חומש דברים
פרשת וזאת הברכה
- פרטים
- קטגוריה: פרשת וזאת הברכה
- פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 23:46
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 368
פרשת וזאת הברכה
פרשת שבוע - דרשות - הרב אריה קרן שליט"א
וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל לפני מותו (וזאת ברכה לג-א)
יש לדקדק, מדוע הוצרך לומר "את בני ישראל", והרי בהמשך הפרשה עצמה פרט הכתוב את שמות המתברכים? ועוד צריך להבין מדוע הוצרך לומר לפני מותו", והרי כבר מוכח מסוף הפרשה שזה היה לפני מותו?
ויש לומר, שהנה כל דבר סופו מוכיח על תחילתו, ובשעת פטירתו של משה רבינו, מבינים אנו כמה אהבה עצומה היתה לו לישראל בכל ימי חייו יותר מבניו ממש, כי מנהגו של עולם שהאדם בעת מותו לא ישים לב אלא על בניו ואשתו, שאהבתו אליהם היא אהבה פנימית ועיקרית, ואם ישים לב לאדם אחר הרי ניכר שהוא אוהבו כאחד מבניו. וכאן אצל משה רבינו בשעת פטירתו לא שם לב על בניו לברכם, אלא רק זכר את ישראל כל שבט בשמו, ולבניו לא פרט להם ברכה בפני עצמם, והרי זו הוכחה גמורה שהיה אוהב את ישראל יותר מבניו כי הסוף הוכיח על ההתחלה.
וזהו שאמר הכתוב: וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלקים את בני ישראל דוקא ולא את בניו, ואף על פי שהיה הדבר הזה לפני מותו, שלפי הטבע צריך שיברך את בניו ואת בני ביתו תחילה. (בן איש חי דרושים, לוקט מלבוש יוסף).
וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את שני ישראל לפני מותו (זאת הברכה לג-א)
יש לדקדק מדוע אמר הכתוב וזאת הברכה בתוספת אות ואו מאחר שזו תחילת הפרשה?
ברם דבריו של משה אמורים על הדברים הקשים שאמר לבני ישראל בפרשת האזינו "מזי רעב ולחומי רשף" "מחוץ תשכל חרב", "ובחורב הקצפתם", "ממרים הייתם עם ה’", וכעת חזר ואמר להם דברי נחומים ולכן כתוב "וזאת הברכה" בתוספת אות ואו.
וממנו למדו כל הנביאים כהושע, יואל ועמוס וכו’ בהינבאם דברים קשים לעם ישראל, ולסוף חזרו ואמרו להם דברי נחומים, אבל אומות העולם להיפך שלמרות שאמרו להם דברי נחומין חזרו ואמרו להן דברי תוכחות (ילקוט שמעוני).
ועוד יש לומר כי מאחר ומיתת משה רבינו היתה בסיבת עם ישראל שהם גרמו לו שלא יכנס לארץ ישראל בחטא מי מריבה ונענש על ידיהם, היה מקום לטעות ולומר שמשה רבינו היתה לו טינה על עם ישראל על אשר רץ אחריהם כסוס, ודאג להם לכל מחסורם הן ברוחניות הן בגשמיות, ופעמים רבות עמד בתפילה עליהם, והם גרמו לו רעה ומיתה, ומנעוהו מלהיכנס לארץ שכלתה ונכספה נפשו להכנס אליה. והגם שהיה צדיק וסבלן מכל מקום כל זאת יועיל שלא ישמור שנאה עליהם אבל לא היה עולה על דעתינו לומר שגם יברכם, לכן כתוב "וזאת הברכה" בתוספת ואו, לרמוז שלא די שלא שמר טינה בליבו אלא גם ברכן.
ולכן הכתוב קראו איש האלהים ששינה מדרך הטבע והחזיר טובה תחת רעה, ומכיון שגדלו מעשיו נקרא כן (אור החיים הקדוש).
לימוד גדול למדנו ממשה רבינו כיצד להתייחס לכל מצב של עגמת נפש, וחלילה לקלל את הזולת בכל אופן, כי מלבד העבירה שהיא ביד המקלל, גם חלילה הקללה תחזור עליו, וכמו שאמר שלמה המלך החכם באדם (משלי כ"ו ב’) "כציפור לנוד כדרור לעוף כן קללת חנם לא תבא" כשם שהציפור דרכו להיות נודד להשיג את מאכלו וחוזר לקינו, כן הקללה כשיצאה מפה האדם חוזרת ובאה אל המקלל עצמו, מפיו יצאו ואל קרבו יבואו.
