- פרטים
-
קטגוריה: פרשת מטות
-
פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 23:39
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 383
פרשת מטות
פרשת שבוע - דרשות - הרב אריה קרן שליט"א
איש כי ינדור נדר...ואישה כי תדר נדר אסר בבית אביה בנעריה... (מטות ל, ג-ה)
הלשון בפסוק איש ואישה בא לומר מגיל מצוות זכר מגיל שלוש עשרה ניקרא איש ואישה מגיל שתים עשר נקראת אישה ואז הם אחראים למעשהם.
עד שהם ניקראים איש ואישה האב זכאי לקיים או לבטל את נדריהם.
בפרשה זו אנו מוצאים את חומרת העוון של הנודר נדרים ואינו מקיים, וכן הנשבע לשקר. וכבר ידועים דברי חכמינו זיכרונם לברכה בגמרא שבת (לב) שבעוון נדרים אשתו ובניו של אדם מתים. וכל הנודר כאילו בנה במה, והמקיימו כאילו הקריב עליה קרבן, ונקרא חוטא. ובימינו מצוי לצערנו עוון זה לרוב, על ידי שנודרים לתת נדבות, ולקיים מצוות. ואחרי כן באים שלא לקיימם, ונמצא עוון חמור בידם, ולכן האיש החכם וירא אלקים ירגיל עצמו תמיד לומר "בלי נדר" כדי שאפילו אם הרגיל עצמו לעשות איזה מעשה טוב, לא יהיה עליו בחיוב של נדר, אלא הכל יהיה בלא נדר.
המקובלים כתבו: שנפש המלאך הנבראת מאותה נדבה עומדת תלויה עד שהאדם ישלים את נדרו, ובגמרא תענית (ח) אמרו: "שאין גשמים נעצרים אלא בשביל פוסקי צדקה ברבים ואין נותנים". והדברים אמורים גם כלפי שבועת שווא, שצריכים להיזהר שלא להישבע לשווא (לעולם לא להישבע אפילו בדברי אמת).
מצאנו בגמרא כתובות (עז) מעשה מזעזע ברבי יהושע בן לוי, שכשהגיע זמנו להיפטר מן העולם הגיע אלו מלאך המוות כשסכינו שלופה בידו. ביקשו רבי יהושע להראות לו ברגעיו האחרונים את מקומו בגן עדן. הסכים מלאך המוות והתחילו ללכת לשם. בדרך אמר רבי יהושע למלאך המוות, שיתן לו את הסכין, משום שמפחד ממנה, גם לזה הסכים מלאך המוות ומסר לרבי יהושע את סכינו. כשהגיעו לשם הגביהו מלאך המוות, כדי לראות את מקומו, מיד קפץ רבי יהושע חי לגן עדן ונשבע שלא יצא משם. בא מלאך המוות וסיפר לפני בית דין של מעלה את כל מה שקרה, ועל שבועת רבי יהושע בן לוי, אמר הקדוש ברוך הוא לבדוק בפנקסיו של רבי יהושע בן לוי, אם קרה שפעם אחת חזר בו משבועתו, וכשבדקו ראו, שאף פעם לא חזר בו משבועתו, ופסקו, שכיוון שנכנס ונשבע, גם עתה לא יחזירוהו משבועתו, אך חיבוהו להחזיר את החרב למלאך המוות, כיוון שאם לא כך יתבטל המלאך משליחותו. ממעשה מזעזע זה יש ללמוד כמה חשוב הוא מי שלא נשבע לשווא. ובזכות זה זכה רבי יהושע להיכנס חי לגן עדן, אם כן כמה צריכים אנו להיזהר בנדרים ובשבועות, כדי שלא נכשל חס וחלילה?!
מספרים על חסיד אחד, ירא ה’ וסר מרע, שהיה מבאי ביתו של הסבא משפולי זכותו יגן עלינו אמן, אותו חסיד היה עשיר מופלג, ולא חסר לו מאומה, מלבד צרתו האחת, שלא זכה להיפקד בפרי בטן. בכל פעם היה העשיר מתחנן על נפשו לפני רבו האדמו"ר הקדוש, שיבטיחו להיפקד בבן זכר של קיימא, אך הצדיק דחהו בלך ושוב. במשך חדשים רבים נדחה על ידי רבו עד שהחליט אותו חסיד להיכנס לרבות, לשבת ולהטרידו, עד שיגזור אומר, שתפקד אשתו בפרי בטן. אותו יום היה הסבא משפולי עסוק בדברים העומדים ברומו של עולם, לבטל גזרה קשה מעל ראשם של בני הקהילה, והנה פתאום מופיע אותו חסיד, ומתחיל להעסיק את הרבי בבקשה פרטית, התחיל הסבא לומר לו, שאין זו שעת הכושר, ועתה הוא עסוק והתחנן לפני שיניחו ויבוא פעם אחרת. אך החסיד בשלו: "אינני זז עד שהרבי יגזור ויבטיח שאזכה השנה בבן". הדבר עיכב את הרבי וציערו עד מאוד, וכל מה שעשה לא עזר, אלא החסיד הוסיף, והכפיל להטריד את הצדיק, הרבי ביקש מהחסיד שילך, ואם לא יעשה כן הוא יתחרט. אך גם לזאת לא שמע החסיד. כראות הסבT משפולי זכותו יגן עלינו אמן, שהחסיד בשלו, אמר לו: "אני נשבע לך, כי לא יהיו לך בנים לעולם". כשמוע החסיד את הדברים האלה נבהל וברח מיד מחצרו של הצדיק, ונאנח, כמי שחרב עליו עולמו. וכבר התייאש מדבר זה והשלים עם המציאות.
לימים נסע אותו חסיד לעיר קוריץ לצורך מסחרו, ושמע רבות אודות הרב הקדוש רבי פנחס מקוריץ זכותו יגן עלינו אמן, ועל היותו בעל רוח הקודש, בעל מופתים, ודבוק בהשם יתברך בכל אבריו וגידיו. שאל החסיד העשיר את בני העיר למצבו הכלכלי של רבי פנחס. וכששמע שמצבו הגשמי ירוד, עני מרוד הוא עד פת לחם. הלך לביתו ואמר לרבנית שתקנה לליל הסדר את כל הדברים על חשבונו. שולחן, כסאות, מפות, מלבושים, בשר, עופות, דגים, יין, פירות וירקות, קמח למצה שמורה ועוד. ובקש בתמורה מהרבנית להתארח בבית הצדיק בליל הסדר.
שמחה הרבנית והתחילה להזמין את הדברים, ואילו מן הצד משתומם לו רבי פנחס, מדוע אין אשתו מטרידה אותו השנה על הכסף עבור הוצאות החג? הרבי לא שאל מאומה, והמשיך בעבודת הקודש שלו.
בערב פסח רואה רבי פנחס שהבית מאיר, כלי כסף וכלי זהב, שמלות חדשות, רהוט חדש, כלים מבריקים, מיד שאל הוא את הרבנית מהיכן כל הפאר הזה? הצביעה הרבנית על האורח החסיד, ואמרה שהכל בזכותו. נתן לו רבי פנחס יד לשלום וישבו לקדש. התחיל באמיר, ההגדה, ולאחר הכוס השני, טרם ניגשו ליטול ידים, שאלו רבי פנחס, מדוע הגיע? ומה חסר לו? סיפר לו אותו חסיד בקול בוכים, את מה שקרה אצל הסבא משפולי זכותו יגן עלינו אמן, ובקשו לבטל את השבועה, כדי שיזכה להיפקד בבן זכר של קיימא.
הרהר רבי פנחס רבות בבקשתו של העשיר, ואמר לו: "אם יש לי זכות בשמים, אני נשבע לך, כי עוד השנה הבאה אשתך תלד בן זכר של קיימא". שמח אותו עשיר ונשק את ידיו של הצדיק, ואכן כך היה, לאחר שנה ילדה אשתו בן זכר.
הצדיק רבי ישראל מרוז’ין זכותו יגן עלינו, סיפר לחסידיו שבשעה שנשבע רבי פנחס מקוריץ, נעשה רעש גדול בשמים. שני צדיקי עולם נשבעו, שבועתו של מי תתקיים? פסק בית דין של מעלה: מי שלא נשבע אף פעם אפילו באמת, את שבועתו נקבל. חקרו ובדקו וראו שרבי פנחס לא נשבע אף פעם בחייו, ולכן קיימו את שבועתו, לתת לאותו חסיד עשיר בן זכר של קיימא.
הדברים מאירים, וכתובים בפסוק בפרשתינו: "לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה" פרוש: אדם שהוא לא מחלל את דברו ככל היוצא מפיו יעשה, כך מקיימים בשמים את דבריו.
עלינו להיזהר לשמור את דברינו ולקיימם, ולהיזהר רבות בעוון נדרים ושבועות, משום שאפילו אם מקיימם נקרא "רשע" ולכן הטוב ביותר לומר תמיד "בלי נדר" ולהיזהר לקיים כל הבטחותיו, כמו שנאמר: "מוצא שפתיך תשמור", ובזה נישא טובה וברכה לחיי העולם הבא, אמן .
"לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה" כי מי שאינו מדבר דברים בטלים אלא כל היוצא מפיו מקיים, גם הקדוש ברוך הוא יעשה דבריו, כי צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים (פניני התורה).
מעשה נורא על רבי יצחק הלוי מברדטשוב זכרונו לברכה שמנהגו היה למול רק בבוקר תכף אחרי תפילת שחרית, והנה פעם ביתו הביאה ילד וביום המילה כרגיל באו כל החסידים בבוקר והוא גמר תפילתו ונכנס בביתו בתו, אמר להם תחכו לי, הוא נכנס לחדר מיוחד וסגר עליו מבפנים ונשאר שם ארבע שעות רצופות, וכל אחד ואחד כמעט משתגע באין סבלנות לא יודע מתי יצא? אם ללכת הביתה או להישאר שם? כמובן גם אבי הבן גם היולדת מצטערים מאוד מלראות שהקהל הולך ומתפזר ולא נשאר שם כי אם מנין מצומצם, ואחר זמן זה יצא בשמחה גדולה מל את הילד ותכף קרא שמו יהודה לייב, אבי הבן שזה חתנו, אותו הרגע היה מצטער כי רצה לקרוא לילד שם אחר אבל שתק. ואחרי המילה סדרו סעודת מצווה, ובאמצע הסעודה שאל חתנו שני שאלות, שאלה ראשונה למה איחר כל כך ארבע שעות ולא מל תכף כרגיל? שאלה שניה למה קרא אותו יהודה לייב כי רציתי לקרוא לו שם אחר אמר להם לכל המסובים שמחה גדולה יש לי היום וכדאי לספר לכם, כשבאתי לכאן בדרך ראיתי ענן שחור ורעש גדול בפנים הענין, רצתי תכף בתוך החדר הזה לשמוע ולראות מה קרה? שמעתי אחרי הפרגוד שנפטר צדיק יסוד עולם ושמו רבי יהודה לייב מעיר אפטא אותו הרגע יצאו כתות צדיקים מגן עדן בתופים ובמחולות לקבל את האורח הנכבד וידעו צדיקים כאלה דרכם לגן עדן צריכים לעבור דרך גיהנם כשהגיע לאותו המקום ופתאום עזב את כל הגדולה ואת כל הכבוד וקפץ בתוך גיהנם, אמרו לו רבנו מה קרה כאן? אמר להם כעת אני נמצא בעולם האמת אני מעיד על עצמי שקיימתי לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה גם קימתי מצוות פדיון שבועיים זה למדתי מהקדוש ברוך הוא שהוא פדה שישים רבוא נפשות מישראל ממצרים ואמר כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא ועוד הבטיח לנו כל המקיים היוצא מפיו וגם הצדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים, לכן אינני זז מכאן עד שאני עושה פדיון שבויים מגיהנם הלכו הצדיקים לפני הקדוש ברוך הוא, אמרו לו מה לעשות עם רבי יהודה לייב, שנכנס בגיהנם ולא רוצה לצאת בידים ריקניות, אמר הקדוש ברוך הוא שיפתחו הפנקס של פדיון שבויים לראות כמה נפשות הציל בחיים שלו? ומצאו מאתיים ועשרים, אז נתן לו רשות שיקח מספר כזה, מה עשה רבי יהודה לייב, ירד במדור השביעי ששם היו אותם הנשמות שיורדים ואינם עולים והיו כמה שנים נדונים שם, הוציא משם כפלים מזה, ובכל מדור שהיה עולה היה מוציא גם משם, אמר לו הממונה מה אתה עושה? כבר לקחת יותר מכפלים, אמר לו זה מתנה והכניסם לגן עדן, כשראיתי כוחו של צדיק קראתי את נכדי על שמו רבי יהודה לייב שיזכה לעשות חיים וחיל, אז שמחו כולם.
ומצאנו למדים לא יחל דברו ככל היצא מפיו יעשה אז זוכה לכמה מעלות ראשית כל תפילותיו נשמעים, ויש בכוחו לבטל גזרות רעות, וגם אחר אריכות ימים יש בכוחו להוציא נשמות מגיהנם ולהציל מצרות את החיים והמתים (אהבת חיים).
"נתן תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך". אמרו רבותינו זכרונם לברכה, מה בין נדר לנדבה? נדר, מתנדב ולא נותן תכף, נדבה הרי זה נותן תכף, וידוע שהקדוש ברוך הוא חפץ בנדבה שאומר הרי זה. שהוא נותן במזומן. תכף ומיד. אבל הנודר שאומר הרי עלי לתן כך וכך. אף על פי שמקיים אחר כך נקרא חוטא. והנה נמצא הנדבה שאומר הרי זה. עושה שתי נתינות בבת אחת בזה אחר זה, הראשונה בפיו שאומר הרי צדקה ושניה שנותן בידו לגבאי או לעני תכף. מה שאין כן הנודר, אומר בפיו שעה זו ובשעה אחרת נותן בידו. שאין נתינת הרי סמוכה לנתינת הפה, ולכן הצדקה נקראת פדיון כי צרוף פה עם יד יהיה אותיות פדי"ה או יפד"ה ללמד כי עיקר הצדקה הראויה להיות פדיה לנפש. הוא על ידי שהאדם נותן צדקה תכף שתהיה נתינת היד סמוכה לנתינת הפה. שיהיו מחוברים יחד שאז יהיה מהם צרוף פדי"ה או צרוף יפד"ה וזה שאמר נתון תיתן לו רוצה לומר שני נתינות סמוכים זה לזה ומחוברים זה לזה. והם של הפה ושל היד.
איש כי ינדור נדר...לא יחל דברו כל אשר יוציא מפיו נעשה (מטות ל-ט).
מעשה ביהודי כופר שנהג לזלזל ברבנים במזיד. ניכנס היהודי לשיעור של רב העיר להפריע לו. השיעור היה על פרשת מוטות. אמר הרב על הפסוק: "לא יחל דברו כל אשר יוצא מפיו יעשה" ואם יפר נידרו אומרת הגמרא בעבור עוון נדרים מתים אישתו בניו ובנותיו הקטנים של האדם.
לאותו יהודי כופר לא היו ילדים כי אשתו היתה עקרה והוא מירר לה את חייה שנאה שינאה גדולה רחמנא ליצלן.
התפרץ היהודי לדבריו של הרב ואמר לו איזה שטויות אתה מדבר כל חיי אני נודר ולא מקים למה הקב"ה לא לוקח את אשתי, אני לא סובל אותה שיקח אותה כבר.
תדהמה גדולה נפלה על הקהל לאור דבריו הגסים של היהודי, ענה לו הרב זה בדיוק העונש שלך בגלל שאתה נודר ולא מקים רחמנא ליבה בהא יודע כוונותיו של האדם לכן הוא לא ממית את אישתך ועוד יאריך ימיה כדי שתישאר ותיסבול איתה עד סוף ימיך.
מעשה ברבי משה מפשוורסק הגיע לעיירה אחת, ונודע לו כי סוחריה היהודים אינם זהירים במידות ובמשקלות. הזמין אפוא את בני העיירה לשמוע את דרשתו בבית המדרש.
"בודאי יודעים אתם", פתח דרשתו ואמר, "את ששנו חכמינו במסכת סוטה (ח’,ב’): ’במידה שאדם מודד מודדין לו’. וכאשר יש לאדם מישראל מאזני שקר בחנותו, הרי שלאחר מותו ימדדו וישקלו את זכויותיו וחטאיו במאזני השקר שלו, והוא יצא חייב בדינו..."
בהזדמנות אחרת, כשהגיע רבי משה לעיר קראקא, נודע לו כי רבים מעשירי העיר נודרים בבית הכנסת בשבת לנדב בעין יפה לצרכי העניים, וכשבאים אליהם הגבאים לגבות את הכסף בימות החול, הם מקטינים את הסכומים ונותנים פרוטות עלובות.
בשבת, בשעת סעודה שלישית, בעוד עשירי העיר מסובים גם הם לשלוחן, אמר רבי משה: "יודעי אתם, בודאי, כי מכל מצווה שמקיים אדם מישראל נברא מלאך טוב, ומכל עברה מלאך רע ומשחית. מתוך כך מבינים אנו, כי שם, למעלה, יש לא רק מלאכי אמת אלא גם מלאכי שקר, הנבראים מהבל פיהם של יהודים עשירים. אותם יהודים המבטיחים ואינם מקיימים, ועושים שקר בנפשם. לאחר מותם של אנשים אלו עתידים לבוא מלאכי השקר ולהעיד על מעשיהם. ומכיון שמלאכי שקר הם יש להניח כי יספרו על מעשים שלא היו ולא נבראו, ועלולים הם להטות את גזר דינם של האנשים לחובה..." (מעשיהם של צדיקים).
מעשה בנערה אחת יפת תואר, לבושה בבגדים נאים ומקושטים בתכשיטים, אשר הלכה בדרך אל בית אביה. והנה לפתע שמה אל ליבה כי טעתה בדרך אל בית אביה. והנה לפתע שמה אל ליבה כי טעתה בדרך, והיא הולכת במקום לא מיושב.
