הכהן הגדול ומעילו

פרטים

קטגוריה: פרשת פקודי

פורסם ברביעי, 10 מרס 2021 20:22

נכתב על ידי Super User

כניסות: 536

הכהן הגדול ומעילו.

מאת: אהובה קליין ©

לכהן גדול  מְעִיל הָאֵפוֹד  

בו  גנוז  מוסר וסוד

מעשה אורג  כְּלִיל תְּכֵלֶת.   

לבוש הדור כסות מלך.

רִימֹּונֵי תְּכֵלֶת ואַרְגָּמָן,

ְתוֹלַעַת שָׁנִי מָשְׁזָר, 

פעמוני זהב טהור.

בדרכו ישמיעו קול.

לשולי מעילו מחוברים

דיבור קדוש מסמלים

מלשון הרע מתרחקים

חכמה על הלב ממליכים.

הכהן ניגש לקודש

תפילה נושא ברגש

מלאכי מרום  מתרחקים

המקום לכהן מפנים.

הערה: השיר בהשראת פרשיות- ויקהל- פקודי [חומש שמות]

פרשת ויקהל- פקודי : מה גנוז במעילו של הכהן?

פרטים

קטגוריה: פרשת פקודי

פורסם ברביעי, 10 מרס 2021 20:20

נכתב על ידי Super User

כניסות: 635

פרשת ויקהל- פקודי : מה גנוז במעילו של הכהן?

מאת: אהובה קליין.  

התורה מתארת את בגדי הכהונה שנעשו -  על ידי אומני המשכן - חכמי הלב: אהליאב בן אחיסמך ובצלאל בן אורי בן חור - בציווי ה' - בפרטי פרטים: אחד הבגדים מתוך השמונה בגדי כהונה של הכהן הגדול הוא: המעיל וכך הכתוב מתאר את עשיית המעיל: "וַיַּעַשׂ אֶת-מְעִיל הָאֵפֹד, מַעֲשֵׂה אֹרֵג, כְּלִיל, תְּכֵלֶת.  וּפִי-הַמְּעִיל בְּתוֹכוֹ, כְּפִי תַחְרָא; שָׂפָה לְפִיו סָבִיב, לֹא יִקָּרֵעַ. וַיַּעֲשׂוּ, עַל-שׁוּלֵי הַמְּעִיל, רִמּוֹנֵי, תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי--מָשְׁזָר.  וַיַּעֲשׂוּ פַעֲמֹנֵי, זָהָב טָהוֹר; וַיִּתְּנוּ אֶת-הַפַּעֲמֹנִים בְּתוֹךְ הָרִמֹּנִים, עַל-שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב--בְּתוֹךְ, הָרִמֹּנִים.  פַּעֲמֹן וְרִמֹּן פַּעֲמֹן וְרִמֹּן, עַל-שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב, לְשָׁרֵת, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה". [שמות ל"ט, כ"ב- כ"ז]

השאלות הן:

א] כיצד היה עשוי המעיל ומה מסמל ?

ב] מדוע היו הכוהנים חייבים בבגדי הכהונה?

תשובות

מעילו של הכהן.

הכלי יקר סובר- כי מעילו של הכהן הגדול - אשר צבעו : תכלת- צבע הדומה לים - היה מכפר על לשון הרע ,הרי על הים נאמר: "וָאֶשְׁבֹּר עָלָיו חֻקִּי;    וָאָשִׂים, בְּרִיחַ וּדְלָתָיִם. וָאֹמַר--עַד-פֹּה תָבוֹא, וְלֹא תֹסִיף"; [איוב, י'-י"א]

משמעות הפסוקים: ה' הציב לים גבולות  למנוע  את מימיו שיצאו ממקומם. חלילה! לכן אדם המתבונן על מעיל התכלת של הכהן - נזכר בים הגדול ומכאן יסיק: כשם שה' תחם גבולות לים. כך דאג לחומה ובריח - סביב פטפוטי הלשון.

חז"ל אומרים על כך: "ולא עוד, אלא שהקפתי לך - ב' חומות, אחד של עצם  ואחד של בשר"- כלומר: השפתיים והשיניים –יש בהם את היכולת להימנע  מעיסוק בלשון הרע - על ידי  שאדם יחשוב פעמיים - טרם ידבר ויחסום  את שפתיו ושיניו.

כאשר אדם מתעורר ומתבונן בתכלת הציצית - הדבר מזכיר גם את התעוררותו והתבוננותו במעיל התכלת של הכהן.

בכל יום אנו מתפללים לה': "וְהָיָ֣ה לָכֶם֘ לְצִיצִת֒ וּרְאִיתֶ֣ם אֹת֗וֹ וּזְכַרְתֶּם֙ אֶת־כָּל־מִצְוֺ֣ת ה' וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְלֹֽא־תָת֜וּרוּ אַחֲרֵ֤י לְבַבְכֶם֙ וְאַחֲרֵ֣י עֵֽינֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־ אַתֶּ֥ם זֹנִ֖ים אַחֲרֵיהֶֽם: (במדבר, ט"ו, ל"ט]

לכן, כשם שהים אינו פורץ  את גבולותיו ונשאר בשטחו - על ידי שליטתו של ה' כך גם האדם ינצור את פיו כדי שלא יחצה גבולות ויעבור ללשון הרע, חלילה.

בנוסף, עלינו לזכור כי עצם ההתבוננות בים  הרי גם השמים משתקפים בו - לכן יביט לרקיע ויזכר בצבא השמים-היינו, הכוכבים , הירח וגם החמה המוכיחים את  מעשה הבריאה בחיי היום, יום. הרקיע המזכיר את כיסא מלכותו של ה'-  כי מקור נשמתו האלוקית –של האדם מן העליונים. וכל התבוננות זו- בים וברקיע וזכירת ה'- שאין עוד מלבדו. תמנע מהאדם לחטוא חטאים ואף להתרחק מעניין לשון הרע, כדברי שלמה המלך:

"אַל־תְּבַהֵ֨ל עַל־פִּ֜יךָ וְלִבְּךָ֧ אַל־יְמַהֵ֛ר לְהוֹצִ֥יא דָבָ֖ר לִפְנֵ֣י הָאֱלק֑ים כִּ֣י הָאֱלֹקִ֤ים בַּשָּׁמַ֙יִם֙ וְאַתָּ֣ה עַל־הָאָ֔רֶץ עַל־כֵּ֛ן יִהְי֥וּ דְבָרֶ֖יךָ מְעַטִּֽים" [קהלת ה'. א]

בעזרת שיניו ושפתיו - ינצור את פיו וימעט בדיבור- בכך ימנע משימוש בלשונו  ברכילות.

