המדרש מספר (שמות רבה פי"ט, ה) שבהיותם במצרים "הרבה מהם (מבנ"י) לא היו מקבלים עליהם לימול", עד שהגיע ליל הסדר והיו באים למשה ומבקשים 'האכילנו מפסחך', אמר להם 'אם אין אתם נימולין אין אתם אוכלים!' מיד נתנו עצמן ומלו.

 

מדברי המדרש אלה משמע שהברית-מילה שלהם היתה בלילה, ולכאורה, הרי נאמר בפרשתינו (יב, ג) "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" ודרשו בתורת-כהנים "ביום ולא בלילה"!?

 

ה'יפה תואר' על המדרש מפרש 'יתכן שהיה זה קודם חשכה, שמחשכה שהוא יום טוב א) אין מילה שלא בזמנה דוחה אותה ב) ועוד דאין מילה בלילה', אבל מפשטות לשון המדרש "עד שמשה וישראל מסובין ואוכלין פסחיהם" משמע שזה כן היה ממש בלילה, מתי שאוכלים את הקרבן, וכן רש"י בפ' החודש (בא יב, ו) כותב בפירוש "שמלו באותו הלילה"!

 

אלא, אומר הרבי, מסתבר שבמקרה זה כן יכלו למול בלילה וגם ביום-טוב, למרות שהיא לא בזמנה, והטעם:

 

א) האיסור למול בלילה הוא כאמור מהפסוק "וביום השמיני" שנאמר אחרי מ"ת וכאן הרי הם היו לפני מ"ת [ואף לדעה (שבת קלב, א) שלמדים זאת מ"ובן שמונת ימים" שנאמר בפ' לך-לך– ה"ז רק בנוגע למילה בזמנה (בשמונת ימים), משא"כ שלא בזמנה לכו"ע למדים מ"וביום השמיני" (תוס' שם)].

 

ב) נאמר בגמרא (פסחים צו, א) שפסח מצרים אינו נוהג אלא יום אחד. וא"כ יוצא, טוען הרבי, שלא מצינו איסור מלאכה בפסח מצרים! כי מה שנאמר בפרשת החודש "וביום הראשון מקרא קודש'" על כרחך לא מדובר בפסח מצרים, כי הרי מיד ממשיך "וביום השביעי מקרא קודש כל מלאכה לא יעשה בהם" (היינו שכולל אותם יחד) ובפסח מצרים הרי לא היה יום שביעי! וא"כ מסתבר שבשנה ההיא לא נהגו דיני יו"ט ושפיר יכלו למול בו.

 

 

 

שבת שלום וחודש של גאולה!

 

 

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק יז, תזריע א (ע' 125 ואילך ומתורגם ללה"ק ע' 133 ואילך). וע"ש ההסבר ע"פ חסידות במעלת המילה בלילה בליל יצי"מ –  מעין הגילוי דלעתיד "ולילה כיום יאיר".