המשיכה ללכת כדי למצוא את דרכה, אך הצמא החל להציק לה. מכיוון שכבר עברו מספר שעות בהם לא שתתה. והנה לשמחתה ראתה לפתע באר מים בזריזות הגיעה עד לבאר היא אחזה בחבל שמחובר בקצהו של הדלי, והיא החלה להשתלשל מטה אל המים כדי לשתות ולהרוות צימאונה ואכן, מה גדלה שמחתה כשרותה. אך עתה בהיותה במעמקי הבאר ניסתה לעלות למעלה ולטפס בחבל, אולם לא הצליחה.
לאחר מספר נסיונות נוכחה לדעת שאין באפשרותה לעלות למעלה, החלה בוכה וצועקת במר נפשה מי הוא זה אשר יצילנה ויעזור לה לעלות למעלה. בעודה בוכה וצועקת לעזרה עבר ליד הבאר אדם אחד, הוא נדהם לשמוע קולות וצעקות בוקעות מתוך הבאר. תחילה נרתע לאחוריו, כיוון שהיה בטוח שהקולות שהוא שומע הם דמיוניים או אולי קולות של רוחות ושדים. אך כשהקשיב היטב ושמע שוב את קולות הבכי פנה אל תוך הבאר ושאל מי צועק שם, האם מבני אדם או שמא רוח או שד? כששמעה הנערה את קולו בכתה לפניו ואמר "עזור לי לצאת מפה, מבני אדם אני, האמן לי, הוצא אותי מפה זעקה, ותוך כדי בכי סיפרה לו את סיפורה כיצד צמאה למים, ירדה לבאר ולא הצליחה לעלות.
אמר לה האדם: "שמעי לי, אם אני מעלה אותך מהבאר הרי זה רק בתנאי שתסכימי להינשא לי," הסכימה לכך הנערה מיד.
חיש מהר שלשל את החבל והעלה אותה בריאה ושלמה למעלה. ואז החלה להתעניין מאין הוא, וסיפרה לו מאין היא, ומי הם בני משפחתה, אנשים מכובדים וידועי שם, "ועתה לאחר שהבטחתי לך שאנשא לך, בוא אל הורי ואני מתארסת לך", הסכים לכך וכרתו ביניהם ברית.
שאל אותה מי יהיו העדים שכרתנו ביננו ברית? באותו רגע עברה במקום חולדה, אמרה הנערה, הנה, "חולדה" וגם "באר" זו יהיו לעדות, שאין אנו מכזבים אחד לשני. הסכים האיש לעדים אלו. ונפרדו כשהוא מבטיח לבוא לבית הוריה ולבקש להינשא לנערה זו שהציל.
עבר זמן מה, והאדם לא בא לבית הנערה אלא שכחה, ואילו הנערה זכרה היטב את הבטחתה ואת שבועתה ועל אף שביקשו ממנה הוריה להינשא לבחור זה או אחר סרבה. וכדי שלא יאלצוה להנשא בעל כורחה, ועל ידי כך תפר את ההבטחתה שמה עצמה לשוטה, היא קרעה את בגדיה, פיזרה שערותיה, ובני אדם נמנעו מגשת אליה. והיא עצמה הסתגרה בבית הוריה וחיכתה לקיים את שבועתה.
אך לא כן האדם אשר כרת עמה ברית, כאשר נפנה ממנה והלך לדרכו שכח את השבועה שנשבע והגיע חזרה לעירו, כעבור זמן מה נשא אשה ונולד לו בן. והנה יום אחד בשעה שהיה התינוק בן שלושה חודשים הגיחה לפתע חולדה גדולה וחנקה את הילד. נבהלו בני הזוג, אך מקרה זה לא הזכיר לאדם את הנדר שנדר.
כאשר ילדה אשתו בן בפעם השניה הלכה עמו יום אחד ליד הבאר והנה נפל התינוק לתוך הבאר ומת.
אמר לו אשתו דבר מוזר קורה לנו, בנינו מתים לא בדרך רגילה, אלא במיתה משונה עם על ידי חולדה ופעם נפילה לתוך באר. כשאמרה דברים אלו ניזכר לפתע בהבטחה שנתן לנערה שהציל, ואת העדים החולדה והבאר. והנה עדים אלו באו עתה להענישם על שלקח אשה אחרת. סיפר האדם לאשתו את כל המעשה, והחליטו כי עליהם להתגרש.
אמרה לו האשה אתה צריך ללכת ולישא את הנערה שהצלת, כי זהו חלקן שנתן לך הקדוש ברוך הוא. עזב האדם את ביתו והלך אל העיר שהנערה אמרה לו.
כשהגיע אל העיר ושאל אודות הנערה ומשפחתה, נדו לו כולם בראשם ואמרו, שוטה היא, לא ניתן לגשת אליה ולדבר עמה. אמר האיש אף על פי כן הולך אני לבית הוריה. סיפר לאביה את כל המעשה ואמר שמוכן הוא לשאתה לאשה למרות שגעונה.
כשהגיע אל הנערה עשתה שוב עצמה כשוטה כיוון שעבר זמן רב והיא לא הכירה אותו והוא החל לספר לה את המעשה ואת העדים חולדה ובאר שהעידו. אמרה הנערה, אכן אתה הוא זה שנשבעת לשאת אותי לאישה זוכרת אני את העדים שהועדנו, והסכימה להינשא לו וזרקה מעליה את מעטה השוטה, וחתונתם נחוגה ברוב שמחה והדר. (סיפור זה קרה בימי בית שני 70 שנה קודם מלחמת יון).
ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה או מבטא שפתיה אשר אסרה על נפשה ושמעאשה בים שמעו והחריש לה, וקמו נדריה ואסרה אשר אסרה על נפשה יקומו (מטות ל, ז-ח)
גם הבעל יכול להפר את נדר אישתו ואמרו במדרש אל תהיה פרשת נדרים קלה בעינך שביגלל נדר נהרגו סנדרין הגדולה.
מעשה היה בנבוכדנצר שבשעה שנצח נבוכדנצר את צדקיהו המלך עשה אותו לאדון על חמישה מלכים, כמו שנאמר בירמיה פכ"ז ושלחתם אל מלך אדום ואל מלך מואב ואל מלך בני עמון ואל מלך צור ואל מלך צידון ביד מלאכים הבאים ירושלים אל צדקיהו מלך יהודה. ובשעה שהיה נבוכדנצר עם צדקיהו, היה צדקיהו נכנס ויוצא אצלו בלי רשות, שהיה חשוב מאד בעיני נבוכדנצר. יום אחד נכנס צדקיהו אצל נבוכדנצר ומצא אותו אוכל ארנבת בעודה חיה. שצד אותה ובעודה מפרפרת אכל אותה. שדרך הגבורים ההולכים במלחמה לאכול בשר חי בלי בישול כדי לחזק לבם ולעשות מעשים אכזרים, אבל נבוכדנצר עשה אכזריות יתירה מזו, שברגע שתפשה אכלה כשהיא חיה. וכשראה נבוכדנצר את צדקיהו כשהוא נכנס אצלו אמר לו השבע לי שלא תגלה לאיש האכזריות שעשיתי. נשבע לו צדקיהו במזבח הפנימי, שהיה בבית המקדש שעליו היו מקטירים הקטורת שלא יגלה לאיש. לימים דברו חמשת המלכים סרה על נבוכדנצר ואמרו לצדקיהו: המלוכה ראויה לך שאתה מזרע דוד, ולא לנבוכדנצר שהוא איש שפל.
וכשראה צדקיהו שהללו מדברים סרה בנבוכדנצר ואותו משבחים, ביקש אף הוא לגלות את מה שראה, אבל בגלל השבועה שנשבע, לא היה יכול לגלות, ונצטער על כך. וכשראה שהוא מצטער, אמר: יכול אני להתיר עצמי בלי רשותו. וכששמעו המלכים האלה דבריו הלכו ואמרו לנבוכדנצר יהודי זה שהוא חשוב כ"כ בעיניך, שהוא נכנס ויוצא בארמונך בלי רשות, אמר לנו שראה אותך אוכל ארנבת חיה. וכששמע נבוכדנצר הדבר הזה, בא לירושלים וישב בחומת אנטוכיה, ומיד יצאו סנהדרי גדולה כדי להקביל פניו. ויש אומרים ששלח וקרא לסנהדרין ולצדקיהו. כשבאו הסנהדרין הושיב אותם על כסאות של זהב. אמר להם רוצה אני שתסבירו לי את תורתכם. הביאו לו ספר תורה והיו הולכים ומבארים לו פרשה פרשה. וכשהגיעו לפרשת נדרים והתחילו לפרש לו הפסוק איש כי ידור נדר לה’ וגו’ שאל אותם מה הדין אם אדם רוצה להתחרט על הנדר או על השבועה, האם הוא יכול לחזור בו. אמרו לו אם הוא הולך אצל חכם והוא מבטלו הנדר, או השבועה. הנדר או השבועה בטלים. אמר להם בודאי אתם בטלתם את השבועה שנשבע לי צדקיהו. ויש אומרים כך אמר להם נבוכדנצר השבעתי לצדקיהו שלא יגלה והוא אמר שהתיר הנדר, אמר להם וכי ע"י התרה בטל הנדר. אמרו לו הן, אמר להם האם אין צריכה ההתרה להיות לפני זה שנשבע לו אמרו לו הן. פנה נבוכדנצר ואמר לסנהדרין אם כן כיצד התרתם הנדר לצדקיהו שלא בפני. אז נדהמו הסנהדרין ולא ידעו מה להשיב. מיד שמטו כסאות הזהב שמתחתיהם וישבו על הארץ. וזהו מה שנאמר באיכה: ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון. אח"כ לקחו בעונות את הסנהדרין וקשרו אותם בזנבי סוסיהם וגררו אותם מירושלים ועד לוד. וזהו שנאמר באיכה הורידו לארץ ראשן בתולות ירושלים. ואת בני צדקיהו שחטו לעיניו, ואת עיני צדקיהו עיור ואסר אותו נבוכדנצר ונשאר במאסרו כל הימים שנבוכדנצר היה חי ומכאן אפשר לראות מה חמור עון הנדרים, שגרם למותם של שבעים הסנהדרין. וכן תראו שנדרים בגימטריא רוצח, שעל ידם אפשר להרוג נפשות כנ"ל. וכן בעון נדרים בנים מתים ר"ל. יהיה רצון שיצילנו השי"ת מעון זה ומשאר עוונות אמן. (מעם לועז)
ואת מלכי מדין הרגו וגו’ ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב (מטות לא-ח)
למה נאמר בחרב: להודיענו כשם שבלעם תפס אומנותם של ישראל שכל כוחם בפה וביקש לקללם בפה, אף הם תפסו אומנותם של האומות שכל כוחם בחרב, ומידה כנגד מידה לא בטלה וכמו שנאמר ועל חרבך תחיה לכן הרגו את בלעם בחרב.