הפעמונים הקבועים בשולי המעיל-המשמיעים קול צלצולים – תפקידם: לכפר על הלשון בתוך הפה -  דוגמת הענבל.

התיקון המתבקש  הוא: פיקוח על כוח הדיבור, להרבות בדברי קדושה והדבר הזה מתבטא במילים:

"וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי יְהוָה וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת". [ שמות כ"ח, ל"ה]

ה"אלשיך" מסביר: את הסיבה לכך שהפעמונים בשולי המעיל היו קבועים בין הרימונים: כפי שהכתוב מציין בפרשתנו :

"וַיִּתְּנוּ אֶת-הַפַּעֲמֹנִים בְּתוֹךְ הָרִמֹּנִים, עַל-שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב--בְּתוֹךְ, הָרִמֹּנִים.  פַּעֲמֹן וְרִמֹּן פַּעֲמֹן וְרִמֹּן, עַל-שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב, לְשָׁרֵת, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה".

המסר הוא: שהשתיקה היא: בעדיפות עליונה - כיצד?  לפי שהפעמון היה  כעין זוג בענבל מקשקש בתוכו- כמו  לשון בתוך הפה והזוג המקשקש- הוא המשמיע קול בבוא הכהן אל הקודש- הדבר הזה הוא רמז על דיבור הלשון בפה האדם. אך מנגד - הרימונים של תכלת וארגמן ותולעת שני הם כמו פיות סתומים אשר קולם לא ישמע כלל והם רומזים על השתיקה !

מכאן, שבין שתי שתיקות ישנו דיבור אחד כשם שפעמון אחד היה קבוע בין שני רימונים- מכאן שהשתיקה צריכה להיות- פי שניים מהדיבור.

ונאמר: "וְהָיָה עַל-אַהֲרֹן, לְשָׁרֵת; וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל-הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי ה', וּבְצֵאתוֹ--וְלֹא יָמוּת". [שמות כ"ח, ל"ה] פסוק זה מרמז: כאשר הדיבור שהוא נמשל למעיל הכהן - יהיה במטרה לשרת את ה' ולא לדיבור בגדר לשון הרע – התוצאה תהיה: שקולו של הכהן –תפילתו תישמע בבואו אל הקודש ותתקבל במרומים.

ה"חפץ חיים"  מסביר את המילים : "וּבְצֵאתוֹ--וְלֹא יָמוּת"- כאשר יגיע זמנו של הכהן לסיים את חייו בעולם הזה ימצא בעולם הבא את תפילותיו שהשיח עם ה' במהלך חייו ונאמר בזוהר הקדוש:

שיזכה בעולם הבא לחיים נצחיים - אם אכן היטיב לשמור על  לשונו מדיבורים אסורים במשך חייו!

רבינו בחיי מוסיף ואומר: " כי בבואו של אהרון הכהן בהיותו לבוש בשמונה בגדי כהונה- ישמע קולו- כלומר- תפילתו תהיה מקובלת לה'  וקול הפעמונים שבשולי מעילו הוא מדרך המוסר וכאן לימדה אותנו התורה: מהי דרך ארץ- כי המעוניין להיכנס לפני מלך בשר ודם - עליו להקיש בפתח הארמון תחילה כדי שלא יכנס באופן פתאומי אליו ,שהרי כל מי שנכנס ללא רשות אל ארמון המלך- נענש בעונש מיתה כפי שלומדים אנו במגילת אסתר:

"כָּל-עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ וְעַם-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ יֹדְעִים, אֲשֶׁר כָּל-אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יָבוֹא-אֶל-הַמֶּלֶךְ אֶל-הֶחָצֵר הַפְּנִימִית אֲשֶׁר לֹא-יִקָּרֵא אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית" [מגילת אסתר, ד' ]

עוד טעם: למרות שהכול ידוע לפני ה' והמלאכים-הרי תפקיד הפעמונים לאותת  שהכהן הגדול רוצה להיכנס  אל הקודש.

זאת כדי למנוע: שהמלאכים המשרתים בקודש - לא יפגעו בכהן כאשר לפתע מופיע – ללא הודעה מוקדמת!

הדבר משמש - אזהרה למלאכים שיפנו את המקום לאוהבו של מלך - לכבוד המלך, כדי שיוכל להיכנס ולשרתו בייחוד ועוד שלא יינזק הכהן כאשר נכנס פתאום למקום הקדוש ואילו כאשר הכהן יוצא - הרי באמצעות קולות הפעמונים קורא למלאכים- שיכולים לשוב למלאכתם!

נטילת רשות זאת - הייתה במהלך כל השנה, אבל ביום כיפור היה נכנס בבגדי לבן- בלא סימן הקריאה ונטילת רשות!

לעניות דעתי, הרימון בשולי המעיל- ראשו בצורת כתר  מסמל שאדם צריך להמליך את מוחו על הלב ולדבר רק דברי קדושה.

כמו כן ,  ניתן גם להסביר- כי עליך לשמור על  לשון נקייה בכל עת- כי מלך מלכי המלכים צופה בך! בבחינת:

"דַּע מַה לְּמַעְלָה מִמְּךָ, עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת, וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין"

בגדי הכהונה ומטרתם.

"נתיבות שלום" מבאר: אמרו חז"ל [מסכת ערכין ט"ז וברש"י- שם]

למה נסמכה פרשת קורבנות לפרשת בגדי הכהונה? התשובה לכך היא: לומר לך: מה קורבנות מכפרים אף בגדי כהונה מכפרים..