ובכדי להימנע ממידה מגונה זו דרושים שני תנאים א. אמונה בה’ יתברך, להאמין באמונה שלימה שכל מה שנעשה הוא בהשגחה פרטית ויאמין שאין לו להאשים את חברו, וכמאמר דוד מלך ישראל שאמר: (שמואל ב’ ט"ז, י"א) "ה’ אמר לו קלל", (ועיין בס’ פלא יועץ ערך נקימה ונטירה) ב. לדון כל אדם לכף זכות ואף אם לא נמצא בו שום זכות, כי פעמים רבות אפילו שנראה לנו שאין שום צד לדון את האדם לכף זכות בסופו של דבר מתגלה האמת כי במעשיו של האדם הזה אין שום חטא ואדרבא למצוה תחשב לו.
ויאמר ה’ מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתה מרבבות קודש מימינו אש דת למו (וזאת הברכה לג-ב)
אמרו חז"ל בספרי (וזאת הברכה פיסקא שמג) כשנגלה המקום ליתן תורה לישראל, לא על ישראל בלבד הוא נגלה, אלא על כל האומות. בתחילה הלך אצל בני עשו, ואמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? אמר להם: "לא תרצח", אמרו לפניו: ריבונו של עולם! כל עצמותו של אותו אביהם, רוצח הוא, שנאמר: "והידיים ידי עשו" (בראשית, תולדות כז, כב), ועל כך הבטיחו אביו, שנאמר: "ועל חרבך תחיה" (שם, מ). הלך לו אצל בני עמון ומואב, ואמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? אמר להם: "לא תנאף", אמרו לפניו: ריבונו של עולם! עצמותה של ערווה להם היא, שנאמר: "ותהרין שתי בנות לוט מאביהן" (בראשית, וירא, יט, לו). הלך ומצא בני ישמעאל, אמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? אמר להם "לא תגנוב", אמרו לפניו: ריבונו של עולם! כל עצמותו של אביהם, לסטים היה, שנאמר: "והוא יהיה פרא אדם" (בראשית, לך לך טז, יב). לא היתה אומה באומות שלא הלך ודיבר ודפק על פתחה אם ירצו ויקבלו את התורה, ולא קבלו, עד שקיבלוה עם ישראל, ע"כ.
על מעמד הרסיני אמרו חז"ל בגמרא (שבת פח ע"א) על הכתוב: "ויתיצבו בתחתית ההר" (שמות, יתרו יט, יז) אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד, שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה, מוטב. ואם לאו, שם תהא קבורתכם, ע"כ. על עם ישראל כפו לקבל את התורה. נשאלת השאלה: כשהקדוש ברוך הוא חיזר אחרי אומות העולם שיקבלו את התורה, מדוע לא כפה עליהם הר כגיגית שיקבלוה? ואכן טענה זו קיימת אצל אומות העולם. כמו שאמרו חז"ל בגמרא (עבודה זרה ב ע"א – ע"ב) לעתיד לבוא מביא הקדוש ברוך בוא ספר תורה ומניחו בחיקו ואומר: כל מי שעסק בה, יבוא ויטול שכרו. באים אומות העולם בתביעה: כלום כפית עלינו הר כגיגית ולא קבלנוה, כמו שעשית לישראל? ע"כ.
על עצם כפיית ההר כגיגית שואלים (מדרש תנחומא, נח אות ג, תוספות שבת פח ע"ב ד"ה כפה עליהן) מדוע היה צריך לכפות על עם ישראל הר כגיגית, הרי הם הקדימו "נעשה" ל"נשמע"? וכמו כן נשאלת השאלה הכללית: וכי זה נקרא "מתן קבלת תורה", הרי זוהי כפיית התורה?
אך בספרים ובמדרשים מובא נושא יסודות בטבע: דומם, צומח, חי ומדבר. המהר"ל מפראג מוסיף דרגה חמישית, והיא: ישראל. גדולי המוסר עשו חקירה ישיבתית לגבי הדרגות, האם כל דרגה ודרגה היא כמו הדרגה הקודמת בתוספת מעלה, או כל דרגה ודרגה היא מעלה בפני עצמה. למשל, האם דרגת צומח הוא דומם בתוספת חיות של צומח, או שדרגת צומח עומדת בפני עצמה? האם דרגת חי הוא צומח בתוספת חיות של חי, הליכה ונשימה, או שחי הוא דרגה בפני עצמו? אך נעשה ניסוי, ניקח פרח ונתלוש אותו מהקרקע, ממקור חיותו, האם הוא ישאר דומם לאורך זמן? התשובה לכך: לא ולא, אלא יבול וירקב. או אם ניקח בהמה ונשחט אותה, האם היא תישאר צומח או דומם? – בוודאי שלא, אלא הבשר ירקב ויבאיש. זאת אומרת, כל דרגה היא מעלה בפני עצמה.