אך נישאלת השאלה איך הרג פנחס את בילעם בחרב הרי אסור לו בתור כהן להיטמא למת?
יש כמה תירוצים לשאלה זאת אך נביא בע"ה שתי תירוצים: האחת הגמרא בזבחים אומרת שפנחס לא הגיע לכהונה אלא אחרי שהשכין שלום בין השבטים בימי יהושע בן נון ולכן שהרג את בילעם עדיין לא היה כהן.
תירוץ שני מתרץ שרבי שמעון בר יוחאי אומר שמותר להיטמא למת עכו"ם ואפילו לנגוע בו שעכו"ם אינו מטמא.
ולכן גם החיילים הכהנים שבצה"ל יכולים להרוג את אויבנו הגוים בזמן מלחמה כי גוי אינו מטמא, אין בו קדושה וידוע שהחיצונים נידבקים לקדושה לכן נוהגים עדת ספרד להתפלל תפילת לחש שלא הידבקו החיצונים לתפילה וכן גם אין אנו הולכים עם ציציות בחוץ כמו אחינו האשכנזים. מינהג הספרדים להכניס את הציציות בפנים כמינהג האר"י זצ"ל מכיוון שבציציות ישנו סדר קשירה שהיא בגמטריה שמו של הקב"ה והחיצונים ידבקו לקדושה. כך גם שיהודי שמת פורחת נישמתו כמו צינצנת דבש שהתרוקנה ובאים זבובים נידבקים לשאריות כך החיצונים נידבקים לרושם שהשאירה הנשמה בניפטר. לכן יהודי מטמא באהל וגוי לא מטמא כי אין בחיותו נשמה קדושה ואין בו במיתתו שום רושם קדוש בכדי שיבואו אליו הצידונים וירדו להידבק בו כי הוא ניברא בדיוק כמוהם מאותה קליפה טמאה שאינה יכולה לעלות לקדושה.
וישבו בני ישראל את נשי מדין ואת טפם וגו’ ואת כל עריהם וגו’ שרפו באש ויקחו את כל השלל וגו’ ויביאו אל משה וגו’ (מטות לא, ט-יב)
והשל מסרו למשה שלא רצו לשלוח יד בשלל בלי רשותו של משה שכולם היו צדיקים ולא רצו להכנס לספק גזל לקחת דבר בלי רשותו של משה.
ויצאו משה ואלעזר הכהן וכל נשיאי העדה לקראתם אל מחוץ למחנה ויקצף משה על פקודי החיל שרי האלפים ושרי המאות הבאים מצבא המלחמה ויאמר אליהם משה החייתם כל נקבה (מטות לא ,יג-טו)
וכדי לחלוק כבוד לפנחס לא הוכיח אותו אע"פ שהוא היה הגדול שבהם. ויש אומרים שלכך לא הוכיח את פנחס לפי שלא התערב פנחס בענין המלחמה, אלא היו בידו כלי הקודש והחצוצרות ולא ראה כלום, לכן הוכיח משה רק את הלוחמים בלבד.
ואתם חנו מחוץ למחנה שבעת ימים כל הרג נפש וכל נגע בחלל תתחטאו ביום השלישי וביום השביעי אתם ושביכם וכל בגד וכל כלי עור וכל מעשה עזים וכל כלי עץ תתחטאו. (מטות לא, יט-כ)
ואתם שהשתתפתם במלחמה הרי נטמאתם ואין אתם יכולים להכנס למחנה שכינה, אלא עליכם להשאר חוץ למחנה עד שתיטהרו במי אפר הפרה ביו השלישי וביום השביעי, כדין הנוגע במת. ואחרי שיטהרו יכנסו למחנה שכינה. וכן תטהרו כל סוגי הכלים המנויים כאן שנגעו במת במלחמה.
ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חקת התורה אשר ציוה ה את משה (מטות לא-כ)
נישאלת השאלה למה לא נאמר בפסוק "הבאים מן המלחמה"... על פי הדקדוק נכון לומר כך. אלא כתבו "הבאים למלחמה"...
התשובה היא כדי להזהירם מהיצר הרע שהם ניצחו במלחמה ובטח הם בעלי גאווה ביתר שאת הבא מתוצאת הניצחון, ועכשיו מחכה להם מלחמה הרבה יותר קשה והיא מלחמת היצר שלא יתלו ניצחונם לכבודם אלא לכבוד ה’ יתברך ועוד שלא יריבו על השלל הבזוז לכן נאמר הבאים למלחמה מי מלחמה פיסית גשמית למלחמת היצר וזאת המלחמה האמיתית שנאמר מי הוא הגיבור? הכובש את יצרו ולא נאמר הכובש מדינות.
ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חוקת התורה אשר ציוה ה’ את משה (מטות לא-כא)
ריש להקיש אמר: כל אדם שכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו.
ומשה בא לידי כעס ויקצוף משה על פקודי החיל...כמובן לשם שמים אך גם כעס לשם שמים פוגע בנשמה.
כמו שכתוב בסדרת תיקון המידות: גדול תלמידי האר"י ז"ל רבי חיים ויטאל אמר: "מורי ז"ל היה מקפיד בענין הכעס יותר מכל שאר העברות אפילו שהוא כועס בשביל מיצווה. ואפילו כשאני (ר’ חיים ויטאל) הייתי מלמד את אחי, והייתי כועס עליו לפעמים לשם שמים גם על הדבר הזה הזהירני מורי ז"ל והוכיחני במאוד מאוד והיה ניתן טעם זה ואומר: "כל שאר העבירות פוגמים באיבר אחד, אבל מידת הכעס פוגמת בכל הנשמה כולה ועושה אותה טריפה. ולגבי הפסוק שלנו "ויאמר אלעזר הכהן"... זעזוע יעבור בקרבנו אם נצייר לעצמנו את אשר התחולל באותה שעה במחנה ישראל, שישים ריבוא מבני ישראל עומדים לפני משה רבינו ומצפים לשמוע מפיו הלכות הגאלת כלים אשר שמע מהקב"ה, והוא עומד כנגדם ושותק. ובמקומו יוצא אלעזר ואומר: "זאת חוקת התורה אשר ציוה ה’ את משה" מיד תלוי כל ישראל את עיניהם במשה ותמהים תמיהה עצומה: הרי הקב"ה דיבר עם משה וכי למה משה לא מדבר? למה אלעזר הכהן נושא דבריו במקומו?
ומהי הסיבה? כמו שאמר ריש לקיש בנ"ל כל אדם שכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו ומשה נשכחה ממנו ההלכות כי כעס ואליעזר הכהן העביר את השיעור במקומו וכנראה כעס משה יתר המידה בימי אבלו של משה נשתכחו 300 הלכות והחזירן ענתיאל בן קנז בפלפולו. והאבק של כעס שהיה למשה רבנו נימדד בשמים כקצף גדול כשאמר שימעו נא המורים.
אמרו בגמרא: אמר רבי אלעא, אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה, שנאמר "תולה ארץ על בלימה". בזכות אותם אנשים היודעים לותר, יש קיום לכל העולם. ואימתי עת זו? שעת מריבה. בשעת מריבה אין אנשים מוכנים לשתוק. והתוצאה היא השתלטות הכעס על האדם. מדוע כועסים אנשים על זולתם? התשובה מזעזעת ומחרידה, אבל תשובה אמיתית חוסר אמונה גורם לכעס.
כאשר ניגש לאדם הכועס, ונאמר לו: אינך יהודי מאמין! הוא יזדעזע. האם משום שאני כועס על חברי שפגע בי, שהעליב אותי, שגרם לי נזק, אינני בכלל יהודי מאמין? וכי מה הקשר בין השנים?