כותונת- מכפרת על שפיכות דמים, מכנסיים על גילוי עריות, מצנפת מכפרת על גסי הרוח, אבנט –על הרהורי הלב. אפוד על עבודה זרה וציץ על עזות מצח ומעיל- כנגד לשון הרע.

לפי דברי הכתוב: מטרת  בגדי הכהונה הם: "לכבוד ולתפארת"

לפי: בעל העמק דבר: המטרה: "שיהא אהרון מקדש עצמו ומתנהג בחסידות ופרישות, נבדל מכל ישראל".

זה אי אפשר. אלא באופן שיהיה נכבד בעיני הבריות, שידעו ויבינו, שהוא במעלה עליונה  מהם. ולא יחשבו זאת לגבהות הרוח, לפיכך היה צורך שיהיו הבגדים לכבוד ותפארת.

זה הבינו בני ישראל כי חפץ ה' ביקרו, וראוי היה להיות מרכבה לשכינה"

לפי הסבר זה -  הבגד נועד לרומם את אהרון ובניו ולסמן את היותם כוהנים ונכבדים בעיני הבריות.

הרמב"ם, בהלכות כלי מקדש פרק ח', פוסק להלכה כי: "בגדי כהונה מצוותם שיהיו חדשים, נאים ומשולשים, כדרך בגדי הגדולים, שנאמר לכבוד ולתפארת"

הרמב"ם ממשיך ואומר שאם הכוהן עבד עם בגדים שאינם הולמים, קצרים מידי או ארוכים ממידתו - עבודתו פסולה.

הכוזרי אומר:[ מאמר ראשון צ"ט]: כי התורה דקדקה שלא יהיה פגם בבגדי הכהונה- לבושיו תכשיטיו ושלא יהיה פגם בגופו.

לפי ספר החינוך:  בגדי הכהונה נועדו להשפיע על הכוהן- על הלך מחשבותיו וכוונותיו וברגע שהכוהן מתבונן בבגדיו ורואה עד כמה הם הדורים ומכובדים נזכר- לפני מי הוא עומד ומתפעל מעבודתו  בפני בורא עולם.

עם זה, יש לבגדי הכהונה- השפעה  על הסביבה, כי ברגע שיתבוננו בו הבריות- הדבר ישפיע עליהם וישובו אל ה'.

הרמב"ן אומר: כי בגדי הכהונה היו בגדי מלכים ונסיכים באותם ימים. לכן, תפקיד הבגדים-  נועד למלכות ושררה.

לסיכום, לאור האמור לעיל, ניתן ללמוד- כי מעילו של הכהן הגדול  מכפר על לשון הרע- והפעמונים והרימונים יחדיו- מציינים את היכולת של האדם לשלוט על לשונו - ולדעת לנתב את מילותיו לקדושה  וכך תפילותיו למען עם ישראל יתקבלו אצל הקב"ה .

 ויפים דברי דוד המלך:

"אֲשֶׁר יַחְדָּו, נַמְתִּיק סוֹד;    בְּבֵית אֱלֹקִים, נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ". תהלים נ"ה, ט"ו]

שבת פרשת פקודי

פרטים

קטגוריה: פרשת פקודי

פורסם בחמישי, 18 פברואר 2021 09:14

נכתב על ידי Super User

כניסות: 577

 שבת פרשת פקודי

מקרא ותרגום 

 

 

ציורי תנ"ך/ המשכן במדבר והאומנים: בצלאל ואהליאב/ ציירה: אהובה קליין©

 "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת, אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל-פִּי מֹשֶׁה:  ...וּבְצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר, לְמַטֵּה יְהוּדָה, עָשָׂה,

אֵת כָּל-אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה.  וְאִתּוֹ,

אָהֳלִיאָב בֶּן-אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה-דָן--חָרָשׁ וְחֹשֵׁב; וְרֹקֵם..",

 

[שמות ל"ח, כ"א- כ"ג]

 

ציורי  תנ"ך/ שלמה המלך מברך  את קהל  ישראל- ביום השלמת המקדש/ ציירה: אהובה קליין ©

 " וַיְבָרֶךְ, אֵת כָּל-קְהַל יִשְׂרָאֵל; וְכָל-קְהַל יִשְׂרָאֵל, עֹמֵד" [מלכים ח, י"ד] [ההפטרה]

 

 

ציורי תנ"ך/ הכהן הגדול ומעילו/ ציירה: אהובה קליין ©

 "וַיַּעֲשׂוּ, עַל-שׁוּלֵי הַמְּעִיל, רִמּוֹנֵי,

תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי—מָשְׁזָר"

 

[שמות ל"ט, כ"ב]

 

 

ציורי תנ"ך/ הענן מעל המשכן ומסע בני ישראל/ ציירה: אהובה קליין ©

 "וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן,

יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּכֹל, מַסְעֵיהֶם".

[שמות מ', ל"ו]

 

 

ציורי תנ"ך/ משה אינו יכול לגשת למשכן/ציירה: אהובה קליין© [שמן על בד]

  

עלונים

 

עלונים תשע"ח: עלון תהילת ישראל | עלון ישא ברכה| עלון פניני חמד  | עלון אור השבת

עלון ישמחו | עלון שבת נט | עלון אור החסידות | 

עלונים תשע"ד

עלון שיחה לעם | עלון שיחת השבוע |עלון ישא ברכה | עלון טוב לחסות בה' | עלון בני ציון | עלון סיפורי צדיקים | עלון פורת יוסף לילדים | עלון זה השער לה'

אהובה קליין

הכרובים וארון העדות/ שיר מאת: אהובה קליין (c) | פרשת פקודי-לשם מה נוצרו - הכרובים על ארון העדות?