אותה חקירה שנעשתה לעי’’ל, אפשר לעשות גם לגבי עם ישראל. האם עם ישראל הוא גוי בתוספת קדושה של תורה ומצוות? או שעם ישראל הוא עם בפני עצמו? והנפקא מינה: אם יבטלו חס וחלילה את התורה והמצוות מעם ישראל, האם עם ישראל ירד לדרגה של שאר אומות העולם, או שיתבטל חס וחלילה מן העולם? והתשובה לכך – כשם שאמרנו לעיל לגבי הדרגות האחרות שאם נוטלים את ייחודן אין להם זכות קיום, הוא הדין לגבי עם ישראל, עם ישראל בלא תורה לא יהיה כשאר העמים, אלא אין לו זכות קיום ויהפך לעפר ואפר.
על פי הדברים האלו יאירו דברי הגמרא בכתובות (סו ע"ב) אמר רבן יוחנן בן זכאי: אשריכם ישראל! בזמן שעושים רצונו של מקום, אין כל אומה ולשון שולטת בהם. ובזמן שאין עושים רצונו של מקום, מוסרן ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה, אלא ביד בהמתן של אומה שפלה, ע"כ. מדוע הקיצוניות הזו? וכי לא די לומר שאם חס וחלילה אינם עושים רצונו של מקום, ירדו לדרגת הגוי? אלא לומר לך, עם ישראל בלא תורה אין לו זכות קיום, ולכן כשאינם עושים רצונו של מקום, יורדים עד לעפר.
הקדוש ברוך הוא במתן תורה כפה עליהם הר כגיגית. פירושו של דבר: כפה עליהם את המציאות שעם ישראל היא דרגה בפני עצמה בזכות התורה, ולשם כך נוצר עם ישראל, ואם לא יקבלו את התורה – שם תהא קבורתכם. לעומת זאת, על אומות העולם לא שייך לכפות את ההר כגיגית, כי אצלם קבלת התורה היא נגד מהותם ויצירתם. עשו, חי על החרב. עמון ומואב, נוצרו מניאוף. ישמעאל, חי על הגניבה, לכן לא שיך שיכפו אותם. מה שאין כן עם ישראל, עצם יצירתו היא עבור קבלת התורה, ואם לא יקבלו את התורה – ירדו עד לעפר. ולכן אצל עם ישראל "נעשה ונשמע" שאמרו, זהו בעל כרחם, כי המציאות כופה עליהם לומר כך.
ואכן מצינו שעם ישראל אמר "נעשה ונשמע" לאחר שכפו עליהם את ההר כגיגית, במכילתא דרכי שמעון בן יוחאי על הכתוב: "ויתיצבו בתחתית ההר" (שמות, יתרו יט, יז) מלמד שכפה עליהם הקדוש ברוך הוא את ההר כגיגית, ואמר: אם מקבלין אתם עליכם את התורה, מוטב. ואם לאו, כאן תהא קבורתכם. באותה שעה געו כולן בבכייה ושפכו ליבם כמים בתשובה ואמרו: "כל אשר דבר ה’ נעשה ונשמע" (שמות, משפטים כב, ז), ע"כ.
כפיית ההר כגיגית היא כפיית המציאות שעם ישראל בלא תורה אין לו זכות קיום, כי לכך הוא נוצר. כפייה כזאת שייך להטיל רק על עם ישראל, ולא על אומות העולם שמהותם ויצירתם נוגדת חלק ממצוות התורה. וכשכפו על עם ישראל את המציאות הזו, ענו ואמרו: "נעשה ונשמע". (מדרש אור חדש)
תורה צוה לנו משה, מורשה קהילת יעקב (וזאת הברכה לג-ד)
אהבת תורה
רבי משה פיינשטיין ביאר את חביבותה של התורה ואת האושר שהיא נוסכת בלומדיה:
כתוב בפסוק "תורה צוה לנו משה, מורשה קהילת יעקב" מה המשמעות של התורה כמורשה לנו?"
תארו לעצמכם כלה הקונה זוג פמוטים חדשים לפני נשואיה. כמובן שהיא מאושרת, אך כמה יגדל אושרה של כלה המקבלת בירושה את פמוטיה של הסבתא האהובה. הם יקרים לה לאין ערוך, והיא לא תמירם בכל זוג פמוטים אחר שבעולם.
התורה שאנו לומדים היא אותה תורה אשר משה רבנו ציווה לבני עמנו בסיני, זו היא ירושתנו! ("רבי משה פיינשטיין")
תורה ציוה לנו משה מורשה קהלת יעקב (וזאת הברכה לג-ד)
היחיד כשלעצמו אינו יכול לקיים את כל המצוות שבתורה שכן ישנן מצוות שאינן נוהגות אלא אצל כהנים, לווים, מלך וכיוצא בזה, אולם בזמן שישראל כולם מלוכדים כאיש אחד, ומחבבים איש את רעהו, אזי נחשבים כולם לגוף אחד, וממילא כשיהודי מקיים מצוה מסויימת נחשב כאילו כל ישראל קיימוה.