אדם הכועס חושב שחברו גרם לו רעה, אבל לאמיתו של דבר החבר הוא רק שליח מההשגחה העליונה, כדי שהאדם יקבל עלבון או נזק המגיע לו. ומה טעם לרגוז ולקצוף על שליח?! מכאן שהכועס חושב חס ושלום, שענינים מסוימים נחתכים על ידי בשר ודם, והרי זוהי כפירה!
הבולמים פיהם בשעת מריבה, חיים בהרגשה ומצהירים: כי רצון ה’ הוא השולט והמנהיג. ולכן תגובתם במקרים כאלו היא השתיקה, כי הרי ה’ אמר לו קלל!
ואתה רואה, רוב בני אדם, כשהם כועסים ומתחזקים בכעסם, אינם משימים ליבם על מה שעושים ברוב הכעס, ועושים הרבה ענינים בכעסם, מה שלא היו עושים בלא הכעס – כי הכעס מוציא שכלו של אדם מקרבו, עד שמרבה דברי הכעס ונכנס במחלוקת וקנטורים. לכן אי אפשר שינצל הכעסן מחטאים גדולים וכן אמר אליהו לרב יהודה, לא תרתח ולא תחטא (ברכות כט ע"ב לוקט אורחות צדיקים).
חז"ל אומרים כל מי שכועס אם חכם חכמתו מסתלקת ממנו אם הוא נביא נבואתו מסתלקת ממנו כן כשמשה רבנו קצף וקרא לבני ישראל שימעו נא המורים חכמתי הסתלקה ומי שלימד את העם הילכות הגאלת כלים אחרי שניצחו במלחמה זה אלעזר הכהן ולא משה רבנו.
וכתיב: "ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חוקת התורה" (שם שם , כא) מלמד, שנשתכחה הלכה ממשה (ספרי מטות לא, כא). ועתה הבן: אם כך הגיע למשה רבנו, עליו השלום, שהיה אב לחכמים מה יגיע לכסילים הכועסים?! ולכם אמר שלמה: "אל תיבהל ברוחך לכעוס" (קהלת ז, ט).
ידוע חומרת הכעס, כמה החמירו בש"ס ובזוהר הקדוש ובכתבי האר"י ז"ל תסמר שערת אנוש. ולפי חומר שבו, האיש החפץ חיים ויש לו טבע ומידת הכעס, לו בכח יגבר ברוב עוז ותעצומות, לגדור בעצמו גדרים וסיגים למשוך עצמו ולהציל.
עצה
נפשו מרדת שחת, ובתחבולות יעשה מלחמה שלא לבוא לכלל כעס. והגדר הגדול שירשום בכתב וילקט כל מאמרי רבותינו זכרונם לברכה בש"ס ומדרשים וזוהר הקדוש ודברי האר"י ז"ל, ויהיו לזיכרון בעיניו, ובהם יהגה מידי יום יום למען יירא ויפחד ויחזור לאחוריו וירגיז יצר הטוב על יצר הרע, ואם לאו יקנוס עצמו על כל פעם שכועס במעות או תעניות, ואם לא יוכל עצור ברוחו מלכעוס, על כל פנים ישמור לפיו מחסום מלדבר בשעת כעסו מטוב עד רע, ויהיה כחרש לא ישמע וכאין לא יפתח פיו. ואם ידבר, יהיה בקול נמוך ובדברי רצוי, ואף אם ליבו בוער כאש, וחמתו בערה בו, לעצור במלין יוכל, ואז יהיה הכעס עקר, שאינו עושה פרות, כי ידוע שעברת הכעס גוררת עברות רבות ורעות, כגון אש המחלוקת, וילבש קללה, וכהנה רעות רבות, והשתיקה בעת הכעס כמים לאש. וידוע מאמר רבותינו זיכרונם לברכה (חולין פט, א) על פסוק תולה ארץ על בלימה (איוב כו-ז) שאין העולם מתקיים אלא על מי שבולם פיו בשעת מריבה (פלא יועץ).
מצינו בגמרא שבת (לא) מעשה נפלא בשני חברים שדיבור אודות מידת הסבלנות של הלל, נשיא ישראל, והתערבו ביניהם על ארבע מאות זוז, אם יוכל האחד מהם להביא את הלל לכלל כעס. הלל היה גדול הדור ולא קל להכנס אליו לשאלות פשוטות קם אחד מביניהם, והלך ביום שישי מתחת ביתו של הלל, והיה צועק: "מי כאן הלל", כביכול אינו מכיר את ביתו. מיד יצא הלל באמצע המרחץ, ושואל את האיש מה רצונו, פתח את פיו אותו אדם ושאל, מפני מה ראשם של הבבלים עגלגל? השיבו הלל בנחת: "שאלה גדולה שאלת בני", ותרץ לו שזה משום שהמיילדות מזניחות את הילדים.
הלך לו אותו אדם וחזר אחרי כמה דקות, וצעק שנית: "מי כאן הלל". שוב יצא הלל בנחת, שאלו הלל: "מה רצונך, בני?" ענהו אותו אדם: "שאלה יש לי לשאול, מפני מה רגליהם של האנשים הגרים באפריקה רחבות?" השיבו הלל: "מפני שיש שם ביצות, והשם יתברך עשה אותם כך, שלא ישקעו בבוץ.
שוב נפרדו, אך אותו אדם חזר בשלישית, וצעק: "מי כאן הלל", יצא גם הפעם הלל בנחת ושאלו: "מה רצונך, בני?" שאל אותו האיש: "מפני מה יש אנשים בארץ מיוחדת שעיניהם שטוחות?" ענהו הלל: "מפני שיש רוחות המעיפות את החולות בעיניהם". התרגז אותו האיש ואמר להלל הזקן: "יש לי שאלות רבות לשאול, אך מפחד אני שתכעס", ענהו הלל: "שב בני, ותשאל את אשר תחפוץ". ישב אותו אדם, ואמר לו: "אתה הוא הלל שאומרים עליך נשיא ישראל?" ענהו: "כן". אמר לו אותו האיש: "אם אתה הוא, יהי רצון שלא ירבו כמותך בישראל", נבהל הלל ושאלו: "מדוע בני תאמר כך?" ענהו: "מפני שעל ידך הפסדתי ארבע מאות זוז, ואמד והסביר להלל את סלע מחלקתו עם חברו, ואיך שסבלנותו של הלל גרמה לו להפסיד ארבע מאות זוז. מיד ענהו הלל: "תדע בני, שמוטב להפסיד ארבע מאות זוז, ועוד פעם ארבע מאות זוז, ובלבד שהלל לא יכעס".
והקורא זאת יחרד וילפת עד היכן כוחה של סבלנות. ועוד מספרים על רבנו החפץ חיים זכותו יגן עלינו אמן, שהיה זקן מופלג, ובנה את סוכתו במאמצים מרובים, ולאחר שגמר את בניתה, באה אשתו ואמרה לו, שאם היה מעמיד סוכתו בקצה השני של החצר, היה הדבר יותר יפה, מיד הלך החפץ חיים עקר סוכתו, והעמידה באפיסת כוחות בקצה השני. שוב יצאה הרבנית, והפעם אמרה לו שבאמת עכשיו היא רואה שהמקום הראשון היה יותר יפה ונוח. בלי אומר ובלי דברים הלך החפץ חיים בשלות נפש, פירק את סוכתו והעמידה שוב במקומה הראשון, כאלה היו רבותינו גדולי ישראל, מעבירים על מידותיהם ונזהרים מהכעס פנימי וחיצוני כאחד. (כותונת פסים)
רבותינו הזהירונו מאד בענין הכעס, שעל ידו אפשר לאבד גם את שלוותו, וממש לאבד את כל חייו. מעשה היה בשועל שהסתבך ביער ופגש באריה רעב, ראהו האריה ושאג, מדוע לא הביא טרף עד עתה, וכמעט עמד לשסע את השועל, ענהו השועל בערמה ובחכמה, שאריה גדול וחזק ממנו עכבו עד כה. כעס האריה כיצד יתכן שיש משהו חזק וגדול ממנו, ענהו השועל, שמוכן הוא להראותו לאריה "היקר". מיד לקחו לשפת הבאר והאריה ראה את הבואה שלו במים, עמד ושאג, וכנגדו השתקפה דמותו בשאגה אדירה, החליט להסתער וקפץ לבפנים, וסופו היה למות בטביעה במים העמוקים, והשועל ניצל.
כך המשילו רבותינו את הכעסנים, שסופם אבדון, ולא רק שאינם משיגים מטרתם, אלא מהפכין זאת לגמרי. ובספר "אהבת מישרים" כתב, שמלחמת העולם הראשונה שפרצה בשנת תרע"ד היתה בגלל הכעס, שכן השליט הרוסי סזונוב כעס על שפחתו שהקדיחה תבשילו, ובאותו רגע התקשר אליו השר הגרמני, כדי לנסות להשכין שלום ושלוה, אך בהיות השר הרוסי בכעס רב, צעק ורתח בטלפון, והשר הגרמני לא טמן ידו בצלחת, וממילא פרצה המלחמה הנוראה, שגרמה לנשים רבות להיות אלמנות, ולבנים רבים להיות יתומים. והכל נגרם, כתוצאה מן הכעס, ולכן היה מתפלל התנא הקדוש רבי עקיבא בן יוסף זכותו יגן עלינו, בכל יום: "יהי רצון שלא אכעס ושלא אכעיסך". וגם אנחנו חייבים להתפלל על כך בכל יום ויום.