פרשת פקודי-הקשר בין הכיור במשכן לבריאת העולם,כיצד? | הכיור במשכן - שיר מאת אהובה קליין (c)

ציור: הכרובים במשכן/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ משה והכוהנים רוחצים במי הכיור במשכן/ ציירה: אהובה קליין©[שמן על בד]

"ורחצו ממנו משה ואהרון ובניו את ידיהם ואת רגליהם בבואם אל אוהל מועד.."[שמות מ,ל"א]

מידע נוסף

פרשת פקודי - אריה קרן

פרטים

קטגוריה: פרשת פקודי

פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 23:12

נכתב על ידי Super User

כניסות: 720

פרשת פקודי - אריה קרן

אלה פקודי המשכן משכן העדות וכו’ בקע לגולגולת, מחצית השקל בשקל הקודש וכו’ (פקודי  לח-כא)

בפרשה זו קוראים על סיום בנין המשכן, ורבותינו הקדושים כתבו שהתורה רמזה על שני בתי המקדש שהיו ונחרבו, בית ראשון החזיק ארבע מאות ועשר שנים (גימטריא "משכן") ובית המקדש השני החזיק ארבע מאות ועשרים שנה (גימטריאה המשכ"ן עם חמש האותיות) אולם המתבונן במלאכת המשכן ובניתו יראה, שהכל הוקם על ידי נדבותיהם של עם קדוש, בני אברהם יצחק ויעקב, שכולם רחמנים וגומלי חסדים.גברים,נשים וטף, כולם נרתמו לעבודת הקודש,ואפילו הנשים נתנו את המראות בהן היו מתקשטות.וכל מה שיכלו לתת מסרו באהבה ובשמחה לבנין המשכן.

מעלת גמילות חסדים גדולה היא מאוד,ואפילו כשאדם נותן מלחמו. וזהו מאמר חכמינו זכרונם לברכה: "המלוה לעני בשעת דחקו פרוש כשהוא עצמו (הנותן) דחוק, ועם כל זה הוא מלוה לחברו,הרי הוא גומל חסדים אמיתי, ורמזו עוד בפסוק: "מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך",אדם לעצמו מסתפק בלחם, אך לאחרים הוא יתן מעדני מלך.

במדרש מובא מעשה ברבי עקיבא וחבריו,שהלכו לעיר אחת למטרת צדקה וחסד, ועברו מבית לבית לזכות את יהודי העיר בצדקה. והנה כשהגיעו לבית אחד עמדו מחוץ לדלת ושמעו את בעל הבית אומר לבנו,שיביא את הירק הכי זול שבחנות.

כששמעו זאת החכמים הלכו משם,משום שחשבו לעצמם: אם אדם זה מקמץ להוצאותיו,על אחת כמה וכמה שלא יתן צדקה. לאחר כמה ימים עברו וראו את אותו אדם חורש בשדהו. שאל אותם העשיר: מדוע דלגתם על ביתי, ולא באתם לגבות גם ממני כסף לצדקה? התביש רבי עקיבא וחבריו לספר לו. אך כשראו שאין להם בררה ספרו לו שעברו ליד דלת ביתו ושמעו מה שצוה על בנו, ולכן אינם רוצים להטריח עליו וכו. צחק העשיר ואמר להם: "להוצאות ביתי רשאי אני לקמץ אך לא לצדקה, ולכן לכו לביתי ואמרו לאשתי לתת לכם סל מלא דינרי זהב". התפלאו רבי עקיבא וחבריו על הסכום הגדול שהפריש לצדקה, הלכו לביתו בהתפעלות רבה. כששמעה האשה את רצון בעלה שאלה את החכמים: "האם אמר לכם מידה גדושה או מחוקה?" ענו לה שאינם יודעים,כי לא פרש כלום. נכנסה האשה והביאה סל מלא דינרים,ואמרה להם: "אם התכון בעלי למידה גדושה,הרי לכם מידה גדושה,ואם נתכוון בעלי למידה מחוקה,הרי התוספת ממני, ושיוריד לי הסכום מכתובתי שקצב לי ביום "חופתי". התפעלו החכמים ממידת הגמילות חסדים של האיש והאישה, וכשספרו לו את דברי אשתו, הכפיל לה את סכום כתובתה מחמת צדקותה.

כך היא מעלתה של גמילות חסדים, וכל אדם צריך להיות גומל חסדים בהונו ובאונו,וצריך לשמוח בכל מצות חסד שמגיעה אלינו ולפתוח לבנו וכיסנו, כדי שנזכה לעשות רצונו יתברך.

מספרים על רבנו ה"חפץ חיים" שהלך פעם להיות ראש ישיבה באיזו עיר. וזאת בתנאי שילמד רק לחצי שנה בלבד.

לאחר תקופה זו קיבל ה"חפץ חיים" חמישים רובל שכר הלימוד של חצי שנה. ארז ה"חפץ חיים" את חפציו, בגדיו ושאר הדברים ועמד ליסוע חזרה לעירו ראדין. אך כשהיה בשוק שמע שני אנשים מדברים אודות כלה יתומה שעומדים לפרק ולבטל את שידוכה, כיון שלא הביאה את סכום הנדוניה שהבטיחה. שאל ה"חפץ חיים" לכתבתה ורץ במהרה לביתה ונתן לה את כל הסכום שהיה בידו,עד הרובל האחרון,ואפילו כסף לנסיעות חזרה לא השאיר לעצמו. אחרי כן חשב ה"חפץ חיים" בסיפוק לעצמו, שעכשיו קיים מיצוה גדולה, והטעים שאינו דואג כלל לזה שלא השאיר כסף לנסיעות, משום שאותו מכירים כולם,ובודאי יהיה מי שילוה לו כסף לנסיעות, אך את הכלה היתומה הזו, שום, אדם לא מכיר, וממילא הסכנה אצלה גדולה יותר....(כותנת פסים).

אלה פקודי המשכן (פקודי  לה-כא)

אליבא דאמת לא היה כל צורך בעריכת דין וחשבון זה, אלא "אשר  פקד על פי משה" משה רבנו דרש זאת, כדי לקיים "והייתם נקיים מה’ ומישראל" שמא יעלה ברצונו של מישהו לדעת, מה נעשה בכל הכסף שנתרם למשכן...

