חומש שמות
פרשת כי תישא - חלק ב - הרב אריה קרן
- פרטים
- קטגוריה: פרשת כי תישא
- פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 23:12
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 423
פרשת כי תישא - חלק ב - הרב אריה קרן
קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה (תשא ל-לד)
וחלבנה – בושם שריחו רע...ומנאה הכתוב בין סממני הקטורת. ללמדנו שלא יקבל בעינינו לצרף באגודת תעניותינו ותפילותינו את פושעי ישראל שיהיו נמנין עמנו (רש"י).
ובאמת חובה עלינו לדאוג לקירוב רחוקים, הרי כולם בכלל ישראל וחלה עלינו ערבות, ואנו יודעים שאם החייב אינו משלם הערב משלם, ומי יודע כיצד נוכל לתת את הדין על אלו החוטאים יום יום בעבירות חמורות ואנו ממשיכים לחתום על הערבות, ועוד ערבות. שנאמר בני ישראל ערבים זה לזה איך נוכל לפרוע את חובנו?
כתב המהרש"א: וברמז יש ללמוד שהיו י"א מיני קטורת, עשרה ריחן טוב ואחד חלבנה ריחו רע, דיש לצרף גם הפושע, היינו בשיש עדה קדושה שהן מניין עשרה בלעדיו, אבל אין לצרפו בעשרה עמו, וזכר לדבר הפסוק: "לא אשחית בעבור העשרה" (בראשית יח, לב) אבל על פחות מעשרה לא התפלל.
את חובנו?
כתב המהרש"א: וברמז יש ללמוד שהיו י"א מיני קטורת, עשרה ריחן טוב ואחד חלבנה ריחו רע, דיש לצרף גם הפושע, היינו בשיש עדה קדושה שהן מניין עשרה בלעדיו, אבל אין לצרפו בעשרה עמו, וזכר לדבר הפסוק: "לא אשחית בעבור העשרה" (בראשית יח, לב) אבל על פחות מעשרה לא התפלל.
ומה העניין בזה לצרף את הפושעים לתפילותינו? מפרש רבנו בחיי: כי שם שמים מתעלה ומתקדש בשעה שהרשעים חוזרים בתשובה ונמנין בכלל הצדיקים, שאם לא כן הצדיקים נתפשים עליהם מפני ערבות, שהרי כל ישראל ערבים זה לזה, ומטעם זה נצטווינו במצוות לולב ליקח ארבע מינים באגודה אחת, ולתת ערבה שאין לה טעם וריח בכלל האתרוג שיש בו טעם וריח ובכלל הלולב וההדס וכו' ואנו מרצים לקב"ה בכולם כאחד. כדי שהערבה הדס והלולב האגודים ובעלי החסרונות יקבלו את הצבע וטעם של האתרוג לכן אוגדים אותם ומצמידים אותם לאתרוג ומנענעים כך ראוים ליפעול כל עם ישראל להידבר לאתרוג שהם תלמידי החכמים ולקבל מהם טעם וריח תורה ומיצוות.
לחשב מחשבות לעשות בזה (תשא לא-ד)
לבד מגדולתו בתורה, הצטיין רבי חיים מוולוז'ין בחכמתו ובפקחותו. בני דורו ידעו זאת היטב, ועל כן קבלו את דעתו ומרותו, ובענינים רבים של ריב ומחלוקת פנו אליו כדי שיפשר בין הצדדים.
המעשה הבא הנו הוכחה חותכת לכך:
בעת שיסד רבי חים את ישיבת וולוז'ין, שיגר שליח מיוחד לאסוף מעות לצורך אחזקת הישיבה. בין התורמים היה כפרי כלשהו, שנידב לישיבה בעין יפה ובנפש חפצה.
חלף זמן והסכום שנאסף כמעט וכלה. שוב נאלץ השליח לצאת לדרך לקבץ מעות, בטרם יצא, בקש, כי יקנו לו בגדים נאים, ואז לכשיופיע בבגדים אלו בבתי התורמים יראה בעיניהם כאדם נכבד, והללו בודאי יגדילו עקב כך את תרומותיהם.
משנקנו בעבורו המלבושים, ביקש השליח שי תנו לו גם סוס ועגלה וזאת, לבל יאלץ לחפש אחר עגלה בכל עיר ועיר, ובכך יחסוך זמן רב. גם מבוקשו זה ניתן לו והאיש יצא לדרך.
בבגדיו ההדורים ובעגלתו המשובחת הגיע השליח לכפרים. והנה, אותו כפרי שבפעם הקודמת נידב סכום נכבד בעין יפה, סרב הפעם לתרום, לאחר שהעיף עין בבגדי השליח ובעגלתו.
כל הפצרותיו של השליח לא הועילו הכפרי נשאר איתן בדעתו. "אינני מוכן לתרום אפילו פרוטה אחת!"
כששב השליח ממסעו, בא אל רבי חיים וסיפר לו על אותו כפרי. שמע רבי חיים את הדברים והחליט לנסוע בעצמו אל האיש.
בכבוד רב ובסבר פנים יפות קידם הכפרי את פניו של רבי חיים מוולוז'ין. לאחר שיחה קלה פנה אליו רבי חים בשאלה שהטרידה אותו: "מדוע סרבת בפעם הזאת לתרום למען הישיבה?"
השיב הכפרי "אומר לך את האמת, רבי. עד כה סברתי לתומי, שהנדבות מוקדשות לצורך תלמידי הישיבה ולכלכלתם, ועל כן נידבתי כספי בשמחה וברצון. אך כשראיתי כי הכסף מבוזבז לצורך מלבושים נאים ועגלה משובחת לשליח החלטתי כי איני מוכן לתרום לשם כך מכספי".
אמר רבי חיים "הסכת ושמע לי, ידידי. בודאי ידוע לך הפסוק בתורה "ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת... לחשוב מחשבות...בזהב ובכסף ובנחושת". לכאורה, כל מי שנדב למשכן הרים תרומתו רק לצורך קדשי הקדשים. אך למעשה, השתמשו בנדבות גם לצרכים אחרים. וזה היה תפקידו של בצלאל, שידע לחשוב מחשבות בבהירות שכלו ובהבנתו הנפלאה חדר בצלאל לתוך הלך מחשבתו של המנדב והבין את כונתו, אם אמנם נתן את נדבתו לשם שמים, בלי כונה להנות מכך או שהיתה בנתינתו כונה לעשות זאת לשם כבוד ותפארת.
"אדם, שנדב בלא שום כונה צדדית השתמש בצלאל בכספו לצורך קדשי הקדשים. ואילו בנדבתו של אדם, שתרם גם למען ההנאה הפרטית שלו השמש בצלאל לצורך ההיכל.
"כן הדבר בעניניך", פנה רבי חיים אל היהודי הכפרי, "את כספך אתה נותן לישיבתנו בלב טהור ולשם שמים בלבד, ועל כן בודאי נשתמש בו לצורך אחזקת התלמידים וכלכלתם. אך יש אנשים שנודבים כספים גם כדי להתהדר במעשה זה נדבתם של אלו תהיה לצורך השליח ועגלונו, ויש גם אנשים, המנדבים כספים אך ורק למען הכבוד בכספים שלהם ישתמשו לצורך המספוא של הסוס ולצורך תקוני העגלה"...
"הוי, רבי!" הגיב הכפרי משסים רבי חיים את דבריו, "מודה אני לך, על שמנעת ממני להכשל באי נתינת תרומות לאחזקת הישיבה"...ובדברו, הגיש לרב את נדבתו בשמחה וברצון (מעשיהם של צדיקים).
