמה שואבי מים עם דלייהם ואסליהם. עגלות בודדות של איכרים עוברים ושבים נשרכות בעצלתיים על פני כיכר השוק. אחת העגלות נעצרת והאיכר עם השוט בידו רץ מהר לקנות חפיסת סיגריות בטרם תיסגר החנות.
ר' אבא כבר חוזר מן המרחץ, בלוויית העילוי מביאלה. פוסע הוא לאטו ועל פניו הזורחים כבר נסוחה מנוחה של שבת. שניים מנכדיו הולכים אחריו, מיוזעים וחפופי פיאות, ומשתובבים בעליצות.
יצחק'ל סנדלר, יהודי חיוור ושבע עמל ויגיעת כפיים, ירא שמים, (יוצא בשבת בקפוטה של אטלס) - ממהר לבית המרחץ עם כותונת בידו. פניו קורנים משמחה: חסדי השם יתברך, שבת המלכה ממשמשת ובאה! כל השבוע עסוק וטרוד הוא יומם ולילה בפטישו ואזמלו עם האיכרים והאיכרות המגושמים. עיניו יוצאות חחוריהן עד שהן רואות פרוטה לפרנסה. מרוב טירדת הפרנסה שוכח הוא את עצמו, שהוא יהודי ושיש בורא עולם... אבל משבאה שבת, גאולה באה! עתה אדם נזכר שהוא יהודי, מזרע אברהם יצחק ויעקב. הנה ברגע זה שוב הוא חש אותו טעם מופלא של היותו יהודי.
מפתחה של אחת החנויות חופז יוצא יהודי חנווני, לראות אם כבר סוגרים חנויות בשוק. עמידה זו בתוך החנות כבר היתה עליו לזרא, והריהו מצפה בקוצר רוח לאהרון השמש, שיכריז על כניסת השבת.
יהודים נחפזים מן המרחץ לבתיהם, מאחד החלונות בוקע קולו הערב של נער, המעביר את ה"סדרה" מתוך "תיקון". סנדר הזקן, חייל מימי הצאר ניקולאי, אומר שיר השירים בניגונו הליטאי, וקולו, שהוא תמיד עבה וגס, משתפך עתה מסביב כה ענוג וכה נלבב.
החמה כבר מסתלקת מראשי האילנות שבעמק. אופק המערב, המנומר כולו קרעי עננים הנראים כעדר כבשים רחוצים, או כעין גלי נהר, מזדהר בזוהר ורוד, ודומה כאילו סיעה גדולה של נשמות קלילות קרבה ובאה אל העיירה.
מסימטת בית המדרש מופיע ובא בחפזה אהרון השמש, יהודי בעל פנים פשוטות, עם עיני תם רכות, המעוררות חמלה וחיבה כאחת, וזקן שחור עבות. הוא מתייצב בטבורו של השוק, לא הרחק מן הבאר, מתכופף כפיפה אחת לפנים, סתם כך בעלמא, כאילו הגיע עכשיו ל"מודים", ואגב זקיפת ראשו הוא זורק קריאה לחלל:
"יהודים, לבית הכנסת!"
מיד מתחילות חנויות להיסגר בזו אחר זו. רוכלות השוק אוספות מהר את מרכולתן ונחפזות לבתיהן, להדלקת נרות שבת.
מבעת לחלונות בית הקורות הגבוה של הרב כבר נראים נרות דולקים. עד מהרה צצות ועולות בכל החלונות אלומות אור, המנצנצות בעד הזגוגיות הממורקות לכבוד שבת וקורצות בצניעות כלפי חוץ, כמקדמות בברכה את שבת המלכה, שזה עתה הגיעה ובאה לעיירה.
בחוץ הולך ומתכהה אורו של יום. יהודים של שבת עליזה פנים, מי לבדו ומי בלוויית ילדיו בלבושם הצח החגיגי, פוסעים לאיטם לבית הכנסת. אדאם, שומר השוק הזקן, העוסק בניקוי האשפה, נשאר עומד עם המטאטא הגדול בידו, כנכלם... קצת איחר הפעם במלאכתו. נתן בכוס עינו... הריהו עומד כך שעה ארוכה ומביט בעיניים פעורות אחרי היהודים הפוסעים לבית הכנסת.
יורד הלילה על העיירה. מאחורי רצועת האודם שבפאת מערב, כבר מציץ רקיע תכול-כהה, שזרועות הקטיפה שלו הולכות וחובקות יותר ויותר את היער.
מסימטת בית המדרש נשמע קולו של החזן הזקן, המהדהד בדממה שמסביב. מתגבה הקול והולך, מתרעש בדומה לנהר המשתובב מאחורי ההר בבין ערביים קיצי, ומתנמך ונעשה רך יותר, מלבב יותר... והכל מסביב מתמזג יחד עם נעימותיו הערבות של החזן למזיגה אחת של שירת כמיהה וגעגועים לזמנים הטובים והמיוחלים של אחרית הימים, ליום שכולו שבת:
"תוך אמוני עם סגולה -
בואי כלה... בואי כלה..."
לילה אפל אופף את העיירה. רק אי אלו כוכבים בודדים קורצים זה לזה. עצבות כיסופית ערבה משתזרת בתוך דממת השבת. מתגנבת חרש לתוך הלב המפרכס בשמחת עולם הבא. אב וביו, כולם בעלי נגינה, פוצחים בזמר: "מנוחה ושמחה". אי משם, ממורד העיירה, מתנשא ועולה קול פיזום חרישי של "אשת חי", המתמשג יפה עם הדממה הענוגה שבחוץ. נרות שבת מבליחים באפלולית, ממתיקים סוד זה עם זה, ודומה כי האפלה בחוץ נושאת את סודם אל הכוכבים הגבוהים במרחקי הרקיע.
השעה מאוחרת. נרות השבת עוממים, מפרכסים וכבים זה אחר זה. דממת קודש משתלטת על העיירה. נשמעת רק לחישת חשאין, כעין משק כנפיהם של מלאכי השלום, המרחפים סביב העיירה. מפעם לפעם מופרעת דממת המנוחה בזימרתו הצרודה של יאנק, ולהבדיל אלף הבדלות בניגון הגמרא הענוג והקסום של הרב הצעיר, הלומד בהתמדה עד שעות הלילה המאוחרות:
"אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה! מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל..."