עונג שבת בקיבוץ לביא, אי שם בשנות השמונים. קבוצת מכרים משכבר הימים יושבים עם תה ופיצוחים, ומחליפים חוויות וזכרונות. 

ואז מספר אחד החברים על חוויותיו בסוף מלחמת העולם השניה. 

חייל הייתי בצבא בריטניה, מספר החבר. אחרי שחרור אירופה מכבלי הנאצים, נסענו במשאית בין עיירה לעיירה ובין כפר לכפר ברחבי אירופה החבולה, לחפש ניצולים. ירדנו מהמשאית, נעמדנו בכיכר המרכזית של כל עיירה וכפר, וזעקנו: "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד". ואז נאספו ילדים סביבנו, ילדים שעוד זכרו את הקריאה הזו, את התפילה שהתפללו איתם הוריהם. הם שמעו את הקריאה, נזכרו בזהותם, וחזרו אלינו, ילדים שרידים של משפחות שניספו. ילדים של עם ישראל. 

כך סיפור אותו חבר, נזכר באותם ימים של איסוף נשמות יהודיות. 

ואז פתאום ניגש אחד החברים שהשתתף באותה שבת בקיבוץ לביא, ואמר, כולו מרוגש: גם אני הייתי אחד הילדים האלו! אני זוכר את המשאית שלכם, גם אותי אתה הצלת!

בזכות שמע ישראל.