מספרים על הרב החסיד רבי אליעזר (אביו של הבעש"ט הקדוש) שהיה מכניס אורחים בצורה מיוחדת, ללא הבדלי מעמדות והשקפות, והשטן ירד פעם לנסותו, ובא בעצם יום שבת קודש לביתו עם מוקצה ביד, וחשב שמא יגער בו או יפגע בו, ויהיה פתחון פה לקטרג, אך לא עלתה בידו, אלא להפך. כבדו ושמשו בשמחה ובטוב לבב, בלא שום הערה, ואף לא ברמז. ובמוצאי שבת גילה לו השטן את מטרת בואו, והבטיחו שיזכה לבן שיאיר את העולם, הוא הבעל שם טוב הקדוש זכותו יגן עלינו.
בגמרא במסכת סוטה (יד) איתא: שהתורה תחילתה חסד וסופה חסד, שכן השם יתברך בתחילה עשה כותנות עור לאדם וחוה, שנאמר "ויתפור להם עלה תאנה" וגם בסוף עשה חסד שקבר בעצמו את משה רבנו, עליו השלום, שנאמר "ויקבור אותו בגיא".
צריכים להדבק במדות השם יתברך, וללכת בדרכיו, ולגמול חסדי מבלי לחקור, מי ומה, לטובים ולרעים.
מעשה היה בטורקיה באיזה שופט מפורסם, שעמד לטבוע בים. באו אנשים והושיטו את ידיהם, ואמרו לו: "תן לנו את ידך" ולא ענה להם. היה שם אחד משכירו היטב, והושיט לו את ידו, ואמר לו "קח את ידי" ומיד הושיט השופט את היד, והצליחו להצילו ממיתה לחיים. האנשים שעמדו מסביב התפלאו מאוד, מדוע אדם שעמד למות לא רוצה להושיט יד להצלת חייו, ורק לפתע הסכים, ענה להם אותו אדם, שלמעשה שופט זה אדם קמצן ורע עין, האוהב לקבל ולא לתת. ולכן כשאמרו לו "תן" את ידך הוא נמנע אך כששמע "קח" את ידי הסכים...
צא וראה עד היכן יכולה להגיע שחיתות המידות, כאשר אדם קמצן ואינו אוהב לתת, אלא רק לקבל, ועל פי זה הסביר בספר "אמרי שפר" מפני מה מי הכנרת מתוקים, ומי ים המלח מלוחים, ונראה שכיון שמי הכנרת שופכים לירדן ולים המלח, ונותנים ממימיהם לאחרים, לכן זכו להיות מים מתוקים. אך ים המלח מקבל מכולם, ואוגר לעצמו, ואינו נותן לאחרים כלום לכן מימיו מלוחים השורפים ומכלים את הנוגע בהם. (כתונת פסים)
ויתן אל משה ככלתו לדבר איתו בהר סיני שני לחת העדת לחת אבן כתבים באצבע אלוהי (תשא לא-יח)
והטעם שנתן הקב"ה את עשרת הדברים בשני לוחות ולא בלוח אחד, לרמוז שהם כנגד השמים והארץ. להורות שאם ישמרו מה שכתוב בלוחות יתקיימו שמים וארץ, כפי שנאמר בירמ' פל"ג אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי, היינו אילולא התורה שלומדים בה יומם ולילה לא היו מתקיימים שמים וארץ. וכן מרמזים ב' הלוחות לעולם הזה ולעולם הבא. שאם נקיימם נזכרה לעוה''ז ולעוה"ב.
ועוד טעם למה היו הלוחות שנים ולא אחד, לפי שנקראו לוחות העדות, ואין עדות בפחות משנים, שהם מעידים שהקב"ה נתן לנו התורה
ודעו שאע"פ שהקב"ה נתן לו התורה במתנה והצליח משה רבנו ללמוד באותם מ' הימים מה שאין אדם מספיק ללמוד בשנים הרבה, אל יעלה בדעתכם שעלה בידו ללמוד באותם מ' ימים כל התורה כולה הרחבה מני ים, כמו שנאמר באיוב יאב ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, ולא למד שם אלא כללי כל התורה, ובזה נקרא שלמד כל התורה. וזהו שנאמר כאן ויתן אל משה ככלותו, מלשון כללים, שמסר לו הקב"ה כללי התורה.
ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו בהר סיני שני לחת העדות לחת אבן כתבים באצבע אלוהים (תשא לא-יח)
"ככלתו-ככלתו כתיב חסר,שנמסרה לו תורה במתנה ככלה לחתן,שלא היה יכול ללמוד בזמן מועט כזה,ד"א מה כלה מקושטת בכ"ד קישוטים,אף תלמיד חכם צריך להיות בקי בכ"ד ספרים" (רש"י).
נביא להלן סיפורים המורים על חביבות התורה על לומדיה,ככלה החביבה על חתנה,"ככלתו כתיב": ישיבת וולוז'ין היתה תוססת, בחורי הישיבה,המצוינים והחריפים, כולם יגעו את מוחם בסוגיה אחת ויחידה,קשה ועצומה.
רבי אייזל חריף, מגאוני הדור, הגיע לוולוז'ין לחפש חתן לבתו. היות ולא היה בכוחו לבחון את כל בחורי הישיבה, שאל בבית המדרש קושיה עצומה והכריז כי הבחור אשר יצליח לתרצה-יהיה חתן לבתו.
עמלו הבחורים,אימצו מוחותיהם,שקדו יומם ולילה, שכן מי אינו רוצה להיות חתנו של גאון הדור.
תור ארוך השתרך לפני דלת חדרו של ר' אייזל. בחורים מופלגים הרצו לפניו את תירוציהם,אך איש לא הצליח למצוא את התירוץ הנכון לקושיה.
אחר ימים אחדים יצא רבי אייזל לדרכו בידים ריקות.
אחר שעברה המרכבה כברת דרך מן העיר,שמע לפתע העגלון קול קורא מאחוריו:
עצור, עצור!!"
אחד מבחורי הישיבה, רבי יוסף שלופער,קרב תשוש ויגע אל המרכבה.
"רבי", קרא מתנשף, "את התירוץ!!
"האם מצאת תירוץ לקושיה?" שאל רבי אייזל
"לא,רבי", אמר, "אך חייב אני לדעת-מהו התירוץ!" בך בחרתי!" קרא תשוקתך העצומה לתורה אשר הריצה אותך עד לכאן...לא הבחינה של המעמד הכבוד הוא זה שהוריד ודחף אותך לחפש את התירוץ, אלא אהבת התורה לישמה לכן אותך בחרתי ואתה תהיה חתני". (מורשת אבות).
רבי שלמה זלמן אחיו של רבי חיים מווילוז'ין, בא מוילנא לווילוז'ין להישתתף בשמחת נישואי אחד מילדיו של רבי חיים. ר' חיים ביקש לשמח את אחיו באופן מיוחד. הוא היזמין זמרים ונגנים שיבואו וינגנו למענו בחדרו, וישמחו את לבבו. לאחר שקיבל את הסכמת ר' זלמן אכן באו המנגנים, ובכמה וכמה כלי זמר שבידיהם ניגנו ושרו זמן מה והלכו. כל אותה עת ישב ר' זלמל'ה שקוע בעולמו, ושפתותיו מרחשות, כדרכו, דברי תורה.
כעבור שעה, כשנכנס ר' חיים שנית לראות את שלום אחיו,השתומם עד מאד לשמוע אותו שואל ומתפלא: הלא הבטחת שתשלח לי "כליזמרים" לשמחני, מדוע איפוא לא שלחת אותם? מחשבותיו העמוקות בדברי תורה כבשו את לבו, והוא לא שמע מאומה.
