לדעת להודות לה'

 

פרשתנו פותחת במצוות ביכורים. שבהם המביא פותח וקורא דברי הודיה: "ארמי אובד אבי . . ויוציאנו ה' ממצרים וגו'"; וצריך להבין מדוע מזכירים רק שני ניסים אלה הצלת יעקב מלבן ויציאת מצרים, הרי היו עוד ניסים שבהם ניצלו עם ישראל: קריעת ים-סוף, מלחמת עמלק, ניסי המן, הבאר ועוד.

 

לכאורה ניתן ליישב, ששני ניסים אלה היו ניסים עיקריים וכלליים שניצלו אבותינו מאבדון ומכליון גמור וכל יתר הניסים נכללים בנס הגדול של יציאת מצרים; שהקב"ה זן אותם והגן עליהם גם בהמשך.

 

אבל קשה, מדוע אינו מזכיר נס גדול נוסף שארע בין שני ניסים אלו והוא הצלת יעקב מעשיו הרשע, שבו ניצלו בני ישראל ממוות לחיים*?

 

אלא, במצוות ביכורים נתחייבו ישראל רק כשכבשו את הארץ והתיישבו בה בפועל, נמצאנו למדים, שההודיה בהבאת ביכורים אינה על הצלה גרידא, כי אם על התיישבות בארץ-ישראל באופן קבוע באופן של "לאכול מפריה ולשבוע מטובה".

 

על-פי זה, מסביר הרבי, גם "חסדי המקום" שמזכירים בהבאת הביכורים צריכים להיות בדוגמת הטוב שקיבלנו, ורק שני ניסים אלה – ההצלה מלבן ויציאת מצרים – היו כאשר בנ"י ישבו באופן קבוע (בארם 20 שנה ובמצרים 210 שנה) ועמדו לכלותם שם ובכל זאת הציל אותם הקב"ה גם כשישבו שם ולבסוף הביאם אל הארץ הטובה.

 

פרשה זו דורשת מאיתנו להודות לה' על שמאפשר לנו לשבת בארץ-ישראל ולשרוד מול העומדים עלינו לכלותינו – עד שיביאינו לגאולה השלמה בקרוב!

 

שבת שלום וכתיבה וחתימה טובה!

 

 

 

*) לכאורה הי' אפשר לומר בזה, שהצלת יעקב מעשיו לא היתה הצלה מצרה שבאה בפועל אלא ממחשבה של עשיו להרע להם, ואף שגם לבן רק חשב לאבד את יעקב – הרי אצל אוה"ע הקב"ה מחשבתם הרעה למעשה (כפירש"י כאן) משא"כ גבי עשיו ש"ישראל מומר הי'" (קידושין יח, רע"א) אין מחשבתו הרעה נחשבת כמעשה.

 

אבל (בנוסף לזה שלא מצינו בפשטות הכתובים שעשיו הי' ישראל מומר וגם לא ברור אם הי' אז הגדר והדין של ישראל כמו לאחר מ"ת) ממה נפשך, אם מחשבים דווקא את הצרות שהיו בפועל כ"חסדי המקום" לא הי' להזכיר גם את "ארמי אובד אבי" היות ובפועל ממש לא נגע ביעקב לרעה ואם יש להזכיר גם הסכנות שבמחשבה – הרי גם ההצלה מעשיו היא בגדר "חסדי המקום" לגבי יעקב.

 

 

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק יד תבוא שיחה א' (עמ' 93 ואילך) הרעיון לעיבוד בסיוע "מעיין חי" חט"ו עמ' 85.