מנורת זהב טהור (פרשת תרומה, כ"ה ל"א)

פרטים

קטגוריה: דרך ארץ

פורסם בחמישי, 20 אוגוסט 2020 21:32

נכתב על ידי Super User

כניסות: 216

מנורת זהב טהור (פרשת תרומה, כ"ה ל"א)

הגמרא (שבת, דף כ"ב עמוד ב´) אומרת שהנר המערבי היה עדות לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל. ולכאורה תמוה: הרי במקום שהיה נר מערבי דולק, היה אסור אפילו לישראל להיכנס, וכל שכן לנוכרי, וא"כ איזו עדות יש כאן לכל באי עולם? 

השיב על כך הגאון רבי יצחק הוטנר, שהנר המערבי פעל שתתחזק הכרה זו שהשכינה שורה בישראל, בתוך ישראל עצמם. ובה-במידה שהכרה זו מתחזקת בישראל, גם כל באי עולם רואים ש"שכינה שורה בישראל". 

וכבר ידענו שכאשר בן תורה מתחזק בענייני האמונה, תפרוץ אמונה זו בעולם כולו, ותגיע גם לגויים הרחוקים. 

בואו ונשמע כיצד משפיעים על גוי. 

חלק גדול מהבעיות עם הילדים נובע מכך שההורים אינם יודעים ´לפרגן´ לילדים, ולדבר בשבחם, והשיח-והשיג שיש ביניהם נסוב בדרך כלל על הפעולות השליליות של הילדים, מה הם לא עושים טוב, ועל מה הם עדיין לא הספיקו לעבוד. 

יש מן ההורים הסבורים, ובטעות, שחובתם המוסרית לילדיהם קשורה רק ל´לאוים´, אבל את החלק החיובי הם שוכחים לגמרי. 

בצורה זו מתרגל הילד לשמוע רק על החלקים השליליים שלו, וכלל אינו יודע שיש בו גם חלק טוב. המדובר באחת העוולות הגדולות תחת השמש הנעשות לילדים, עוולה היוצרת בעיות חינוכיות קשות מאוד, והיא כמעט בלתי-הפיכה. כי במצב כזה, גם כאשר הילדים יגדלו ויתבגרו, קשה יהיה להוציא ולהפיק את החלק החיובי שלהם, וחבל.

שמענו לאחרונה סיפור מדהים הממחיש את ההשפעה הגדולה שיש לנתינת מחמאות, הפועלת את פעולתה גם כאשר האדם המוחמא אינו אלא גוי ופושע פלילי מסוכן. 

איש עסקים חרדי המתגורר בלונדון ביצע עסקה גדולה, וקיבל את שכרו במזומן. בצאתו ממקום העבודה שלו היה במזוודתו סך של כ-100,000 לירות-שטרלינג. לאחר שצעד כמה עשרות מטרים מתנפלים עליו 3 גויים, ודורשים לקבל לידיהם את כל הכסף הנמצא עמו.

אנשים אלה שידעו מן הסתם על העסקה הגדולה שביצע, עקבו אחריו וביקשו לשדוד את סכום הכסף הגדול, תוך שהם מאיימים עליו מפורשות שבאם לא ייתן את הכסף, הם יהרגוהו. היהודי החרדי ´עשה חושבים´, והחליט לנסות לפתח שיחה עם השודדים. 

הוא התבונן על פניהם, וראה באחד מהם את דמות ´המנהיג´, ופנה אליו ואמר לו: ´תראה, אני רואה בך תכונות חיוביות מאוד, הנך נראה לי אדם טוב ונימוסי, ואפילו אינטליגנטי מאוד; תאמר לי, לשם מה אתה צריך את הכסף שלי´?...

האיש נראה מופתע מעצם השאלה, אך לא היסס להשיב, ואמר: ´אני זקוק לכסף כדי לקנות משקאות וסמים!´. והיהודי שלנו ממשיך ושואל: ´וכמה כסף זה עולה, הסמים הללו?´. ´חמש לירות שטרלינג´, השיב מנהיג קבוצת השודדים. הוציא איש העסקים החרדי סך של 10 ליש"ט, הגישו לשודד, ואמר לו: ´הנה קח לך את הסכום הזה, כפול ממה שביקשת, והניחני לנפשי´...

למרבה הנס, פעלו הדברים על ליבו של השודד, שלקח את שטר בן 10 הליש"ט, והורה גם לשני השודדים האחרים לעזוב את היהודי לנפשו.

למחרת מגיע היהודי שלנו לבית הכנסת שלו באזור החרדי של לונדון, וליד השער הוא מבחין, לחרדתו הגדולה, במנהיג השודדים ההוא. ´הייתי בטוח שהוא בא לכאן כדי לבטל את ה´עיסקה´ שעשינו אתמול, וליטול ממני את כל הכסף´, יאמר אחר כך היהודי החרדי לבני משפחתו.

אולם בתוך שניות ספורות התברר לו שהשודד בא לכאן במטרה אחרת לגמרי. הוא מנופף בידו בשטר של 5 ליש"ט, ואומר ליהודי הנדהם ´הנה העודף על 10 הליש"ט שקיבלתי ממך אתמול´... 

עכשיו תפס היהודי אומץ, ושאל את השודד-הגוי שניצב לידו בפתח בית המדרש: ´אני רוצה שתסביר לי את התהפוכות שאירעו לך; אתמול רצית לשדוד אותי ולקחת את כל כספי, אחר כך הסתפקת ב-10 ליש"ט, ועכשיו אתה עוד מחזיר לי עודף´?...

את דברי התשובה של הגוי יש להחדיר היטב אל נבכי-לבנו. "אני בן 27", אמר הגוי, "ועד אתמול לא שמעתי אף פעם שאני אדם טוב, לא שמעתי שאני עושה רושם כאחד שיש לו תכונות חיוביות. אתה האדם הראשון בעולם שאמר לי את הדברים הללו, וההרגשה שלי היתה שבאמת התכוונת למה שאתה אומר, ולא אמרת את המחמאות הללו רק כדי להרוויח את כספך. הגישה שלך שבתה את ליבי, עד שהחלטתי שלא מגיע לך שאגזול את כספך. לכן, אתמול הסתפקתי בשטר בן 10 הליש"ט, ולאחר שקניתי מה שהייתי צריך לקנות, ונשאר לי עודף, באתי להשיב לך גם את זה´". 