אך בכל זאת אחרי שספר משה רבנו וערך חשבון היה  חסר לו כסף וזהב וערך עוד פעם חשבון ועוד פעם עד שגילה שלא לקח בחשבון את "הווים" של המישכן, ומכאן אנו לומדים שאפילו אדם כמו משה רבנו יכול לטעות. צריך  לעשות חשבון נפש עם עצמנו ולהתבונן כל יום על מה שעשינו באותו יום ומה אפשר  לתקן, אם גזלנו או שקרנו כי ביום הדין נצטרך לתת את הדין על מה עשינו עם כל המצוות (הכסף והזהב) לכן אם נשים לב בספר תורה כשר כמעט בכל עמוד מתחיל באות וו. לזכר החשבון שהתעקש לעשות משה רבנו ומצא פסול (ששכח את הווים) כך שזה יזכיר לנו שכל יום שעובר צריך להתבונן ולעשות חשבן נפש ורצוי לעשותו לפני קריאת שמע על המיטה.

כל בעל עסק סופר כל יום מה ההוצאות ומה ההכנסות ומה אפשר עוד לשפר שיהיו יותר הכנסות שהעסק יצליח וישגשג, כך גם אמור לנהוג האדם שכל עסקיו זה לעבוד את הקב"ה בשמחה ובטוב לבב להשרות שלום בינו לבין אשתו לקיים תורה ומצוות ולשפר את מעשיו ולעלות בסולם היראה.

דבר ברור הוא כי קיים הבדל משמעותי ביותר בין אדם שעורך חשבון נפש בכל ענייניו לבין אדם שחי ללא חשבון. הקב"ה נתן חיים לאדם, הוא גם נתן לו תפקיד, שינצל את חייו לעשיית מצוות וחסדים ויברח מן הרע. הלא גם הפקיד בידו של האדם אוצרות שונים שאותם עליו לנצל למען מטרת חייו. הכוונה היא הן לאוצרות גשמיים כרכוש וכדומה, והן לאוצרות רוחניים ככשרונות, רגשות ועוד.

והנה, מי שחי ללא חשבון עלול להיות שהוא ניצל זה מכבר את רווחיו, ועתה הוא חי על חשבון הקרן שהולכת ואוזלת, ואוכל כבר ממה שאינו ברשותו, אדם זה לא מתבונן ולא מחשב את צעדיו, ויתכן שהוא הולך בדרך שאינה נכונה, או שאין הוא הולך בקצב הנכון, והפיגור גדל והולך ללא הרף!

לעומתו, מי שחי בחשבון, מי שבודק את דרכיו ומתבונן באורחותיו, יודע מהו מצבו האמיתי בבנק החיים, וכאשר הוא נתקל בקשיים, ב"מינוס בבנק" וכד’, הוא משתדל לתקן במהירות את המעוות. אדם זה חייו הם חיי קודש, חיים הנעשים מתוך חשבון אמיתי, חיים של "ספירת מלאי" תמידית.

לפני יום הדין הגדול והנורא שהקב"ה כותב את העולם כולו מי לחיים ומי למוות יש לי טיפ גדול וידוע לכולנו והוא מצוות הצדקה שנאמר צדקה תציל ממות ועוד גדולה מיצות צדקה שמקרבת את הגאולה שנאמר ציון במשפט וצדקה תיגאל וגדולה מיצות צדקה שמגיע עד כיסא הכבוד שנאמר והאל הקדוש ניקדש בצדקה ובמיוחד שאנחנו אומרים שלוש פעמים ביום בתפילת שמונה עשרה מלך אוהב צדקה ומשפט.

נביא במסגרת זו מספר סיפורים מהם ניכרת החשיבות הרבה של הקדשת זמן לעשיית חסד למרות הטרדות הקשיים ולעתים גם ההפסדים הנובעים מכך.

פעם בא אל רבי חים מצאנז אדם והתאונן לפניו שבתו הגיעה לפרקה ואין לו דמים במה להשיאה, נתן לו הרבי מכתב המלצה לתלמיד חכם עשיר ממקורביו, וביקשו שיעשה טובה לאותו אדם וישתדל לאסוף עבורו סכום נכבד להכנסת כלה. כשבא הלה אל התלמיד חכם השיב: "תלמוד תורה כנגד כולם", אין לי פנאי לעסוק בענינים כאלה.

אחרי חודשים אחדים בא אותו תלמיד חכם לצאנז, לא החזיר לו הרבי יד לשלום. וכה אמר לו: מסופר בתורה כשיוסף הלך לשכם לחפש את אחיו ותעה בדרך "וימצאהו איש", מפרש רש"י זה המלאך גבריאל. (בראשית לז, טו). ואילו אצל יעקב שנאמר "ויאבק איש עמו" מפרש רש"י הוא שרו של עשו (שם לב, כה). וצריך ביאור מדוע שם "איש" הוא שרו של עשו, וכאן "איש" הוא המלאך גבריאל.

התירוץ הוא אם יוסף תועה בדרך ובא איש שמראה לו את הדרך, הריהו המלאך גבריאל. אבל בשעה שיעקב פוגש איש ומבקש ממנו שיעשה עמו טובה ויברכהו, והאיש עונה ושאין לו פנאי משום ש"צריך לומר שירה ביום" (רש"י שם) איש כזה הוא שרו של עשו. (מורשת אבות)

רבי יהושע אייזל שפירא המכונה "ר’ אייזל חריף" היה מגדולי דורו, מן השנונים והחריפים שבהם.

"רבי אייזל חריף" כשמו כן היה. חריף ושנון שתשובותיו הפקחיות היו למשל ולא נשכחו ברבות השנים.

פעם בא רבי אייזל חריף להתרים לצדקה את אחד מעשירי עירו סלונים. השתמט העשיר ואמר: יש לי אח עני שפרנסתו עלי, ואינני יכול לתמוך גם באחרים.

לאחר מספר ימים התברר, כי למעשה אין העשיר תומך כלל באחיו העני, והוא נצרך לחזר על הפתחים.

אמר רבי אייזל לאותו עשיר חכמינו אמרו באבות "שלי שלי ושלך שלך, זו מידה בינונית, ויש אומרים זו מידת סדום". וקשה, איך מבינים אנו את הקיצוניות בין שתי המידות, לאחד זו מידה בינונית ושני זו מידת סדום!?

