חומש בראשית
דבר החסידות – פרשת ויחי
- פרטים
- קטגוריה: פרשת ויחי
- פורסם ברביעי, 28 אוקטובר 2020 14:48
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 1365
ב"ה
דבר החסידות – פרשת ויחי
על ה'כיבוד אב' של יוסף
סיפר החסיד ר' נחום אברהם יעקובוביץ', מחשובי חסידי חב"ד בבלגיה:
בשנת תש"ז ביקר הרבי בפריז, כיון שאמו הרבנית חנה ע"ה שהתה שם. שלושה חדשים עשה בפריז כאשר פעמיים בכל יום בא לבקר את אמו, ישב בחברתה ושוחח עמה.
כשהרבי ביקר בדירת אמו – שמתי לב שהוא צועד בצורה מסויימת, שונה מעט, עד שהבחנתי שהרבי מקפיד שלעולם לא יפנה אליה את גבו, גם לא כשנפרד ממנה.
כדי שהדבר לא יבלוט לעין, עשה זאת תוך כדי ביצוע פעולות מסויימות: הזזת כסא, יישור מפת השולחן וכיוצא בזה.
כך, אגב, נהג גם בניו-יורק, עד יומה האחרון.
("הרבי בפריז" עמ' 224. הובא ב"חד בדרא" עמ' 258)
בפרשתנו, כאשר יוסף הגיע לבקר את אביו יעקב בחוליו, נאמר (מז, לא) "וישתחו ישראל על ראש המטה". מפרש רש"י: "וישתחו ישראל – תעלא בעידניה סגיד ליה [=שועל בזמן מלכותו – השתחוה לו]", וממשיך: "על ראש המטה – הפך פניו לצד השכינה . . שהשכינה למעלה מראשותיו של חולה. דבר אחר, על ראש המיטה – על שהיתה מטתו שלמה, ולא היה בה רשע, שהרי יוסף מלך היה, ועוד, שנשבה לבין הגוים, והרי הוא עומד בצדקו".
וצריך להבין: רש"י כבר פירש "תעלא בעידניה סגיד ליה" כפי שפשטות הכתוב היא: שיעקב השתחוה ליוסף, ומדוע צריך רש"י להוסיף פירוש אחר "הפך פניו לצד השכינה"?
עוד קשה, למה צריך רש"י להביא פירוש נוסף (שלישי) "על שהיתה מטתו שלמה וכו'", כלומר, איזה קושי יש בפירושים הראשונים שצריך להביא עוד פירוש?
אלא, מסביר הרבי:
לרש"י התעוררה שאלה: הן אמת שמצדו של יעקב יש סיבה להשתחוות ליוסף, כיון ש"תעלא בעידניה סגיד ליה", אבל אף-על-פי-כן השאלה היא על יוסף: כיצד הניח שיעקב אביו ישתחווה אליו?
[אמנם ה"בן-חמש-למקרא" שלומד חומש, אינו יודע את הסיפור על מהר"ם מרוטנבורג*, שלא רצה לדור ביחד עם אביו, כיון שלא רצה שאביו יכבד אותו ויקום מפניו, אבל אעפ"כ, מובן בפשטות, שיוסף היה צריך למנוע את השתחוואת אביו אליו]
ועל זה מתרץ רש"י בהמשך פירושו "הפך עצמו לצד השכינה" – כלומר, יעקב ידע שיוסף לא יניח לו להשתחוות אליו, ולכן "הפך עצמו לצד השכינה" כדי שיוסף וכל הנמצאים עמו יוכלו לחשוב שמשתחווה לשכינה! אבל האמת היא שהשתחווה ליוסף, כי לשכינה בטח השתחווה גם קודם, כי השכינה (כל הזמן) למעלה מראשותיו של חולה.
אבל עדיין קשה, שהרי מובן שהיתה כוונת יעקב לכבד את יוסף ("סגיד ליה"), וגם כדי לחזקו ולתת לו תוקף של 'מלך' שיוכל למלא הבקשה של יעקב**, ואם יוסף יחשוב שמשתחווה לשכינה – מהי התועלת שבהשתחוויה זו?
ולכן מפרש רש"י פירוש נוסף (ושונה מעט) – שהשתחויה זו היתה אכן לקב"ה אבל בתור שבח והודיה על כך שמטתו שלמהויוסף עומד בצדקו, והרי זה גם-כן מחזק את יוסף, שיהיה מוכן לקיים בקשת אביו למרות כל הקשיים שבדבר! (אבל פירוש זה הוא יותר על דרך הדרוש, ולכן הוא בא בהמשך לביאורים ע"פ הפשט שיעקב השתחווה ליוסף, אבל יוסף מצדו יכל לחשוב שמשתחווה לשכינה).