סיפור זה שמענו מהגר"א טויסיג שאמר שהוא מכיר את בעל המעשה בלונדון. 

ועכשיו נעשה חשבון: אם זה מה שמחמאה אחת יכולה לפעול על ליבו של גוי, ועוד גוי כזה שהוא שודד מסוכן ואלים, איזה ערך יש למחמאה אחת שלנו שנעניק לילדים, לעקרת הבית, לשכנים, ולכל היהודים הסובבים אותנו? למה אנחנו חוסכים בדברי מחמאות? האם נתינת מחמאה גוזלת ממך משהו? האם היא מעבירה את כספך ורכושך לאדם המוחמא? 

לשון הפתגם העממי ש´מחמאה לא עולה כסף´, היא כל כך נכונה במקרה זה, שחבל שלא ליישם את זה על כל צעד ושעל בחיינו. 

הגאון הרב מרא דאתרא הוסיף שהגאון רבי אייזיק שר זצ"ל היה נוהג לומר שעל סדום נאמר (יחזקאל, פרק ט"ז פסוק מ"ט): ´גאון שבעת לחם ויד עני לא החזיקה´, וגם עלינו אפשר לומר את זאת, שהרי אנחנו יכולים לפייס את חברינו במילה טובה, ולמה לא נעשה זאת, הרי המפייס עני בדברים זוכה לי"א ברכות. 

אדם הרגיל להחמיא בדבריו, צובר לעצמו לכל אורך ימי חייו אך ורק נקודות זכות שחבל להפסידן בשל שיקולים קטנוניים שאין בינם ובין המציאות ולא כלום!

מתוך הספר "ברכי נפשי" המכיל פרקי חיזוק ואמונה שנאמרו על ידי הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א. הובא באתר הידברות

אמירת שלום לנכרי

פרטים

קטגוריה: דרך ארץ

פורסם בחמישי, 20 אוגוסט 2020 21:31

נכתב על ידי Super User

כניסות: 249

הרב שמואל ברוך גנוט

אמירת שלום לנכרי

יש לברר מותר להשיב שלום לפועל או שכיר גוי העובדים בביתו, והאם ישנו הבדל בין המילה 'שלום' משאר ברכות המקובלות בפי בני אדם בהפגשם יחד.

תשובה: א] נאמר בגיטין (ס"א, א) ששואלים בשלום גויים מפני דרכי שלום, ופירש רש"י שלמרות שמטיל על הנכרי שם שמים, שהרי השלום שמו של הקב"ה הוא, מ"מ מותר מפני דרכי שלום לומר להם שלום. ובברכות (י"ז, א') אמרינן: לעולם יהא מרבה שלום עם כל אדם ואפילו עם נכרי בשוק. אמנם אין לכפול להם שלום ולפיכך טוב להקדים לו שלום, כדי שלא יתחיל העכו"ם לברכו ויצטרך לכפול לו שלום. וכ"פ השו"ע (יו"ד קמ"ח י'). ומ"מ דוקא שלום, שמו של הקב"ה, אין לכפול. אך מותר לברכו בשאר ברכות אשר אין בהם את שמו של ה', (ארחות חיים ח"ב עמוד 237, בדק הבית להב"י סי' קמ"ח וט"ז וש"ך ביו"ד שם). וכן מצינו שמהר"י ברונא ז"ל בירך את פועליו הנכריים בלשון אשכנז בשם ה' (שו"ת מהר"י ברונא סי' קי"ב) וע"ע בספר אהלך באמיתך פכ"ב. 

ב] בימינו, אשר אנשים מברכים זה את זה גם בברכות אחרות כ"בוקר טוב" או "מה נשמע" וכדומה, לכאורה אפשר להמנע מלומר לנכרי דוקא ברכת שלום, שמו של הקב"ה, ויש להשתמש בנוסח ברכה אחרת. וכן נהג הגרש"ז אוירבך זצ"ל שנהג לומר לנכרים "שלון", אשר צליל שמיעתה דומה ל"שלום". 

ואולי יש להעיר בדבר דהנה בגיטין (ס"ב א') אמרו שר' חסדא מקדים ויהיב להו שלמא, רב כהנא אמר ליה שלמא למר. ופירש רש"י שלא היה מתכוון לברך את הגוי, אלא כוונתו היתה לברך את רבו. והקשו התוספות דצ"ע שלא יהא בזה גונב דעת הבריות.

ואפשר דיתכן שרש"י ותוספות נחלקו בגדר ברכה לחבר. רש"י סבר שברכה זו מטרתה להראות על הקשר וחביבות בין המברכים זה את זה. שכאשר אדם מברך את חבירו וחבירו משיב לו ברכה, יש ביניהם קשר טוב. ומשום כך סבר רש"י שגם אם מתכוין ליתן את ברכתו לרבו ולא לנכרי שפגשו, מ"מ עצם ההתיחסות ואמירת הברכה למול הגוי מילאה את תפקידה, היינו לקשר בין שניהם, וממילא אין בזה כלל גונב דעת הבריות. אמנם התוספות סברו שבנוסף להתקשרות המילולית שבין שנים המברכים זה את זה, ישנה את עצם הברכה. ולפיכך המתכוון לברך את רבו ולא את הנכרי, גונב את דעתו, שהרי הראה לו שבירכו וכלל לא בירכו. לפי"ז האומר "שלון", כשהמנהג לברך בברכת "שלום" משום ברכה, הוי גניבת דעת. וכנראה סבר הגרשז"א זי"ע שאמירת שלום כיום אינה לברך בברכת השלום את המתברך, אלא רק לסימן של ידידות בעצם ההתייחסות זה לזה. שהרי איש אינו מקפיד באם הוא אומר לחבירו "שלום" וחבירו משיב לו במילה סתמית שאין בה ברכה, כמו "מה נשמע" או הנפת יד וחיוך נלווה. ועיין במש"כ בנדון אמירת שלום לאשה בספרנו זה, דון מינה ואוקי באתרא. 