באו לבקר בשעות הלילה את רבי אליעזר יהודה פינקל, ראש ישיבת מיר, בשנתו האחרונה שנת תשכ"ד, בהיותו מאושפז בבית החולים "שערי צדק" אחרי התקף לב. והנה הוא יושב ליד שולחן עם גמרא ושקוע בעיון, הוא היה אז בן קרוב לתשעים שנה. כששאלוהו כיצד הוא לומד לאחר התקף לב,הוא הסתכל על השואל בפליאה גדולה על שאלה זו, ואמר לו: שכחתם רמב"ם מפורש בהלכות תלמוד תורה שאפילו בעל יסורין חייב בתלמוד תורה וכן נפסק בשו"ע ללא כל חולק? (ספר "לשכנו תדרשו" לוקט ממורשת אבות).
ויראו העם כי בשש משה לרדת ויקהל העם על אהרון ויאמרו אליו קום עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו (תצוה לב-א)
השטן הראה לבני ישראל את מיתת משה בשמים. בני ישראל ניזדעזעו וניבהלו בדורנו אנחנו עטורי ניסיון שכבר אנו יודעים שהקב"ה מעמיד אותנו בנסיונות של אמונה כך היה בפרשת המרגלים במן בעצת בילעם שזנו ישראל עם בנות הגוים ובמעשה העגל ועוד. לכן מה שלא יקרה אנחנו אמורים להיות בעלי ניסיון משנים עברו ולומר ה' אחד ושמו אחד ולא להיכשל, אך אותו דור דעה שהקב"ה הראה להם ניסים ונפלאות היתגלות הבורא בגדול זה דבר חדש בשבילהם, ועזיבת עבודת האלילים ואמונה באל אחד היתה מקובלת עליהם עד שראו את מיתת משה בשמים שבושש לבוא ומיד איבדו שליטה לעם ישראל אין ניסיון בהכרת הקב"ה ורצונו (שנעבוד אותו בכל מצב עם אמונה איתנה). כנראה חשבו לעצמם כך: "אוי ואוי לנו משה מת"! והחלו לנחש השארות "מי הרג אותו?" הרי לא יכול להיות שאלוקים הרגו ודימיינו להם כך: שהעבודה הזרה שעזבו במצרים רדפה אחרינו עד למדבר והרגה את משה רבנו שהוא שליח ה'. ויש כאלה שאמרו שהיתה ח"ו מלחמה בין שתי האלים בין הקב"ה ישתבח שמו לעד ובין העבודה הזרה שעבדו במצרים והעבודה זרה ניצחה ח"ו. ועכשיו אנחנו בצרה צרורה והאלילים יתנקמו בנו, והיה בלאגן שלם בכל העם. רק האהרון והלויים ניסוי להרגיע אותם ולא ידעו מה להגיב כי גם הם בנסיון קשה מאד אך האמונה אצלם יותר חזקה. ובני ישראל מהפחד ביקשו חנינה מהעבודה הזרה שלא תיתנקם בהם על זה שנטשו אותה וביקשו מאהרון "קום ועשה לנו אלוקים אשר ילכו לפנינו". ולא מתוך כוונה רעה למרוד בבורא יתברך אלא מתוך חוסר אונים.
לכן עלינו לדון את בני ישראל לכף זכות כי מצב אותו דור שונה מנקודת מבטנו ואין חכם אחר מעשה. אהרון הכהן ניסה לעכב את עשית העגל ותוך כדי נקיטת זהירות שלא יהרגו אותו כי העם היה עצבני ואובד עצות ויאמר אליהם אהרון פרקו נזמי הזהב...(לב-ב). אהרון הכהן ניסה לעכב את עשית העגל בתקווה שמשה רבנו יחזור. ולכן אמר להם שיפרקו את אזני נשיכם מנזמים וידוע הדבר שזהב ותכשיטים זה דבר חשוב ויקר ערך לאשה. לכל אישה יש קופסה מיוחדת בשביל התכשיטים בבית גנזיה ולא בקלות הסכימו הנשים עם בקשה זו להוריד את נזמי הזהב מאוזניהם וניסו לפייס ולעכב את חטא העגל ולתת תיקווה לבעליהם זאת היתה מזימתו של אהרון.
וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר (תשא לב-א)
בשעה שעלה משה למרום, אמר להם לישראל:
בסוף ארבעים יום בתחילת שש אני בא.
לסוף ארבעים יום בא השטן ועירבב העולם ואמר להם:
משה רבכם היכן הוא?
אמרו לו עלה למרום.
אמר להם: באו שש. ולא השגיחו עליו.
מת. ולא השגיחו עליו.
הראה להם דמות מיטתו (שבת פט).
מקשה בעל "בית הלוי" כיצד יתכן שבני דור דעה נכשלו בחטא גדול כחטא העגל? הרי ארבעים יום קודם לכן ראו גילוי שכינה הגדול ביותר מימות העולם. והנה כאשר משה רבנו אינו מגיע בשעה היעודה לפי חשבונם הם עובדים עבודה זרה?
ומתרץ, שבאמת לא הייתה כאן כלל עבודה זרה אלא כוונתם הייתה לייחד מקום לשכינה. הם ידוע שעל ידי קיום מצווה נעשים תיקונים בעולמות העליונים.
אחרי שראו שמשה העומד בינם לבין ה' אינו שב, רצו לעשות מקום מיוחד שיהיה מסוגל שתשרה בו השכינה. ומכיון שלא רצו לסמוך על חוכמת עצמם, הלכו אל אהרון הכהן שהיה גדול מהם וידע עומק הדברים יותר מכולם, וביקשו ממנו "קום עשה לנו אלהים" (שמות לב, א) כוונתם הייתה, כאמור, לייחד מקום להשראת השכינה. ואכן כוונתם הייתה בזה לטובה.
התיקונים בעולמות העליונים יכלו להתקיים רק אם התורה ציוותה לעשות אותו מעשה. כך גם במעשה המשכן, רק אחרי שציוום ה' לעשותו בכל פרטיו וקיימו את הציווי, רק אז נעשו התיקונים למעלה. בזכות הציות לציוויו של מקום, זכו שיהיה המשכן מוכן וראוי להשרות בו שכינה, וכל זה מתקיים רק בתנאי שזהו קיום רצונו יתברך. ואם הדבר נעשה ללא ציווי, לחטא גדול יחשב, וזהו בעצם חטא העגל.
מכאן מובנים הדברים שעיקר חטא העגל היה במה שהלכו אחרי ההגיון במקום ללכת אחרי דעת תורה. גם כשיש כוונות טובות ורצון לעשות דברים טובים, על האדם לבטל דעתו בפני דעת תורה.
בעל ספר "החינוך" (מצווה תצו) כותב, שאילו היה כל איש פועל על פי שכלו הוא, היו לנו אלף תורות. לכן נצטוונו לשמוע בקול החכמים ואפילו כאשר יאמרו על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין.
וזו דרכו של היצר להראות לאדם את הטעות כדרך ההגיון ויש לו ליצר הסברים ובדרך הגיונית מוליך אותו לאט לאט אבל בטוח אחר הטעות. והרוצה לגבור עליו חייב ללמוד את דרכי לחימתו, להכיר את תעתועיו. כל זמן שדרכיו אינם מוכרים לנו הוא בנקל יכול להפתיע אותנו. היצר יודע שאסור לו לפתוח במלחמה חזיתית מול האדם עליו ללכת סחור סחור וכך בצעדים איטיים אבל בטוחים הוא מכשיל את האדם בעבירה.
ניקח לדוגמא אדם הרוצה ללכת לבית הכנסת להתפלל ביום חורף קר וגשום. ודאי שהיצר לא ינסה לפתותו לא להניח תפילין כי כאן בוודאי האדם לא ישמע לו. כאן היצר יפתח במערכה אחרת, בהסבר משכנע והגיוני הוא יבהיר מדוע היום אי אפשר להתפלל בביהכ"נ, הרי מדובר ביום גשום ובמזג אוויר סוער. והתורה הרי מצווה אותנו "ונשמרתם לנפשותיכם מאוד" ולא רק זאת, הוא גם מוסיף נימוק משכנע: אם היום תלך לביהכ"נ יתכן ותהיה חולה ואז תיעדר ימים רבים מתפילה בציבור ויצא שכרך בהפסדך.