וזהו שאמר הכתוב "תורה צוה לנו משה" שש מאות ואחת עשרה המצוות כמנין "תורה" אשר "צוה לנו משה" (שהרי שתי המצוות "אנכי ולא יהיה לך" נאמרו מפי השם יתברך עצמו. ומשה ציווה לנו רק תרי"א מצוות) לא יוכלו להיות לנו ל"מורשה" נצחית, ולא נוכל לקים את כולן, אלא אם כן תהיה "קהלת יעקב" שיהיו ישראל כולם מלוכדים כגוף אחד (כתב סופר).
ודרשו חז"ל (פסחים מט) על חביבות התורה מהפסוק "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" אל תקרא מורשה אלא מאורסה, כשם שתקופת חיי האירוסין אינם שגרתית ובני הזוג זהירים בכל מעשיהם, כך בכל פעם שניגש אדם לעסוק בתורה עליו להרגיש חביבות מיוחדת כאילו קבלה מחדש. (לבוש יוסף).
"תורה ציוה לנו משה מורשת קהילת יעקב"
חז"ל אומרים אל תיקראו מורשת אלא מאורסת מלשון אירוסין שבני ישראל מאורסים לתורה ולא רק שקיבלו אותה בירושה. יש לזה שני טעמים א. ידוע שגוי ששומר שבת ומקיים מיצוות חייב מיתה כי ניקרא שהוא בא על נערה מאורסה (התורה) שנאמר תורה ציווה לנו משה מאורסת קהילת יעקב ואם תאמר שמורשת מלשון ירושה אז דינו של הגוי אינו מיתה אלא מלקות כי גזל בירושה דינו מלקות וזה סותר את דיני חז"ל. ב. אנחנו חייבים להתייחס לתורה כמאורסים לה משל למה דבר דומה ליהודי שהלך עם ארוסתו ברחוב ולפתע ארוסתו מעדה במדרכה ונפלה. היהודי ניבהל הרים אותה וניקה אותה ושאל אותה כמה וכמה פעמים אם היא בסדר וגילה דאגה עמוקה וכינה אותה בשמות חביבים וכדומה אחרי חודש הם התחתנו ואחרי החתונה עברו בדיוק ליד אותה מדרכה ומעדה בפעם השניה ונפלה. ובעלה להבדיל מלפני החתונה צעק עליה ואמר מה קרה לך? איך את נופלת פעם שניה? למה אין לך עיניים בראש? וכל מיני תרעומות של זילזול בכבוד האישה. השאלה מה גרם ליהודי להגיב כך לפני החתונה פחד היהודי להפסיד את השידוך לכן רכש לה כבוד ואחר החתונה לא כל כך פשוט לכלה לחזור אחורה לכן יש לבעל יותר ביטחון ויותר הוא נוהג להקל בכבוד האישה ומין הסתם גם להשמין ולהזניח את עצמו. לכן אותו דבר בני ישראל צריכים להרגיש מאורסים לתורה שהיא בחרה בנו מכל העמים וחיי עולם נטע בתוכנו שהקב"ה לא התחרט ויתן אותה לאומה אחרת. לכן אסור להקל בכבוד התורה נואהב אותה נכבד אות ונהללה בשירה בזימרה ונודה לקב"ה כל יום במזמור עלינו לשבח.
וזאת ליהודה ויאמר שמע ה’ קול יהודה ואל עמו תביאנו וציו רב לו ועזר מצריו תהיה (וזאת הברכה לג-ז)
ידיו יהיו מספיקים לו להתגבר על אויביו שלא יצטרך לחרב ולחנית. כמו שמצינו בשמשון שגבורתו היתה למעלה מן הטבע שבלחי החמור הרג אלפי פלשתים. לאחר שנקרו עיניו אחז בשתי ידיו בעמודי החומה ונפלה החומה.
ועז מצריו תהיה שתביא חרב איש ברעהו ומזה יבוא עזרו והכל ממנו יתברך היא ממית ומחיה מוריש מעשיר ולא יחשוב האדם שאם יש לו משהו זה קצת גם ממנו אסור להיתהלל ולבטוח בכוחו ועודם ידי.