ג] ויל"ע כיום שגם האומרים "שלום" אינם מתכוונים לשמו של הקב"ה, ואף אפיקורסים ואתאיסטים שאינם מאמינים במי שהשלום שלו, מברכים זה את זה במילה זו. האם כה"ג מותר לברכו לנכרי ואף לכפול במילת שלום. והנה מצינו (או"ח פ"ד א') ששאילת שלום אסורה בבית המרחץ. וכתב המג"א (סק"א) בשם הב"ח שכשם שאסור לשאול בשלום חבירו במקומות אלו, כך אסור לקרוא בשמו של אדם ששמו שלום במקומות אלו. אך הט"ז (סק"ג) נחלק עליהם וכתב וז"ל: דוקא בענין שמכיון באמרו שלום על השלום ממש כדרך נותני שלום לבאים מן הדרך. אבל אם יש אדם ששמו שלום, ודאי אין איסור להזכיר את שמו בבית המרחץ, דאינו מתכוין על ענין השלום אלא להזכרת שמו של אותו אדם, והמשנ"ב (סק"ו) כתב על כך שבדברי סופרים הלך אחר המיקל וכן נוהגין. אך ירא שמים יחמיר ויבלע את המ"ם ויקרא לשלום חבירו "שלו" או "שלון". 

ונראה שנידונינו שלנו תלוי במחלוקת הפוסקים דנן. שלדעת הב"ח והמג"א מילת "שלום" היא קודש הגם שאינה קשורה לשמו של הקב"ה. ומנגד סבר הט"ז שמכיון ולא מכוין לשם ה', מותר להשתמש במילה זו גם בבית המרחץ. ולכאו' לדברי הט"ז נוכל גם כיום לכפול בשלום נכרים, כאשר ברור כשמש שאיננו מתכוונים לשם ה' אלא לאיחול בעלמא, או לברכה שיהיה שלום למתברך (כ"ונתתי שלום בארץ"), כפי שחושבים רבים בכוונת ברכת שלום. וצ"ע למעשה.

מהלכות כבוד רבו ותלמידי חכמים

פרטים

קטגוריה: דרך ארץ

פורסם בראשון, 09 אוגוסט 2020 20:15

נכתב על ידי Super User

כניסות: 386

ילקוט יוסף סימן רמב, רמד - מהלכות כבוד רבו ותלמידי חכמים

א. דין תלמיד חכם נוהג גם בזמן הזה לרוב הענינים, ולכן גם בזמן הזה הרואה תלמיד חכם גדול, המופלג בתורה וביראת ה' ומורה הוראות בישראל, יש לברך עליו בשם ומלכות ''שחלק מחכמתו ליראיו''. וחייב אדם בכבוד רבו ויראתו יותר משל אביו. ומצות עשה לקום מפני כל חכם, אפי' אינו זקן, ואפי' אינו רבו. [יחוה דעת ח''ד סי' טז עמ' עט. וח''ה סי' סא]. 

ב. תלמיד חכם שמחל על כבודו, כבודו מחול. בין שהוא גדול הדור, בין שהוא סתם חכם, תורה דיליה היא, ויכול למחול. אבל על בזיונו אינו רשאי למחול. 

ג. מותר לבקש מתלמיד חכם לגמול לו חסד, להושיט לו איזה חפץ, או למסור לחבירו איזה חפץ, וכיוצא בזה. ובלבד שלא יגרום לו בכך לביטול תורה. 

ד. תלמיד חכם שיודע לנגן בכינור, וכדומה, יש אומרים שמותר לו לנגן ולתופף לפני חתן וכלה, הן בהליכתן לחופה, והן במשתה של מצוה, ואין בזה משום איסור לבזות את עצמו מפני כבוד תורתו. שבכל עניני מצוה, אין בזה משום ביזוי כבוד התורה, וכמו שראינו כמה מחכמי ישראל שהיו עושים סוכתם ברבים לפני חג הסוכות. ויש אומרים שאם הדבר יגרום לזלזול בתלמידי חכמים, אין להקל בזה. ויעשה שאלת חכם. ועל כל פנים תלמיד חכם שיודע לעשות מלאכה, או לעסוק במשא ומתן, יש ליעץ לו ללמוד תורה כל היום, ולקבל משכורת מהכולל או מהישיבה, או ממחזיק פרטי, שזה עדיף יותר, לאין ערוך, מאשר לעסוק במלאכה או משא ומתן, וללמוד כמה שעות ביום. ואף אם המשכורת מספיקה לו בדוחק, כבר הבטיחו חז''ל, שכל המקיים את התורה מעוני, סופו לקיימה מעושר. והבוטח בה' חסד יסובבנו. [יביע אומר חלק ז' חלק יורה דעה סימן יז]. 

ה. פרנסי עיר החפצים לבחור רב לעיר, וכמה מבעלי הבתים שהם מראשי השלטון לוחצים בכל הדרכים על פרנסי העיר להפסיק את הליכי הבחירות לגמרי, בגלל שהמועמדים אשר הסיכויים שלהם להבחר, למרות גדולתם בתורה וביראת ה' טהורה, אין השקפת עולמם תואמת לאותם ראשי השלטון, אין לפרנסי העיר להכנע לדרישותיהם ועליהם להמשיך בהליכי הבחירות עד לבחירת רב העיר. כי מינוי רב עיר תלמיד חכם טומן בחובו הצלה גדולה רוחנית בכל הנדרש בעניני מקואות וכשרות ונישואין ושאר עניני הדת, ולפי דעת רבותינו האחרונים מצות מינוי רב לעיר עולה על מצות פדיון שבויים, ולכן על הפרנסים להאבק בכל עוז ותעצומות נגד המפריעים להם במשימה קדושה זו. ואין ספק שבסייעתא דשמיא יעשו ויצליחו, כמאמר חז''ל הבא להטהר מסייעים בידו. [יביע אומר חלק ז' חלק יורה דעה סימן יח]. 

