מאמרים
הנרות הדולקים מבעד לחלונות
- פרטים
- קטגוריה: סיפורים לשבת
- פורסם בחמישי, 09 יולי 2020 17:52
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 583
הנרות הדולקים מבעד לחלונות
מתוך הספר "אל תשלח ידך אל הנער", הרב ישראל מאיר לאו שליט"א.
כשנוכחו בחסרונה של מערכת חינוך דתית, לא שקטו הדוד והדודה פוגלמן, עד שהביאו להקמתה. הם הבינו שמשפחה דתית או זוג צעיר דתי לא יבואו לקריית-מוצקין לבנות בה את חייהם, כיוון שאין בה גן-ילדים דתי שאליו יוכלו לשלוח את ילדיהם הרכים
הדודה, שהיתה אשה מעשית ונמרצת, מנוע בלתי-נלאה של עשייה, החליטה שדבר ראשון יש להקים בקריית-מוצקין גן-ילדים אשר בו יהיו סממנים של אורח חיים דתי, כמו הדלקת נרות בימי שישי. היתה זו פריצת דרך בתקופה ההיא שלאחר השואה, שכן הניתוק מהדת היה חד. היתה הפרדה גדולה בין מי שנקראו אז "אדוקים" למכונים "חופשיים". את המושגים "דתיים" ו"חילוניים" ילדה השפה העברית בתקופה מאוחרת יותר
הדודה ידעה שאם ילדים יחלו את חינוכם הדתי כבר בגן-הילדים, יווצר כורח להקים מסגרת המשך ללימודיהם; בית-ספר יסודי ואחר-כך תיכון דתי, או ישיבה תיכונית או אולפנה
משגמלה בה ההחלטה לפתוח גן-ילדים, נסעה הדודה לירושלים לפגוש את נשיאת ארגון נשות "המזרחי", שהיא היתה קשורה אליו אידיאולוגית. הנשיאה, שרה הרצוג, רעיית הרב הראשי של ארץ-ישראל, אמם של חיים ויעקב הרצוג, נתנה את אישורה להקים את הגן שעליו חלמה. שרה הרצוג אף אישה שהרבנית פוגלמן תקבל חמש לירות לחודש כדי לשכור חדר וחצר לרווחתם של 25 ילדים. וכאשר תמצא 25 ילדים שיאיישו את הגן, הובטח לה גם שכר הגננת
הדודה חזרה שמחה וטובת-לב מהפגישה בירושלים, אבל אז התעוררה בעיית התארגנות: מהיכן תגייס ילדים לגן הדתי, הרי אין לה רשימה של משפחות דתיות עם ילדים בגילאים המתאימים. מוחה רקח פתרון יצירתי: "שרוליק", היא קראה לי ואמרה, "אלוקים נתן לך מתנה, זיכרון מעולה. בזמן הקרוב, בדרכך לבית-הכנסת בערב שבת תתלווה אלי. בכל פעם נשנה את מסלולנו, גם אם נאלץ לעיתים לעשות סיבוב קל ולהאריך את הדרך. נעבור על פני הבתים החד-קומתיים, ואתה תרשום בראשך באיזה בית מדליקים נרות שבת. במוצאי-שבת, אתה תזכיר לי מה היו הכתובות עם הנרות, ואני ארשום זאת בפנקסי". וכך היה. שבועות אחדים, במקום ללכת בכל ערב שבת עם הדוד לבית-הכנסת המרכזי בדרך הקצרה - הייתי הולך עם הדודה בכל פעם במסלול שונה. כל הבתים בקריה, למען בית צדרבוים בשדרות השופטים, היו בתים חד-קומתיים. כך ניתן היה לראות, מבעד לחלונות, את הנרות הדולקים. היינו הולכים בליל-שבת לבית-הכנסת ביחד, עוברים ליד כל אחד מן הבתים החד-קומתיים, וכאשר הבחנו בנרות דולקים - היינו מציינים לעצמנו את הכתובת. ובמוצאי-שבת, לאחר שהדוד סיים לערוך הבדלה, עמדה הדודה עם דף ועיפרון ואני הזכרתי לה באלו בתים ראינו נרות דולקים. במהלך השבוע היתה מארגנת ביקורי-בית על פי הרשימה שבידה. לעיתים נלוויתי אליה ושמעתי אותה אומרת לבעלי-הבית שעל דלתותיהם התדפקה: "אני הרבנית פוגלמן. תסלחו לי, ראיתי דרך החלון שאצלכם דולקים נרות. עוברים ברחוב ורואים את האור. אולי יש לכם ילד או ילדה בשבילי?" היו שצחקו ואמרו שילדיהם כבר גדולים. אבל הרבנית לא ויתרה והוסיפה לשאול: "אולי יש לכם נכד או נכדה בשבילי?"
בשלב זה של השיחה, החלו גבות להתרומם, המינוח "בשבילי" לא הובן, והדודה הסבירה בשלוות נפש של שליחת מצווה: "אני רוצה לפתוח גן, אשר ילכו וישחקו בו, בדיוק כמו בגן רגיל. לא יחסר לילדים דבר וחצי דבר, אבל הם ידעו גם לשיר 'אדון עולם', לומר 'מודה אני לפניך', לקרוא 'שמע ישראל' ולהדליק נרות-שבת. אולי אפילו ילמדו לעשות קידוש"
כולם הבטיחו לעזור, ולהביא את העניין לידיעת משפחות שיש בהן ילדי גן. ואכן, לאחר כשנה, אספה הדודה 25 ילדים ופתחה את הגן הדתי הראשון בקריית-מוצקין. לימים הוקם בקריית-מוצקין בית-ספר יסודי דתי בן שמונה כיתות ואולפנת "סגולה" לבנות, שלמדו בה מאות תלמידות. והכול החל מפעולת הבילוש אחר נרות השבת