אלא כך הם פני הדברים "האומר שלי שלי ושלך שלך", כלומר אני אפרנס את העני הקרוב לי ואתה תפרנס את העני הקרוב לך הרי זו מידה בינונית. אבל "יש אומרים" כלומר יש שהם רק אומרים "שלי שלי", והאמת שלא נותנים פרוטה לאחיהם העני הרי זו מידת סדום"...(מורשת אבות).

הצדקה שהיא אחת משלוש עמודים של העולם אמרו חכמינו זכרונם לברכה שנח בעבור שלא עשה צדקה עם הבריות כמו שעשה אברהם בא בגלגול יוסף הצדיק ומשה רבנו עליו השלום. וכתב הרב לקוטי פרדס שאותו כח שיש לתפילה יש גם לצדקה שהיא מצלת את האדם ממיתה והגזרות רעות שנאמר ציון במשפט וצדקה תיפדה ועוד נאמר בתפילה ברוך אתה השם מלך אוהב צדקה  ומשפט וגדולה צדקה שמקרבת את הגאולה ומגיעה עד כיסא הכבוד שנאמר והאל הקדוש נקדש בצדקה.

וכן מצינו בזמנו של הגאון רבנו יוסף שאול אב בית דין בלבוב וגיסו ר’ מרדכי זאב שפעם הלכו לאסוף כסף בשביל פדיון שבויים. והנה באמצע הדרך פגשו באדם אחד שאמר להם שסמוך לעיר לבוב יש כפר פלוני ושם נמצא צדיק גדול ששמו כך וכך והוא נדיב גדול, ויעץ לחכמים ללכת אליו תחילה.  ויעשו כדבריו וילכו למקום שהורה להם, והאדם הזה קבלם בסבר פנים יפות, ואחר שישבו אמר להם: דעו לכם שאם באתם בשביל נדבה דעו שאני לא אתן לכם אלא עד שתאכלו עמי יחד בצהרים, וכן היה, וכאשר גמרו לאכול קודם ברכת המזון דברו יחד בדברי תורה מעינא דפדיון שבויים, ובתוך דבורים אמרו לו גם כן שהעיקר בפדיון שבויים הוא להציל את ילדי ישראל משמד, כגון מבתי ספר של החפשים או מהנוצרים, דוגמת ערב רב בזמננו, שאלה כולם עושים טובות לישראל לילדים בני עניים, וכל ידי זה עוקרים אותם משני עולמות רחמנא לצלן, וזה עיקר פדיון שבויים. אמר להם בעל הבית, מאחר שאתם כל כך מעריכים את מצות פדיון שבויים ומצות הצדקה הרשו לי ואספר לכם עובדא בדידי.

אמרו לו בכבוד ספר. ויאמר אני בימי צעירותי הייתי בן ישיבה והייתי עני גדול וכאשר בא חמי ובחר בי להיות חתנו אמר לי תדע שאני לא עשיר גדול ובכל זאת אני נותן לך להיות סמוך על שולחני במשך חמש שנים, בתנאי שתמשיך לעסוק בתורה, לזכות לשלמות בעבודת השם יתברך. וכך הייתי יושב בבית  חמי על התורה ועל העבודה, וכאשר נפטרו חמי וחמותי והלכו לבית עולמם והיינו מטופלים בילדים, אמרתי לאשתי שאני מוכרח לחפש לי פרנסה, והיה לי בסך הכל שלוש מאות שקלי כסף. לקחתי את הסכום הזה ונסעתי ליריד, וביריד היו הרבה אנשים זה קונה וזה מוכר. ופתאום ראיתי והנה אשה אחת צועקת ובוכה במר נפשה, ושאלתי ממנה מדוע היא בוכה וצועקת? ותספר לי שהיא אלמנה ויש לה בת ארוסה והחתן לא מסכים עוד להמתין לה, באמרו שכבר שלוש שנים שהוא ממתין, והוא תובע או כניסה לחופה, או ביטול הארוסין. היה דרוש לה שלוש מאות שקל כסף למלאות התנאים, ואין מי שירחם עליהם. תכף אני הוצאתי את כספי ונתתי לה ולא נשאר לי אפילו פרוטה אחת לא בשביל אוכל ולא בשביל שאר צרכים, אבל אני לא דאגתי לזה, והנה פתאום בא איש אחד ממולי  והיה מסתכל בי ושאלני האם אתה פלוני בן פלוני מעיר פלונית? אמרתי לו כן. אמר לי האם אינך מכיר אותי? אמרתי לו לא. אמר לי אביך עליו השלום היה ידיד שלי והוא היה צדיק גדול, ואם אתה מסכים בוא אלי לחנות, ואני אתן לך מרגליות שתמכור ותרויח. הלכתי עמו לחנותו והוא נתן לי מרגלית אחת ומכרתי אותה וחזרתי אליו ולקחתי ממנו עוד ומכרתי, באותו יום הרוחתי שלוש מאות שקל כסף, והלכתי למלון שמח, וביום השני המשכתי בעבודתי זו, והצלחתי, וכן ביום השלישי, וביום הרביעי להיותי ביריד היה יום שישי לשבת קודש, אמר לי בעל החנות שיום זה הוא יום היריד הגדול, ולכן יעץ לי לקחת מאצלו מזודה מלאה מרגליות ושאני אמכור אותם וביום ראשון אביא לו את הכסף, מפני שביום שישי הוא סוגר את החנות בצהרים לכבוד שבת. לקחתי את המזודה המלאה ומכרתי באותו יום שישי את כל מה שהיה בתוכה והרוחתי הרבה מאוד ובאתי למלון שש ושמח, וביום ראשון לקחתי את הכסף להולך לבעל החנות, והנה כמה שחפשתי את החנות לא מצאתיה ושאלתי הרבה אנשים עליו ועל חנותו וכולם ענו לי שמעולם לא היה שם חנות מרגליות ואינם מכירים אדם בשם זה שאמרתי להם כלל, ואז לקחתי את כל הכסף, ומאותו יום ואילך אני עשיר גדול ואז ידעתי שזה היה מעשה נס על ידי אליהו הנביא זכרונו לברכה. ועתה אני אומר לכם רבותי שאינכם צריכים ללכת לשום מקום, כי כמה שנחוץ לכם עבור פדיון שבויים אני נותן לכם, וכן היה. ובצאתם אמר לו רבי יוסף שאול שלא זכה לכל העושר הזה אלא בשביל שיש לו אמונה וצדקה. גם בדור המבול אילו היה להם מצות הצדקה היו נצולים ממות, וראיה מנח, וגם נח בא בגלגול יוסף הצדיק ועשה צדקה עם כל העולם כדי לתקן מה שלא תקן מקודם.