ו. רב ראשי שנבחר למשרתו לחמש שנים, ולאחר מכן צריך לערוך בחירות חדשות, חכם אחר רשאי להתמודד כנגדו למשרה זו, ואין בזה משום מעלין בקודש ואין מורידין. והוא שהדבר על דעת הרבנים הגדולים שבעיר, ונציגי רוב הצבור הרוצים בהחלפת הרב הראשי, שאז רשאים הם לעשות כן, וגם החכם האחר יוכל להתמודד כנגדו. [יביע אומר חלק ט' חושן משפט סימן ט עמוד תמ]. 

ז. תלמיד חכם שנידה על תנאי, צריך הפרה. 

ח. תלמיד חבר מותר מדינא לקרוא לרבו שאין רוב חכמתו הימנו ''בשמו'', בלי תואר ''הרב פלוני'', ומכל מקום בזמן הזה שסתם תלמיד חכם נקרא בתואר ''רב'' ונתרבו התוארים מאד, אין לתלמיד חבר לקרוא לרבו בשמו בלי שום תואר, ואפילו שלא בפניו. [יבי''א חלק א' חלק יורה דעה סימן יח] 

ט. מותר לקרוא לרבו המובהק שלא בפניו ''הרב פלוני'' או ''חכם פלוני''. ומכל מקום יש להחמיר בפניו ולקראו בתואר הרב ''רבי'' פלוני, לקבל מרותו ורבנותו עליו, שהרי אפילו בתואר ''רבי'', רבו הפוסקים המחמירים בפניו. [יביע אומר חלק א' חיו''ד סימן יח אות י''ב] 

י. מותר לקרוא לרבו בשם המשפחה, וכן לרבנים מפורסמים, כגון הרב אזולאי, (על מרן החיד''א), והרב אלגאזי (על המהרי''ט אלגאזי), וכיוצא בזה. [יבי''א חלק א יו''ד סימן יח סקי''ג] 

יא. הקם מפני זקן, או מפני תלמיד חכם, צריך לעמוד על עמדו לכבודם כל זמן שהזקן או התלמיד חכם עומד, או עד לאחר שעבר מכנגד פניו ד' אמות. 

יב. היושב באוטובוס ונכנס תלמיד חכם או זקן, והגיע סמוך אליו, תוך ד' אמותיו (כשני מטר) והוצרך לעמוד בפניו כפי הדין, והחכם או הזקן נשארו עומדים תוך ד' אמותיו, מאחר ואין מקום פנוי באוטובוס, צריך לתת לו את מקומו לשבת, ואינו רשאי לשבת כל זמן שהתלמיד חכם או הזקן נשארים עומדים. (ובאביו וברבו חייב לעמוד כמלא עיניו). ואם הוא חולה או נכה ח''ו שאינו יכול לעמוד באוטובוס, אנוס רחמנא פטריה. וכן אם החכם או הזקן עומדים במרחק יותר מארבע אמות מהיושב, (שהוא אדם בריא) ראוי לו לנהוג בזה לפנים משורת הדין ולפנות לו את מקומו לשבת באוטובוס, שיש בזה גם כן מצות גמילות חסדים, ובפרט אם הוא בן תורה, שראוי לו לקיים דברי חז''ל שיהא שם שמים מתאהב על ידך. וכמו כן ראוי ונכון מאד לקום מפני אשה הנמצאת בחודשי הריונה, כשאין לה מקום לשבת באוטובוס, שיש בזה גם משום מצות גמילות חסדים, ובפרט בן ישיבה יעשה כן. [יחוה דעת חלק ג' סימן עא עמוד רכו]. 

יג. נאמר בתורה מפני שיבה תקום והדרת פני זקן. ופירשו חז''ל, ''שיבה'' זה שהוא זקן בשנים, וכמו ששנינו במשנה: ''בן שבעים לשיבה''. ''זקן'' זה שקנה חכמה, דהיינו תלמיד חכם, שאפילו הוא צעיר חייבים לקום קימה, מלא קומה, כדי להדר את פניו. והיא מצות עשה מן התורה. 

יד. מצות קימה מפני ''שיבה'' (זקן בשנים), היא מגיל שבעים שנה ומעלה, כי העיקר בזה כדברי הש''ס והפוסקים. והמחמיר לקום מפני זקן בן 60 שנה כדברי האר''י ז''ל, תבא עליו ברכה. [יבי''א ח''ג חיו''ד סי' יג. ובח''ט חיו''ד סי' יג עמוד רצב, וביחוה דעת ח''ג (סי' ע), שהעיקר כדברי הגמ' והפוסקים שחיוב הקימה לפני שיבה, הוא בזקן בן שבעים שנה, ולא כהמקובלים שכתבו שזהו מבן ששים ומעלה. ודלא כמי שחלק בזה. ושם הובאו דברי גדולי האחרונים שבכל מקום שיש מחלוקת בין הפוסקים והמקובלים הלכה כהפוסקים]. 

טו. גם מי שיושב בבית הכנסת ועוסק בקריאת שמע וברכותיה, או בפסוקי דזמרה, חייב לעמוד מלא קומתו מפני זקן בן שבעים שנה, או מפני תלמיד חכם שהגיע להוראה, ואף על פי שאין חולקים כבוד לתלמיד חכם במקום הרב, מכל מקום במקום שרבו חולק לו כבוד, שפיר דמי. וכאן הקדוש ברוך הוא עצמו ציונו לקום מפני שיבה או חכם. ואין לומר בזה, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה, הואיל ויכול לקיים שתיהן, בלי שום טירדא. וכן הוא הדין למי שמברך ברהמ''ז, ורואה זקן או חכם שעוברים בתוך ארבע אמותיו, צריך לקום מפניהם לכבודם, אף על פי שברכת המזון דינה כדין תפלת שמנה עשרה. והזהיר במצוה זו לקום מפני זקנים וחכמים ורבותיו, זוכה לאריכות ימים, ותלמודו מתקיים בידו. 