ומעשה היה באיש אחד שהיה עשיר גדול, אבל הוא היה מתגאה בעושרו. אמר, הלא הון עתק בביתי שיספיק לי ולבני ולצאצאי בני לכמה דורות. יום אחד אמר, רוצה אני לתת מקצת ממוני לאדם שנתיאש מן העולם. יום אחד עבר במקום אחד וראה איש עני ומסכן המלקט פריסות לחם מהאשפה. אמר, ודאי איש זה נתיאש מן העולם, כיון שירד עד כדי כך שמחפש פרוסות לחם באשפתות ניגש אליו ואמר לו רוצה אני לתת מקצת ממון לאדם שנתייאש מן העולם והוא מדוכא עד עפר, ואני כיון שראיתיך בצער הזה, ודאי נתייאשת מן העולם אמר לו העני, חבל עליך ועל דעתך, כי לא אני הוא שנתייאשתי מן העולם, כי לבי בוטח וסמוך בהשי"ת המפרנס מקרני ראמים ועד ביצי כנים ואני מקוה לחסדו ית’ כל היום, ובידו לחזק לכל, ואם יזכני השי"ת בממון אפרנס אחרים משלי ואשביע נפש שוקקה, ואם אתה רוצה לקים עצתך לך אצל המתים, שהם בודאי נתייאשו מן החיים. כששמע כן העשיר לקח מקצת מן הממון וקבר בין קברי המתים.
באותו יום נזדמן לאותו עני מדוכא זהוב אחד, וגם סחורה יפה וקנה אותה והרויח בה. וכן עשה ביום השני וקימעא קימעא נעשה עשיר גדול מאוד. ולא עברו ימים מרובים עד שנתמנה שר העיר של אותה מדינה, ואילו אותו עשיר שטמן הממון כשחזר לביתו הגיעתו שמועה רעה שהספינה שבה שלח כל ממונו נשברה ולא נשאר לו מכל הממון כלום. ובלילה נפלה דליקה באוצרותיו ונשרפו כל סחורתיו. ולא עברה עליו שנה עד שיצא נקי מנכסיו התחיל למכור כלי ביתו ותכשיטי אשתו. ואז נזכר באותו הממון שטמן בבית הקברות. אמר, אלך ואחפור הממון הזה ואחיה נפשי ונפשות בני ביתי וכשעשה בן מצאוהו השומרים הסובבים בעיר. אמרו לו. אין זה כי אם באת לגנוב תכריכי המתים. תפסוהו והניחוהו בבית הסוהר.
בבוקר העמידו אותו לפני שר העיר. ואותו השר היה העני שראה אותו באשפה, כיון שעמד לפניו הכיר אותו השר, אבל הוא לא הכירו, שהרי היה עני מרוד, וכיצד היה עולה בדעתו שנעשה שר ושחבו כל כך. אמר לו אותו השר, למה הלכת לחפור בלילה בין קברי המתים. אמר והמתן ואספר לך כל מה שעבר עלי ממקרי הזמנים והעתים. אמר לו השר, המתן אתה ואני אגיד לך כל מה שאירע לך. וסיפר לו.נשתומם האיש ונפשו נבהלה אמר לו השר, דע שאני הוא אותו העני שפגשת וה’ זיכה אותי בעושר וגדולה. כיון שבטחתי בו ולא נתייאשתי, אבל אתה שנתגאית בעושרך נגזר עליך להיות עני ונפשך אומללה. אז נפל ארצה לרגלי השר, ואמר חטאתי להשי"ת שנתגאיתי בעושרי ולך ה’ הגדולה והגבורה והממשלה.
חס עליו השר ונתן לו קיצבה והיה באוכלי שלחנו כל ימי חייו. (מעם לועז)
האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע כי שמרו אמרתך ובריתך ינצרו (וזאת הברכה לג-ט)
שבט לוי היתה לו מעלה מיוחדת שלא הקפיד על חיי בניו במדבר, והעיקר כדי לשמור אמרת ה’ והיא מצות מילת הבנים, שאף על פי שהיו מתים רבים מהם מפני שלא נשבה להן רוח צפונית, לא נמנעו מלמול (רש"י והרא"ם)
ומהם יש ללמוד יסוד חשוב שכדי לעבוד את הבורא יתברך צריכים לבטל כלפיו את כל חיי העולם הזה וכמו שאמרו בדרך רמז: "משיב הרוח ומוריד הגשם" כדי להשיב ולהחזיר את הרוחניות צריך להסיר את הגשמיות שמפריעה לכך.
ומי שמתחזק בעבודת ה’ ואינו נמשך אחר קרוביו המפתים אותו ללכת בדרכים חדשים, בודאי שיזכה לטובה למעלה לשם ולתפארת ויזכה למדרגת "יורו משפטיך ליעקב" (חפץ חיים עה"ת לוקט מלבוש יוסף).