בספרים הקדושים מובא, שאדם צריך להיות סבלן, ולא להפך חס וחלילה, כיון שפעמים רבות כשאדם הוא חסר סבלנות, הוא יכול לדחות אנשים ולטרדם מהעולם, ובמדרש קהלת רבה מובא מעשה בפרסי אחד, שבא לפני רב ובקשו ללמוד תורה, ואמר לו הרב לומר "אלף", שאלו הפרסי, ומי אמר שזו אלף? וכן עשה בשאר האותיות. כעס הרב וגרשו, הלך אותו פרסי לשמואל ובקש ללמוד תורה, ושוב חזר על אותם קושיות, מי אמר שזו אלף? ומי אמר שבו בית, גימל, וכו’. תפס שמואל באזנו חזק, ואז צעק הפרסי: "אוי האוזן", אמר לו שמואל, ומי אמר שזו אוזן? ענה לו הפרסי, כולם יודעים שזו אוזן, ענה לו שמואל, כולם יודעים שזו אלף, בית וכו’. ואז ישב ולמד בשמחה, ועל כך אמרו "טוב ארך אפים של שמואל מהקפדתו של רב".
סיפרו על אדם חשוב שאשתו צעקה עליו ושתק, ואחר כך לקחה קתון של מים ושפכה עליו, וגם לכך לא הגיב, אלא אמר לה בחיוך: "ידעתי שאחרי הרעמים יבוא גם הגשם", האדם כשפוגעים בו לא די שאינו צריך לכעוס, אלא צריך הוא לשמוח על כך. ותמיד ירגיל אדם את עצמו שלא לכעוס משום סיבה שבעולם, ואפילו אם יש סיבה להתרגז. לכן נימשל האדם לעץ "כי האדם עץ השדה" כמו שעץ מקבל מים מלוכלכים ונותן פירות מתוקים כך אדם צריך לינהוג גם אם פוגעים בו יגיב בחיוב. ומסופר על הגאון רבי חיים שמואלביץ זכר צדיק לברכה, שהיה פעם באמצע שעור, ובא אדם שוטה ושאל אותו, מדוע עשה הקדוש ברוך הוא את האף והאזנים בולטים, ואילו את שאר האברים שקועים? ענה לו הרב בניחותא: "כדי שיהיה למשקפים מקום לנוח"... וכל זה ענה בפשטות ללא כעס על שסטה ממסלול השיעור אם ששאל שאלה שטותית, וכיוצא בזה.
מצינו להרמב"ם שכתב, שהמידה שהאדם צריך להתפאר בה ביותר היא מידת הסבלנות, משום שאין למעלה ממנה, ולא לחינם אמרו: שכל הכועס כל מיני גיהנום שולטים בו, והאם לא משתלם לעשות כל העבודות שבעולם כדי להינצל מכל מיני גיהנום, ה’ ישמרנו ויצילנו. (כותונת פסים).
מדבריו של היעב"ץ (מגדל עוז) וכך כתב: "הרוצה לזכות במידה זו שיהא דן את חברו לכף זכות, שלא יהא נמהר לחתוך את הדין על חברו, כי מצינו גדולי עולם שנכשלו בכך כעניין עלי הכהן...על כן אנו צריכים לעין בעיון עמוק ורחב ובישוב הדעת, על מעשי איש ופקודתו קודם שנחליטהו ונוציא לאור משפטו".
בספר "שבעים פנים לתורה" מספר רבי שמחה רז נ"י על אחד התלמידים בת"ת "עץ חיים" שראוהו מפזר כסף רב.
מנהל הת"ת, הרב ניסן אהרון טיקוצ’ינסקי, מספר: ניגשתי ושאלתי אותו: "כספים אלה שבידך מניין הם לך?" והוא משיב לי בתירוצים הרגילים "חסכתי, מצאתי" וכיו"ב. החלטתי להיוועץ ב"משגיח הרוחני" של הת"ת, בר’ אריה לוין.
קרא ר’ אריה לנער וביקשו שיכנס לחדרו. משנכנס הילד, קיבלו ר’ אריה באהבה ובחיוך, נטל את כף ידו של הילד ותוך כדי ליטופה אמר לו: "אני מכירך לא מהיום. יודע אני בך שאינך מסוגל להוציא דבר שקר מפיך, ואם כן גלה לי את האמת מניין לך הכספים הרבים? יודע אתה, תאווה מצויה בממון – הכל חומדים אותו. אף אני חומד ממון, ולכולנו ישנה ’חולשה’ לכסף וכולנו מורים היתר לעצמנו להשיגו ולו באיסור, אם תגלה לי האמת מניין לך הכספים, יסולח לך שהרי ’מודה ועוזב ירוחם’".
הדברים הללו שנאמרו לנער בניחותא ובקול שליו ורוגע, חדרו עמוק לליבו של הילד והוא גילה כי מידי פעם הוא שולח ידו בארנק אביו, נוטל משם כספים וביקשתי מר’ אריה שיאמר לאב את שגילה לו הבן...
משסיפר ר’ אריה את הדברים לאשורם, השתטח האב על הרצפה והחל לצרוח: "אוי לי, הרגתי את חותנתי!"
נדהמנו, ניסינו להרגיע את האב, אולם הוא ממשיך לבכות וליילל: "אויה לי, מה עשיתי, רוצח אני!" לא הבנו על מה הוא שח ועל מה הוא בוכה מרות.
הושיט לו ר’ אריה כוס של מים וניסה בפעם נוספת להרגיעו אז גילה האב: "מביתנו נעלמו כספים מידי פעם בפעם. חשדי נפל על החותנת שהתגוררה עמנו, כי ידה בדבר והטחתי בה דברים קשים. נעלבה החותנת ואמרה כי חושד אני בכשרים...אולם כשהכספים נעלמו חדשים לבקרים, אמרתי לאשתי: ’עלינו לעשות סוף לעניין, כספים ממשיכים להיעלם. כיצד? בננו הקטן, הן צדיק וישר הוא. בך איני חושד, הרי יודע ומכיר אותך זה שנים רבות ביושרך ובאמונתך, אין זאת אלא שידה של אמך במעל..ועתה, עליך להחליט: היא או אני. אם היא לא תעזוב את ביתנו מיד, אזי אני עוזב את הבית...’ נוצרה מתיחות רבה בבית ובלית ברירה נאלצה אשתי להכניס את עמה למושב זקנים. למחרת היום נפטרה חותנתי....אללי לי, מה עשיתי?! מה גרמתי, כיצד אוכל עתה להסתכל בפני אשתי?!"
בעמל רב עלה בידי ר’ אריה להרגיע את האב. הוא ייעצו שיעלה לקברה של החותנת ויבקש סליחתה ומחילתה על שחשד בה לשווא, אף הבטיחו שיקח דברים עם אשתו לפייס דעתה לבל תיטור לו איבה בגין מה שאירע עם אמה. ואכן, ר’ אריה שוחח עם בני הזוג ועשה מאמצים רבים להפגת המתח שנוצר ביניהם וליישר את ההדורים, עד שהתפייסו...
מכאן עלינו ללמוד עד כמה מחוייבים אנו לא לדון אדם לכף חובה (אור דניאל).
היה זה בשנת תקע"ד, בזמן מלחמת העולם הראשונה, המצב הכלכלי של יהודי ירושלים היה בכי רע לא די היה בשלטון המר של התורכים, וימי המלחמה הוסיפו מצוקה ורעב נוראים.
והנה בתקופה קשה זו היה למוהל ירושלמי ישר והגון מטבע נפוליון זהב שלם, אשר שכן כבוד בפינת הארון בביתו הדל.
נפוליון זהב בימים ההם שויו היה רב, אוצר יקר. במחיר נפוליון אפשר היה לכלכל משפחה שלמה במשך שנה תמימה. אמנם היו אלה ימי רעב לעניים אך תמורת כסף יכלו להשיג מצרכים רבים, אלא שכסף אין ואילו יהודי זה היה לו מטבע זהב והוא שמר עליו בפינת ארונו ולא העיז להשתמש בו לעת עתה.
והנה יום אחד הבחין בנו הקטן של המוהל ילד כבן שבע במטבע השמור אשר בארון ביתם. לא הבין הילד מה ערכו של המטבע הוא לא הבדיל בין נפוליון זהב לבין מטבע פשוט עשוי מנחושת אשר צבעו היה צהוב כצבע הזהב – היה זה מטבע פשוט בשם חירעלע. הוא רק ידע כי במטבע אפשר לקנות בחנות סוכריה או דבר מאכל מתוק אחר. לא היסס הילד הושיט ידו למטבע וקנה בחנות המכולת ממתק וליקק להנאתו.