טז. מי שהוא זקן בשנים, ואין ידוע לנו אם הגיע לגיל שבעים שנה, צריך לעמוד מפניו מספק, שספק תורה להחמיר. ומכל מקום בספק אם הוא בן ששים אין צריך להחמיר. וכן לגבי תלמיד חכם שספק אם הגיע להוראה הבקי ברוב התלמוד, בדברים הנוהגים למעשה ובעניני אבן העזר וחושן משפט, או לא, ספק דאורייתא לחומרא, וצריך לעמוד מפניו. אבל אם הוא אברך הלומד בכולל, ואינו יודע לפסוק הלכה, אין צריך לעמוד מפניו. 

יז. חייבים לעמוד מלא קומה לזקן בשנים, ודלא כהאומרים דסגי בהידור בעלמא, וכמו כן חייבים לעמוד מלא קומה מפני תלמיד חכם, ולא סגי בהידור. [יביע אומר חלק ג' חלק יורה דעה סימן יג אות ד'. יחוה דעת חלק ו' סימן נא עמוד רע] 

יח. הנמצא בבית מרחץ, ועבר לפניו זקן או תלמיד חכם, אין צריך לקום מפניו, שכיון שחיוב הקימה מפניהם הוא משום הידור, בבית מרחץ אין הידור, אבל בשאר מצוות אפשר לקיים גם בבית מרחץ, בשעת הדחק, וכן כשעבר לפניו אביו או רבו מובהק, יש אומרים שחייב לעמוד מפניהם גם בבית המרחץ מפני מורא. וכן עיקר. [ילקו''י על הלכות כיבוד אב ואם מהדו''ק כרך א' עמוד תא]. 

יט. מצוה לקום מפני אשת חבר, ואפילו אחר מות בעלה מצוה לקום מפניה, ולכבדה. ויש אומרים שאשת חבר שדינה כחבר, אין זה אלא מדרבנן, ולפיכך כל שמסופק אם היא אשת חבר, אזלינן לקולא. ויש אומרים שבחיי בעלה הוא מהתורה, ואחר פטירתו מדרבנן. 

כ. מצוה לקום מפני אשה חכמה בחכמת התורה, וכן מפני אשה זקנה בגיל שבעים שנה, ומצוה זו נוהגת גם בנשים. ובודאי שיש מצוה וחובה על תלמידה לקום מפני מורתה, שלמדה תורה מפיה, ואסור לה לקרוא את מורתה מחנכתה בשמה הפרטי, אפילו בתוספת תואר ''הגברת'', אלא בתוספת תואר ''מורתי''. וכשהמורה נכנסת לאוטובוס, והתלמידה יושבת, צריכה לקום מפניה, ואם אין מקום פנוי לישיבה, עליה לתת לה את מקומה לשבת. וכן הדין לגבי אשה חכמה או זקנה בת שבעים שנה ומעלה, כשם שצריך לעשות כן מפני זקן או תלמיד חכם. וכל שכן שיש לכבד אשה חכמה שפועלת ישועות, ומשפיעה ומדריכה את הנשים בטהרת המשפחה ושבת וכשרות, ששכרה הרבה מאד, ולכן מצוה לעודדה ולכבדה כראוי, שממנה יראו וכן יעשו. [יחוה דעת ח''ג סי' עב עמוד רל]. 

כא. תלמיד חכם או זקן שנכנסו לבית הכנסת, אין לו לקום מפניהם מיד בכניסתם, ולדון את כל הבית כארבע אמות, אלא עד שיכנסו בתוך ד' אמותיו, שאז יש חיוב גם בזמן הזה לעמוד מלא קומה מפני תלמיד חכם וזקן. אבל אביו או רבו מובהק שנכנסו לבית הכנסת, מיד צריך לקום מפניהם, מפני שחובת קימה מפניהם הוא כמלא עיניו. [יבי''א ח''ד חיו''ד סי' טז] 

כב. תלמיד חכם או זקן העובר לפני הצבור, יותר נכון להקיף שלא לעבור סמוך להם בתוך ד' אמות, כדי שלא להטריח הציבור לעמוד מפניו, ולא אמרינן שאדרבה נכון לעבור על ידם לזכותם במצות קימה מפני שיבה ומפני כבוד התורה, ואף לגבי רב ותלמיד אמרינן מאן דמקיף חיי, ואין הבדל בזה בין אם הציבור הם זקנים או צעירים, או אם הצבור יושב על גבי קרקע או יושב על גבי כסאות וספסלים, שבכל האופנים נכון להקיף שלא להטריחם לקום מפניו. [ילקו''י על הלכות כיבוד אב ואם דין מורא, יבי''א ח''ד חיו''ד סימן יז] 

כג. מה שנוהגים כשבא אדם גדול בתורה לביקור במוסד תורני, או למקום מסויים, שמקבילים את פניו בשירה ובזמרה בפסוק: ''שאו שערים ראשיכם וכו''', יש להם על מה שיסמוכו, והנח להם לישראל, דרחמנא לבא בעי, ואין להקפיד על כך כשעושים כן לתלמידי חכמים, וכ''ש לגדולי הדור, ובפרט שמיד מפרשים בשירתם: ''מי הוא זה מלך הכבוד, ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה''. אף שכופלים הדברים. [יחוה דעת ח''ג סי' עג עמו' רלא]. 

כד. מותר לומר ''ספר זה טוב הוא'', או ''שמועה זו נאה''. כשאינו מסיים ''ושמועה זו אינה נאה''. ובלבד שלא יתכוין לפגוע בשמועות אחרות, וכל זה כשאינו חולק בדין על ההלכה ההיא שעוסק בה, אבל כשעוסק בדין ההוא, וסובר שיש לחלוק עליו רשאי לומר גם כן שמועה זו אינה נאה. והכל לשם שמים, בענוה ובהכנעה. [יבי''א חלק ב' יו''ד סימן טז] 

כה. מותר לחלוק על איזה ספר, או על איזה סברא של תלמיד חכם, אפי' כשמטיח נגדו דברים קשים כגידים, והכל לשם שמים, שלא ימשכו אחר הלכה מוטעית. [יבי''א שם טז אות ה] 

כו. תלמיד חכם הראוי להוראה, מותר לו לחלוק על רבו באיזה פסק והוראה, וכמובן אם יש לו ראיות הכרחיות והוכחות לכך. וכמו שמצינו בתלמוד במקומות רבים שרבינו הקדוש חולק על אביו ורבו רשב''ג. ואביי חולק על רבה שהיה רבו המובהק, ורבא חולק על רב יוסף שהיה רבו המובהק. (ע' מהרש''א הוריות יד.). וכן הוא בכל הפוסקים, כי זו דרכה של תורה. ומיהו דוקא שלא בפניו, אבל בפניו לא יסתור דבריו. [ילקו''י על כיבוד או''א דין מורא אב]. 