שבת שלום!
מבוסס על: שיחת ש"פ ויחי, י"א טבת, ה'תשכ"ז (לפני חמישים שנה). נד' בתו"מ התוועדויות חלק מח עמ' 409 ואילך. הרעיון לעיבוד בסיוע "דבר מלכות" השבועי עמ' לו-ז.
______________
*) הובא ברא"ש מס' קידושין סוף פ"א (סימן נז).
**) ראה הביאור בארוכה בפירש"י זה ("תעלא בעידניה סגיד ליה" ובמה הוא שונה מדברי רש"י לאח"ז (מח, ב) "מלך הוא אחלוק לו כבוד, מכאן שחולקין כבוד למלכות") – בלקוטי שיחות חלק לה, עמ' 211 ואילך.
________________________________
דבר החסידות – פרשת ויחי (תשע"ו)
יעקב אבינו לא מת – הכיצד?
בסיפור פטירתו של יעקב אבינו נאמר (פרשתנו נ, לג) "ויגוע ויאסף אל עמיו", אומר רש"י "ומיתה לא נאמרה בו ואמרו רז"ליעקב אבינו לא מת".
והנה מקורו של רש"י הוא במס' תענית (ה, ב) ושם ממשיכה הגמרא ושואלת "וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא?" [=וכי לחינם ספדו, חנטו וקברו אותו?] ותשובת הגמרא היא "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים".
ולא מובן, איפה התשובה על השאלה מדוע ספדו, חנטו וקברו את יעקב?
המהרש"א מסביר, שכוונת הגמרא להבהיר שב"יעקב אבינו לא מת" אין הכוונה לחיי הגוף – שבהם אכן היתה מיתה – אלא לחיי הנפש, שבזה "אף הוא בחיים".
אבל עדיין לא מובן: לפי זה מהו החידוש אצל יעקב שדווקא אצלו נאמר "לא מת", הרי בכל צדיק חיי הנפש שלו הם נצחיים*, אלא צריך לומר (כפי שגם רש"י ותוס' מפרשים) שיעקב לא מת הוא גם בחייו הגשמיים.
מבאר הרבי, ע"פ דברי אדמו"ר הזקן בתניא (אגה"ק ס"ז) שנשמת יעקב כלולה מכל נשמות ישראל מעולם ועד עולם, זאת אומרת, שכל יהודי יש בו ניצוץ מנשמת יעקב, וזוהי כוונת הגמרא: "מה זרעו בחיים" – כיון שבני ישראל חיים לעד** – הרי "אף הוא בחיים" כיון שנשמתו מלובשת וממשיכה לחיות בכל יהודי!
ונמצא שאין כאן סתירה בין הדברים; כי גופו של יעקב אכן טעון קבורה וכו' אך חיים הגשמיים של יעקב לא פסקו, כיון שזרעו חיים נשמה בגוף הרי גם נשמתו ממשיכה לחיות.
שבת שלום!
מבוסס על: לקוטי שיחות חלק כו, שמות שיחה א ס"ח (עמ' 7-8. ובמתורגם ללה"ק: עמ' 8-9 ואילך) וע"ש ביאור נפלא מדוע גם אצל מרע"ה מצינו ש"לא מת משה" (סוטה יג, ב) ואכ"מ. התימצות בסיוע "פנינים עה"ת והמועדים" (היכל מנחם תשס"ה) עמ' מג.
______________
*) כיון שחיי הצדיק הם אמונה, יראה ואהבה ובהעלות ה' רוחו ונשמתו אליו יאסוף הרי הוא "שביק חיים לכל חי" דהיינו ששובק ומשאיר חיות לכל הקשורים אליו ומקבלים השפעתו בחייו, לפי מדרגת נשמתם – ראה בארוכה בזה בתניא אגה"ק סי ז"ך.
ואם משום העניין ד'זרעו בחיים' שנאמר ביעקב – הרי גם בצדיקים אחרים מצינו דוגמת ענין זה: "הניח בן כמותו" (ב"ב קטז,א) וכיו"ב. וראה מפרשי העין יעקב כאן.
**) כמפורש בגמרא (ב"ב קטו רע"א) "גמירי דלא כלה שבטא" [=מקובל אצלינו שלא יכלה שבט] והראיה לדבר מהכתוב במלאכי (ג, ו) "כי אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם" (רשב"ם שם).