בינתים חזר המוהל לביתו וכמנהגו הציץ בארון למשש או "אוצרו" ומה נבהל כשראה שהכסף "נפוליון הזהב" איננו, אשתו הוזעקה אף היא אך כמובן היא לא ידעה היכן הכסף, השנים יצאו לחפש את בנם והוציאוהו ממשחקיו ולשאלת הוריו המודאגים ענה, כן, לקחתי את הכסף מהארון וקניתי לי ממתקים.
מובן שהאם רצה במהירות אל המכולת ובצעקות רמות פנתה אל החנוני – גנב, גנב! לקחת את "נפוליון הזהב" שלי לקחת נפוליון שלם – נפוליון זהב ששמרנו עליו שיהיה לנו אוכל לשנה שלמה ועכשיו מה יהיה?
החנוני היה נרעש ונפחד וקרא נגד: מה את רוצה ממני?! בנך לא נתן לי נפוליון זהב אלא חירעלע, מטבע פשוט דומה לזהב, כנראה שבנך רק חשב שזה נפוליון זהב. אך האשה עמדה כעוסה, פניה אדומות ובאגרופים קמוצים קראה בקול לבנה ושאלה – מאיפה לקחת את המטבע? והילד ענה רועד כולו מהארון. רואה אתה, צעקה, האשה אתה שקרן, בארון היה שמור רק נפוליון זהב. גנב, החזר את הכסף צעקה האשה.
אך החנוני בשלו, לא קבלתי נפוליון, טעות בידך. עודם צועקים ואנשים רבים נאספו סביבם, האשה צועקת בקול והחנוני עומד המום ומסכן מהבזיונות שבעו אליו מכל הצדדים לבסוף הוחלט כי ילכו לבית דין.
מאחר ובית דין שמע את טענות הצדדים לא נותר להם אלא לחייב את החנוני בשבועה. והחנוני אכן הסכים להשבע כי לא קיבל נפוליון זהב מהילד.
כשראה המוהל שהחנוני אכןמוכן להשבע באמת הוא החליט לותר הוא יגרום לחנוני להשבע לשקר? לא ולא, ולכן ויתר על השבועה, אך מובן מאליו שעל אף שהמוהל ויתר על השבועה, אך מובן מאליו שעל אף שהמוהל ויתר על השבועה, יצא החנוני מבית הדין בראש חפוי, השומעים את המעשה דנו אותו לגנב ושקרן, חייו וחיי משפחתו היו רצופים בזיונות וחרפות, ועוד היו כאלה שהדירו רגלם מלקנות אצלו, ומצבו הכלכלי הלך ונתדלדל.
חלפו להם מספר שנים, המלחמה תמה, האנגלים שלטו בארץ והנה יום אחד מקבל המוהל מכתב מאברך שכותב לו כך:
לפני מספר שנים, בעיצומה של המלחמה האיומה, הלכתי ברחוב וראיתי את בנך הולך עם נפוליון זהב בידו, רעב הייתי, בני ביתי רעבו ללחם, חשבתי לעצמי בודאי בביתך יש הרבה נפוליונים אם לבנך יש אחד ביד, מה עשיתי? החלטתי לעשות כאן הלואה וכאשר הקדוש ברוך הוא יעזור לי אחזיר לך. נגשתי לידו, שאלתיו מה יש בידו והוא הראה לי את הכסף התחלתי לשחק עמו ותוך כדי משחק החלפתי את נפוליון הזהב מידו במהירות ושמתי בכף ידו מטבע דומה בצבע ולא בערך חירעלע! הילד לא שם לב להחלפה. עתה, כשהמלחמה עברה אני מחזיר לך את ההלואה שלקחתי שלא בידיעתך אבל דע לך שזה היה באונס גמור מצידי ואני מבקש סליחתך".
המום למראה המכתב נשאר המוהל לעמוד על מקומו החנוני צדק, הוא דיבר אמת ולא שלח ידו בממון חברו כיצד שפטו אותו כל האנשים של בצדק, מה גדלו דברי חז"ל שאמרו "והוי דן את כל האדם לכף זכות! (613 סיפורים על תרי"ג).
וכמו שמסופר על רבי אריה לוין זצ"ל שאמר שלמד לקח כיצד לדון את האדם לכף זכות בכל מקרה מידיד נעוריו ר’ שמואל קוק זצ"ל. כי פעם השתתףו בלויה קשה מאוד של רבי אלעזר ריבלין זצ"ל, בשעת הלויה היו עיני כולם ספוגות דמעות. באמצע מסע ההלויה רואה ר’ אריה את חברו ר’ שמואל קוק נכנס לחנות עציצים וקונה עציץ יפה, כשראה זאת ר’ אריה אמר בליבו אני חייב להוכיח את ר’ שמואל על כך, כשיצא מהחנות, שאלו כיצד אתה מסוגל באמצע לויה לקנות עציץ, וכי זה הזמן לכך?
ענה לו ר’ שמואל אומר לך את האמת: הייתי מטפל בחולה מצורע המאושפז בבית חולים מיוחד למצורעים, ואתמול הוא נפטר. הרופאים קבעו שצריך לשרוף את כל מה שבא איתו במגע, כולל התפילין. לאחר שהשתדלתי נמרצות אצל הרופאים הסכימו שאת התפילין נקבור באדמה בתוך עציץ חרס בתנאי שאביא עציץ עד שעה שתים עשרה. כעת שעה אחת עשרה, בבקשה מכבודו שלא עכבני.
סיים רבי אריה לוין ואמר כי מעשה זה לא נשכח ממנו...
מעשה בישיבת פונביז’ שאחד האורחים ראה בשבת בחור מהישיבה שהיה נודף מפיו ריח עשן סיגריה. כשחקר בדבר התברר שהבחור הזה גוי בשלב גיור וחייב לחלל שבת לפחות בדבר אחד כדי שלא יהיה ב"גדר גוי ששבת חייב מיתה" (לבוש יוסף).
מעשה שהיה ברבנו ה"חפץ חיים" שבאו אליו אורחים לסעודת ליל שבת, ומיד בבואו מזג הכוס והתחיל בקידוש: "יום השישי ויכולו השמים והארץ וכו’" ונטל ידיו, ואחרי שאכלו את הדג עמד וניגן "שלום עליכם", "אשת חיל" וכו’, והסביר לאורחיו, שכיון שחשש שמא הם רעבים, החליט קודם לקדש ולהאכילם ולאחר מכן לכבד את המלאכים, שכן הם ודאי אינם רעבים ויכולים לחכות...
תמיד צריכים לזכור, להיזהר בכבוד הזולת, גם כאשר מעשינו לשם שמים, בגמרא בבא בתרא (טז) מסופר על פנינה שהכעיסה את חנה בילדיה, והעידו חכמינו זכרונם לברכה, שהיתה כונתה לשם שמים, כדי שתצטער ותתפלל להשם יתברך מעומק הלב ותיפקד, אך למרות הכל, ואף על פי שבורא עולם בוחן ליבות וכליות, נענשה פנינה, שמתו כל ילדיה, ואילו חנה ילדה שבעה ילדים, וכמו שנאמר: "עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אומללה", וכמה עלינו ללמוד מוסר מסיפורים אלו, שלא לצער שום בריה, וגם לשם מצוה, כיון שאין מי שמרגיש בדיוק מה מרגיש השני באותו רגע, פעמים שאדם צוחק עם חברו, וחברו זה עתה נמצא במצב רוח שאינו טוב, וכל מילה מיותרת עבורו כמדקרות חרב, ואין אדם יכול להבין עד שירגיש את אותו מצב, וכדברי רבותינו: "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו", באותו מצב ובאותו מקום וזמן.
והמשילו זאת במשל נפלא: מלך אחד יצא לטייל באיזה מקום, ראוהו אויביו בלא שמירה, רדפו אחריו להורגו, המלך בראותו את צרתו בא ונכנס לבית איזה אדם וביקש מסתור, אותו אדם שהכיר את המלך החביאו מתחת לעשרות שמיכות, וכשבאו אויבי המלך התחילו להוריד שמיכה ועוד שמיכה, אך כיון שהתיאשו עזבו באמצע והלכו, אחרי מספר שעות יצא המלך בליווי לארמונו, ותפש את אויביו, מיד שלח מתנות לרוב לאותו אדם מצילו, והתיר לו לבוא ולהיות מרואי פני המלך בכל עת וזמן שיחפוץ.
פעם אחת באמצע משתה, כטוב לב המלך והשרים ביין, פנה אליו אותו אדם ואמר שרצונו לשאול שאלה אחת, המלך והשרים היטו אוזנם לשמוע שאלתו, והוא בכסילותו שאל את המלך כיצד הרגיש המלך באותו רגע כשנכנסו אויביו והוציאו שמיכה אחרי שמיכה? כשמוע המלך את שאלתו, כעס מאוד, וציוה לתלותו מחר בשעה מסוימת על שביזה את המלך ברבים! למחרת בעמדו על הגרדום דקות מספר לפני צו המלכות, כשהחבל כרוך על צוארו, בא המלך ואמר לו: "כמו שאתה מרגיש כעת כך הרגשתי אז, אך כיון שאם הייתי מסביר לך זאת לא היית מרגיש, אלא מבין, לכן נתתי לך גם את האפשרות להרגיש זאת על בשרך, וזוהי התשובה לשאלתך" וציוה המלך לשחררו לביתו.