כז. ומה שמצינו לרבי שמעון שהיה חולק על רבו המובהק רבי עקיבא, ומסיים עוד, ''ונראים דברי מדבריו'', נראה שזה היה שלא בפניו. וגם זה לא הותר אלא כשאומר דעתו בדרך ''ענוה'', ולא בדרך ''ניצוח'', וקמי שמיא גליא. והלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות. כמו שיש בדורינו מצעירי הצאן שגבה לבם וחולקים מסברת הכרס על גדולי הדור, במיעוט דרך ארץ, שהם בכלל תלמיד המבעט ברבותיו. 

כח. אף על פי שאסור להורות הוראה בפני רבו, ואיסור חמור הוא, עד שאמרו (עירובין סג.) שהמורה הוראה בפני רבו, חייב מיתה, ותלמיד אחד היה לרבי אליעזר שהורה הלכה בפניו ולא השלים שנתו. (וע''ע בברכות לא:). מכל מקום הלכה שהיא מפורשת בספרי הפוסקים, אינה נקראת הוראה, ומותר להורות הוראה כזאת אפי' ללא נטילת רשות מרבו. 

כט. כל דין שנפסק להלכה בדברי מרן השלחן ערוך, שקבלנו הוראותיו בין להקל בין להחמיר, יכול התלמיד להורות לאחרים, אפילו ללא נטילת רשות מרבו. ואפילו אם הרמ''א והאחרונים חולקים על מרן, אנו פוסקים כדעת מרן אפילו להקל, שכבר קבלנו הוראותיו להיותו מרא דאתרא, ועל פיו יצאו ועל פיו יבואו. וכבר אמרו על זה, לכו אל יוסף (מרן רבי יוסף קארו), אשר יאמר לכם תעשו. וכל הפורש מדבריו כפורש מן החיים. ותלמיד חכם רשאי להורות לעצמו ולבני ביתו, אפילו דברים שאינם מבוארים בפסקי מרן השלחן ערוך. ואין בזה משום מורה הלכה בפני רבו. 

ל. גר צדק צריך לנהוג בכל הדברים כפסקי מרן השלחן ערוך שהיה מרא דאתרא בארץ ישראל, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים, ואין הבדל בין גר צדק שהגיע ממדינות אירופא לגר צדק שהגיע ממדינות במזרח התיכון. [יחוה דעת חלק ה' סימן לג עמוד קנח]. 

לא. עוון גדול הוא לבזות תלמידי חכמים או לשנאותן ח''ו, וכל המבזה את החכמים אין לו חלק לעולם הבא, והוא בכלל כי דבר ה' בזה. ויש להזהר בזה מאד

להכין כלים להצלחה

פרטים

קטגוריה: דרך ארץ

פורסם בראשון, 09 אוגוסט 2020 20:13

נכתב על ידי Super User

כניסות: 489

דבר להורים / הרב יחזקאל שובקס

מתוך: מרוה לצמא

תמיד הם היו זוג חברים - יהודה ושמעון [שמות בדויים]. מאז נכנסו ללמוד בישיבה קטנה. בכל השנים, היו הקשרים ביניהם הדוקים.

גם לאחר נישואיהם המשיכו לשמור על קשר. הרבה שוחחו ביניהם. כל אחד התייעץ עם השני.

כאשר התפרסם בשכונה על קורס להנהלת חשבונות, נרשמו שניהם.

הם השקיעו הרבה בלימודים. לאחר תקופה ארוכה של לימודים, יצאו שניהם עם תעודה ביד.

כתוצאה מן הלימודים התהדקו ביניהם הקשרים. שעות ישבו ושיננו את החומר הנלמד. כל אחד מצידו השתדל כמיטב יכולתו לעזור לחברו בחלקים שבהם התקשה.

כעת, כשכבר היתה בידיהם תעודה, החלו בחיפוש עבודה. עדיין לא כמקצוענים, אלא לצורך הסטאז'.

מדי פעם בירר כל אחד למצבו של השני, האם כבר מצא עבודה כלשהי. בינתיים ללא תוצאות.

בעלי עסקים רבים זקוקים למנהלי חשבונות. אלא שעל פי רוב הם אוהבים לפנות למנהלי חשבונות מוכרים. כאלו שניתן לסמוך עליהם, שמבינים באותיות הקטנות שבהן האזרח הפשוט אינו מבין, על מנת שהכל יתנהל כשורה.

באחד מן הימים שוחח יהודה, סתם כך באופן אגבי, עם בעל עסק. יהודה סיפר לו על הקורס שזה עתה סיים. בן שיחו, מבלי לדעת בכלל איזו פצצה הוא מנחית על ראשו של יהודה, פלט בנימה אגבית:

"דווקא לאחרונה אני מעסיק אצלי מישהו בשם... [וכאן נקב בשמו ובשם משפחתו של שמעון]. גם הוא סיים קורס להנהלת חשבונות לא מזמן".

שעה קלה לאחר מכן, התקשר יהודה לשמעון. הוא רצה להיות בטוח שאכן זה קורה לו.

"נו, מה קורה, שמעון? האם כבר מצאת משהו?"

שמעון בלי לגמגם, ענה בנחרצות: "לא. ממש לא".

המגדל התרסק באותו רגע. 'הוא מסתיר ממני' - הרהר יהודה.

מגדל ענק של חשדות הדדיים צץ באותו רגע.