________________________________
דבר החסידות – פרשת ויחי (תשע"ה)
(הועתק ג"כ ב"דבר החסידות – פרשת ברכה", שמחת תורה תשע"ז)
איך זוכים לבנים צדיקים?
על ברכת יעקב לאשר "מאשר שמנה לחמו" אומר המדרש (ב"ר פצ"ח, טז) "שהוא מעמיד בגדי שמונה", כלומר שבנותיו יינשאו לכוהנים גדולים הלובשים שמונה בגדים. גם רש"י על הפסוק (ברכה לג, כד) "יהי רצוי אחיו" מפרש "שהיו בנותיו נאות . . ונשואות לכוהנים גדולים".
והדבר תמוה: הכהן הגדול משרת לפני ולפנים ועובד בבית המקדש בקדושה ובטהרה, מה לו ול"בנות נאות"?
על-כרחך עלינו לומר, שהברכה שבנותיו של אשר יהיו "נאות" אינה מתייחסת ליופי הגשמי כשהוא לעצמו, אלא ליופי רוחני(אשר היופי הגשמי אינו אלא השתקפות שלו) וזו הברכה: שבנותיו יהיו נאות בצניעותן, ובזכות זה יינשאו לכהנים גדולים.
עניינה של האשה הוא "עזר כנגדו", שהיא מסייעת לבעל בעבודתו, ואת זה מצינו בפרט בכהן הגדול, שבשעת עבודתו ביוכ"פ לפני ולפנים היה צריך להיות "וכפר בעדו ובעד ביתו" – "ביתו זו אשתו" ובלי זה לא היה יכול לעבוד עבודתו. לכן היתה גם אשתו צריכה להיות "נאה" בצניעותה. זה מתבטא גם בסיפור הגמרא (יומא מז, א) על קמחית, ששבעת בניה שימשו בכהונה גדולה, בזכות ש"מימיי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי".
דבר זה מסביר גם את ברכת משה (ברכה לג, כד) "ברוך מבנים אשר" ומפרש רש"י: "אין לך בכל השבטים שנתברך בבנים כאשר ואיני יודע כיצד", כלומר, במניין בנ"י איננו מוצאים בשבט אשר מספר גדול יותר מבשאר השבטים.
וליישב דברי הספרי בהכרח לומר גם כאן, שהכוונה איננה בכמות אלא באיכות; שבט אשר "נתברך בבנים" במובן הרוחני - בנחת מהבנים. כאשר האמהות היו צנועות ו"נאות" ברוחניות, החדירו זאת גם בבניהן, ולכן זכו לרוות מהם נחת יהודי אמיתי - בנים ההולכים בדרכי התורה והמצוות.
שבת שלום!
מבוסס על: קטע מהתוועדות יום שמחת תורה ה'תשי"ט נד' בתורת מנחם חלק כד עמ' 153 ואילך. הרעיון ורוב העיבוד נעשה ע"י מערכת "נקודה בזמן" שנשלח במייל מאת הרב ברק בצלאל.
________________________________
דבר החסידות – פרשת ויחי (תשע"ד)
מנשה או אפרים?
בפרשתנו (מח, יד-יט) מתואר איך שיעקב שם את ימינו על ראש אפרים ואת שמאלו על ראש מנשה, ועל תלונת יוסף השיב: "ידעתי בני ידעתי . . ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו...". ולכאורה הרי גם ע"פ תורה הבכור ראוי לברכה יתרה, כנאמר בפרשתנו "יתר שאת ויתר עז", וא"כ, מכיון ש"זה הקטן יגדל ממנו" מדוע אכן לא סיבב הקב"ה שאפרים יהיה הבכור?
אלא מובן, שמה שטען יוסף "כי זה הבכור שים ימינך על ראשו" הוא מפני שלגבי יוסף אכן מנשה קודם לאפרים, שהוא בכור יוסף*, ורק לגבי יעקב היה אפרים במעלה יתרה, כדלקמן.
ובהקדם: שני בניו של יוסף נקראו על שם מצבו בגלות; מנשה נקרא כך "כי נשני (=השכיחני) אלקים את כל עמלי ואת כל בית אבי", ואילו אפרים נקרא "כי הפרני אלקים בארץ עניי", כלומר, בשם מנשה מודגש הזכרון והגעגועים לבית אבא, ואילו בשם אפרים מודגש השבח וההודאה על העילוי וההצלחה שלו במצרים.