ויבכו בני ישראל את משה בערבת מואב שלשים יום ויתמו ימי בכי אבל משה (וזאת הברכה לד-ח)
ויתמו ימי בכי אבל משה, הימים בלבד תמו ונשלמו, אבל האבל נשאר בלב. שלא תמה מיתתו. והטעם ביאר הכתוב אח"כ: ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה’ פנים אל פנים לכל האותות והמופתים וגו’ שאין אדם מתנחם אלא אם ימצא דבר אחר תמורתו, אבל כאן לפיכך תמו רק ימי הצער, מפני שלא קם נביא עוד בישראל כמשה, שעשה כל המופתים לעיני ישראל, שעיניהם ראו שלא הפסיק רק התפלל בעדם ומסר נפש אע"פ שהם חטאו בעגל. ולכן אנו מזכירים מותו ביום שמחת תורה, כדי שנרגיש את הצער ביתר שאת. שצער בתוך שמחה כפול ומכופל הוא.
ונאמר בראש ספר יהושע ויהיה אחרי מות משה עבד ה’, הכתוב בא להודיענו שאפלו צדיק כמשה, לא נקרא עבד ה’ אלא לאחר מותו, כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, שאין נאמנות באדם כל זמן שהוא חי.
וימת שם משה עבד ה’ בארץ מואב על פי ה’ (וזאת הברכה לד-ה)
ויקבר אתו בגי בארץ מואב מול בית פעור ולא ידע איש את קברתו עד היום הזה (וזאת הברכה לד-ו)
ויקבר אתו הקב"ה בכבודו ובעצמו, ר’ ישמעאל אומר הוא קבר את עצמו שנכנס במערה בגיא. מול בית פעור, קברו היה מוכן שם מששת ימי בראשית לכפר על מעשה פעור, וקברו של משה היה אחד הדברים שנבראו ערב שבת בין השמשות.
ויש אומרים שגבריאל קבר את משה.
ומפני מה נקבר משה מול בית פעור לכפר על מעשה פעור, שבכל שנה שבאותו פרק חטאו בבנות מואב עולה בית פעור למעלה לקטרג והזכיר עון. וכשהוא רואה קברו של משה חוזר ושוקע, שמשה רבינו שקעו בזרוע עד חטמו, וכל שעה חוזר ושוקע עד למקום ששקעו משה רבינו. ומפני הטעם הזה לא נודע קברו של משה, שבכל מקום שבו יעלה בית פעור לקטרג שם יופיע קברו של משה להגן.
ויקבר אתו בגי בארץ מואב מול בית פעור
אמרו חז"ל במשנה (סוטה ט) שהקדוש ברוך הוא קבר את משה ע"ה ולא על משה בלבד אמרו אלא על כל הצדיקיםף שנאמר "והלך לפניך צדקך כבוד ה’ יאספך" ובמהרש"א שם כתב שודאי משה רבינו עדיף משאר צדיקים, כי את משה רבינו, הקדוש ברוך הוא התעסק כביכול גם עם גופו שקבר את גופו ממש, ואילו שאר צדיקים הקדוש ברוך הוא רק אוסף את נשמתם, שהרי המשנה אומרת מי לנו גדול ממשה שהקדוש ברוך הוא נתעסק בו, משמע שנתעלה משה רבינו במיוחד והסיבה שזכה משה רבינו שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו יעסוק בגופו היא משום שכשעם ישראל יצאו ממצרים היו עסוקים בכסף וזהב ואיו משה רבינו היה עסוק בארונו של יוסף הצדיק ג’ ימים חפש אחר הארון ולא מצאו עד שאמרו לו שסרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור. הלך משה אצלה ואמר לה: האם ידוע לך היכן ארונו של יוסף? אמרה לו ארון של מתכת עשו לו המצרים במשקל חמש מאות כיכר (כדי שיהיה כבד וישקע) והכניסו את יוסף בו וזרקוהו לנהר נילוס בכדי שיתברכו מימיו.
הלך משה ועמד על שפת הים ואמר: יוסף יוסף! הגיע העת שנשבע הקדוש ברוך הוא לגאול את עם ישראל, ואתה אמרת "פקוד יפוקד אליהם אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם" אם אתה מעלה את עצמך מוטב, ואם לאו נקיים אנו משבועתך! מיד צף ארונו של יוסף למרות שהיה עשוי מברזל. מיד לקח משה את הארון והרימו על כתפיו וטרח ויגע עבור יוסף כדי להכיר לו טובה שכלכל את עם ישראל בשנת הרעב. אמר לו הקדוש ברוך הוא: החסד שעשית גדול הוא, כולם עסוקים בביזת מצרים ואתה לא השגחת לכסף וזהב, חייך שאף אני אעשה עמך החסד הזה ואתעסק עמך (דברים רבה, סטה י’’ג לוקט מלבוש יוסף).
משה רבנו היה מחושבי שמו של הקב’’ה ועם חש בביטחון שיש מנהיג כמשה רבנו שהגן עליהם מפני קיצפו של בורא עום ונביא זאת בפסוקים הבאים שישאר לנו טעם טוב מהרב הגדול שהתורה נקראת על שמו תורת משה עבדי.
ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו לא כהתה עינו ולא נס לחה (זאת הברכה לד-ז)
המרצחים הנאצים ימ"ש אלו שעברו בערי פולין ובעירותיה רצחו כל יהודי ויהודי והרסו עד היסוד כל דבר שיש בו זכר ליהדות. הגיעו גם לעירה ליזנסק.
ראשית לכל, החריבו הצוררים את העירה ורצחו את יהודיה, ומיד אחר כך שמו פניהם לבית הקברות היהודי. בהגיעם, נראו לעיניהם כמה יהודים זקנים משתטחים על קברו של רבי אלימלך מליז’נסק. עמדו הזקנים סביב אהלו של הרב הקדוש, אותו רב שגדולי החסידים הראשונים ביניהם ה"חוזה" מלובלין, ה"אוהב טישראל" מאפטא והמגיד מקוז’ניץ הסתופפו בצילו.
כהרף עין הרסו הרשעים את האהל ומהרו לפתוח את קברו של הצדיק שנפטר בשנת תקמ"ז למעלה מ-150 שנה קודם לכן פתחו את הקבר ובהלה אחזה בהם: איש עטוף בתכריכים פניו מאירות וכולו אומר כבוד נבט אליהם מתוך הקבר.
מרוב בהלה נמלטו הרוצחים מהמקום בהשאירם את הקבר פתוח והיהודים העומדים סביב האהל נשתכחו מהם וזכו להשאר בחיים (מעשיהם של צדיקים).
ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלשים יום ויתמו ימי בכי אבל משה (וזאת הברכה לד-ח)
כשמשה רבנו נפטר חשו עם ישראל באבידה הגדולה של רבם שלימדם כל התורה כולה, לכן בכו שלשים יום.
וצריך להבין מדוע ביום פטירת רבי שמעון בר יוחאי עושים הילולא שמחה וששון? ברם כשמשה רבנו ע"ה נפטר נעלמו מעם ישראל שלושת אלפים הלכות ואילו כשרבי שמעון בר יוחאי בא לעולם גילה את שלושת אלפים ההלכות שנעלמו מעם ישראל.
לכן בפטירת משה רבנו היה עצב גדול ואילו ביום פטירת רבי שמעון בר יוחאי מגלים עם ישראל שמחה מיוחדת משום שגילה והאיר לנו הלכות שנעלמו (ע"פ זוהר הקודש לוקט מלבוש יוסף).
ורבי פנחס בן יאיר היה חותנו של רבי שמעון בר יוחאי וכשנודע לו על דבר בואו של רבי שמעון יצא לקבל פניו. והכניסו למרחץ ובמו ידיו היה משפשף גופו, וראה שבשרו ניקב, כי החול השחית בשרו. וצערו היה גדול כל כך שזלגו עיניו דמעות רבות ונפלו על רשב"י והיה מצטער על כך שהוא מכאיבו הרבה. אמר לו: אוי לי שראיתיך בכך. אמר לו ר"ש: עי"כ למדתי תורה הרבה, שכן לפנים הייתי שואל אותך קושיא אחת והיית משיב לי י"ב תירוצים. עכשיו שאל ממני שאלה ואשיב לך כ"ד תירוצים.
והיה שם קראי אחד אמר: עכשיו אלך ואלגלג על גדול היהודים, הלך והביא אדם מת ממקום שהיה שם קרב, וקברו בשדה זו במקום שאמר רשב"י שהוא טהור. הלך לר"ש ואמר לו: האתה הוא זה שנתת רשות לכהנים לילך דרך השדה הזאת, אמר: הן. אמר לו הקראי: אני אראה לך מקום שבו קבור אדם, ואתה לא מאתר אותו. ורשב"י ידע ברוח הקודש מה אירע והשיב לו לאמר: הריני גוזר על זה שלמעלה שירד למטה ועל זה שלמטה שיעלה למעלה, וכך היה שהמת עלה והקראי נפל במקומו. ואותה שבת סעד ר"ש אצל האדם הנ"ל, כי נעשה לו הנס הזה, והודו ושבחו לה’ על הניסים והנפלאות.
ומן הסיפור הזה למדנו שכל אדם ההולך באיזה כפר או עיר, ישתדל לעשות להם איזה תיקון, הן מפני שגרמו לו קורת רוח שאירחוהו, והן שעי"כ ייזכר שמו לטובה ויברכו אותו לאמר: שעות טובות יהיו לפלוני שתיקן לנו דבר זה, ואם הוא תלמיד חכם הוא צריך לבדוק השוחט אם יודע ובקי בדינים. (מעם לועז)
התנא הגדול ר’ שמעון בר יוחאי חי בדור השני שלאחר חורבן בית שני ותקופתו היתה תקופה קשה לעם ישראל בגלל גזירות קשות שגזרה המלכות. בימיו של רשב"י לא נראתה הקשת בענן, כי זכות רשב"י הגנה על כל הדור, שלא ידונו אותם בדינים קשים.