יהודה לא הבין מדוע זה קורה. הוא הרי כל כך פתוח עם שמעון. כל השנים שיתף אותו בכל. למה החליט הלה פתאום להסתיר ממנו? מה הבעיה?

הוא  החליט להפנות את השאלה ישירות לשמעון. "תגיד לי, למה אתה לא מוכן לספר שאתה עובד אצל..."

היתה שתיקה ארוכה מן הצד השני. שמעון היה בהלם. לאחר מכן בירר את מילותיו.

"שמע יהודה, אני חושב שאנו לא צריכים לדעת כל אחד מה עושה השני. זה עלול להביא לקנאה ושנאה. עדיף שכל אחד יתמקד בחלק שלו".

יהודה היה המום עוד יותר. "שמעון?" הוא זעק לתוך השפופרת - "על איזו קנאה אתה מדבר? אין לך מושג עד כמה אני שמח עבורך, שהצלחת למצוא מקום עבודה. ברוך ד', אני מייחל להצלחתך. הצלחתך היא הצלחתי. אין כל סיבה שתסתיר ממני".

שמעון שמע וממש לא קיבל את הדברים. הוא חושב אחרת. יהודה לא אמיתי בדיבורים האלו. בתוך הלב פנימה, הוא בטח מקנא בו.

לאחר שבועיים הבחין יהודה במודעה ענקית בעיתון. זו היתה מודעת מושקעת של מנהל חשבונות צעיר שמעוניין להשתלב בשוק העבודה. יהודה התבונן במספר הטלפון של המפרסם. המספר לא היה מוכר, ולא אמר לו כלום.

אבל למחרת מתבררים פרטי העניין. שוב בדרך אגב, מישהו מחבריו בא ומתקיף אותו קלות: "חבר שלך שמעון מפרסם את עצמו בעיתון, ואילו אתה שוקט על שמריך".

ויהודה מתפלא. שמעון לא אמר לו שהוא מתכוון לפרסם את עצמו. אפילו את מספר הטלפון שלו לא רצה לפרסם, והתחבא מאחורי מספר אחר. "מה קורה כאן? למה הוא כל הזמן מסתיר ממנו? ממה הוא מפחד?"

ואז מחליט גם יהודה לצאת בפרסומת. הוא מגיע לשתף את שמעון. חשב שאולי לפרסמו ביחד, וכך יתחלקו גם בהוצאות וגם בהצעות. שמעון סירב להצעה. ובכל זאת, ביקש יהודה לשבת ביחד ולסגנן את המודעה. שמעון לא יכול היה לסרב לכך.

ובכל זאת, היתה ליהודה התחושה ששמעון מנסה להתחמק ממנו. הוא מפחד להציע לו נוסח מוצלח מדי, שמא...

ויום אחד מגיע יומו של יהודה. הצעה קוסמת התגלגלה לפתחו. עבודה טובה, תנאים מתאימים, ושכר גבוה. יהודה אץ לספר על כך לשמעון בשמחה גלויה. הוא לא חסך ממנו שום פרט. תחושה כבידה היתה באוויר. שמעון לא אמר מילה מיותרת, הוא איחל לו הצלחה בחצי פה.

למחרת, חש יהודה ששמעון בוחש לו בקדירה. הוא מנסה להשיג פרטים נוספים על העבודה שלו. כנראה ששמעון לא מאמין לו, אלא בטוח שהוא מרוויח יותר ממה שאמר.

ויהודה לא מבין מה קורה כאן. למה שמעון חושד בו שהוא משקר? כבר 15 שנה שהוא גלוי איתו, כאילו היה זכוכית שקופה.

באחד הימים פוגש יהודה את מעסיקה של שמעון. יהודה מתעניין על שמעון. הוא רוצה לשמוע על הצלחותיו. ההוא מתחמק מלענות. ומתוך התשובות מבין יהודה ששמעון כבר לא עובד אצלו. יהודה חושב שאולי שמעון התקדם לעבודה מוצלחת יותר. בינתיים, שמעון כמו ממלא פיו מים.

ועדיין ציפו ליהודה הפתעות.

באחד הימים, מגיע יהודה לעבודה כהרגלו.

ה"בוס" מחכה לו מחוייך כולו. "היום בבוקר התרחש כאן דבר מוזר - מתחיל הבוס לספר תוך שהוא מתגלגל מצחוק - "הגיע מישהו תמהוני להציע את עצמו לעבוד אצלי כמנהל חשבונות. אמרתי לו שאינני זקוק. יש לי ברוך ד' מנהל חשבונות מצליח, ואין לי שום סיבה להחליף אותו.

"אבל אני יכול לחסוך לך הרבה כסף לשנה" - ניסה הוא ללחוץ. אמרתי לו שכסף זה לא הכל. אני צריך עבודה טובה ואיכותית. ואני, ברוך ד', מקבל אותה ממך.

ההוא המשיך להתעקש, עד שביקשתי ממנו בנימה מכובדת, שיעשה לי טובה ויניח לנפשי.

מעולם זה לא קרה לי, שאדם כל כך ישפיל עת עצמו".

יהודה לעולם לא היה יכול לנחש מי היה אותו אחד שניסה לבוא ולדחוק את רגליו, לולא - ממש במקרה  הבחין כיצד שמעון יוצא מדלת הבנין, שבו נמצא המשרד בו עבד.

אבל יהודה לא צחק. בליבו פנימה בכה ללא דמעות לעליבותו של שמעון.

*

עברו שנים מאז.

משפחתו של שמעון גדלה. מתוך בירורים נודע ליהודה שהמצב בביתו קשה מאוד. למעשה, אין לו עבודה קבועה. הוא מתגלגל ממקום למקום. יש ארגון חסד התומך בהם מדי פעם.