וליצר דרכי שיכנוע משלו, הוא מציע הצעה חלופית בוא תן לי יום אחד, רק היום תיעדר, תתפלל בבית מילה מילה בכוונה. אך תפילה במנין ודאי שאסור לך להתפלל.
וכך גם ביום השני שוב משכנע אותך שגם היום כדאי להתפלל ביחידות, עובדה שכאשר התפללת אתמול בביתך הייתה לך התעלות רוחנית. הרי היום מזג האוויר סוער אף יותר מאשר אתמול וכדאי מאוד להישאר בבית. וכדי לתת חיזוק לדבר הוא אף מציע לומר לאחר התפילה כמה מזמורי תהילים ואף לקרוא "חוק לישראל" וזאת כדי לתת תחושה טובה.
וכך אט אט היצר בתחבולות כ"הוראת שעה", נותן לך עצות הגיוניות ומשכנעות שעליהן אין עוררין.
בספר "חיים של תורה" (פרשת בלק) מחזק המחבר את הדברים ביתר שאת.
אחד הדרשנים שנשא דברי חיזוק, פתח ושאל "כיצד יכלו אומות העולם, כגון יוון, לגזור גזירות ולכוף יהודים לחלל שבת? וכי יכולים אנו להעלות בדעתנו שביום בהיר אחד באו היוונים ואסרו את שמירת השבת, הרי באופן זה צפויה הייתה התנגדות עיקשת מצד היהודים?
אלא, סביר להניח שתחילה באו ואמרו ליהודים שדרו בעיירות לא מפותחות, והציעו להם לשפר את אורח חייהם. על כן באו אל תושבי עיירה שלא הייתה בה תאורת רחוב, ואמרו להם "ראו, עד היום הנכם נאלצים ללכת לישון עם שקיעת החמה, הבה נתקין לכם תאורה ברחובות, ועל ידי כך יוכלו חיי העיירה להימשך גם בשעות הערב". נתכנסו חכמי העיירה ודנו בהצעה בכובד ראש, וכאשר לא מצאו שום צד שלילי השיבו בחיוב.
התאורה הותקנה, בעקבות זה החלו אבות ואמהות לצאת בשעות הערב מבתיהם, כדי לשאוף מעט אוויר צח. תוך כדי ההליכה ברחובות המוארים, שוחחו ההורים בינם לבין עצמם על נושאים חשובים אשר עד אז לא נמצא פנאי לדבר על אודותם. עם הזמן הבחינו הילדים שההורים עוזבים את הבית מדי ערב, והחליטו שגם הם לא ילכו לישון עם שקיעת החמה ונשארו ערים עד ששבו ההורים הביתה. בשלב מאוחר יותר, ביקשו הילדים להצטרף לטיול הלילי, ההורי ראו בכך דבר שעשוי לגבש את המשפחה, והסכימו שגם הילדים יצאו איתם בכל ערב.
כאשר הטיולים המשפחתיים הפכו להיות דבר שבשיגרה, נוצר צורך להביא לעיירה מפעם לפעם קוסם או קרקס כדי לשעשע את הילדים, והם היו נהנים להשתעשע במשחקים מידי ערב.
עם הזמן הביאו היוונים משחקי כדור ואף החלו להביא קבוצות יווניות שישחקו לעיני הנערים. המשחקים היו צריכים להיערך לאור היום, לכן נבחר יום השבת כיום המתאים למשחקים.
מובן מאליו שתחילה הייתה הקפדה מלאה בכל הנוגע לחילול שבת. השחקנים היו גויים וכרטיסי הכניסה למשחקים נמכרו רק בימות החול. לפיכך, כל מי שהתעניין במשחקי הגויים, יכול לעשות זאת בין מנחה לערבית ללא חשש חילול שבת.
באחת השבתות היה חסר שחקן באחת הקבוצות, ויהודי תושב המקום התנדב להשלים את החסר.
אט אט נפרצה חומת השבת וחילולי השבת הלכו והתרבו. כל זה בעקבות ההצעה הנדיבה של היוונים להתקין תאורה לטובת התושבים ולהנאתם..."
ואין פלא שההיגררות בזעיר אנפין ובדרך הגיונית הביאה לחילול שבת שנראה בעיניהם כ"לא נורא כל כך"...
וכך הם פני הדברים לעיתים נדמה לנו שעברה מסויימת היא בסך הכל דבר קטן, נקודתי, אילוץ חד פעמי, אך לו היינו יודעים שמדובר כאן בחוליה בשרשרת בוודאי היינו נוהגים אחרת.
הדבר יוסבר ע"י משל: גנב נכנס לבית מפואר של עשיר גדול, חיפש בכל פינות הבית ולא מצא דברי ערך שאפשר לסחוב אותם בקלות. לפני שעמד לצאת נשא עיניו לתיקרה וראה ששם תקועים כמה ברגים שהוא זקוק להם. ניצל את ההזדמנות שהוא נמצא כבר בפנים והתחיל לשחררם.
אחרי שגמר לשחרר את הבורג האחרון, נשמעה חבטה חזקה והנברשת הענקית העשויה ממאות חלקיקים של זכוכית יקרה מאוד, נפלה והתנפצה לרסיסים.
בעל הבית שהיה בדיוק בקומה העליונה נבהל מעוצמת החבטה וירד לראות מה קרה, והגנב שנמצא במחתרת פתח פיו להגנתו ונשבע בכל הקדוש לו שח"ו לא התכוון לקלקל ולהרוס את הנברשת ולא היה בדעתו אלא לקחת את הברגים, והוא מוכן להחזיר אותם מיד...
והנמשל מובן ופשוט מאליו, האדם לא יודע כמה עולמו הוא מקיים, זן ומפרנס ומכלכל על ידי מעשיו הטובים, ומאידך גיס אף אין לו מושג כמה עולמות הוא הורס, משחית ומחבל רח"ל ע"י מעשיו הרעים. לכן אם נכשל בעבירה כלשהי הוא חושב שכל חטאו אינו אלא עצם העבירה, והוא לא יודע שיכול להיות שע"י אותה עבירה הקטנה, לפעמים הוא מכריע את הכף לחובה ח"ו ומי יודע כמה צרות רעה ורעב, ביזה ומלחמה גרם לעולם כולו ע"י אותה עבירה. ואם הקב"ה יבוא לדון אותו ולהענישו כפי התוצאה ממעשיו הרי אין קץ וגבול לעונשו. ומה גם שהרי הוא עצמו לא מודע למה שגרם במעשיו.
על כן אל יסתכל האדם על הבורג הקטן אלא יראה את המכלול שללא אותו בורג – הנברשת קורסת....
וכך היא דרכו של היצר להקטין ולגמד את העבירה, למצוא לה את ההיתרים ההלכתיים ואף הוא מוכיח שזהו רצון הבורא, אל נתפתה לתכסיסיו, בכל צעד נשאל מהי דעת התורה.
וכך ראו בני ישראל את עשית העגל כדבר קטן, בסה"כ מדובר בצלם שיחליף את משה רק עד שהוא יגיע. הם לא הבינו שמדובר כאן בדבר נצחי וזו הייתה טעותם. הראות הקצרה לטווח מצומצם היא היא הגורם הישיר לחטא. (אור דניאל).
ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול (תצוה לב-י)
בשעה שאמר הקב"ה למשה "רד מההר כי שיחת עמך אשר העלית מארץ מצרים" חשש כוחו וירד גדולות ולא נישאר לו כח לדבר ולהתפלל עבור ישראל מכוון שהיה מפוחד כי הקב"ה זועם למרות שהוא לא חטא,פחד שיחריב את עם ישראל ואין לקב"ה ענין יותר במשה רבנו בתור מנהיג, ואולי יכלול בגזרה גם אותו בתוכם אך כששמע משה שאמר לו הקב"ה "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם"...שאל משה בליבו הניחה לי? מה אני זה שמונע מהקב"ה להעניש את העם, סימן ששיש בי כח ושהקב"ה מתחשב בי ואז חזר לו הצבע לפנים והתחזק והחל בתפילות ובקשות שנאמר ויחל משה...ועוד מחנו נא מספרך אשר כתבה.
משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו ידיד נפש שהיה מאד אוהב אותו והנה בנו של המלך נכנס לחדר בזמן שהם משוחחים, למלך היה מטענים קשים כלפי התנהגות בנו במלאכה, והחל לנזוף בו על זה שאינו מקיים את הוראותיו והענינים גלשו בצורה אלימה והחל המלך לזעום בצורה מחרידה והיכה את בנו מכות נימרצות מאד. והילד בוכה וידיד המלך היה חסר אונים כי ריחם על הילד ולא ידע מה לעשות למרות שהוא ידיד נפש של המלך אך הוא ראה את מצב הכעס שהמלך נמצא בו אמר בליבו: "אמנם אני ידיד נפש אך זה מפחיד מאד המלך מכה את בנו ומפחד אני להתערב שמה יהרוג אותי". והנה המלך ממשיך להכות את בנו עד זב דם ואמר לבנו "אם לא ידידי ואהובי לידי ההיתי הורג אותך!" שמע כך ידיד המלך קיבל בטחון והבין שיש בכוחו להשפיע על המלך וישר קפץ על המלך והרגיעו והמלך הניח לבנו.
ויאמר ה' אלי לאמר,ראיתי את העם הזה והנה עם קשה ערף הוא (תשא לב-י)
ליקטתי מעשה שממחיש עד כמה היא מיצוה חשובה לא להלין את המת ושכר מיצוה זו היא שהביאה לשבירת קשיות עורף מסופר בספר "פאר הדור" (חלק ד,עמ' נה).
"שמונה שנים אחרי הסתלקותו של ה"חזון איש",בשנת תשכ"ב,נודע ברבים הסיפור המזעזע דלהן-מעשה שאירע שנה אחת לפני שנתבקש למתיבתא-דרקיעא.המספר הוא בעל המעשה עצמו,יהודי בשם ר' יעקב פלדמן,מיוצאי דנילאב שבמחוז מרמרוש,המתגורר כיום בארץ ישראל. יום אחד סיפר האיש לפי תומו את קורות חייו באזני רבי אליעזר קליין,רבו של "קהל יראים" בעיר באר שבע,כדלהלן.
כאשר הייתי בן י"ז שנה יצאתי את בית הורי לעבוד בעיירה הונגרית קטנה,אלמשפיזטי.עד מהרה שכחתי שם את החינוך שקיבלתי בבית אבא. השתדלתי להסתיר את יהדותי גם מאימת הצוררים שהתחילו להשתלט שם משנת תש"ב,ואשר הציקו ורדפו כל יהודי,אבל יכולתי להמשיך בזה רק עד שנת תש"ד. אז העבירו אותי הנאצים ימח שמם עם אחי לאושוויץ אשר בפולניה, אך ניצלתי בנס.אחר כך הועברתי לטריזינשטט ושוחררתי משם בשנת תש"ה. נשארתי לגור בצ'כיה עד שנת תש"ח ואז עליתי לארץ ישראל. כאמור,ניתקתי את כל הקשר עם היהדות ועם החינוך שקבלתי אצל הורי.עבדתי לא רק בשבת אלא גם בראש השנה וביום הכיפורים.
בליל יום כיפור תשי"ג עבדתי כהרגלי. באותו לילה נראה אלי אבא, ר' חיים מרדכי ז"ל בחלום,לבוש קיטל לבן מצוחצח,עטוף בטלית מצויצת,כמו בהיותו בחיים ואמר אלי: "חזור בתשובה! חזור לדרך שחינכתי אותך,אחרת שנותיך מקוטעות!" וכך חזר החלום ונשנה מידי לילה בלילה במשך שבוע שלם.
והנה הגיע ליל שבת. בשעה מאוחרת בלילה נכנסתי לבית קפה בראשון לציון (בעיר זו הייתי עובד במוסך). אכלתי ושתיתי וחזרתי הביתה. נגשתי להפעיל את הרדיו,ובאותו רגע שמעתי קול קורא מאחורי: "אוי ואבוי! אתה שוב חוטא?!" (געוואלד דו זינדיגסט וייטער?").
פניתי לאחור והנה רואה אני כמו בהקיץ את אבי שניספה באושוויץ,ושוב עומד הוא לפני עטוף בקיטל ובטלית,ואני שומע אותו אומר אלי: "אל תחשוב שזה סתם חלום, באתי להזהירך שתחזור בתשובה.בשמים כבר נחרץ עליך גזר דין שייכרתו ימיך!" נבהלתי מהמראה. דמות אבי ז"ל נעלמה מיד.
באותה שבת, כמובן,לא עישנתי סיגריות,לא הפעלתי רדיו,אולם במוצאי שבת הלכתי לקולנוע.בבואי הביתה,כאשר הספקתי לפתוח את הדלת,מיד ראיתי שוב את דמותו של אבי כמו בהקיץ עטוף בטלית וקיטל,והוא מתחנן ומבקש לפני שאטיב את מעשי,ואומר לי שזוהי אזהרתו האחרונה...
באותה תקופה שימשתי כמנהל המסגריה במוסך "'טיטניק, בראשון לציון. קמתי איפוא ביום ראשון בבוקר וחילקתי את העבודה בין הפועלים. אחר כך שמתי פעמי לבני ברק אל ה:"חזון איש",אשר שמעתי אודותיו מפי אנשים רבים,כדי לספר לו את החלומות.לפליאתי,כאשר אך עברתי את מפתן ביתו, החל ה"חזון איש" לדבר אלי בחומרה: "אוי ואבוי,אתה עובד בשבת אתה עובד בראש השנה וגם ביום הכיפורים.לאביך אין מנוחה בעולם העליון,נגזר עליך כרת!"
הוא השלים את דבריו והמשיך לישב על כיסאו כאילו מנמנם,השעין את ראשו בין שתי ידיו,ואני עמדתי לפניו נבוך וניסער,מהיכן הוא יודע?!
לבסוף,אחרי כמה רגעים של צפיה,פקח ה"חזון איש" את עיניו ואמר לי: "בזכות מצווה גדולה שקיימת בנעורך יוסיפו לך ממרום ימים ושנים,מעכשיו תחזור למוטב ותלך בדרך הישרה כפי שחינך אותך אביך.
האם תזכור איזו מצווה קימת בנעורך"?
השבתי לו: "אף אל פי שהייתי מחלל שבת,מעולם לא פגעתי במישהו וגם צדקה נתתי"
השיבני החזון איש: "אין די בכך לא בזכות זה אתה זוכה שיקרעו את גזר דינך..."
אני נזכרתי,שכאשר ההיתי בן 14 שנה בערך,באה אלנו אישה ומסרה לאבא שבכפר פלוני מוטל ילד מת ואין מי שיטפל בו להביאו לקבר ישראל אבי שלח אותי אל הכפר לבצע את הדבר,ואף על פי שהפעולה היתה קשורה בסכנת נפשות, כי הקוזיסטים השתלטו אז בדרכים,והיה עלי לעבור יער שלם בפחד מוות,קיימתי את המצווה בתכלית השלמות שנאמר בתורה "לא תלין המת כי קללת אלוקים הוא, לשמע הסיפור נענע ללי "החזון איש" בראשו ולא הוסיף דבר.