הנמשל ברור ומובן הוא, פעמים אנו לא יודעים בברור את הרגשת חברינו, וגם אם אנו "שומעים" או "יודעים" את מצוקתו, הרי אין אנו מרגישים זאת בברור, ואינו דומה זה לזה.
בגמרא תענית (כא) מסופר על נחום איש גם זו, שהיה סומא בשתי עיניו, גידם בשתי ידיו, וקיטע בשתי רגליו, וכל גופו מלא שחין, כששאלוהו תלמידיו לסיבת חליו, ענה להם שפעם בא עני וביקש דבר לאכול, ואמר לו שימתין עד שיפרוק מהחמור את המשא, ובינתיים מת העני, ואז נפל רבי נחום איש גם זו על העני,ואמר: "עיניים שלא רחמו יסומו ידים ורגלים שלא מהרו יקצצו, ולא נחה דעתו עד שגזר על עצמו שכל גופו יתמלא פצעים, כששמעו זאת תלמידיו, אמרו לו: "אוי לנו שראינוך בכך" ענה להם: "אוי לכם אם לא ראיתוני בכך" וזאת העניש את עצמו על דבר שעשה בלא כוונה, והתכוון להיטיב. וחס וחלילה מה נענה אנן יתמי דיתמי?
על כן חובה עלינו להרבות בכבוד הזולת, חביב אדם שנברא בצלם ואז נזכה שבאותה מידה ירחמו עלינו משמים, ונזכה לגאולה שלמה במהרה בימינו אמן. (כותונת פסים).
ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד (מטות לב-א)
הכתובים ממשיכים שבגלל אותו מקנה, הם ביקשו להישאר ולקבל נחלה בעבר הירדן. ואמרו חז"ל במדרש במדבר רבה (כב, ז) אם זכה במתנת העושר זכה בכל. אימתי? בזמן שהם מתנות שמים ובאות בכוח התורה, אבל גבורתו ועושרו של בשר ודם אינו כלום. ומתנות אלו בזמן שאינן באין מן הקדוש ברוך הוא, סופן ליפסק ממנו. שני עשירים עמדו בעולם, אחד מישראל ואחד מאומות העולם, קרח מישראל, והמן מאומות העולם, ושניהם נאבדו מן העולם. למה? שלא היה מתנתן מן הקדוש ברוך הוא, אלא חוטפין אותה להם. וכן אתה מוצא בבני גד ובני ראובן שהיו עשירים והיה להם מקנה גדול, וחבבו את ממונם וישבו להם חוץ מארץ ישראל, לפיכך גלו תחילה מכל השבטים, ע"כ.
מדרש זה משווה את התנהגות בני גד וראובן להתנהגות קרח והמן. ובפרשה, משה רבינו משווה את התנהגותם למעשה המרגלים: "כה עשו אבותיכם בשלחי אותם מקדש ברנע לראות את הארץ" (במדבר מטות לב, ח) ננסה למצוא מה היה הכשלון המשותף בין מעשה המרגלים, קרח והמן, לבקשת בני גד ובני ראובן (ראה דרשה במדבר, מטות עמוד 292).
הכשלון המשותף הוא מידת הגאווה. עשירות שלא מובנת בצורה נכונה שניתנה על ידי ה’ מן השמים, עלולה להכשיל את האדם מבחינת "עושר שמור לבעליו לרעתו" (קהלת ה’,יב) העשירות עלולה להביא את העשיר לרום לב ולהכשילו בגאווה.
"קרח" אבד את עולמו בגלל הכבוד והגאווה ששלטו בו. וכי היה חסר לו ממון וכבוד? אלא עצם הדבר שישנו מישהו מעליו משה ואהרון זה פגע בו והוציאו מן העולם. ואכן מביאה הגמרא (סנהדרין קי ע"א) את דברי ההסתה של אשת קרח, שעסקו בעניני כבוד, אמרה: ראה מה עשה משה, את עצמו מינה למלך, את אחיו אהרון מינה לכהן גדול, בני אחיו מינה לסגני כהונה, ע"כ. עושרו של קרח הגדיל את גאוותו והחליט למרוד במשה, ועליו דורשת שם הגמרא בשם ריש לקיש: "עושר שמור לבעליו לרעתו" זה קורח.
’’המן" הגאווה והכבוד הוציאו אותו מן העולם. אמר המן: "וכל זה איננו שוה לי בכל עת אשר אני רואה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך" (אסתר ה’ יג) ומה ראה המן לומר כך? והרי נישאו המלך מעל כל השרים, וכל מדינות המלך מאה ועשרים ושבע מדינה כורעים ומשתחוים להמן, ורק יהודי אחד מרדכי, אינו כורע ואינו משתחווה, ומה בכך? אלא כתוב במגילה: "ויספר להם המן את כבוד עשרו ורוב בניו ואת כל אשר גדלו המלך ואת אשר נשאו על השרים ועבדי המלך, ויאמר המן אף לא הביאה אסתר המלכה עם המלך אל המשתה אשר עשתה כי אם אותי" (שם, יא-יב) ונדרש בתנחומא (שמות, משפטים אות ח) על הכתוב: "עושר שמור לבעליו לרעתו" (קהלת ה, יב) זה המן, שנאמר: "ויספר להם המן את כבוד עשרו" ולבסוף "ויתלו את המן" ע"כ.
וכן מצינו במדרש הגדול (במדבר, בלק כב, כ) קשה היא גסות רוח, שהקדוש ברוך הוא מבקש להשפיל את הרשעים, בתחילה הוא מוסיף להן גדולה כדי שתגבה רוחן, שנאמר: "לפני שבר גאון ולפני כשלון גובה רוח" (משלי ט ז, יח). וכן את מוצא בהמן, עד שלא יאבדנו הקדוש ברוך הוא, הוסיף לו גדולה והוסיף לו גבהות, שנאמר: "ויספר להם המן את כבוד עושרו...ויאמר המן אף לא הביאה אסתר המלכה" ע"כ.
גם בני ראובן ובני גד, עושרם הביא אותם לגאווה ורצו לקבל חלקם שלא מברכת שמים, אלא על ידי בחירה שלהם. ה"כלי יקר" על הכתוב: "ויבואו בני גד ובני ראובן ויאמרו אל משה" (במדבר מטות לב-ב) שואל: הרי היה לו להקדים בני ראובן הבכור לבני גד? ומתרץ שמתוך רום לבבם קפצו לדבר בראש לפני בני ראובן הבכור, כי כך טבע העושר, שנותן רום לב לבעליו, ועשיר הדיוט קופץ בראש ויענה עזות, לא ישוב מפני כל איש, אינו חולק כבוד לבכור ולא לשום בעלי המעלה האמיתית, כי על ידי העושר הוא מתרומם. וראיה לדברינו, מה שדרש (תנחומא במדבר, מטות אות ו) על הכתוב: "כי לא ממוצא וממערב ולא ממדבר הרים, כי אליהם שופט זה ישפיל וזה ירים" (תהילים עה, ז-ח) מהו "לא ממוצא וממערב"? לא ממה שאדם יוצא ועמל בסחורה והולך ממזרח למערב נעשה עשיר, אלא אפילו פרש בספינות והולך ממזרח למערב וחוזר על המדברות ועל הרים,אינו נעשה עשיר. מהו "ולא ממדבר הרים"? אמר רבי אבא: כל הרים, אינו נעשה עשיר. מהו "ולא ממדבר הרים"? אמר רבי אבא כל הרים שבמקרא הרים, חוץ מזה, שהוא רוממות, שאין אדם מתרומם מן הדברים הללו, ומה הקדוש ברוך הוא עושה? נוטל נכסים מזה ונותן לזה שנאמר: "כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים", ע"כ (תנחומא). ומסמך המדרש פסוק זה לבני גד וראובן, תלמד מזה שמצא בהם דרך גאה וגאון. ולי שמצא הכתוב כי בני גד היה להם מקנה עצום מאד על בני ראובן, על כן גבה לבם וקפצו לדבר בפני בני ראובן הבכור, ע"כ.
גם אצל המרגלים מצינו שנכשלו במידת הגאווה והכבוד. כך נאמר בספר הזוהר (פרשת שלח) על הכתוב: "וישלח אותם משה... כולם אנשים" (במדבר שלח יג, ג) כולם היו צדיקים וראשי ישראל, אבל הם נטלו לעצמם עצה רעה, שאמרו: אם יכנסו ישראל לארץ, יעבירו אותנו מלהיות ראשים וימנה משה ראשים אחרים, שהרי זכינו להיות ראשים רק במדבר, אבל בארץ לא נזכה, ע"כ. ומכיון שהמרגלים חששו לכבודם, נכשלו והוציאו את דיבת הארץ רעה.
הכשלון המשותף לבני גד וראובן, המרגלים, קרח והמן, הוא הגאווה והכבוד, שהביא אותם למעשים רעים. בסופו של דבר המן נתלה קרח מת בבליעה, המרגלים מתו ביד ה’, ובניגד ובני ראובן גרמו שיגלו ראשונים מבני ישראל. (מדרש אור חדש)