רשב"י היה תלמידו של ר’ עקיבא ומיד לאחר נישואיו עזב את ביתו וגלה למקום תורה ללמוד בישיבתו של רבו ר’ עקיבא. במשך 13 שנה למד שם והיה קשור מאד אל רבו עד שכאשר נאסר ר’ עקיבא בבית האסורים סיכן רשב"י את נפשו ונכנס לשם במסירות נפש כדי ללמוד תורה. כל זמן שישב רשב"י לפני ר’ עקיבא הסתיר את מעלתו וגדולתו ואף אחד לא הכיר את כוחו חוץ מרבו שידע את גדולתו של תלמידו, ואמר לו: דייך, שאני ובוראך מכירים את כוחך"!
יום אחד ישבו החכמים בבית המדרש ונשאלה שאלה ואף אחד לא ידע לענות. קם ר’ יהודה בר אלעי ואמר: חבל שבר יוחאי איננו איתנו ואף אחד אינו יודע היכן הוא. באחד הימים ראה ר’ יוסי בן ר’ יהודה להקת ציפורים שעפות בשמים ויונה אחת עפה אחריהן. קם ר’ יוסי על רגליו ואמר: יונה, יונה, כנסת ישראל נמשלה ליונה. ואת נאמנה בשליחותך עוד ממי המבול, בואי ובצעי שליחות חשובה עבורי. באה היונה ונעמדה לפניו. לקח ר’ יוסי נייר וכתב עליו שאלה ואמר ליונה מה שאמר. לקחה היונה את הפתק בפיה ועפה למקום מחבואו אל רשב"י במערה. כששבה היונה בכנפיה ואז הרגיש בה רשב"י וראה את הפתק שבפיה. קרא רשב"י את הפתק והתחיל לבכות. אמר לו ר’ אלעזר בנו: אבא, מדוע אתה בוכה? ענה לו רשב"י: על שפרשתי מחברי, ועל שדברים אלו לא נתגלו להם. ומה יעשו הדורות הבאים?! בין כה וכה הגיע אליהו הנביא ומצא את רשב"י בוכה. נענה אליהו ואמר: הייתי כעת בשליחות אחרת והקב"ה שלח אותי אליך כדי להשתיק את דמעותיך. אוי רבי, אוי רבי, לא הייתי צריך כעת לגלות לצדיקים את הדברים האלה, אבל כך אמר הקב"ה. והתחיל אליהו לגלות בפני ר’ שמעון סתרי תורה. לעת ערב כתב ר’ שמעון את תשובתו על פתק ושם בפי היונה. עפה היונה וחזרה אל ר’ יוסי כשראה אותה אמר: יונה, יונה, כמה נאמנה את מכל עופות השמים! לקח את הפתק ונכנס אל חבריו וסיפר להם כל מה שהיה עם היונה והראה להם את דברי רשב"י. תמהו כל החברים ור’ יהודה בכה ואמר: אוי לנו שאנחנו לא יודעים את המקום שהוא נמצא. אשריו בר יוחאי שהקב"ה עושה עימו ניסים. הוא גוזר והקב"ה מקיים ועתיד הוא להיות ראש לצדיקים היושבים בגן עדן ויקבל פני שכינה. וישתעשע עם הצדיקים היושבים בגן עדן ויאמר להם: "בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה’ עושנו".
ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל (וזאת הברכה לד-יב)
תורתינו הקדושה אין לה סוף כי ככל שנעמיק בדברי התורה נראה שרחוקים אנו יותר ויותר מהבנתה, כי התורה כמו ים שאין לו סוף, ואשר על כן ככל שיעסוק האדם בתורה תתרבה אהבתו אליה כי מתחיל הוא להבין איזו חכמה נפלאה יש בתורתנו הקדושה ולכן כשמסיימים את התורה מיד מתחילים שוב פרשת בראשית.
ואכן יש קשר בסמיכות סוף התורה לתחילתה על מה שכתוב בזוהר הקדוש שהגשמות של הצדיקים נבראו לפני בריאת העולם, כלומר כשם שהתורה נבראה תתקע"ד (974) דורות קודם בריאת העולם כך גם נשמות הצדיקים נבראו קודם בריאת העולם.
ובזה אפשר לקשר סוף התורה עם תחילתה, כי כידוע הצדיקים מנהיגי הדור נקראים עיני ישראל, ומעידה התורה כי "לעיני כל ישראל בראשית ברא" כלומר בריאת העולם היתה לעיני הצדיקים שנבראו קודם בריאת העולם (חפץ חיים )