כאשר יצאתי מביתו,קיבלתי לשמור תורה ומצוות כיהודי שלם ומאז אני רואה במעשי ידי ברכה והצלחה. (לקט טוב).
ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחלת ויחר אף משה וישלך מידיו את הלחת וישבר אתם תחת ההר (תשא לב-יט)
ירד משה מן הרקיע והיו הלוחות בידו ולא שברן עד שראה בעיניו (מד"ר דברים ג,יא).
אם נתבונן במעשה העגל ובהלכותיו, נראה לכאורה דבר תמוה,כאשר הקב"ה אומר למשה "לך רד כי שחת עמך עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל" (לב,ז-ח).משה שומע את הדברים החמורים מפי הקב"ה המבקש לעשות בהם כליה-"ויחר אפי בהם ואכלם" (שם, לב,י),ומבקש מאתו "למה ה' יחרה אפך בעמך" (שם לב,יא).
ומפליא הדבר שלא רואים אצל משה תגובה חריפה למשמע מעשה העגל,רק מאוחר יותר כאשר משה יורד מן ההר ורואה את העגל ואת המחולות, רק עז "וישלך מידיו את הלחות וישבר אותם תחת ההר" (שם לב,יט). לכאורה קשה מדוע לא שבר משה את הלוחות מיד? כאשר הוא שומע במרומים שבני ישראל עובדים ע"ז,מדוע מתמהמה מלשבור את הלוחות מיד?
הרב אליהו שלזינגר שליט"א בספרו "אלה הדברים" מבאר את הדברים כך: מכאן אנו רואים שגדול כוח הראיה מכוח השמיעה,ואין לדון על סמך שמיעה אף אם היא באה מפי הקב"ה,שהרי "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות".
ידוע שהלוחות היו מורכבות משני חלקים,כדכתיב "שני לוחות אבנים" (שמות לד,א). לוח אחד היו בו מצוות בין אדם לחברו, ולוח שני היו בו מצוות בין אדם למקום,וכששמע משה רבנו שבנ"י חטאו במצוות שבין אדם למקום, עדיין לא שבר את הלוחות,כיוון שסבר שאם יקיימו את המצוות שבין אדם לחברו עדיין מצבם טוב, שכן לפחות הם מקיימים מצוות חשובות,אך כאשר ירד מן ההר וראה את המחולות כלומר חטאו מתוך שמחה ויתר מזו התברר לו שקמו לצחק ורקודים ולא מתוך אונס (לב,ו). ומפרש רש"י שעסקו בגילוי עריות ושפיכות דמים,שהן בעיקרן עבירות שבין אדם לחברו. אז ראה שאין עוד ערך לשני לוחות הברית,כיוון שבכך הם עברו על שני לוחות הברית. והבין שאין קיום של מצוות בין אדם לחברו ללא קיום מצוות שבין אדם למקומו.
אין אלו שתי יחידות נפרדות ובנוסף שנהנים מטעם החטא כשראה את המחולות הבין שאלו הם חוטאים מתוך או ידיעה או חלישות הדעת כי על זה אפשר לעשות תשובה אלא הם נהנים מהחטא ע"ז ועל זה אין תשובה. גויים מקיימים מצוות שבין אדם לחברו שכן פרי השכל וההגיון המחייבים זאת. אבל אצל עם ישראל אין הדברים כן. אצלנו קיום המצוות שבין אדם לחברו הוא משום ציווי ה', ומי שאינו מחזיק במצוות של בן אדם למקום לא יכול לקיים את המצות שבין אדם לחברו,כי מקימן ביגלל ההיגיון שהמיצווה ולא ביגלל ציווי ה' ועד מהרה ייכשל בהן כיון שאין יראת אלוקים בו. וזאת אנו רואים אצל עם ישראל בהיכשלם בע"ז, מכאן הייתה הדרך קצרה לעבירות כמו גילוי עריות ושפיכות דמים, אשר מהוים את בסיס קיומו של העם היהודי, והעובר עליהם נחשב כאילו עובר על כל התורה כולה.
אין מדובר כאן בחטא שאדם עבר ועליו לתקן, יש כאן שבירת מוסכמות, העבירה שנעשתה ע"י בני ישראל היא אינה בגדר "עוד עבירה" שעליה צריך תשובה. מדובר כאן בשבירת כללי המשחק וזו עבירה שיש לתת לה מענה מיידי,וכאשר ראה זאת משה בעיניו הבין שאי אפשר לתת להם את הלוחות, הם אינם ראוים ללוחות אלו ועל כן שיבר אותם. (אור דניאל).
ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך הודיעני נא את דרכך ואדעך (תשא לג-יג)
רבים שואלים מהם דרכי שמים הנסתרות מבני האדם וזה מה שמשה רבנו ביקש לדעת.
רבים שואלים את השאלה ,צדיק ורע לו, רשע וטוב לו?" ושאלות דומות על הנהגת הקב"ה בעולמו. בתשובה לשאלות אלו אומר החפץ חיים משל שממנו משתמע שהאדם אינו מסוגל להכיר ולהבין את כל דרכיו של ה' בהנהגת הבריאה.
כי כבד פה וכבד לשון אנכי? משה רבינו היה כבד פה! למען לא יאמרו הבריות, כי בגלל היותו נואם ומטיף טוב, הצליח להשפיע על העם ולתת לו את התורה, לפיכך נברא כבד פה ומגמגם, למען ידעו הכל, שהתורה היא מן השמים, והשפעתו היתה רק משום "שהשכינה מדברת מתוך גרונו". (הר"ן).
פעם אחת הביאו להרב הקדוש ר' משה צבי מסברן ז"ל ילד בן שבע שנים, שהיה חרש גמור, אינו מדבר ואינו שומע והפצירו בו שיברך את הילד ויתרפא. העמיד הרב את הילד על ספסל, ואמר לו: אם תוכל לדבר ככל האדם,מה למשל, תדבר כשתגדל ותהיה לאיש? לתימהון האנשים שהיו נוכחים בשעת מעשה פתח הילד את פיו ואמר: אהיה מוסר, ואלשין על ישראל.
הדבר יצא מפיו,והרב אמר להנוכחים: אתם רואים,אפוא,כי טובה לו השתיקה.
והילד נשאר אילם כמקודם.
ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל (תשא לג-יא)
שהיו עסקיו לעמוד על תורה שבעל פה שהיה כמעיין הנובע באהל משה ולא רצה להפנות משקידת לימודו לשום דבר. (העמק דבר).
הרבה תירוצים שלא נעסוק בתורה היצר הרע מזמן לנו זה השיקול,זו הבחינה,זה החישוב: מה עומד מול מה,מה טפל ומה עיקר, ורק כאשר האדם ירגיש שהתורה היא שלו וכאשר הוא בטל ממנה הוא חש את ההפסד, אז ירגיש את ערכה האמיתי.
משל למה הדבר דומה? לאדם שרצה לערוך סעודה מפוארת לרגל נישואי בנו, ולעת ערב הלך לקנות מוצרי מזון בסכום גדול מאוד. כאשר הגיע לאחד המרכולים הגדולים התברר שהוא הגיע עשר דקות לאחר זמן סגירת החנות.
האיש ניגש לשומר השער וביקשו שיואיל לפתוח את שערי החנות
כיון שברצונו לקנות בסכומים גדולים מאוד ובוודאי בעה"ב ישמח. למרות הסבריו של בעל השמחה לא נעתר השומר לבקשתו. גם תחנוניו של האיש כי אין לו זמן אחר לקניות ומועד המסיבה קרוב,לא שינו את דעתו. בצר לו נאלץ האיש לעזוב את החנות ולחפש מקום אחר.