ידוע שהצדקה נקראת זריעה כמו שנאמר זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד לפי קושי החסד כך תהיה קצירת השכר בעולם הבא שנאמר לפום צערא אגרה. (מאהבת חיים)

אלה  פקודי המשכן משכן העדות (פקודי לח-כא)

אם עשית חבילות של עברות וכו’ עשה כנגדן חבילות של מצוות כי צריך האדם לתקן החטא בדוגמא. והנה ישראל חטאו בעגל ואמרו "אלה אלהיך" (לב, ד) לזה באה "אלה פקודי" זאת בבחינת הזכות לכפרת עוון זה ותמצא כי אמרו העדות. שעדות היא להם שנתכפר עוון העגל. (אור החיים, מדרש רבה). כלומר באו אלה לכפר על אלה אלוהך ישראל. כמו שנתנו כסף וזהב לחטא העגל בנחישות באותה נחישות יתנו כסף וזהב לבנות את מישכן העדות וכך יוצא שבאו אלה לכפר על אלה.

בחטא העגל בנ"י בנו מזבח לה’ והעלו עליו עולות, נתנו זהבם וכספם וכל חמדתם לה’, פרקו נזמיהם והביאו עדים והכריזו "אלה אלהיך ישראל" (שמות לב, יד). וכאן באה כפרתם באותה מילה שבה השתמשו "אלה פקודי" לכפרה.

ביטוי נוסף למידה כנגד מידה מצאנו אצל משה. חז’’ל אמרו: במידה שאדם מודד מודדין לו (סוטה יג). ומי לנו גדול ממשה שאמר לקורח ועדתו "רב לכם בני לוי...אל תפן אל מנחתם" (במדבר טז, ז) ובישרוהו גם כן ב"רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה", כאשר משה התחנן וביקש מהקב"ה להיכנס לארץ השיב  לו הקב"ה באותה מטבע לשון שבה השתמש הוא כנגד קורח להזכירו על מה שאמר הוא "רב לכם בני לוי".

ומכאן נלמד כי יש לשקול הדיבור אליו יתברך הרבה יותר לאין ערוך מהמשקל של זהב כך מבאר הגרי"ל חסמן זצ"ל בספרו "אור יהל". נורא ואיום הוא עומק דין שמים! למרות שמשה התכוון לאותם שיש להם מעלה גדול  ואין הם צריכים למעלה גדולה יותר מזו, אולם בשמים החשיבו ביטוי זה לפגיעה בכבודם וכאשר משה רצה להיכנס לא"י ענה לו הקב"ה אינך צריך לגדולה  יותר ומדדו לו מידה כנגד מידה.

דוגמא נפלאה ומאלפת נוספת אנו רואים אצל יוסף הצדיק. כאשר פרעה מבקש מיוסף לפתור לו את חלומותיו עונה לו יוסף "בלעדי אלהים יענה את שלום פרעה". יוסף פותר לפרעה את החלום עם הקדמה של המילה "בלעדי", הפתרון הוא לא שלי, אלוהים יענה את שלום פרעה. רש"י מבאר "אין החוכמה משלי אלא האלוהים יענה, יתן ענייה בפי לשלום פרעה". למרות שידע יוסף כי ע"י שהזכיר את הקב’’ה יכול הוא להינזק ולהישלח חזרה לכלא, מ"מ אמר את הדברים אשר חשב שצריך היה לאמרם, כך אומר הרב ניימן זצ"ל בספרו "דרכי מוסר", ומוסיף, כי לא יתכן שהאדם יזכיר את הקב"ה ובגלל זה יינזק.

יתירה מזו, אדרבה, פרעה עונה ליוסף באותה מטבע לשון: ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים". רש"י מפרש "שיש יכולת בידי לגזור גזירה על מלכותי, ואני גוזר שלא ירים איש את ידו בלעדיך שלא ברשותך".

מכאן אנו למדים עד כמה דקדוק דין יש לגבי כל מילה ומילה שאדם מוציא מפיו, מילה אחת בלבד יכולה להפוך רקיעים, יש בכוחה לשנות גזירה, יש בה אפשרות להפוך דין לרחמים. ומידה כנגד מידה שהקב"ה נוהג עם בוראיו חייב ללמדנו עד כמה חשובה היא ההתייחסות למוצא שפתינו, לכן נאמר החיים והמוות ביד הלשון ועוד שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו וכו’. (אור דניאל)

ביום החודש הראשון באחד לחודש תקים (ופקודי מ-א)

 ג’ פעמים כתיב בפרשה לשון הקמה תקים, הוקם, ויקם, שהם כנגד ג’ בתי מקדש, שני בתי מקדש ראשונים שנבנו ע"י ב"ו ונחרבו נאמר בהם לשון תקים ויקם, ואילו ביהמ"ק השלישי שעתיד להבנות ע"י הקב"ה נאמר בו הוקם, והכונה שיקום מאליו ולא יהיה תלוי במעשה בשר ודם, אלא יהיה בית מקדש נצחי שאין אחריו חורבן וגלות, מכיון שמעשה ידיו של הקב"ה הוא ולכן לא יהיה תלוי בזמן, וכמו שאמר הכתוב ישראל נושע בה’ תשועת עולמים, שע"י ישועה של הקב"ה תהיה תשועה עולמית. (וידבר יוסף).