יהודה עצמו, ברוך ד' מסודר בעבודה טובה. הוא עצמאי. מאות תיקים תחת ידו. כמה עובדים מתחתיו. [גם את יהודה הוא רצה לשבץ במקום עבודתו, אבל זה האחרון לא רצה לשמוע על כך. 'הרי שנינו למדנו יחד באותו קורס, אתה לא יכול להפוך להיות הבוס שלי'] הוא היה בעל יכולת ומשום כך, נהג מדי פעם להפריש סכום כסף יפה, אותו תרם לאותו ארגון חסד, על מנת לצרפו לצ'ק התמיכה אשר נשלח לשמעון. והכל בהיחבא, מבלי שלשמעון יהיה שמץ של מידע על כך.

בינתיים מגיעות שמועות לאוזניו של יהודה, כיצד שמעון מרכל מאחורי גבו. הוא מדבר נגדו במשפטים רוויי קנאה. הוא לא מסוגל לראות בהצלחתו.

 *

את הסיפור שמעתי מפי יהודה  בעל המעשה בעצמו.

הסיפור מדבר בעד עצמו, ובכל זאת נעצור לנקודה מסויימת.

בדרך כלל, הפרגון נתפס בעיני אנשים כתוצאה של חוסר הצלחה. אם שמעון היה מצליח, הוא לא היה מקנא בהצלחות של יהודה. אך מפני שלא שפר עליו גורלו, לכן הגיע למצב חמור כל כך, של חוסר יכולת לראות בהצלחתו של יהודה.

והאמת היא, שהדברים עובדים באופן הפוך.

לא חוסר הצלחה מביא את הקנאה, אלא....

הקנאה מביאה את חוסר ההצלחה.

האנשים המקנאים אינם מצליחים.

יש לך שתי סיבות:

א. אותו מקנא, הופך לאדם לא אהוד. אדם שמשרה סביבו אווירה לא נעימה. אנשים אינם אוהבים לשהות בסביבתו. כל הדיבורים שלו הם שליליים, ואינם נעימים לאוזניהם של השומעים. אנשים אינם ששים להתעסק איתו כלל. גם כאשר יתקבל לעבודה כל שהיא, תוך תקופה קצרה ישניא את עצמו על הסובבים.

יותר מכך, אדם המקנא נוטה מאוד לכעס, לטרוניות ולקובלנות. אנשים מאוד לא אוהבים להתעסק עם רוטנים ונרגנים. בכל מקרה, ההתעסקות איתם פגיעתה רעה. ואי לכך משתדלים כולם למלט את עצמם מלהיפגש איתו.

ב. הסיבה השניה היא עוצמתית בהרבה. יש בה המון עומק, שככל שנתבונן בה יותר, ניווכח עד כמה היא אמיתית.

בכדי שאדם יצליח בכל תחום שהוא, הוא צריך להציב את הכלים על מנת להכיל את השפע. האדם צריך להיות מוכן להכיל את ההצלחות.

המאפיין הבולט ביותר אצל האדם המקנא, היא הנטיה שלו שלא להכין את הכלים להכיל את ההצלחה. הוא עסוק מאוד ברטינה, בכעסים, בקובלנות, בתלונות ובהתמרמרויות, כך שאין לו זמן ומקום להכיל הצלחות.

באיזו שהוא מקום בתת הכרתו, הוא אינו רוצה להצליח, על מנת להצדיק את כל הנטיות השליליות בליבו פנימה.

תופעה כזאת ניתן למצוא גם אצל קמצנים כרוניים. לעתים, הם בעצמם גוזרים על עצמם את הצמצום.

מבלי להכליל, ניתן להבחין בכך בהבדלים בין חנויות.

אנו נכנסים לחנות, ישנה הרגשה של שפע באוויר. המוכר שופע כל טוב, יש לו מוכנות גבוהה לבוא לקראת הלקוח. הוא מחליף מוצ רים פגומים בקלות ומבלי למצמץ. הוא לא מתעקש על מחירי. לעתים הוא בא לקראת הלקוח המתקשה. הוא גם רוכש מוצרים יקרים מחברות טובות ואיכותיות, גם אם ניתן להרוויח פחות על המוצרים שלהם. בחנות יש אווירה חיובית. המוכר מחייך, ואיתו גם הלקוחות. למרבה הפלא, על אף ההפסדים הרבים כתוצאה מן ההנחות וההחלפות, אתה מבחין שהחנות הומה לקוחות, ובסופו של דבר החנות קוצרת קופה יפה בסוף החודש.

לעומת זאת, לעתים נכנסים לחנות שבאוירה שוררת תחושה של צמצום. המוכר עקשן וקשוח. הוא לא מוכן להוזיל אפילו פרוטה. כל סיפור עם מוצר פגום, מגיעכמעט עד לבית הדין. המוכר יחפש תמיד מוצרים זולים ממפעלים זולים ועליהם ינסה להרוויח יותר. לפעמים, כאשר מתגלית טעות אנושית אצל לקוח אשר שילם פחות ממה שנדרש, הוא מרעים קולו, ואינו מוותר על הזכות שלו לקבל את כל כספו כנדרש. לכאורה, המוכר אמור להתעשר. אבל, למעשה, אנו מבחינים שהעובדות הן הפוכות. החנות תמיד ריקה. הלקוחות ייכנסו לחנות, רק בלית ברירה אחרת.

במקרה כזה, ניתן להיווכח באופן מוחשי, עד כמה בחנות הראשונה מכינים כלים להכיל את השפע, באוד שהחנות השניה מתנהלת בצמצום. הכלים שלה מצומצים ומצומקים.

הדברים האלו מתנהלים באותה צורה בדיוק, בליבותיהם של אנשים. כאשר עיניו של אדם טובות, פניו מאירות, נפשו שלווה וליבו מלא תקווה ואופטימיות, הוא פתוח לקלוט הצעות טובות אשר ייטיבו איתו.

אך כאשר אדם עיניו רעות באחרים, פניו נפולות, נפשו מוטרדת וליבו מלא מרירות, הוא אינו תר אחרי הצעות טובות, כי הוא בעיקר עסוק בקובלנות.

ידוע, שעונשו של החטא, זה לפעמים החטא עצמו. במקרה שלנו, זה בולט למדי. עונשו של הקנאי, זו הקנאה עצמה.

נלמד לפרגן אחד לשני מכל הלב, ונראה כולנו הצלחה מרובה בכל אשר נפנה.