בהגיעו חנות השניה הביט בשלט המורה על שעות פתיחת החנות וסגירתה וראה שהדלת סגורה גם כאן.האיש לא ידע את נפשו מרוב צער. הוא הביט פנימה אל תוך החנות וראה כי בעה"ב עסוק בסגירת הקופה, נקש בדלת וביקש שיפתח לו. כששמע בעה"ב את הרכישות שמוכן האיש לערוך, מיד פתח את הדלת ושירת אותו בשמחה רבה ואף הגיש לו כיבוד קל במהלך הקניה.
האיש שמח עד מאוד על השירות הנפלא,שילם ביד נדיבה ובמזומן. לקראת צאתו שאל את בעה"ב: "אמור לי,מדוע בחנות השניה סירב השומר לאפשר לי לרכוש את המוצרים? הרי אף שם הייתי משלם טבין ותקילין!"
ענה לו בעה"ב: "בחנות ממול ניצב שומר שיש לו שעות עבודה קבועות ואין לו שום קשר לחנות. אין זה מעניינו מה היקף הקניות במרכול. אך כאן אני הוא בעל החנות,כל ההכנסות שייכות לי. כאשר ראיתי את רשימת המוצרים שהינך מעוניין לרכוש,הבנתי מיד שכדאי לי להשקיע זמן נוסף,כי כל רגע נוסף שאתה בחנותי הכנסותיי גדלות".
כך צריכה להיות הרגשתו של האדם לגבי לימוד התורה,שכל רגע ורגע של לימוד הוא שלו,זהו רכושו,בכך הוא מגדיל את זכויותיו וכדאי לו להשקיע "שעות נוספות" בלימוד. אך אם האדם ירגיש כ"שומר בשער" שכל רגע נוסף שהוא נשאר בבית-המדרש הוא חש צער וסבל, משמע שהוא בבחינת שומר שמחכה לסיים את שעות עבודתו אז התורה אינה קניינו.
ויבחן כל אדם את עצמו האם התורה היא קניינו, ואיך יבחן זאת? כמו שומר אם הוא מגיע לשיעורים ולתפילות בזמנים הקבועים והוא אינו בבחינת מוסיף והולך, ואם לקראת סוף התפילה או סיום הלימוד הוא מתחיל להרגיש שקשה לו, שהזמן לא עובר והוא בקושי מצליח להישאר עד הסוף, וכמובן אין מה לדבר על זמן נוסף שהוא מוכן להישאר משמע שהוא בבחינת שומר בשער. אך אם הוא משקיע בלימודיו ובתפילתו מעבר לזמן והוא אינו חש מעמסה מבחינת הזמן משמע שהתורה היא קניינו. (אור דניאל)
וראה בני ישראל את פני משה כי קרן עור פני משה (תשא לד-לה)
כאשר פניו של אדם קורנים, הכוונה "מאיר פנים", יש לכך סגולה נפלאה ליצירת תחושה ואווירה טובה לכל הסובבים אותו וכשם שאדם מאיר פנים לזולתו כך יאירו לו פנים בשמים. לכן בין בני הזוג ישנו יצר הרע שנקרא כח ההרגל כאשר בן הזוג בא מעבודה לא מקבלים אותו בהארת פנים אלא אדרבה מתלוננים על הילדים או מבקשים עזרה במטלות הבית בימקום לתת זמן להיתאפס מיומו העמוס של עול הפרנסה הוא ניכנס למטר של טענות
נספר מעשה ביהודי שנהג להאיר פניו תמיד לא רק עם יהודים אלא גם כלפי גויים.
לאחת המשחטות בחו"ל הגיע יהודי שעסק בשחיטה ובפיקוח על הכשרות. מידי בוקר היה מתייצב לעבודתו והיה מברך את השומר בשער, גוי כושי, בברכת "בוקר טוב" ואף חייך אליו. כך נהג גם בצאתו בשעות הערב. הוא בירך את השומר ב"ערב טוב ושמירה נעימה" וכל זאת בשפה העברית.
השומר, שלא הבין מאומה מדברי השוחט לא בכניסתו ולא ביציאתו, היה רגיל שהשוחטים היהודים אינם מתייחסים אליו, וחשב בליבו שהיהודי מקללו מידי בוקר וערב ואף הוא היה משיב לו בקללה עסיסית בשפתו הוא.
באחד הימים כאשר הגיע השוחט כהרגלו בבוקר לעבודתו, שוב בירך את השומר בברכת "בוקר טוב". בעמדת השמירה היה באותו זמן אדם נוסף, חברו של השומר, המבין את השפה העברית וכאשר שמע את השוחט מברך בכניסתו השיב לו בנימה לבבית ואף שוחח עמו בשפה העברית.
השומר הגוי שראה את הדו-השיח ביניהם ביקש מחברו שיסביר לו סוף סוף את דברי השוחט. כשהבין חש צער מסוים בלבו על שהוא נהג ההיפך והיה מקללו מידי יום ביומו.
באותו יום לקראת הערב נתבקש השוחט ליבדוק באחד המקררים כשרות של שחיטה מסויימת. הוא וחברו ניגשו לאחד המרתפים וכאשר ניכנסו לתוך המקרר נסגרה לפתע הדלת אחריהם. כל מאמציהם להזעיק עזרה עלו בתוהו כיוון שכל הפועלים והשוחטים סיימו כבר מלאכתם. אט אט הם החלו לקפוא וכבר הרגישו כי תוך זמן קצר הם יקפאו למוות.
השומר בשער, הכושי, המתין באותה שעה לצאתו של היהודי כדי לברכו סוף סוף ולהודות לו על התייחסותו הלבבית אליו אך מה רבה אכזבתו שלמרות שהסתיימה לה העבודה, השוחט היהודי אינו יוצא.
הוא החליט יחד עם חברו לאתרו. כאשר הגיעו לאחד המרתפים במשחטה, שמעו נקישות עמומות בדלת וזעקות שבר של יאוש. הדפיקות החלשות והקולות הובילו אותם אל המקרר במרתף. כאשר פתחו את הדלת נדהמו לראות את שני השוחטים במצב של כמעט קפיאה מוחלטת, רועדים ובוכים.
"איך הגעת לכאן?!" שאל השוחט את הגוי.
"רציתי לומר לך 'ערב טוב' ולהודות לך על הארת הפנים שאתה נוהג עמי כל יום."
כדאי שמעשה זה ילמדנו על החשיבות של "הארת פנים". כמה נעים להיכנס למקום העבודה או הבית ולזכות ב"שלום" הנאמר עם מאור פנים. בבת אחת יכולה האשה להוציא מבעלה את כל מצבור הכעס שעבר עליו באותו יום.
נצטט חידוש נפלא מהרב ניסים יגן זצ"ל:
נאמר: "בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים". לכאורה, מדוע דווקא בגללן? מה עם הבעלים, עם כל הסבל, הצער, ההשפלות? האם זכות זו לא נזקפת לגאולת ישראל?
אך ניתן לבאר שדווקא הנשים יכולות לזכות את עם ישראל בגאולה העתידה וזאת כיוון שכאשר היו הולכות לשדה ופוגשות את בעליהן עיייפים, טרודים, לחוצים וכואבים, דווקא אז הן ידעו לחייך אליהם, להאיר להם פנים, לשוחח עימם ובכך לגרום להם לשכוח מהצרות.