ולכן, לגבי יוסף, ש'הורד מצרימה', היתה עיקר המעלה שלמרות ירידתו למצרים נשאר בצדקותו ובגעגועיו לבית אביו, כי אצלו היתה כל-העת תנועה של התנתקות ממצרים והתחברות לעבר (=מנשה), ואילו יעקב ראה בעיקר את תכלית הירידה למצרים, שהיא לפעול בתוך החושך של מצרים ולהאיר שם את אור הקדושה להחיות עם רב (=אפרים).
ההוראה מכך אלינו בזמן הגלות, שכולנו נקראים על שם יוסף – 'נוהג כצאן יוסף': מצד אחד צריך יהודי להתגעגע ל"בית אביו" (=מנשה) וממילא עליו להשתוקק להיות מונח כל כולו בתורה ועבודה, לאידך צריך לדעת שהתכלית היא לפעול ב"ארץ עניי" (אפרים); להפוך את החושך שסביבו לאור, עד לשלמות של "ולילה כיום יאיר".
צום קל – יהפך לששון ולשמחה – ושבת שלום!
*) ההוכחה על כך היא: שבהמשך (בפסוק "המלאך הגואל") על המילים "יברך את הנערים" כותב רש"י "מנשה ואפרים", ולכאורה זה ההיפך ממה שאמר עד עתה שאפרים קודם למנשה, אלא שכאן מדובר בברכת יוסף ("ויברך את יוסף") ומצד יוסף אכן מנשה קודם, כבפנים.
מבוסס על: לקוטי שיחות חלק טו ויחי ב, חלק מהעיבוד בסיוע "פנינים עה"ת והמועדים" (היכל מנחם תשס"ה) עמ' מא.
________________________________
דבר החסידות – פרשת ויחי (תשע"ג)
זכותו תגן עלינו
פרשתינו מסיימת בפסוק, שהוא בעצם סיומו של כל ספר בראשית: "וימת יוסף בן מאה ועשר שנים ויחנטו אותו ויישם בארון במצרים". עולה התמיהה: הרי ידוע הכלל שצריך לסיים בדבר טוב (תוס' סוף נדה), וכאן מסיימים בדבר מצער - שיוסף הצדיק מת, ולא זו בלבד, אלא שלא זכה כמו יעקב אבינו להיקבר מיד בארץ ישראל, אלא "ויישם בארון במצרים"!
אלא הענין יובן ע"פ המבואר בזהר ובפירוש הש"ך עה"ת, שהטעם שיוסף נקבר במצרים הוא כדי להגן על בני-ישראל שנותרו במצרים, שיוכלו לשרוד את הגלות.
ומהו ההסבר שדווקא יוסף נבחר לכך?
אלא, ההבדל בין יעקב (ושאר השבטים) ליוסף: יעקב גם ברדתו למצרים גר בארץ גושן מובדל מן המצריים, מה-שאין-כן יוסף גר בתוך מצרים, ובכל זאת לא יכלו המצרים לשלוט עליו אלא להיפך הוא קנה את כולם לעבדים (ויגש בסופו) ואף מל אותם (רש"י מקץ מא, נה).
ולכן דוקא הוא נקבר במצרים, בניגוד ליעקב שנקבר בא"י, כי דווקא זכותו של יוסף, שעמד בתוקף צדקותו במצרים, היא המגינה על בני ישראל שיצליחו לעמוד בתוקף גם בהיותם בגלות.
וזהו הרמז שמכריזים "חזק חזק ונתחזק" סמוך ל"ויישם בארון במצרים" כי ארונו של יוסף נותן חוזק ותוקף להחזיק מעמד בקשיי הגלות.
על-פי-זה מסביר הרבי מדוע הרבי הריי"צ (וכן מצינו בצדיקים רבים, וגם הרבי עצמו) נקבר דוקא בחו"ל ולא העלוהו לארץ, כי קברי הצדיקים שהם בבחינת "ארונו של יוסף" נותנים כח ליהודים שנמצאים בגלות להחזיק מעמד ולהתחזק באמונה בביאת המשיח שיבא ויגאלנו בקרוב ממש.
שבת שלום! חזק חזק ונתחזק!
מבוסס על: ליקוטי שיחות חלק ל שיחה ג. חלק כה בהוספות עמ' 481. העיבוד בסיוע הספר "פנינים עה"ת והמועדים", היכל מנחם תשס"ה עמ' מד