מתוך כתבה של ידידיה מאיר, ערוץ 7:

 

זה לא הגיע לכותרות. זה קרה לפני כמה ימים בכיתה קטנה שבבניין בית הספר 'לציון ברינה' בביתר עילית. יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין ביקר בעיר ושם הוא סיפק את אחד הטקסטים המדהימים ביותר שנאמרו כאן אי פעם.  לא, הוא לא דיבר בפני התלמידים הצעירים על הוויכוח המביך בעניין קוד הלבוש של הכנסת (למה מביך? כי מוסד שצריך לחוקק תקנות כדי שיכבדו אותו ויתייחסו אליו כראוי, נמצא בבעיה ששום קוד לבוש לא יפתור). אחרת כבר מזמן הייתם שומעים על זה.

 

בעצם, אפשר לומר שיו"ר הכנסת, כמו נשיא בית המשפט העליון לשעבר, דיבר על מערכת משפט שהיא משפחה אחידה. אבל לא כאן, אלא בברית המועצות של העידן הקומוניסטי. הוא סיפר על ה‑19 בדצמבר 1984, היום שבו הוא נידון למאסר של שלוש שנות עבודת פרך במחנה כפייה סובייטי בדרום סיביר. הסעיף הרשמי היה "החזקת סמים", אבל הסיבה האמיתית הייתה הפעילות הציונית ושיעורי העברית שלימד.

 

"זה היה אחרי שלושה חודשים שבהם הייתי בצינוק", סיפר אדלשטיין לתלמידים, "הגעתי לבית המשפט להקראת גזר הדין. האולם היה מלא כולו בשוטרים ואנשי ביטחון. במשפט רגיל מותר לקרובי המשפחה לבוא, אבל הם מילאו את כל המושבים באנשי ביטחון כדי שלבני משפחתי לא יישאר מקום. רק אשתי ואמי הצליחו להיכנס".

 

אחרי גזר הדין הקיפו את אדלשטיין בן ה-26 אנשי משטרה רבים ועמדו להחזיר אותו לתא המעצר. בדרך הוא הצליח איכשהו לדחוף את הראש מבעד לטבעת האבטחה. היה לו משפט אחד לומר לאשתו, שאותה לא ראה כאמור שלושה חודשים ומי יודע בעוד כמה שנים יראה אותה שוב. מה היה המשפט שבער לו לצעוק ברגע הזה? "טניה, איזה נר זה היום?".

 

אנשי הביטחון הרוסים חשבו שדעתו של האסיר, ששמע הרגע שנידון לשלוש שנים של עבודת פרך בסיביר, נטרפה עליו. והאמת שברגע הראשון כך חשבה גם אשתו. היא לא הבינה על מה הוא מדבר. אז הוא שוב צעק "איזה נר זה היום?". רק בפעם השלישית התעשתה והבינה. היא צעקה מיד "הערב מדליקים נר שני!". כן, זה היה בבוקר יום ראשון של חנוכה תשמ"ד. ליולי אדלשטיין לא היה לוח שנה בצינוק, אבל תוך כדי גזר הדין הוא שמע את התאריך הלועזי וחישב לפיו שחג החנוכה אמור לחול בימים אלה. היה חשוב לו לדעת איזה נר מדליקים היום.

 

ובאותו ערב, לא בצינוק של עציר אלא בתא של אסירים שכבר נשפטו, האסיר יולי אדלשטיין, בן למשפחת מתבוללים שגילה את היהדות וחזר בתשובה, השיג איכשהו שני גפרורים. הוא נעמד מול הסורגים בחלון, בירך בכוונה "להדליק נר של חנוכה", "שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה" ו"שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" והדליק את שני הגפרורים. "וכך", הוא סיפר לתלמידים

הצעירים בביתר עילית, "עמדתי שם מול החלון, במשך כמה שניות, עד שהגפרורים ממש חרכו את האצבעות שלי. זאת היתה אולי הדלקת הנרות הקצרה ביותר בהיסטוריה, אני לא יודע אפילו אם יצאתי ידי חובת המצווה, אבל מעט האור הזה דחה לי הרבה מאוד חושך".