חומש בראשית

והוא יושב פתח האהל כחום היום

והוא יושב פתח האהל כחום היום 
(בראשית יח א )

הרב ש. ב גנוט שליט"א

בב"מ (פו, ב) נאמר שבאותו היום הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה. וצ"ע הרי כתיב  (יח, ח)  "ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם " ובתנחומא נאמר  שהיו אלה ג' שוורים מרוחים בחרדל.

והנה כתב הרמב"ם (דעות ד, ט) וז"ל: יש מאכלות שהם רעים ביותר עד מאד לאדם  שלא יאכלן מעולם וכו' ובשר שוורים וכו' והחרדל וכו', אין ראוי לאדם לאכול מאלו  אלא מעט מאד ובימות הגשמים אבל בימות החמה לא יאכל ממנו כלל, עכ"ל.  
וא"נ כהתנחומא ייקשה טובא האיך האכילם שוורים בחרדל בשעה שיצאה חמה  מנרתיקה, והלא הרמב"ם מונה מאכלים אלו ברשימת המאכלים הבלתי ראויים  לאכילה בימות החמה, וצ"ע.

ואולי יום חם ע"י הוצאת חמה מנרתיקה אינו נחשב לימות החמה, שהרי בפסח היה ושינוי אקלים למספר שעות בתקופת האביב אינו כימות החמה.  ודודי בעל "עבודת משא" שליט"א תירץ שאלתנו דהרמב"ם כתב דבריו לגופי ישראל  דוקא אך אברהם סבר שהינם ערביים והרי אמרי' בע"ז שגופי עכו"ם אינם כגופי  ישראל דאוכלים הם שקצים ורמשים ולכן לא חשש להאכילם מאכלות אלו, ונפלא.

ותצחק שרה בקרבה יח יב

במגילה ט ב' מסופר מעשה בתלמי המלך שכינס ע"ב זקנים והכניסן בע"ב בתים  ואמר לכל אחד ואחד 'כתבו לי תורת משה רבכם'. נתן הקב"ה עצה בלב כל אחד ואחד וכתבו לו  "ותצחק שרה בקרובותיה", ופירש רש"י: שלא יאמר תלמי כי על אברהם דכתיב  "ויצחק", לא הקפיד, ועל שרה הקפיד, ולכן כתבו לו "ותצחק שרה בקרוביה" ולכן  הקפיד, עכ"ל.

והנה לעיל (יז, יז) נאמר: "ויפול אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה  יוולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד" ופירש רש"י וז"ל: זה תרגם אונקלוס לשון  שמחה, וחדי ושל שרה לשון מחוך, למדת שאברהם האמין ושמח, ושרה לא האמינה  ולגלגה, וזהו שהקפיד הקב"ה על שרה ולא הקפיד על אברהם", עכ"ל. ולפי"ז צריך עיון  מדוע שינו חכמים מהאמת ותרגמו "בקרובותיה", הלא תרגמו התורה ליוונית  והיה להם לתרגם גבי אברהם לשון "וחדי" שהוא לשון שמחה וגבי שרה לשון  "מחוך " שהוא לשון לגלוג, כפי שתרגם אונקלוס, וממילא יובן היטב מדוע הקפיד  ה' דווקא על שרה ולא על אברהם?

עוד יש לדקדק דהנה כתבו חז"ל בכמה דוכתין (עיין מגילה יד, א, ירושלמי סוטה ז  א, וברש"י על הפסוק "שמע בקולה") ששרה היתה גדולה מאברהם בנבואה. על כן קשה  מדוע הוכיח ה' את אברהם ולא את שרה עצמה? ומוכח מכאן שגם על אברהם היתה  תביעה מסוימת, ויש להבין מהי התביעה הזאת.

והנראה מלשונות הפסוקים שאברהם ושרה סברו שאם ייעשה להם נס, יהיה זה נס על ידי ששניהם יחזרו לצעירותם וכך יוולדו להם ילדים, וכדברי אברהם "הלבן  מאה שנה יוולד ואם שרה לבת תשעים שנה תלד", וכדברי שרה "אחרי בלותי היתה  לי עדנה ואדוני זקן" ופירשו חז"ל (ב"מ פז, א) שהתעדן בשרה ונתפשטו קמטיה וחזר יופיה למקומו, וכן כתוב שם שבאותו היום פירסה נדה. הרי שגם שרה אמרה  שאע"פ שאני כבר חזרתי לנערותי, מ"מ בעלי נשאר בזקנותו.

ועל כך השיב להם הית"ש: "היפלא מה' דבר למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן",  שעליכם לדעת שביכולתי לעשות נס גדול יותר שהגם שאברהם יישאר בזקנותו,  מ"מ יהיה לו בן ע"י "ולשרה בן" ששרה תשוב לנערותה.

נמצא שלמרות שאברהם סמך בהבטחת הקב"ה שיהיה לו בן, ממילא לא שת לבו  להאמין שהדבר ייתרחש ע"י נס גדול שכוה שבו הוא ישאר בזקנותו ובכל זאת  יחבוק בן, על כן  היתה תביעה אף עליו, ולכן אותו הוכיח ה'. ולפי זה גם אם נתרגם  לתלמי המלך "ויצחק" בלשון שמחה, מ"מ עדיין יקשה מדוע לא הקפיד ה' על  אברהם משום הנ"ל, לכן שינו ע"ב חכמים מהאמת.