דבר החסידות – פרשת פקודי

פרטים

קטגוריה: פרשת פקודי

פורסם ברביעי, 28 אוקטובר 2020 22:55

נכתב על ידי Super User

כניסות: 465

ב"ה

דבר החסידות – פרשת פקודי

בין עסק הפרנסה לעסק התורה

מסופר, שפעם נסע אדמו"ר הרש"ב [=רבי שלום דובער, החמישי לשושלת חב"ד] במזחלת שלג, בליווי כמה חסידים.

כאשר הגיעו לנהר הקפוא, ירד אחד המלווים לבדוק אם הנהר מספיק קפוא שיוכלו לעבור עליו בבטחה עם המזחלת.

כשחזר, שאל אותו הרבי אם אפשר לעבור.

-         ענה החסיד, ששימש גם כ'בדחן החצר': "אני – אוכל לעבור. הרבי – לא בטוח".

-         תמה הרבי: "מדוע"?

-         השיב החסיד: "כי במקום שבעלי תשובה עומדים – צדיקים גמורים אין יכולין לעמוד"...

(מפי הרב אלתר אלי' הכהן פרידמאן, פעיה"ק צפת)

~~~

לקראת סיום פרשתנו (מ, כב-כד) נאמר: "ויתן את השלחן באהל מועד על ירך המשכן צפונה, מחוץ לפרוכת . . וישם את המנורה באהל מועד נכח השלחן, על ירך המשכן נגבה".

למרות ששניהם, השולחן והמנורה, עמדו באוהל מועד בשווה – סובר הרמב"ם (הל' ביהב"ח פ"ג הי"ב) שצורת עמידתם היתה שונה: השולחן עמד לאורך ההיכל (ממזרח למערב) ואילו המנורה עמדה לרוחב ההיכל (מצפון לדרום).

ויש לומר בטעם חילוק זה:

ידועים דברי הגמרא (ב"ה כה, ב): "הרוצה שיחכים – ידרים, ושיעשיר – יצפין. וסימנך: שולחן בצפון ומנורה בדרום". והיינו שבעבודת ה', השולחן מורה על עבודת הפרנסה וההתעסקות בענייני העולם, והמנורה – על חכמת (ולימוד) התורה [ראה "דבר החסידות" תרומה תשע"ט].

ועל פי זה יובן אופן מיקום השולחן והמנורה, ובהקדמה:

בין מזרח ההיכל למערבו היו הבדלים בדרגת הקדושה, שככל שהמקום יותר קרוב למערב – לקודש הקדשים – כך קדושתו יתרה*, לעומת זאת, בין צפון ההיכל לדרומו לא היה הבדל, כי שניהם עומדים במרחק שווה לקודש הקדשים.

ולכן: השולחן, הרומז על עושר גשמי – עמד בין מזרח למערב, כי יש הבדל בין דרגת בעל-עסק אחד למשנהו (ובין בני ישראל בכלל, בעסקיהם הגשמיים): עד כמה הוא עוסק בצרכיו לשם-שמים ומעלה את הדברים הגשמיים לקדושה.

לעומת זאת, המנורה, הרומזת על לימוד וחכמת התורה – הרי אין הבדל בקדושת התורה לפי דרגת הלומד בה, כי התורה היא תמיד תורת ה' ותורת אמת, ללא כל שינוי**, ולכן עמדה בין צפון לדרום, שדרגתם שווה [ולכן גם הארון, שבתוכו היתה התורה, עמד בקה"ק בין צפון לדרום – מנחות צח, א].

על פי האמור, ניתן למצוא רמז נפלא לכך שבעל הדעה בגמרא (מנחות צח, ב) שלא היה הבדל בין השולחן למנורה אלא שניהם "מצפון לדרום מונחין" [=עמדו לרוחב ההיכל] הוא רבי אלעזר ברבי שמעון:

ידועה שיטתו של רבי שמעון בר יוחאי (אביו של רבי אלעזר בר"ש): "בזמן שישראל עושין רצונו של מקום – מלאכתן נעשית ע"י אחרים, שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו'" (ברכות לה, ב), כי כאשר עוסקים "בחיי עולם" אין צורך לעסוק "בחיי שעה" )בניגוד לדעת רבי ישמעאל שם: "הנהג בהם מנהג דרך ארץ") – היינו דלדעת רשב"י יהודי צריך רק לעסוק בתורה והקב"ה כבר יספק מזון לעושי רצונו.

– וזו היתה גם שיטתו של רבי אלעזר בנו, כמסופר בגמרא (שבת לג, ב) שבצאתם מהמערה לא היתה דעתו של רבי אלעזר נוחה מכך שראה בני-אדם שמניחים "חיי עולם" ועוסקים ב"חיי שעה" (עושים לפרנסתם) כי צריך רק לעשות בתורה –

ונמצא, שלדעת רבי אלעזר אין בכלל 'עבודה' של שולחן, לעסוק בפרנסה, אלא עניין המזון בא ממילא וטפל ללימוד התורה, ומובן מדוע לשיטתו השולחן והמנורה שניהם מצפון לדרום, כי גם בשולחן אין 'חילוקי דרגות', כי גם המזון בא ע"י עסק התורה – מנורה.

חודש טוב ושבת שלום!

מבוסס על: "רשימת המנורה" סעיפים עה-עו, פו-פז. העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" שמות (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' תפג-ה.

______________

*)  ולכן, לדעת הרמב"ם, הרי גם בתוך קדש הקדשים גופא, היה הארון עומד במערבו דווקא, וכן שיטת הרשב"ם ב"ב צט, א [לשאר השיטות: ראה אנציק' תלמודית ערך ארון עמ' קעה].

**)  ואף שיש חילוקים בלומדי התורה מן הקצה אל הקצה, וכמארז"ל (עירובין נג, א) "לבן של ראשונים כפתחו של אולם וכו' ואנו וכו'" – הרי החילוקים אינם אלא בהבנת התורה, אבל קדושת התורה (שהיא "דבר הוי'") היא בכל הדרגות שבהבנת התורה בשווה.

_