חומש שמות
דבר החסידות – פרשת בא – יו"ד שבט
- פרטים
- קטגוריה: פרשת בא
- פורסם בחמישי, 29 אוקטובר 2020 19:27
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 553
ב"ה
דבר החסידות – פרשת בא – יו"ד שבט
פתקא מן שמיא
לקראת יו"ד שבט הגדול, שבעים שנה לנשיאות כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו:
מספרים בשם הגה"ח הרב מנחם זאב גרינגלאס:
סיפר לי הרב חיים ליברמן, מזכירו של כ"ק אדמו"ר הריי"צ [=רבי יוסף יצחק, דור שישי לנשיאי חב"ד, שהשבוע ימלאו שבעים שנה להסתלקותו]:
"פעם, כששהה הרבי הריי"צ במלון, ראיתי שהרבי כותב לעצמו משהו בפתק ואח"כ קורעו ומשליכו.
"אחרי שהרבי יצא – התכופפתי ואספתי את פיסות הנייר, ומצאתי כתוב שממלא מקומו יהיה חתנו הרמ"ש [= כינויו של כ"ק אדמו"ר, לפני הנשיאות] כאשר הרבי חזר, הרהבתי עוז ושאלתי את פי קדשו מדוע זרק הרבי את הפתק?
- ענה הרבי: מפני כבודו של הרש"ג [=הרב שמריהו גוראריה, חתנו הראשון של הרבי ריי"צ].
- שאלתי: אם כן, מדוע כתב אותו הרבי?
- והשיב לי: כדי להוריד את העניין לעולם."
(שמעתי מפי הרב אשר גרשוביץ, משפיע פעיה"ק צפת, ששמע בשם הרמ"ז הנ"ל. בלי אחריות כלל וכלל)
~~~
החידוש של "פסח מצרים"
אחד החילוקים שבין "פסח מצרים" ל"פסח דורות" הוא, כלשון התוספתא (פסחים פ"ח, ז): "פסח מצרים – כל אחד ואחד שוחט בתוך ביתו, פסח דורות – כל ישראל שוחטין במקום אחד". כלומר, את קרבן הפסח בכל הדורות הקריבו בעזרה, כולם ביחד. לעומת זאת בפסח מצרים לא התקהלו למקום מסויים אלא כל אחד שחט בביתו.
אח"כ ממשיך בתוספתא: "פסח מצרים נאמר בו "והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות" (יב, כב) – מה שאין כן בפסח דורות. פסח מצרים נאמר בו "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר" (שם) – מה שאין כן בפסח דורות".
וצריך להבין:
א) זה שבפסח מצרים אין צריך להתקהל למקום מסויים – מובן, כי במצרים לא היה להם ביהמ"ק או משכן, אבל מהי ההדגשה "כל אחד ואחד שוחט בתוך ביתו" – שמשמע שחובה לעשות את הקרבן דווקא בבית?
ב) גם המשך דברי התוספתא דורשים ביאור – מדוע נחשב האיסור לצאת מהבית כחומרא של 'פסח מצרים' לעומת 'פסח דורות', הרי הסיבה לאיסור היציאה מהבית הוא כדי להינצל מידיו של ה"משחית" (כמפורש בכתוב שם, כג ובפירש"י) ומה הקשר לקרבן הפסח?
והביאור בכל זה:
אנו מוצאים בחז"ל שהמשקוף ושתי המזוזות במצרים היתה להם הגדרה של 'מזבח', כדברי הגמרא (פסחים צו, א) "שלשה מזבחות היו להם במצרים: המשקוף ושתי המזוזות".
אבל, מדייק ה"צפנת פענח" (לגאון הרוגוצ'ובי) על התורה, שלשון הכתוב כאן הוא: "והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות"; שלא מצינו בשום מקום "הגעת הדם", אלא הזאה או זריקה וכיו"ב. ומסביר: שבכל הקרבנות צריך שהדם יזרק על המזבח ואח"כ יכול לנזול, אבל כאן, בפסח מצרים, דרוש שהדם אכן יגיע למשקוף וישאר שם.
והטעם – מכיון שהדם צריך להגן עליהם מהמשחית – עליו להישאר כל הלילה על הפתח (כי "מצוה רק בעידנא דעסיק בו מגנא" – לשון הצפנת פענח, ע"פ סוטה כא, א).
והוא מסביר את ההבדל בין כל הקרבנות לקרבן פסח מצרים: כי בכל הקרבנות היתה גם "הקטרת אימורים" [=שריפת החֵלב] על המזבח, אבל כאן במצרים לא היתה הקטרת אימורים (כמבואר בפסחים שם), ולכן הזאת הדם על המשקוף היא גם במקום הקטרת אימורים, ולכן היא גם דומה להקטרת אימורים (ולא להזאת דם) – שכשם שצריך שהאימורים ישרפו בפועל, ולא רק יונחו על האש – כך גם הדם יגיע ויישאר במשקוף ובמזוזות.
על פי זה מובן מדוע האיסור לצאת מהבית קשור עם קרבן הפסח – כי מכיוון שהדם על המשקוף והמזוזות הוא בדוגמת החלב שעל גבי המזבח, ועליו להיות מונח שם כל הלילה – אם כן חלה גם קדושה על הבית שבו הוקרב ונאכל הפסח, מעין קדושתו של מקום המקדש. וכשם שהיתה חובת לינה בירושלים לאחר הבאת קרבן בביהמ"ק* – כך גם היתה עליהם חובת 'לינה' בבית שלהם.
והטעם שהיו צריכים להקריב את קרבן הפסח דווקא כל אחד בביתו:
כי מכיוון שיציאת מצרים היתה "לידת" עם ישראל (ראה יחזקאל טז ובמפרשים שם) – לכן בקרבן הפסח שהובא בהקשר ליציאת מצרים היה צורך להדגיש את מטרת עם ישראל בתור עם ה', שהוא לעשות לו יתברך דירה בתחתונים**, ולכן היה צורך בהשראת השכינה בבית כל אחד ואחד (כיון שטרם היה אז מקום קבוע להשראת השכינה), שייעשה ביתם מעין 'בית מקדש' עם 'מזבח'. וזו היתה הקדמה להשראת השכינה במשכן וביהמ"ק, עד לבית השלישי שיבנה במהרה בימינו ממש.
שבת שלום!
מבוסס על: לקוטי שיחות חלק כו, בא שיחה ג (עמ' 77 ואילך, ובמתורגם ללה"ק עמ' 79 ואילך). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" שמות (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' קעז-ט.
______________
*) ספרי פינחס כט, לה, פ' ראה טז, ז. וראה ר"ה ה, רע"א, פסחים צה, ב ובתוס' שם. ועוד.
**) תנחומא נשא טז. ועוד. וי"ל שזהו אחד הביאורים מדוע דווקא בקרבן פסח יש את החידוש של פסח שני (שגם אלה שהחסירו את קרבן הפסח יוכלו להשלימו – היפך הכלל דעבר זמנו בטל קרבנו) – כי מכיוון שזה קשור עם לידת עם ישראל, עם עצם המהות של יהודי, לכן אין בזה "דבר אבוד".