לעיתים אנו עדים לתופעה שאב המשפחה פוטר מעבודתו והוא נקלע למצב כלכלי קשה. ודווקא אז כאשר רוחו שפלה, ומצבו הנפשי בכי רע מוסיפה לו האשה ייסורים על ייסוריו עקב המצב שאליו נקלעו. מתחילות להן מריבות, לעיתים מושמעים ביטויים קשים ומעליבים, נוצר מתח אדיר בחיי המשפחה והבית כולו הופך למאכולת אש. אין ספק כי הלחץ הכלכלי נותן אותותיו וכל המשפחה נמצאת במערבולת שנראית כ"סוף הדרך". אך צריך לזכור, ש"מאשפות ירים אביון" – להקב"ה היכולת לרומם את האדם אף אם הוא במעמקים, זה מה שנאמר "ממעמקים קראתיך ה'".
כאן צריכה לבוא לידי ביטוי גדולתה של האשה. דווקא עכשיו היא יכולה לעודד, לסייע, לתמוך ולהקל מהצער. אך אם תנהג בטיפשות ותוסיף לו עוד מנה של ייסורים על מנותיו. בוודאי שמכך לא תצמח לו הישועה.
זאת ידעו לעשות היטב הנשים במצרים. הן הבינו שדווקא כאן נדרשת מהן התעלות והקרבה עצמית למען בעליהן והן ידעו לעשות את המלאכה בצורה מושלמת. הנשים הבינו שזה הזמן להאיר פנים. דווקא עכשיו האשה היא זו שיכולה לסייע לבעלה לחדש כוחותיו. וזכות זו היא שתגאל את עם ישראל לעתיד לבוא. (אור דניאל)
וראה בני ישראל את פני משה כי קרן עור פני משה (תשא לד-לה)
כאשר פניו של אדם קורנים, הכוונה "מאיר פנים", יש לכך סגולה נפלאה ליצירת תחושה ואווירה טובה לכל הסובבים אותו וכשם שאדם מאיר פנים לזולתו כך יאירו לו פנים בשמים. לכן בין בני הזוג ישנו יצר הרע שנקרא כח ההרגל כאשר בן הזוג בא מעבודה לא מקבלים אותו בהארת פנים אלא אדרבה מתלוננים על הילדים או מבקשים עזרה במטלות הבית בימקום לתת זמן להיתאפס מיומו העמוס של עול הפרנסה הוא ניכנס למטר של טענות
נספר מעשה ביהודי שנהג להאיר פניו תמיד לא רק עם יהודים אלא גם כלפי גויים.
לאחת המשחטות בחו"ל הגיע יהודי שעסק בשחיטה ובפיקוח על הכשרות. מידי בוקר היה מתייצב לעבודתו והיה מברך את השומר בשער, גוי כושי, בברכת "בוקר טוב" ואף חייך אליו. כך נהג גם בצאתו בשעות הערב. הוא בירך את השומר ב"ערב טוב ושמירה נעימה" וכל זאת בשפה העברית.
השומר, שלא הבין מאומה מדברי השוחט לא בכניסתו ולא ביציאתו, היה רגיל שהשוחטים היהודים אינם מתייחסים אליו, וחשב בליבו שהיהודי מקללו מידי בוקר וערב ואף הוא היה משיב לו בקללה עסיסית בשפתו הוא.
באחד הימים כאשר הגיע השוחט כהרגלו בבוקר לעבודתו, שוב בירך את השומר בברכת "בוקר טוב". בעמדת השמירה היה באותו זמן אדם נוסף, חברו של השומר, המבין את השפה העברית וכאשר שמע את השוחט מברך בכניסתו השיב לו בנימה לבבית ואף שוחח עמו בשפה העברית.
השומר הגוי שראה את הדו-השיח ביניהם ביקש מחברו שיסביר לו סוף סוף את דברי השוחט. כשהבין חש צער מסוים בלבו על שהוא נהג ההיפך והיה מקללו מידי יום ביומו.
באותו יום לקראת הערב נתבקש השוחט ליבדוק באחד המקררים כשרות של שחיטה מסויימת. הוא וחברו ניגשו לאחד המרתפים וכאשר ניכנסו לתוך המקרר נסגרה לפתע הדלת אחריהם. כל מאמציהם להזעיק עזרה עלו בתוהו כיוון שכל הפועלים והשוחטים סיימו כבר מלאכתם. אט אט הם החלו לקפוא וכבר הרגישו כי תוך זמן קצר הם יקפאו למוות.
השומר בשער, הכושי, המתין באותה שעה לצאתו של היהודי כדי לברכו סוף סוף ולהודות לו על התייחסותו הלבבית אליו אך מה רבה אכזבתו שלמרות שהסתיימה לה העבודה, השוחט היהודי אינו יוצא.
הוא החליט יחד עם חברו לאתרו. כאשר הגיעו לאחד המרתפים במשחטה, שמעו נקישות עמומות בדלת וזעקות שבר של יאוש. הדפיקות החלשות והקולות הובילו אותם אל המקרר במרתף. כאשר פתחו את הדלת נדהמו לראות את שני השוחטים במצב של כמעט קפיאה מוחלטת, רועדים ובוכים.
"איך הגעת לכאן?!" שאל השוחט את הגוי.
"רציתי לומר לך 'ערב טוב' ולהודות לך על הארת הפנים שאתה נוהג עמי כל יום."
כדאי שמעשה זה ילמדנו על החשיבות של "הארת פנים". כמה נעים להיכנס למקום העבודה או הבית ולזכות ב"שלום" הנאמר עם מאור פנים. בבת אחת יכולה האשה להוציא מבעלה את כל מצבור הכעס שעבר עליו באותו יום.
נצטט חידוש נפלא מהרב ניסים יגן זצ"ל:
נאמר: "בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים". לכאורה, מדוע דווקא בגללן? מה עם הבעלים, עם כל הסבל, הצער, ההשפלות? האם זכות זו לא נזקפת לגאולת ישראל?
אך ניתן לבאר שדווקא הנשים יכולות לזכות את עם ישראל בגאולה העתידה וזאת כיוון שכאשר היו הולכות לשדה ופוגשות את בעליהן עיייפים, טרודים, לחוצים וכואבים, דווקא אז הן ידעו לחייך אליהם, להאיר להם פנים, לשוחח עימם ובכך לגרום להם לשכוח מהצרות.
לעיתים אנו עדים לתופעה שאב המשפחה פוטר מעבודתו והוא נקלע למצב כלכלי קשה. ודווקא אז כאשר רוחו שפלה, ומצבו הנפשי בכי רע מוסיפה לו האשה ייסורים על ייסוריו עקב המצב שאליו נקלעו. מתחילות להן מריבות, לעיתים מושמעים ביטויים קשים ומעליבים, נוצר מתח אדיר בחיי המשפחה והבית כולו הופך למאכולת אש. אין ספק כי הלחץ הכלכלי נותן אותותיו וכל המשפחה נמצאת במערבולת שנראית כ"סוף הדרך". אך צריך לזכור, ש"מאשפות ירים אביון" – להקב"ה היכולת לרומם את האדם אף אם הוא במעמקים, זה מה שנאמר "ממעמקים קראתיך ה'".
כאן צריכה לבוא לידי ביטוי גדולתה של האשה. דווקא עכשיו היא יכולה לעודד, לסייע, לתמוך ולהקל מהצער. אך אם תנהג בטיפשות ותוסיף לו עוד מנה של ייסורים על מנותיו. בוודאי שמכך לא תצמח לו הישועה.
זאת ידעו לעשות היטב הנשים במצרים. הן הבינו שדווקא כאן נדרשת מהן התעלות והקרבה עצמית למען בעליהן והן ידעו לעשות את המלאכה בצורה מושלמת. הנשים הבינו שזה הזמן להאיר פנים. דווקא עכשיו האשה היא זו שיכולה לסייע לבעלה לחדש כוחותיו. וזכות זו היא שתגאל את עם ישראל לעתיד לבוא. (אור דניאל)